1. כללי הבקשה שלפני היא להחזרת תפוסים - שיקים ומזומנים - שתפשה המשיבה במסגרת חקירת חשדות נגד המבקשים שבבסיסן חשדות לעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן - חוק הלבנת הון). בבקשה המקורית התבקש גם ביטול הקפאת החשבונות, אך כיון שבשלב הדיון עוד לא היו ידועים החשבונות שהוקפאו (על פי צו של בית המשפט המחוזי), טענו המבקשים רק לעניין החזרת התפוסים. הדיון התמקד בשאלה מהן סמכויותיה של המשטרה להחזיק תפושים, בין לצרכים ראייתיים, בין למטרת חילוט, כאשר קיים חשד לעבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק הלבנת הון. המשיבה טענה כי השיקים (או לפחות חלק מהם) נדרשים לה לצרכים ראייתיים, ואילו המזומן דרוש לה כדי לבקש את חילוטו בסיום ההליך, אם יורשעו המבקשים במיוחס להם. המבקשים טענו כי ככל שמדובר בדרישה ראייתית ניתן להסתפק בצילום השיקים. אשר למזומן, נטען כי מכוח סעיף 21 לחוק הלבנת הון ניתן לחלט רק כספים שהושגו בעבירה או שימשו לה. לטענת המבקשים כסף, שהוא חסר זהות אינו יכול לשמש בביצוע עבירה, ואשר לרווחים, יש לבחון האם הונחה תשתית ראייתית כי הסכום שנתפס (כמליון וחצי שקלים), היווה את הרווח מעבירות אי הדיווח בתקופה הרלוונטית. ב"כ המבקשים הדגיש כי מדובר בחברה הנותנת שירותים פיננסיים על פי חוק, ועל כן אין מקום להורות על החזקת כל הכספים שנתפשו בידי המשטרה. 2. התשתית החקיקתית וסמכות בית המשפט חוק איסור הלבנת הון קובע שלש עבירות מרכזיות. שתיים מהן הן איסור הלבנת הון ונדונות בסעיף 3 לחוק. השלישית היא איסור עשיית פעולה ברכוש אסור, הקבועה בסעיף 4 לחוק. אנו נתמקד בסעיף 3 לחוק, שכן למבקשים מייחסים חשדות על פי סעיף 3(ב) לחוק. אביא את סעיף 3 לחוק הלבנת הון בשלמותו וכלשונו, שכן להבדלים בין סעיף 3(א) ל-3(ב) חשיבות לעניננו: " 3. איסור הלבנת הון (א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה -רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין - (1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה; (2) רכוש ששימש לביצוע עבירה; (3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה. (ב) העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו - העונש הקבוע בסעיף קטן (א); לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" - לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח." סעיף 26(א) לחוק איסור הלבנת הון קובע: "(א) סמכויות החיפוש והתפיסה לפי פקודת מעצר וחיפוש, יחולו, בשינויים המחויבים, גם לענין רכוש שביחס אליו ניתן לתת צו חילוט לפי חוק זה." סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון מאפשר החזקה בתפוסים לצורך חילוט טרם הגשת כתב אישום, על דרך ההפניה לפקודת הסמים המסוכנים. סעיף 23 לחוק הלבנת הון קובע: "על חילוט רכוש ועל רכוש שחולט לפי חוק זה, וכן על קנסות שהוטלו על פיו יחולו, בשינויים המחויבים, הוראות סעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים..." סעיף 36ו(ב) לפקודת הסמים המסוכנים, מאפשר ליתן צו להחזיק בתפוסים לצורך חילוטם עוד טרם הגשת כתב אישום: "בית המשפט המחוזי רשאי לתת צו זמני כאמור בסעיף קטן (א), בטרם הוגש כתב אישום, על-פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז הנתמכת בתצהיר כי יש יסוד סביר להניח שהרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להיעלם או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט; תקפו של צו זמני לפי סעיף קטן זה יפקע אם לא הוגש כתב אישום תוך תשעים ימים מיום שניתן. הבאתי את סעיפים 23 לחוק איסור הלבנת הון ו-36ו(ב) לפקודת הסמים המסוכנים, על אף שהם אינם חלים במקרה שלפניי, כיון שלא מדובר בבקשת המדינה להמשיך ולהחזיק במזומנים, אלא בבקשת המבקשים לקבל לידיהם את התפוסים. לכאורה, היה על המשטרה להגיש בקשה להמשך ההחזקה על פי סעיפים אלו לבית המשפט המחוזי. אולם, כאמור, סעיף 26(א) מקנה סמכות לבית משפט השלום לדון בהחזקה של תפושים גם לצורך חילוטם. על פי הצעת החוק גם הסמכות להורות על החזקה לצורך חילוט הייתה נתונה לבית משפט השלום, ועל כן היה קל יותר ליישב בין הדברים. במצב על פי החוק כפי שהוא, ייתכן כי יש מעין "סמכות מקבילה" של בית משפט השלום לדון בבקשה להחזרת תפוסים מכוח פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) או הפקודה), ולבית המשפט המחוזי סמכות לדון בבקשת המשטרה להמשיך ולהחזיק בתפוסים לצורך חילוטם מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון. זאת, על אף שמדובר בשני פנים של אותה מטבע. מצב זה אינו רצוי, ומביא לבלבול (כפי שניתן לראות בתאור השתלשלות העניינים בב"ש (באר-שבע) 22113/02 מדינת ישראל נ' כהן, תק-מח 2002(3), 7062). בב"ש (פתח תקוה) 696/03 מדינת ישראל נ' מזרחי, תק-של 2003(1), 268, נדון מקרה בו הגישה המדינה בקשה לבית משפט השלום להורות על המשך ההחזקה בתפוסים לצורך חילוטם. השופט שנלר קבע באותו עניין כי משנקבעה בסעיף 23 הוראה ספציפית לעניין זה המקנה את הסמכות לבית המשפט המחוזי (מכוח ההפניה לפקודת הסמים המסוכנים), שוב אין מקום כי בית משפט השלום יעשה שימוש בסמכותו הכללית להורות על החזקה לצורך חילוט, הקבועה בסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי. מסכימה אני להחלטתו זו. אולם, במקרה שלפניי המבקשים, החשודים, הם שהגישו את הבקשה. למבקשים לא קבוע מסלול דיוני אחר בחוק, אלא רק על פי פקודת סדר הדין הפלילי. אולם, כיוון שהדיון אותו דיון והמטרה אותה מטרה, ראוי היה כי אותה ערכאה תדון בעניין. כיוון שמדובר בחוק חדש ייתכן כי נפלה תקלה בעניין זה שיש לתקנה. הדיון לפני נערך מכוח סמכותי לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), אולם, כדי לפרש את חוק איסור הלבנת הון בצורה הרמונית, יש לשקול גם במסגרת זו את המבחנים שנקבעו לעניין החזקה זמנית בתפושים לצורך חילוטם על פי סעיף 23 לחוק (ראו לעניין זה: פרופ' א' ברק, פרשנות תכליתית במשפט (ירושלים, תשס"ג-2003, להלן א' ברק, פרשנות תכליתית במשפט). כיוון שהמשטרה מבקשת תפישה הן לצרכים ראייתיים, הן לצרכי חילוט, יש לבחון מהו הרכוש שניתן לחלט על פי סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון: "21. חילוט רכוש בהליך פלילי (א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא - (1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך; (2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך." טענת המשטרה לעניין החילוט היא כי במזומנים שנתפסו, מתקיים האמור בסעיף 21(א)(1), היינו, נעשה בהם שימוש לביצוע העבירה, איפשרו את ביצועה או יועדו לכך, ועל כן מתבקשת תפישתם כבר בשלב זה. אשר לשיקים, טענת המשטרה היא כי אלו נדרשים לצרכים ראייתיים כאמור בסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי, מעצר וחיפוש. ושוב, יש לחזור ולציין כי טענות אלו מעלה המשיבה כטענות בפני בקשת המבקשים, ולא בבקשה שהגישה המשיבה. אדון תחילה בשיקולים להחזקת חפצים ע"י המשיבה על פי פקודת סדר הדין הפלילי, שכן חוק הלבנת הון מפנה לעניין זה להוראות הפקודה. לאחר מכן אבחן האם יש מקום להחזיק בשיקים לצרכים ראייתיים, ואדון בבקשה להחזקת המזומנים לצורך חילוטם בסיום ההליך הפלילי. לעניין זה אבחן מהי מטרת החילוט על פי חוק איסור הלבנת הון, איזה רכוש ניתן לחלט על פי הוראות החוק, והאם המזומנים שנתפשו במקרה שלפנינו עונים על הגדרה זו. לבסוף אבחן את השפעות חוקי היסוד וזכויות הפרט על החקיקה, והשאלה האם ניתן להשיג את מטרות ההחזקה בתפושים בדרך שתפגע פחות במבקשים. 3. תפיסה על פי פקודת סדר הדין הפלילי סמכותו של בית המשפט להחליט כיצד ינהגו בחפצים שנתפסו על ידי המשטרה במסגרת חקירה פלילית מעוגנת בסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) הקובע כדלקמן: "על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו". ככלל הוראה זו אינה חלה על תפישה מכוח חוקים אחרים (ראו לעניין זה י' קדמי, בספרו סדר הדין בפלילים (מהדורה מעודכנת-2003), חלק ראשון (להלן: י' קדמי, סדר הדין בפלילים), בעמ' 515: "מקום שתפיסתם של חפצים מוסדרת בדבר חקיקה אחר - שלא בפסד"פ - ככלל, אין תפיסתם והחזקתם כפופה להוראות פסד"פ, אלא אם כן נאמר כך במפורש"). אולם, בענייננו, התפיסה וההחזקה כפופות להוראות פקודת סדר הדין הפלילי, מאחר וסעיף 26(א) לחוק הלבנת הון מפנה במפורש לפקודה לעניין רכוש שניתן לחלטו. על כן אין מקום להזקק לסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי הדן בהחזקה לצורך חילוט פירות העבירה (ראו ע"פ 1480/97 מדינת ישראל נ' ריברה, לא פורסם). הסמכות של בית המשפט, לפי סעיף 34 לפקודה, הנה להורות מה ייעשה בחפצים שנתפסו. מ' שלגי וצ' כהן, בספרם סדר הדין הפלילי (מהדורה שניה, 2000), בעמ' 67, מבהירים: "הכוונה היא להורות על החזרתו, על מסירתו למי שנתפס ממנו בתנאים מסויימים (לרוב בתנאי שיובא למשטרה או לבית המשפט לפי דרישה), או על החזקתו בידי המשטרה, וכדומה - עד שיוחלט במשפטו של נאשם מה לעשות בחפץ". ההוראות הבסיסיות בדבר סמכות התפיסה של חפצים בהליך הפלילי מעוגנות בסעיפים 32-42 לפקודה. נשאלת השאלה, האם יש לקרוא את סעיף 34 לפקודה, המעגן את סמכותו של בית המשפט, יחד עם סעיף 32 לפקודה, המעגן את סמכותו של שוטר לתפוס חפצים, וקובע כדלקמן: "רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה". במילים אחרות, נשאלת השאלה, האם המבחן שידריך את בית המשפט בהפעלת סמכותו על פי סעיף 34 הנו המבחן הקבוע בסעיף 32 לתפיסת חפצים על ידי המשטרה. השיב על כך בשלילה כב' השופט חשין ברע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג (3) 312 (להלן: פרשת גאלי), עמ' 323-324: "כיצד ישקול בית-המשפט בדעתו, אם ואם לאו יורה להחזיר לפלוני נכס שהמשטרה שמה ידה עליו כסמכותה בסעיף 32 לפקודת החיפוש? כפי שראינו, "עילות המעצר" של חפץ מנויות אחת לאחת בהוראת סעיף 32 לפקודת החיפוש, ויכול הטוען שיטען כי סמכותו של בית-המשפט להורות על החזרת התפוס לבעליו נגזרת מסמכותה של המשטרה לתפוס את החפץ. לשון אחר: משנתקיימה אחת החלופות המתירות למשטרה לתפוס חפץ - כהוראת סעיף 32 לפקודה - קמה ונהייתה, כמו מעצמה, סמכותה של המשטרה להוסיף ולהחזיק בו כהוראת סעיף 33. טענה זו אינה מקובלת עלינו, שלא הרי תפיסת חפץ בידי המשטרה כהרי המשך ההחזקה בו" (ההדגשה שלי - מ.א.ג.). מכאן, שאין די בכך שבמקרה שלפנינו מתקיימים התנאים לתפיסה לפי סעיף 32 לפקודה, היינו חשש סביר לביצועה של עבירה, או צורך בתפוס כראיה. קיום תנאי סעיף 32 לפקודה מהווים אמנם תנאי מקדמי לכך שבית המשפט יורה על המשך ההחזקה בחפצים שנתפסו, אך אין הוא תנאי מספיק. הדרך בה על בית המשפט להפעיל את הסמכות הנתונה לו על פי סעיף 34 לפקודה נקבעה בפסיקה. בבש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2) 464 (להלן: פרשת עובדיה), עמ' 477-478, קבעה כב' השופטת שטרסברג-כהן: "בסעיף 34 לא נקבעה מגבלת זמן לפנייה לבית המשפט ולא נקבעו קריטריונים שידריכו את בית המשפט בהפעילו את שיקול דעתו. מובן שבהפעלת שיקול הדעת השיפוטי על בית המשפט לתת דעתו לכל השיקולים הרלבנטיים, בין השאר, לטיב החפץ התפוס, לסוג העבירה שיש חשד כי יעברו באותו חפץ, לנטל ההוכחה ולמידת ההוכחה הדרושה לצורך הכרעה בגורל התפוסים, לזכות הקניינית של הטוען לזכות בחפץ, לאינטרס הציבורי למנוע ביצוע עבירה בחפץ וכיוצ"ב. הרשימה איננה סגורה. בית המשפט רשאי לקבוע תנאים בצו הניתן על ידו. גם כאן אין רשימת תנאים שניתן להתנות ואין הנחיה לגבי טיבם ומהותם. הדעת נותנת, כי על התנאים להיות כאלה שיש בהם כדי לשמש תחליף לתפיסה באופן שישיגו את תכליתה ועם זאת, תהיה פגיעתם קטנה ככל שניתן מזו הנגרמת בעקבות התפיסה". מבחנים אלו יפים גם לבקשת המדינה על פי פקודת הסמים המסוכנים. המבקשים, מבקשים כאמור להשיב לידיהם את המזומנים ואת השיקים שנתפשו. המשיבה טוענת כי השיקים נדרשים לה בחלקם לצרכים ראיתיים, ובחלקם כמזומנים לצורך חילוט, והמזומנים נדרשים לה לצורך חילוטם, אם יורשעו המבקשים בסיום ההליך. להלן אדון בשתי העילות להן טוענת המשיבה להמשך ההחזקה בשיקים. 