כללי 1. בפני בקשה על פי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969 (להלן: "פקודת סדר הדין הפלילי"), להורות ביחס לנאשם 2 [להלן: "הנאשם"] על חילוט רכבו מסוג שברולט סוואנה מ.ר. 75-299-17 [להלן: "הרכב"] הרשום על שם אשתו; מחשבו והטלפונים הניידים המחוזקים על ידי המשטרה, לאחר שנתפסו על פי סעיף 32 לפקודה. ביחס לנאשם 3 מבוקש חילוט מכשיר הטלפון הנייד שנתפס. כן מבוקש כי יחולטו פנקסי הציקים, כרטיסי האשראי והמסמכים הבנקאיים שנתפסו במהלך החקירה. 2. ביום 2.11.2010 נגזר דינם של הנאשמים הנ"ל. הנאשם נידון ל - 40 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) וכן 10 חודשי מאסר על תנאי מיום שחרורו. נאשם 3 נידון ל - 24 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) וכן 8 חודשי מאסר על תנאי מיום שחרורו. 3. בדיון שהתקיים ביום 23.1.2012 ולאור הודעת המאשימה, הוריתי על חילוטו של הטלפון שנתפס ברכבו של נאשם 3; באשר למחשב ולטלפון של הנאשם הסכים בא כוחו לבקשת המאשימה לחלטם ומכאן שעל הפרק שאלת חילוטם של הרכב והמסמכים הבנקאיים. 4. לטענת המאשימה, הרכב, אף כי כאמור רשום על שם אשת הנאשם, מצוי בבעלות הנאשם ובשימושו הבלעדי. כן נטען כי הרכב נתפס כמוצג ביום מעצרו של הנאשם, 25.3.2009, ומאז לא הועלתה טענה מטעם הנאשם או מי מטעמו כי הרכב אינו בבעלותו ויש להחזירו לבעליו. 5. אשר לשימוש ברכב, טוענת המאשימה כי מהעדויות שנשמעו בבית המשפט, הנאשם השתמש ברכבו, כדבר שבשגרה, על מנת להסיע את עדי התביעה לבנקים ולבתי העסק השונים אותם הונו הנאשמים. בנוסף, בחיפוש שנערך ברכב ביום מעצרו של הנאשם, נמצאו בין היתר מסמכי בנק, תלושי שכר מזויפים וכוזבים וקלטת השיחה שהתנהלה בין הנאשמים 2 ו - 3 לעד התביעה, וכי בית המשפט בהכרעת דינו דחה את הסברו של הנאשם להימצאות פרטים אלה רכבו, וקבע כי מדובר בגרסה שאינה אמת. 6. מנגד, לדברי בא כח נאשם, הרכב נרכש על ידי אשת הנאשם למטרת העסקה והסעה. נטען כי הרכב נקנה מכספה, בכספי הלוואה שנלקחו מחשבונה. ב"כ הנאשם אישר בדיון מיום 23.1.2012 כי "אומנם הרכב שימש אותו, אבל הוא לא שלו ולא בבעלותו" [עמוד 114 לפרוטוקול, שורה 15]. 7. באשר לנסיבות רכישת הרכב, העידה האשה "אני קניתי את הרכב. היה לנו רכב ישן ומכרנו אותו. בעלי עבד כנהג הסעות והמעסיק שלו הפסיק לשלם את שכרו והוא הציע לנו לרכוש את הרכב. מכרתי את הרכב הישן. ההורים שלי גם קיבלו כספים מגרמנייה והציעו לנו עזרה בקניית הרכב. פרסנו את זה לתשלומים" [שם, שורות 24-22 לפרוטוקול]. בחקירתה הנגדית נשאלה האשה [עמוד 115 לפרו', שורות 24-13]: ש. כשאת אומרת אנחנו קנינו הכוונה אליך ולאולג? ת. כן. ש. את זוכרת שמסרת הודעה במשטרה בתיק הזה? ת. כן אני זוכרת את זה טוב מאד. לאחר מכן הכל נהיה לי מעורפל כי בעצם 24 שעות הייתי במשטרה ולא הבנתי למה בכלל מחזיקים אותי שם. ש. בהודעה שלך שואל אותך החוקר של מי הרכב די.