4. חילוט על פי חוק איסור הלבנת הון חוק הלבנת הון מאפשר חילוט בנוסף לכל עונש שיוטל על מי שהורשע בעבירה לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק. המשיבה מתנגדת להשבת המזומנים (והשיקים המזומנים) שנתפשו לידי המבקשים, שכן בכוונתה לבקש את חילוטם, אם יורשעו המבקשים. חוק איסור הלבנת הון מחיל במפורש את הוראות הפקודה על רכוש שניתן לחלטו. היינו, אחת המטרות של תפישה על פי סעיף 32 לפקודה, והחזקה בתפוסים, על פי סעיף 34 לפקודה היא אפשרות חילוטם של התפושים בסיום ההליך. כדי להחליט האם המזומנים והשיקים שנתפשו עונים על הגדרת הרכוש שניתן לחלט על פי סעיף 21 לחוק, יש לבחון את העבירה בה נחשדים המבקשים, עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק. לצורך כך יש להקדים ולבחון את מטרת החוק בכללותה. א. מטרתו של חוק איסור הלבנת הון חוק הלבנת הון נחקק זה מקרוב, ועל כן יש חשיבות מיוחדת לדברי ההסבר להצעת החוק (ראו: א' ברק, פרשנות תכליתית במשפט, עמ' 188 ואילך). בהצעת חוק איסור הלבנת הון, ה"ח, תשנ"ט-1999 (להלן הצעת החוק), מתוארת תכלית החקיקה: "המאבק הבין-לאומי בעבריינות, במיוחד בעבריינות בתחום הסמים המסוכנים ובפשעים חמורים אחרים, מתמקד, בעשור האחרון, בתופעה של הלבנת הון הננקטת בעיקר בידי סוחרי הסמים ועברייני הפשע המאורגן, בתחכום גדל והולך, כאמצעי לשמור בידיהם את רווחי הפעילות העבריינית. הלבנת הון היא עשיית פעולה ברכוש, לעיתים באמצעות המערכת הפיננסית, במטרה להטמיע רכוש, שמקורו בפעילות עבריינית, בתוך רכוש הנושא אופי חוקי ותמים, תוך טשטוש מקורו הבלתי חוקי של הרכוש. ...ההכרה בצורך להילחם בתופעה של הלבנת הון כאסטרטגיה העיקרית למלחמה בעבריינות הסמים המסוכנים והפשע המאורגן, על ידי שיתוף פעולה בין-לאומי היא כיום נחלת רוב המדינות בעולם. השקעת אמצעים לניטרול יסוד הרווח מעסקות עברייניות משרתת תוצאה כפולה" האחת - הון המוצא מן המחזור לא ניתן לשימוש חוזר לצורך מימון עסקאות עבריניות נוספות, השניה - מניעת הרווח מן העבריין מבטלת את התמריץ לעבור עבירה." לאור זאת נקבעו בסעיף 3 שתי עבירות שהעונש בגינן זהה. האחת, לפי סעיף 3(א), היא עשיית פעולה ברכוש אסור. בסעיף זה מדובר בעבריין עצמו, מי שהפיק את הרווח מהעבירה הפלילית וכעת מנסה להלבין את אותם כספים. השנייה, לפי סעיף 3(ב), עניינה במי שעושה פעולה ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח או שיהיה דיווח בלתי נכון. על פי סעיף 4 לחוק, די שמי שעשה את הפעולה יודע שמדובר ברכוש אסור, גם אם אינו יודע לאיזה עבירה מסוימת הוא קשור. כלומר, כאן מדובר במעגל השני, באותם אנשים שמסייעים לעבריינים להלבין הון באמצעות המערכות הפיננסיות. חומרת העבירות זהה, בשני המקרים מדובר בעבירה שעונש של 10 שנות מאסר בצידה. מטרתו של סעיף 3(ב) היא שלא לאפשר לאנשים המבצעים את עבירות המקור, להלבין את הכסף, על ידי העברתו למעגל רחוק יותר של אנשים שעיסוקם בשווקים הפיננסים, על מנת שאלו יעשו פעולות באותו רכוש שיאפשרו להטמיעו במערכת הפיננסית ככסף לגיטימי. הפשע המאורגן הופך מתוחכם יותר ויותר. ראשי הפשע המאורגן, ככלל אינם "מלכלכים ידיהם" בביצוע העבירות עצמן, ולכן קשה יותר יותר להגיע אליהם ולהעמידם לדין. המלחמה הבינלאומית בפשע המאורגן בכלל, ובעבירות הסמים בפרט, הביאה לחקיקת שורה של אמנות, דירקטיבות וחוקים שמטרתם להגיע אל אותם עבריינים באמצעות הרווחים שהופקו מהעבירות. סעיף 3(א) לחוק עוסק באותם אנשים שביצעו את עבירות המקור במישרין או בעקיפין. אולם, בכך לא היה די. היה ברור כי ניתן יהיה בקלות יחסית להתחמק מזרועות החוק, ע"י העברת הכספים למעגל מרוחק יותר של אנשים, שאינם מעורבים בפשע עצמו. אנשים בעולם הפיננסי, שתמורת עמלה מתאימה יבצעו פעולות ברכוש, כדי להתחמק מאותם דיווחים שמטרתם מעקב אחר מקורם של כספים, בעיקר בסכומים גבוהים. בחוקים ואמנות בעולם, שעניינם מניעת הלבנת הון, אנו מוצאים את שני מעגלי העבירות או העבריינים לעניין הלבנת הון. על פי דברי ההסבר בהצעת החוק, המודל שאומץ בחוק הישראלי הוא המודל האירופי המבוסס על אמנת וינה, ונועד לאפשר למדינת ישראל להצטרף לאותה אמנה. כפי שניתן לראות גם על פי האמנה, וגם בדירקטיבות של השוק האירופי המשותף, ניתן למצוא עבירות שעניינן אי דיווח, המהוות חלק מהעבירות העיקריות של הלבנת הון. אמנת וינה משנת 1988 - United nations convention against illicit traffic in narcotic drugs and psychotropic sucstance, קבעה הוראות לעניין הלבנת הון כחלק מהמלחמה בסמים. סעיף 3(b)(i) קובע כי מדינות חברות יקבעו כעבירה כל העברת כספים במטרה להסתיר את מקורה הבלתי חוקי, כאשר יש לקבוע בגין עבירה זו עונשים חמורים כמו במי שביצע את עבירות הסמים עצמן. עוד קובעת האמנה כי יש לקבוע בחוק אפשרות חילוט של אותם כספים שמקורם בעבירה. במבוא לאמנה נאמר כי הדרך להגיע ולמנוע את הסחר בסמים היא לשלול את רווחי העבריינים. זאת ניתן לעשות באמצעות מלחמה בהלבנת ההון, המאפשרת לאותם עבריינים להטמיע את רווחי הסמים במערכת הפיננסית. על כן עבירות שמטרתן המנעות מדיווח נתפשות כעבירות חמורות במיוחד. אמנה נוספת התייחסה לפירות הפשע בכלל, לאו דווקא בעבירות סמים. אמנת שטרסבורג משנת 1990Convention on Laundering, Search, Seizure and Confiscation of the Proceeds from Crime - גם באמנה זו נקבע (סעיף 6 לאמנה), שעל המדינות לקבוע עבירות אי דיווח. כן נקבע כי על החקיקה להבהיר כי לעניין עבירות אלו די אם הנאשם היה צריך להניח שמדובר בפירות פשע ופעל למטרת רווח (סעיף 6(3) לאמנה). עוד קובעת האמנה כי על המדינות לקבוע אפשרות חילוט כספים שמקורם בעבירה. גם השוק האירופי התייחס למעגל שני זה של עבריינים כלכליים בדירקטיבה: Council Directive 91/308/EEC of June 1991 on prevention of the use of the finamcial system for the purpose of money laundering. במבוא לדירקטיבה נאמר: "Whereas money laundering has an evident influence on the rise of organized crime in general and drug trafficking in particular; whereas there is more and more awareness that combating money laundering is one of the most effective means of opposing this form of criminal activity..." הדירקטיבה מאמצת את אמנות וינה ושטרסבורג לעניין העבירות שיש לקבוע כעבירות של הלבנת הון וקובעת חובות דיווח על מוסדות פיננסים שונים. בארה"ב ניתן גם כן למצוא עבירות ספציפיות שענינן ביצוע פעולות בכדי להמנע מדיווח. ב-Bank Secrecy Act, 18 U.S.C. 1956, נקבעה עבירה ספציפית שעניינה כוונה להמנע מדיווח נדרש. סעיף 5315 לאותו חוק קובע חובת דיווח המחייבת דיווח גם על עסקאות מפוצלות וסעיף 5324 קובע כי כל מעשה שמטרתו המנעות מדיווח כגון פיצול הפקדות, פיצול הפקדה במספר חשבונות וכיו"ב, תיחשב עבירה אם נעשתה במטרה להמנע מדיווח. חוק נוסף הקובע אי דיווח בהקשר של הלבנת הון כעבירה הוא ה-Laundering Control Act 1986, 18 U.S.C. 1956-7. באוסטרליה גם כן נקבעו עבירות של מוסדות או אנשים העוסקים במתן שירותים פיננסים, העושים פעולות במטרה להימנע מדיווח. ה-Financial Transaction Report Act, 1988, קובע בסעיף 31 עבירות שעניינן המנעות מדיווח (Offences to conduct transactions so as to avoid reporting).החוק מתייחס לכל סוגי העסקאות - פיצול בין חשבונות, הפקדות ע"י אנשים שונים, פיצול הפקדות או שיקים, המכנה המשותף הנדרש הוא שהפעולות הללו נעשו למטרת המנעות מדיווח. למסקנה כי כך הם פני הדברים ניתן להגיע אם אין הסבר כלכלי סביר לאותן פעולות, או כאשר מי שמבצע את הפעולות התבקש לעשות כן כדי להמנע מדיווח. הבאתי את החקיקה ההשוואתית כדי להדגיש שהמלחמה בהלבנת הון בכל העולם כוללת שני מעגלים של מעורבים. הראשון, אותם אלו החשודים גם בביצוע או ידיעה בפועל על עבירות המקור, והשני, אותם אנשי כספים היודעים או צריכים לדעת כי הפעולה שהם מבצעים מטרתה אי דיווח, כאשר אין לפעולה זו כל תכלית כלכלית אחרת, או כאשר הם מתבקשים במפורש לבצע את הפעולה כדי להימנע מדיווח. ב. יסודות העבירה של אי הדיווח- סעיף 3(ב) לחוק כדי לבחון האם ניתן לחלט את הרכוש כאמור בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, יש לבחון מהם יסודות העבירה לפי סעיף 3(ב), והאם יש ראיות לכאורה לביצועה. לאחר מכן יש לבחון מהי מטרת התפישה והאם היא עונה על דרישת המידתיות. סעיף 3(ב) בו חשודים המבקשים קובע כעבירה עשיית פעולה ברכוש המוגדרת בין השאר, כמסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך, מתן או קבלת אשראי וערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר והכל במטרה שלא יהיה דיווח או לגרום לדיווח בלתי נכון. בה"פ 1478/02 מדינת ישראל נ' שם טוב (מיום 8.9.03, השופט א' טל, לא פורסם), התעוררה השאלה האם סעיף 3(ב) כולל פעולה ברכוש כלשהו, או רק פעולה ברכוש אסור, על אף שהדבר לא נקבע בסעיף. בית המשפט קבע שם כי מדובר בכל רכוש ולאו דוקא ברכוש אסור. המטרה העומדת בבסיס החוק כולו, ובבסיס עבירות הדיווח תומכת במסקנה זו. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר לעניין זה: "שיטות הלבנת ההון הן רבות ומגוונות, אך המכנה המשותף של רובן הוא ניצול היעילות, המחשוב והגלובליזציה של המערכות הפיננסיות העולמיות לתהליך מובנה של שימוש במערכות אלה, לשם הפקדת כספים והעברתם ממקום למקום תוך הסוואת זהותם של בעלי הזכויות בהם ומקורם של הכספים. התהליך כולל, בין היתר, פעולות של "מיקום" כספים (לרוב מזומנים בסכומים גדולים) במערכת פיננסית לגיטימית באופן המטשטש טשטוש מרבי את מקורם האסור של הכספים ומקשה את איתורו. כן כולל התהליך פעולות פיננסיות לגיטימיות נוספות, כגון המרה, הפקדה, משיכה ועוד כאלה פעולות הנעשות בין גורמים הממוקמים במדינות שונות. הפעולות האמורות נעשות בדרך של "הטמעתו" של הרכוש במערכת הכלכלית הלגיטימית, כך שלא ניתן יהיה לשחזר את מקורו העברייני. האמצעים האופיניים להלבנת הון הם: ... (3) "הבניה" או פיצול של הפקדות והעברות לסדרת פעולות פטורות מחובת דיווח ותיעוד, מקום שקיימות חובות כאלה, על פעולות בנקאיות בסכומים מסויימים; (4) שימוש בחברות בדויות כצינור להעברת כספים, וכן שימוש בחברות חזית, שיש להן עסקים לגיטימיים, בדרך כלל חברות שיש להן תזרים מזומנים גבוה הקשה לשומה.... ... (8) שימוש בחלפני כספים לפעולות המרה והעברה של סכומי כסף גדולים; ... (12) שימוש באנשי "קש" ובחברות קש לביצוע עסקות מלבינות;" על מי שעוסק בכספים, ויודע את הוראות החוק ומחויב בהן, להימנע מעשיית כל פעולה במטרה למנוע דיווח. שכן, ככלל מי שעושה פעולות בכספים שמקורם לגיטימי, לא יחשוש מהדיווח ולא יבקש לבצע פעולות שמטרתן אי דיווח. טען ב"כ המבקשים כי יהיו מקרים בהם תהיה לפיצול הפקדות למשל, מטרה כלכלית לגיטימית, או בכל מקרה מטרה שאינה אי הדיווח כשלעצמו. אכן, יתכנו מקרים כאלו. אם היו בפניי ראיות כי כך הם פני הדברים, אזי לא ניתן היה לומר כי קיימות ראיות לכאורה. אם במקרה מסוים יתברר כי המטרה של אותה פעולה, כמו פיצול הפקדות, שלכאורה מטרתה היתה אי דיווח, הייתה מטרה לגיטימית, הרי שלא יתקיימו יסודות העבירה. אולם, כיון שניסיון החיים מלמד כי בדרך כלל פעולות מסוג זה מטרתם המנעות מדיווח בשל מקורם הבלתי כשר של הכספים, יש לקבוע כעבירה כל פעולה שמטרתה אי דיווח על פי החוק. במקרה שלפנינו יש ראיות לכך כי במקרים מסוימים התבקשו המבקשים במפורש לבצע פעולות כדי להמנע מדיווח ע"י הלקוח (מסמכים שסומנו מ-10, מ-12 ו-מ-13 במסגרת הבקשה להארכת המעצר). במקרה כזה גם לו היה נקבע בסעיף כי מדובר ברכוש אסור, ניתן היה לומר כי המבקשים עצמו את עיניהם אל מול האפשרות שמדובר ברכוש אסור. אולם, כדי להמנע מדיון זה הרחיב המחוקק את גבולות העבירה וקבע כי כל פעולה שמטרתה אי דיווח על פי חוק הלבנת הון מהווה עבירה. במדינות אחרות קבעו אמנם, כיסוד בעבירות דומות, את היותו של הרכוש רכוש אסור. אולם, באותם מקרים המשיכו וקבעו כי די בכך שמבצע הפעולה היה צריך לחשוד בנסיבות שהכסף אינו כשר, גם אם לא ידע באיזו עבירה מדובר. על פי הפסיקה בארה"ב, די בכך שאדם התבקש לעשות פעולה כדי להימנע מדיווח, כדי לענות ולמלא אחר היסוד הנפשי של הסעיף (ראו: U.S. v. Ratzlaf, 976 F.2d. 1280). במקרה שלפנינו המבקשים חשודים בביצוע חלק מהפעולות המהוות עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק הלבנת הון. סעיף 21(א)(1) קובע שניתן לחלט "רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך". טען ב"כ המשיבה כי כאשר נעשו פעולות כמו פיצול הפקדות, או הפקדות בחשבונות "קש", הרי שהמזומנים שימשו לביצוע העבירה, או שמדובר ברכוש שנעברה בו העבירה. ב"כ המבקשים טען כי כיון שמדובר במזומנים, לא ניתן לזהות בין המזומנים שנתפשו, לבין הכספים בהם נעברו לכאורה העבירות בהם חשודים המבקשים. לטענתו ניתן לחלט, ולפיכך להחזיק במזומנים שהופקו מאותן עסקאות, כרווחים שהופקו מביצוע העבירה מכוח סעיף 21(א)(2), אם למשיבה יש ראיות לכך. ג. הזיקה בין העבירות בהן חשודים המבקשים לבין המזומנים שנתפשו השאלה הבאה בה יש לדון היא האם ומהי הזיקה הנדרשת בין המזומנים שנתפשו לחשדות המיוחסים למבקשים. ש' ז' פלר, במאמרו "בשולי החקיקה", הפרקליט כו 421, בעמודים 427-428, סבור כי נדרשת זיקה כזו: "באשר לתנאים אשר, בדרך כלל, עשויים להכניס דבר לסוג הדברים בני תפיסה, ניתן, לדעתנו, לקבוע, כהנחת יסוד, קיום זיקת החפץ לדבר עבירה. להנחה