אמ.סי הלבן ואת עונה שלנו? ת. כן הרכב היה רשום על שמי ולא ידעתי להתבטא נכון. ש. התשובה נכונה או לא? כרגע אמרת שהרכב שייך לכם. אמרת במשטרה שהאוטו שייך להם. ת. כן אמרתי, אבל לא ידעתי שאני צריכה להגיד שמדובר ברכבי הפרטי, כי אני מכרתי את הג'יפ שלי ונתתי כסף בגין המכירה עבור הרכב החדש. עכשיו אני כבר לא יודעת של מי הרכב. ש. אי פעם נהגת על הרכב הזה? ת. לא, לא נהגתי. קניתי את הרכב עבור בעלי כדי שיעבוד וירוויח כסף ויביא את הכספים הביתה" 8. לכשנשאלה בהמשך חקירתה מדוע לא פנתה עד עתה בבקשה להחזרת התפוס, שכן לדעתה, המדובר ברכב השייך לה, השיבה כי "לא היה כסף לשלם לעורך דין כדי שטיפל בעניין הזה.. עכשיו יש קצת". [עמוד 116 לפרוטוקול, שורות 15-13]. 9. הנאשם, בעדותו בבית המשפט, טען כי "הרכב של המשפחה. אשתי שילמה עבורו.. עבדתי אצל בעל הרכב ואז החלטנו לקנות את הרכב בשביל ההסעות. שילמנו בתשלומים" [שם, שורות 23-21]. בהמשך חקירתו הנגדית העיד כי אשתו לא נהגה אף פעם על הרכב וכי ברכב השתמשו בנו והוא [שם, שורות 31-32 עד עמוד 117 לפרוטוקול, שורה 1], אולם בהמשך, לכשנשאל האם המדובר ברכב משותף השיב "יותר משלה מאשר שלי" [שם, שורה 32] ולדבריו "היה לה יותר זכויות. אני רק נהגתי. היא שילמה את כל הכספים" [עמוד 118 לפרוטוקול, שורה 2]. דיון והכרעה 10. סעיף 39 לפקודה קובע: 39. (א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם. (ב) ניתן חפץ כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה ולא חל עליו אחד התנאים האחרים האמורים בסעיף 32, לא יחולט אלא אם החפץ ניתן מאת בעליו, או מאת המחזיק בו כדין, או על דעתו, כשכר בעד ביצוע העבירה שעליה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצועה, או בעד ביצוע עבירה אחרת הקשורה בעבירה שבה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצוע העבירה האחרת; ואין נפקא מינה אם ביצע הנידון את העבירה האחרת ואם לאו, ואף אם לא נתכוון לבצעה. (ג) צו חילוט לפי סעיף זה יכול שיינתן בין בגזר הדין ובין על פי עתירה מטעם תובע. 11. על פי סעיף 39 (א) הנ"ל, אין צורך שבעל הרכב יהיה הנוהג, כדי שיהיה ניתן לחלט את הרכב. רישום של רכב על-שם מאן-דהוא אינו מעיד בהכרח על הבעלות ברכב (ראה למשל רע"פ 5271/90 שלום מירלשווילי נ' מדינת ישראל, תק-על 91(1) 1133). במקרה שבפני, למרות שהרכב אינו רשום על שמו של הנאשם, הרי שבפועל הרבה הנאשם להשתמש בו, ולמעשה היה הרכב שייך לו. עיון בהודעת אשת הנאשם אשר הוגשה לעיון בית המשפט [הודעה מיום 25.3.2009] מעלה כי גם בחקירתה, טענה היא כי המדובר ברכב משותף וכי "הוא עבד בהסעות לשדה התעופה והסעות וגם יש לנו משפחה גדולה לפעמים אנחנו נוסעים לנופש" [שם, שורה 23]. טענה בדבר בעלותה הבלעדית ברכב, לא נטענה. עוד יצוין כי מחקירתה הנגדית עולה כי הכספים לקניית הרכב הגיעו הן מהנאשם והן ממנה. לפיכך מאחר שהנאשם הוא המשתמש העקרי ברכב, הוא השתתף במימונו והרכב נקנה בעבורו, הרי שדי בכך כדי לקבוע כי הוא בעליו לצורך סעיף 39. 