זו צריך להצטרף אחד משני התנאים הנוספים הכרוכים ביעודו של הדבר מבחינה משפטית: או שהדבר הינו בעל ערך ראייתי לגבי העבירה, ויש להבטיח על דרך תפיסתו, את הגשתו לבית המשפט המוסמך לדון בעבירה, או שהדבר מיועד לחילוט, בגלל תפקידו בביצוע העבירה והסכנה הציבורית הטמונה בהשארתו בידי מי שהיתה לו השליטה עליו בזמן הביצוע. משום כך, יש להבטיח את יעילות צו החילוט על ידי תפיסה מוקדמת של הדבר. ייתכן והדבר ימלא אחר שני התנאים האמורים: אולם, אין פירוש הדבר, שאין להפריד בין הקטגוריות, שכן אין תנאים אלה מצטברים תמיד" (ההדגשות במקור). צודק ב"כ המבקשים בטענתו כי המזומנים אינם ניתנים לזיהוי, ויש להניח כי המזומנים שנתפשו אינם אותם מזומנים ממש, שהמבקשים ביצעו בהם פעולות כדי להמנע מדיווח. בכך אין רבותא לאור לשונו של סעיף 21(א) לפיו ניתן לחלט רכוש בשווי הרכוש המפורט בסעיפים קטנים (1) ו-(2). היינו, על המשיבה להציג ראיות לכאורה לכך שבכספים בשווי לפחות של המזומנים שנתפשו נעשו פעולות במטרה להימנע מדיווח. טענתו המרכזית של ב"כ המבקשים היא כי המזומנים שנתפשו הם כשרים ואין להם דבר וחצי דבר עם החשדות המיוחסים למבקשים. לדבריו, מסקנה זו נובעת מכך שהמבקשת 1 היא חברה למתן שירותי מטבע. הכסף הוא הוא המוצר שהחברה סוחרת בו. על כן, לדעתו, גם אם יש ראיות לכאורה להיקף עסקיה של החברה, או אף להיקף הפעולות האסורות, אין לחלט את המזומנים. זאת, מכיון שהמזומנים נתפשו במשרדי החברה, וכיון שמדובר בעסקים לגיטימיים למתן שירותי מטבע, מדובר למעשה ב"מלאי" של החברה, שאין כל זיקה בינו לבין העבירות שבוצעו, וחילוטו ישתק את החברה. טענת ב"כ המשיבה היא כי מכיון שהחוק מגדיר פעולה גם בערבוב בין רכוש אסור לרכוש נקי, מרגע שנעשתה פעולת ערבוב כזו ניתן לחלט הן את הרכוש האסור, הן את הרכוש הנקי. כלומר, ניתן לחלט את המזומנים גם אם אין זיקה בינם לבין העבירות שבוצעו. (1) האם נדרשת זיקה בין הרכוש שיש לחלט לבין העבירות שבוצעו סעיף 21(א) מחייב זיקה בין הרכוש המחולט לבין העבירות. מהותו של סעיף 21 הוא בקביעת הזיקות בין העבירות שבוצעו לרכוש אותו ניתן לחלט. הסעיף מונה כמה זיקות אפשריות: רכוש שנעברה בו העבירה, מחייב זיקה כזו שהרכוש שנתפס הוא הוא הרכוש שנעברה בו העבירה. אם ניקח לדוגמא עבירות סמים, הסם שנתפש הוא הרכוש שנעברה בו העבירה. זיקה אפשרית אחרת היא רכוש ששימש לביצוע העבירה, כמו כלי רכב ששימש להובלת סמים. זיקה שלישית, הנזכרת בסעיף 21(א)(2) היא רכוש שהושג כשכר עבירה. במקרה שלפנינו למשל, העמלות אותן קיבלו המבקשים לטענת המשיבה, כשכר עבור ביצוע אותן פעולות שאפשרו את אי הדיווח. נכון הוא כי אחת הפעולות המהווה עבירה לפי סעיף 3(ב) היא ערבוב בין רכוש אסור לרכוש אחר במטרה להמנע מדיווח או לדווח דיווח כוזב. אולם, מכך אין נובע שמרגע שנעשתה פעולת הערבוב ניתן לחלט הן את הכספים בהם בוצעה העבירה, הרכוש האסור, הן את הרכוש האחר "הנקי" בו עורבבו הכספים. המטרה של המלחמה בהלבנת ההון היא לשלול מהעבריינים את רווחי העבירות, בין השאר ע"י מניעת הלבנתם של אותם כספים. חילוט של כספים כשרים ונקיים אינו מקדם מטרה זו ופוגע בקניין במידה העולה על הנדרש, כאמור בפיסקת ההגבלה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ההבדל בין סעיף 3(א) לסעיף 3(ב) לחוק לעניין זה הוא בנטלים להוכחת הרכוש הנקי והרכוש האסור, כאשר אלו עורבבו. כאן נעוץ אחד ההבדלים בין סעיף 3(א) לסעיף 3(ב) לחוק. אם מדובר במי שביצע את עבירת המקור, וכעת מנסה להלבין את ההון ע"י ערבובו עם רכוש אחר שלו, או של מקורבים לו, שאיננו רכוש אסור, אז, אם לא ניתן להפריד בין השניים ניתן אולי יהיה לחלט גם את הרכוש האחר, כיון שאז הנטל על העבריין להראות איזה חלק מהרכוש המעורבב הוא רכוש אסור ואיזה חלק הוא רכוש שאינו אסור. כיון שכל הרכוש הוא רכושו של העבריין או מקורבים לו ניתן להטיל עליו נטל זה ואם לא הרימו - לחלט את כל הכסף המעורבב, שאז ההנחה היא שרובו ככולו אינו כשר. אם הרים העבריין את הנטל, שוב אין לחלט אלא את הרכוש האסור, כקבוע בסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון. לא כך בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק. כאן מדובר, כפי שציינתי במעגל השני של המעורבים. במעגל זה בכלל, ובמקרה זה, כאשר מדובר בחברה למתן שירותי מטבע בפרט, מרבית הכספים בחשבונותיה של החברה הם רכוש שאינו רכוש אסור, כספים לגיטימיים, נקיים, ה"מלאי" של החברה. במקרה כזה על המדינה להוכיח (בשלב הסופי של הדיון), או להציג ראיות לכאורה (בשלב זה של הדיון) לקשר בין המזומנים שנתפשו לבין העבירות שבוצעו. כיוון שמדובר במזומנים, ודאי שאין לדרוש הוכחה שהמזומנים שנתפשו בפועל, בהם בוצעו העבירות, אלא להוכיח שסכום המזומנים שנתפשו בפועל, שווה או קטן מהסכומים בהם בוצעו הפעולות במטרה שלא לדווח. הזיקה הקיימת במקרה זה היא מכוח סעיף 21(א)(1) - רכוש שנעברה בו העבירה. העבירה היא עשיית פעולות ברכוש שמטרתו אי דיווח. הרכוש שנעשו בו הפעולות, הוא הרכוש שנעברה בו העבירה. ניתן לחזק מסקנה זו מפסיקה לעניין חילוט על פי פקודת הסמים המסוכנים. בע"פ 7598/95, 7475 ,7480, בן שטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (2) 385, דובר בנאשמים שהורשעו בביצוע עבירות של סחר בסמים, ונתפסו בביתם כספים. בסיום ההליך קבע בית המשפט המחוזי כי אין בידו לקבוע בצורה נחרצת וחד משמעית אם מקורם של הכספים שנתפסו הנו בביצוע עבירה של עסקת סמים, ולכן החליט שלא לחלט את הכספים. כב' השופט קדמי בקבלו את ערעור המדינה קבע, הן לאור חזקה הקיימת בפקודת הסמים המסוכנים, הן ובעיקר לאור העובדה כי מדובר בסוחר סמים, כי עליו להוכיח כי מקור הכספים הוא שונה. השופט קדמי קבע (בעמ' 410-411): "קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין בידו לקבוע "בצורה נחרצת וחד משמעית" אם מקורם של הכספים הנ"ל בביצוע עבירה של עסקת סמים - אינה מספיקה להפרכת החזקה הקבועה בפקודה. החזקה האמורה הינה "חזקה שבחוק" שנטל הפרכתה על "הנאשם" (המערערים במקרה דנא); וכידוע, אין "הנאשם" יוצא ידי חובתו בהקשר זה על ידי הקמת ספק בלבד, ועליו להוכיח את גרסתו ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות לזכותו... ויושם אל לב: בבסיס החזקה הקבועה בסעיף 36 לפקודה עומדת קביעתו של בית המשפט כי "הנדון הוא סוחר סמים"; וקביעה כזו נעוצה בכך ש"הוכח" לבית המשפט - במידה של למעלה מספק סביר - כי "הנידון הפיק רווח מעבירה של עסקת סמים או שהיה אמור להפיק רווח כאמור". במקרה דנא, הוכח, במידה הדרושה, כי המערערים היו אמורים להפיק רווח מעבירה של סחר בסמים - - בה הורשעו - שהיא "עבירה של עסקת סמים" כמשמעותה בהגדרה שבסעיף 1 לפקודה. כלומר במקרה של כספים שנמצאו אצל סוחר הסמים עצמו, קיימת חזקה בחוק, מכוח היותו של הכסף בחזקת העבריין העיקרי, כי מדובר ברווחים שהופקו מעסקאות סמים. כך לדעתי יש לקבוע לגבי סעיף 3(א) לחוק הלבנת הון. אולם, כאשר מדברים במעגל השני של "מלביני ההון" אנשי הכספים, לא קיימת חזקה דומה, לאור העובדה שהם מנהלים עסק לגיטימי בעיקרו. במקרה זה על המשטרה להציג ראיות לכאורה לכך שהמזומנים שנתפשו מהווים מבחינת סכומם, סכום השווה או קטן מסכום הכספים בהם נעברה העבירה המיוחסת למבקשים. אפשרות אחרת, או זיקה אחרת היא להציג ראיות לכאורה לכך שסכום הכסף שנתפס שווה או קטן מהרווח שהפיקו המבקשים מהעסקאות האסורות. זיקה זו מופיעה בסעיף 21(א)(2) לחוק. (2) ראיות לכאורה לביצוע העבירות ולזיקה בין המזומנים שנתפשו לעבירות בשלב זה יש צורך לבחון האם קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות בהן נחשדים המבקשים, והאם יש ראיות לכאורה לזיקה בין המזומנים שנתפשו לבין היקף העבירות שבוצעו או לרווח שהופק מהמעשים האסורים. ובכן, בחומר שהוגש לי על ידי המשטרה (בבקשה להארכת מעצר) קיימות ראיות כאלה. ראיות לכאורה לביצוע העבירות - המבקש 3, מר שור הוא מורשה חתימה בחשבונות המופיעים במסמכים שסומנו מ-1 ו-מ-2. מהותו של החשבון המפורט במסמך מ-2, מובהרת בעדות שסומנה מ-3. החשד לכך שמדובר בפעולות שמטרתן אי דיווח עולה במפורש ממסמכים מ-10, מ-11, מ-12, מ-18, מ-19, מ-22. מסמכים אלו מדברים בעד עצמם. ממסמכים אלו עולה חשד סביר וראיות לכאורה לכך שהמבקשים עברו עבירות על פי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון. אשר לזיקה הנדרשת - נמסר לי דיסקט ובו ריכוז החשבונות המופיעים במסמך מ-1 ומ-2 (החשבונות עצמם הוגשו במסגרת הליך המעצר, מ' 11756/03 ו-מ' 11773/03). מריכוז חשבונות אלו עולה כי מחזור הפעילות בחשבון הראשון המופיע במ-1 בתקופה הרלבנטית (בין שבעה לשמונה חודשים בהם התנהלה החקירה) עמד על כ-60 מליון ₪. המחזור בחשבון המופיע במסמך מ-2 הוא כ-23 מליון ₪. שיעורי העמלות שגבו המבקשים מפורטים במסמך שסומן מ-13 והן נעות בין 1.5% לבין 3.4%, כאשר לא ברור האם השוני נובע מסכומי העסקאות או מכך שחלק מהעסקאות מדווחות וחלקן לא. החשד המרכזי לביצוע העבירות הוא בחשבון המופיע במסמך מ-2, שהוא חשבון לא מדווח. בחשבון זה, כאמור, עומד מחזור העסקאות על כ-23 מיליון שקלים. הרווח מפעולות אלו עומד על כשמונה מאות אלף שקל, על פי עמלה של 3.4%, וכשלוש מאות וחמישים אלף שקל, אם מדובר בעמלה של 1.5%. לאור מהותו של החשבון הנ"ל , ישנן ראיות לכאורה במסמכים שהצגתי כי כל הכספים שעברו בחשבון זה מטרתם היא אי דיווח. על כן יש מקום להתייחס למחזור בחשבון זה כולו, שכן מדובר בכספים בהם בוצעה העבירה. אולם, כאמור, פירטתי גם את מרכיב הרווח למקרה שיהיה מי שיחשוב כי רק סכום הרווח ניתן לחילוט על פי סעיף 21(א)(2). הסכום שנתפס ע"י המשטרה במזומן הוא כמליון וחצי שקלים (חלק מהמזומן נתפש במטבע זר), וכן, ככל הנראה קיימים מספר שיקים במזומן. אולם, כיון שטרם הסתיימה בדיקת המשטרה היקפם אינו ידוע. לעניין זה יש לציין כי המבקשים שומרים על זכות השתיקה. אמנם נטען כי המבקש 3 בתחילה ענה לשאלות החוקרים, אולם למקרא עדותו רואים כי כאשר נשאל שאלות מהותיות שמר על זכות השתיקה גם בחקירתו הראשונה בטרם נועץ בעורך דין. זכות השתיקה מוכרת במשפטנו, אולם יש לה מחיר, אולי דווקא בעיקר בשלבי החקירה הראשוניים. לו מול הראיות לכאורה שהציגה המשיבה, היו מספקים המבקשים הסבר, ניתן היה אולי לחסוך בזמן החקירה, ואולי היה זה הסבר סביר שהיה מחליש את אותן ראיות. משנמנעו המבקשים ממתן הסבר כלשהו, עומדים אנו עם ראיות המשיבה, שמבססות, כאמור, הן חשד סביר לביצוע עבירות על סעיף 3(ב) לחוק הלבנת הון, הן זיקה לכמות הכסף שנתפסה. טען בא כוח המבקשים כי המזומנים נתפשו בסניף של החברה, וכחברה העוסקת במתן שירותי מטבע, אלו הם כספים נקיים לגיטימיים. יתכן שהיה מקום לחלט כספים באותו חשבון המופיע במסמך מ-2, אך אין להביא לשיתוק פעולתה הלגיטימית של החברה ע"י חילוט המזומנים. כפי שציינתי, כאשר מדובר בכסף מזומן, ברור שאין כל דרך להראות שהכספים שנתפסו הם אלו שבהם נעברה העבירה. אולם לאור העובדה שבאותו חשבון בנק הופקדו ונמשכו סכומים גבוהים כפי שציינתי, מה שנתפס הוא חלק קטן מהמחזור, ועל כן יש לומר כי זיקה הוכחה. שאם לא תאמר כן תרוקן למעשה את סעיף החילוט מתוכן, כאשר מדובר בחשד לעבירות לפי סעיף 3(ב) וכאשר מדובר בהלבנת הון דרך מוסדות פיננסיים, שחלק ואולי אף עיקר פעילותם היא פעילות לגיטימית. הלא, כפי שפתחתי ואמרתי זו היא בדיוק משמעותה של הלבנת ההון - הטמעת רכוש אסור שהופק בעבירה ברכוש לגיטימי במוסדות פיננסיים. עם זאת בשאלה האם יש מקום בשלב זה להורות על החזקה במזומנים, או שמא יש דרך אחרת שפגיעתה במבקשים פחותה ושתשיג את תכלית ההחזקה במזומנים, בכך אדון להלן. 5. החזקה בשיקים כראיה סעיף 32 לפקודה קובע חמש חלופות שמקימות סמכות לתפיסה. תפיסה למטרה של שימוש כראיה בבית המשפט הנה החלופה השלישית לתפיסה בסעיף 32 לפקודה. על פי הוראת סעיף 32 לפקודה, המשטרה מוסמכת לתפוס חפץ אם יש לה יסוד סביר להניח כי אותו חפץ עשוי לשמש כראיה בהליך פלילי בקשר לעבירה כלשהי. בית המשפט העליון דן בשאלה, מהי כמות הראיות הדרושה להכרעה במסגרת בקשה על פי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי. בבש"פ 2671/01, סיני נ' מילרה, תק-על 2001(2), 1690 בעמ' 1697, קבע כב' השופט אנגלרד כדלקמן: "אני גורס כי טיבו זה של הצו משליך במישרין על כמות הראיות הדרושה לשם הכרעה במסגרת סעיפים 34ו-36 לפסד"פ. מאחר שההחלטה של בית המשפט אינה מכריעה את שאלת הזכויות המהותיות בחפץ, ומאחר שאפשר להשיג עליה בהליך אזרחי רגיל, הרי אפשר להחיל לגביה, בשינויים המחויבים, את העקרונות של המשפט המנהלי בדבר כמות הראיות הדרושה בהחלטות של רשויות המנהל. ביסוד "כלל הראיה המנהלית" מצוי מבחן הסבירות. ראה י' זמיר הסמכות המנהלית כרך ב (תשנ"ו) 756-753. מבלי לקבוע מסמרות, הייתי מאמץ בסוגיה הנדונה את העיקרון כי, לצורך ההכרעה בדבר מסירת החפץ, די בראיה לכאורה כי הטוען לזכות זכאי להחזקתו" (ההדגשה שלי- מ.