12. בעפג (מרכז) 7644-08-09 מ.י. פרקליטות המדינה, מחלקה כלכלית נ' בדיר מונדר, בפסקה 27 נקבע כי "חילוט חפצים ששימשו בביצוע עבירה, לפי סעיף 39 לפקודה, הוא חלק מהעונש שבסמכותו של בית המשפט להטיל. הגם שיש בכך פגיעה מובהקת בזכות הקניין, הרי שהמחוקק קבע במפורש כי בנסיבות מתאימות הפגיעה בזכות הקניין, לגבי חפץ שבו או באמצעותו נעברה העבירה, היא עונש ראוי (בש"פ 342/06 לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מ"י, תק-על 2006(1), 3416; ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מ"י, פד"י מח(3) 238, 245-244). כבכל עונש, יש מקום להפעלת שיקול דעת שיפוטי, ובכל הנוגע להחלטה בדבר חילוט, נקבע בפסיקה כי: "אמת המידה היא במהותה ובעוצמתה של הזיקה בין החפץ לבין העבירה ובחומרתה של העבירה" (דברי הנשיא שמגר בע"פ 4148/92 מועד נ' מ"י, תק-על 94(3), 779; וכן ראו ע"פ 623/78 סורני נ' מ"י, פ"ד לג(3) 523). על הלכה זו חזרה הפסיקה לא אחת (ראו רע"פ 5776/05 ראובן נ' מ"י, תק-על 2005(3), 1309). היו מי שעמדו גם על משמעותו החינוכית של החילוט, שהרי החילוט נבדל מהקנס בכך שהפגיעה בקניינו של המורשע בדין נעשית בדרך ישירה של החרמת החפץ ששימש לעבירה עצמה. עמד על כך השופט טירקל בדונו בחילוט לפי דין מסוים, באומרו: "ידע העבריין ויזכור מה היה סופו של הכלי ששימש למעשה העבירה. משמעות חינוכית זאת היתה, כנראה, גם לעיני חכמינו, שייחסו חשיבות לביעור כלים ששימשו לעבירה" (רע"פ 1161/04 חאג' יחיא נ' מ"י, תק-על 2005(2), 762). " 13. כאמור, הנאשם ביצע את העבירות בגינן הורשע תוך שימוש ברכב ככלי המשמש אותו להסעת המעורבים הנוספים בפרשה ממקום למקום. ראה בסעיף 3 לגזר דינו של כבוד השופט צור: "לנאשם 2 היה מעמד של 'איש הביצוע השטח' בשל כך שהוא זה שהסיע את המעורבים השונים (שנקראו בהכרעת הדין - 'העובדים') לבנקים השונים, הוא זה שקיבל לידיו את כרטיסי האשראי, פנקסי השיקים, את המוצרים שנקנו בכספים שהוצאו במרמה..". נראה כי במקרה הנדון הזיקה בין הרכב שאת חילוטו מבקשת התביעה, לבין העבירה היא זיקה חזקה. הרכב שימש כלי מובהק לביצוע העבירה, וראיה נוספת לכך ניתן ללמוד מכך שהרכב אף שימש כמחסן למסמכים הבנקאיים השונים שנתפסו בו. חומרת העבירות ומיקומו המרכזי של הרכב בביצוען, מצדיקים את חילוט הרכב בנוסף לשאר העונשים שהוטלו על הנאשם. 14. לפיכך אני מורה על חילוט הרכב. 15. באשר למסמכים הבנקאיים, זהות בעל המסמכים אינה ידועה, לפיכך אני מורה על השמדתם. חילוט