א.ג). בבש"פ 6159/01 אבו עמר נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 59 ,עמ' 62 קבעה כב' השופטת מ' נאור, כי בשלב שלפני כתב אישום (בבקשה להחזקה לצורך חילוט על פי פקודת הסמים המסוכנים) יש להסתפק בראיות לכאורה: "על כן - עשוי בית המשפט להיעתר לבקשה כאמור בסעיף 36ו(ב) גם על יסוד תשתית ראייתית שאיננה מושלמת, בדומה לתשתית המצדיקה מעצרו של אדם לפני הגשת כתב אישום." בענייננו, כאמור, המשיבה טוענת כי זכותה להחזקת התפוסים נובעת מכך שהם עשויים לשמש כראיה בהליך הפלילי כנגד המבקשים. אם כן, יש לבדוק קיומן של ראיות לכאורה כי התפוסים עשויים לשמש ראייה כאמור. אכן, קיימות בתיק ראיות לכך כי קיים יסוד סביר להניח כי השיקים שנתפסו עשויים לשמש כראיה בהליך הפלילי כנגד המבקשים (אשר למזומנים הראיה היא בעצם הסכומים בחשבונות השונים. אין טענה כי המזומנים שנתפשו בפועל נדרשים כראיה). כך, השיקים עליהם מדובר במסמכים מ-13, מ-19, מ-20, מ-22, מ-23, מ-24 ומ-26, עשויים להוות ראיה לביצוע העבירות המיוחסות למבקשים. 6. האם ניתן להשיג את מטרת ההחזקה בתפוסים לצורך חילוט בדרך שפגיעתה במבקשים פחותה כפי שציינתי נקבע כי בית המשפט, במסגרת השיקולים שעליו לשקול במתן החלטה על פי סעיף 34 לפקודה, ישקול את מטרת התפיסה והאם המשך ההחזקה בתפוסים נדרשת לאותה מטרה. כפי שראינו המשיבה הציגה ראיות לכאורה, הן לעניין המזומנים הן לעניין השיקים. אולם, בכך לא די. יש לשקול האם המשך ההחזקה אכן נדרשת, או שניתן להשיג את אותה מטרה בדרכים אחרות. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע את זכות הקניין כזכות חוקתית. כן קובע חוק יסוד: חופש העיסוק את חופש העיסוק. טענת המבקשים היא כי המשך החזקת המשטרה בתפושים, השיקים והמזומנים, תמנע מהמבקשים את המשך עיסוקם כנותני שירותי מטבע, ותביא למעשה לחיסול עסקם. חוקי היסוד מחייבים אותנו לפרש את החוק כך שהפגיעה בחרות הפרט תהא רק לצורך תכלית החקיקה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. כפי שציין פרופ' א' ברק במאמרו "השלכותיו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" בתוך א' ברק, מבחר כתבים (בעריכת ח' ה' כהן וי' זמיר, כרך א') עמ' 401, 414: "המהפיכה החוקתית הביאה לקונסטיטוציונליזציה של המשפט הישראלי. כל ענף משפטי וכל נורמה משפטית צריכה להתאים עצמה להסדרים החוקתיים. זכויות האדם החוקתיות מקרינות עצמן על כל ענפי המשפט ומשפיעות על כל הנורמות המשפטיות. אכן כל ענף משפטי - משפט פלילי מהותי ודיוני, סדר הדין האזרחי, דיני עבודה, דיני מסים וכיוצא-בהם ענפים מענפי המשפט הציבורי והפרטי - צריכים לשנות את מושגי היסוד ואת תפיסות היסוד, על מנת להתאים עצמם להסדר החוקתי החדש….אכן, אם בעבר, הרטוריקה המשפטית שלנו התמקדה בסמכות, בכוח ובשיקול דעת המינהלי, הרי מעתה נעבור לרטוריקה של זכויות וחירויות. לא הכוח השלטוני באיזונו הראוי הוא שיקבע את זכויות האדם, אלא זכויות האדם באיזונן הראוי, הן שתקבענה את הכוח השלטוני" [הדגשה שלי - מ.א.ג.] ולא די ברטוריקה. יש ליישם את הוראות החוק כך שימנעו פגיעה בחירות או בקנין מעבר למטרה הנרשת ובמידה הראויה. פרופ' א' ברק הוסיף דברים לעניין זה בספרו, פרשנות במשפט (כרך שלישי, פרשנות חוקתית, ירושלים 1994 - להלן: א' ברק: פרשנות חוקתית) בעמ' 432: "הניתן לגזור זכויות נוספות של אדם במסגרת ההליך הפלילי מכבוד האדם וחירותו? כפי שראינו, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי "אין פוגעים... בכבודו של אדם באשר הוא אדם", וכי "כל אזרח זכאי להגנה... על גופו ועל כבודו". כן קובע חוק-היסוד, כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". האם הוראות אלו יכולות להיות בית-קיבול לזכויות במסגרת ההליך הפלילי? לדעתי התשובה היא בחיוב. "כבודו של האדם" (בסעיפים 2 ו-4 לחוק-היסוד) ו"חירותו של אדם" (בסעיף 5 לחוק-היסוד) מהוות בסיס ראוי שעליו ניתן להשתית זכויות אדם שונות המקובלות בהליך הפלילי, ושאינן מוצאות ביטוי בהוראות המיוחדות העוסקות בחיפוש, במעצר ובמאסר. כך, למשל, מכבודו של אדם ניתן להסיק את זכותו לעורך-דין ואת זכותו למשפט הוגן ולמניעת עינוי דין". שם, בעמ' 432". בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט (4) 221 ,עמ' 270-271. קבע כב' הנשיא א' ברק כי על כל ענף משפטי ועל כל נורמה משפטית להתאים עצמם להסדרים החוקתיים הנובעים מחוק היסוד. לדבריו, כל ענף משפטי צריך לשנות את מושגי היסוד ואת תפישות היסוד, על מנת להתאים עצמו להסדר החוקתי החדש. גם את סעיף 34 לפקודה, יש לפרש לאור הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. א' ברק, "הקונסטיטוציונליזציה של מערכות המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני), מחקרי משפט יג' (תשנ"ו) 5 ציין לעניין זה: "למותר לציין, כי משמעותה של הקונסטיטוציונליזציה של המשפט הפלילי, אינה בביטולו של המשפט הפלילי…. אין לשכוח את פסקת ההגבלה. זו מאזנת את התמונה. היא מאפשרת פגיעה חוקתית בזכויות אדם באמצעות המשפט הפלילי, ובלבד שמתקיימות דרישותיה… אכן, לאור הניסוח הרחב של זכויות האדם עצמן, יש להניח כי מרבית החקיקה הפלילית תתפס כפוגעת בזכות אדם חוקתית. מרכז הכובד יעבור לפסקת ההגבלה…הצומת העיקרית תהיה הדרישה שהפגיעה בזכות אדם מוגנת לא תהיה במידה העולה על הנדרש…." הדבר נובע מכך שלמטרת התפישה וההחזקה כפי שפורשה בפקודה, מתלווה גם מטרה אובייקטיבית המשקפת ערכים ועקרונות אשר החוק נועד להגשים במדינה דמוקרטית. כפי שציין כב' הנשיא א' ברק בבג"ץ 953/89 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד מה (4) 683, 689: "אנו מניחים כי במשטר דמוקרטי דבר חקיקה… נועד להגשים את ערכי היסוד הכלליים של הדמוקרטיה. אלה מהווים את 'המטריה הנורמטיבית' של דבר החקיקה, ומשמשים לתכלית שעל פיה מתפרש דבר החקיקה" והוסיף בבג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב (2) 309, 328: "כל דבר חקיקה מהווה חלק אינטגרלי משיטה כוללת… מכאן השאיפה ל'הרמוניה תחיקתית… דברי החקיקה השונים צריכים להשתלב זה בזה ןלפעול כמערכת כוללת. מכאן התפישה, כי בצד המטרות המיוחדות והאינדיווידואליות לכל דבר חקיקה ספציפי קיימות מטרות נוספות, המשותפות לכל דברי החקיקה. אלה הן המטרות, שהמחוקק מוחזק כשואף להגשימן… מטרות אלו מהוות מעין 'מטריה נורמטיבית' הפרושה מעל דברי החקיקה כולם." בית המשפט העליון קבע לעניין סמכות ההחזקה בתפוסים כי יש לבחון האם ההחזקה בתפוסים היא האמצעי היחיד שמאפשר את השגת המטרה או שמא ניתן להסתפק באמצעי אחר שפגיעתו במבקשים פחותה. רק אמצעי כזה יעמוד במבחן המידתיות הקבוע בחוקי היסוד. כך קבע כב' השופט חשין בפרשת גאלי לעיל, בעמ' 323-324: "לא ייעלם מעינינו, כי המשך החזקת החפץ שנתפס בידי המשטרה יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים - מעבר לפגיעה שהיתה בעצם התפיסה - ומכאן עשויה שתילמד חובה המוטלת על המשטרה - ועל בית-המשפט בשיבתו לביקורת על מעשי המשטרה - לבדוק ולמצוא לא אך אם תפיסת הנכס נעשתה לתכלית ראויה אלא גם אם המשך החזקת הנכס בידי המשטרה אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש. לשון אחר: שומה עליו על בית-המשפט לבדוק ולמצוא אם קיימת חלופה אשר תשיג את תכלית "מעצרו" של הנכס, אך פגיעתה בבעל הזכות בנכס תהא פחותה מן הפגיעה בו אם תמשיך המשטרה ותחזיק בנכס" (ההדגשה שלי - מ.א.ג.). בבש"פ 498/01 עמאש נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (3) 241 ,בעמ' 244-245, הוסיפה כב' השופטת ד' דורנר וקבעה כי המבחן שינחה את בית המשפט בהפעילו את סמכותו על פי סעיף 34 לפקודה, הנו מבחן המידתיות: "בעניין זה הכלל הוא, שעל המדינה להציג תשתית ראייתית מספקת, שעל-פיה ניתן יהא לקבוע אם אמנם האמצעי של המשך תפיסת הרכב - שהוא אמצעי הננקט במסגרת הליך פלילי ופוגע בזכותו הקניינית של בעל הרכב - הוא מידתי". הנה כי כן, לצורך סעיף 34 לפקודה, בנוסף לתנאים שקבועים בסעיף 32 לפקודה (עליהם עמדתי לעיל), בית המשפט נדרש להפעיל גם מבחן של מידתיות. כב' השופטת שטרסברג-כהן הדגישה זאת בעניין עובדיה לעיל, בעמ' 471-472: "לא הרי תפיסת חפץ כהרי המשך ההחזקה בו. המשך החזקת החפץ בידי המשטרה, כך נקבע, יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים, מעבר לפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מעצם התפיסה. לפיכך, לא די שתפיסת הנכס נעשתה בעילה מבוררת אלא יש לבחון אם הפגיעה נעשתה לתכלית ראויה ואם המשך החזקת החפץ בידי המשטרה אינו פוגע בבעל הזכות בנכס במידה העולה על הנדרש" (ההדגשה שלי - מ.א.ג.). עמדתי על המטרות שבהחזקת התפושים - המזומנים, לצורך חילוטם, וחלק מהשיקים - כראיה. השאלה היא האם המשך החזקת התפוסים בענייננו מהווה אמצעי מידתי להשגת התכלית הנ"ל. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט מ' חשין בפרשת גאלי לעיל, בעמ' 324-325: "אכן, כשם שבית-המשפט לא יורה על מעצרו של אדם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שיחרור בערובה ותנאי שיחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים), כן יהיה דינו של חפץ שנתפס ואשר המשטרה מבקשת להוסיף ולהחזיק בו. השאלה הנשאלת היא, אם יש "חלופת-מעצר" לנכס, חלופה שבאמצעותה ניתן להשיג את מטרת המעצר שלא על דרך החזקתו של הנכס בידי המשטרה. עושים אנו האנשה של החפץ - כמו לחפץ חיים וחירות ורצון משל עצמו - ואומרים אנו כי לא נעצור את החפץ - הטהרנים (פוריסטים) יאמרו: לא נשלול נכס מבעליו - אם נוכל למנוע את פגיעתו הרעה שלא על דרך של מעצר. במה דברים אמורים שיותר למשטרה להוסיף ולהחזיק בחפץ שנתפס כדי למנוע את פגיעתו הרעה, במקום שתפיסת הנכס היתה כדי למנוע עבירת עבירה בו. ואילו נכס שנתפס למטרה אחרת - למשל, כדי שישמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה - שיקול זה ששימש בתפיסת הנכס יוסיף וישמש אף לעניין המשך ההחזקה בו. הגיונה של עילת-התפיסה יוסיף וישמש גם לעניין המשך ההחזקה בחפץ. כך נעמת את אינטרס הפרט עם אינטרס הכלל, ונשלול מנכס את חירותו רק במקום שטובת הכלל דורשת כן במפגיע" (ההדגשות שלי - מ.א.ג.). במקרה זה לא מדובר בתפוסים שהם בלתי חוקיים כשלעצמם כגון סמים. על כן יש לבחון דרכים חלופיות שישיגו מטרה זו ולא ימנעו מהמבקשים את המשך עיסוקם הלגיטימי. בעיקר יש חשיבות לכך בשלב זה בו כל שיש למשיבה כנגד המבקשים הם ראיות לכאורה. (1) השיקים חלק מהשיקים נדרשים למשטרה לצרכים ראייתיים, חלקם הם למעשה שיקים במזומן, וחלקם טרם נבדקו. אשר לשיקים "במזומן" דינם של אלו כדין המזומנים שנתפשו. אשר לשיקים הנדרשים כראייה לביצוע העבירות המיוחסות למבקשים, צילום השיקים הנ"ל ישיג את המטרה. במקרה זה אין טענה לגבי האוטנטיות של השיקים, הטענה היא שנעשה בהם שימוש לביצוע פעולות שמטרתם אי דיווח. לצרכים הראייתיים חשוב רק מי משך את השיקים, לפקודת מי, מי הסב את השיקים, וכיו"ב פרטים שאת כולם ניתן לראות בצילום. במקרה זה לא חל גם כלל הראייה הטובה ביותר, שכן בידי המשטרה היו הראיות הטובות ביותר והם הוחזרו למבקשים לבקשתם. טען ב"כ המבקשים כי השיקים נדרשים למבקשים כדי להמשיך ולהפעיל את העסק, ובכן בדרך זו יוכלו המבקשים להמשיך ולהפעיל את העסק, כאשר השיקים יוצגו כראיה בצילומים. כדי להבטיח שלא תטען כל טענה בהמשך ההליך לגבי התאמתו של הצילום למקור, יבחן ב"כ המבקשים ויאשר התאמה כזו לגבי כל שיק, טרם שיעבירו לידי המבקשים. (2) המזומנים (הכסף והשיקים) השאלה אם ניתן להבטיח את חילוט המזומנים בדרך שפגיעתה במבקשים פחותה. יש לזכור כי מדובר בשלב עוד טרם הגשת כתב אישום, בו כל שיש למשיבה הן ראיות לכאורה. קיים הבדל בין חלוט לאחר הרשעה לבין החזקה שנועדה לצורך הבטחת החלוט במקרה של הרשעה. היטיבה להסביר זאת כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בבש"פ 7715/97 חג'ג נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (1) 14, עמ' 17-18: "תפיסה בפועל של הרכוש היא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין ובטרם נחרץ דינו, את השימוש בכלי הרכב בעצמו או באמצעות אחרים למשך תקופה ארוכה, וזאת, כאמצעי בטחון. אין דין אחד לתפיסה בפועל בשלב זה להבטחת חילוט עתידי אפשרי ולחילוט לאחר הרשעה. משמורשע הנאשם וכלי הרכב מחולט, נמכר הרכוש המחולט והכסף בא תחתיו ונשאר בידי המדינה...לא בכדי נקבע בסעיף 36 ו (א) כי הצו הזמני שבית המשפט רשאי לתת בעניין זה הוא למתן ערבויות, צווי מניעה, צווי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט". לא בהכרח יש לנקוט בדרכים הנ"ל לפי סדרן, אולם בסדר הבאתן יש אינדיקציה למידתיות שאותה ראה המחוקק לנגד עיניו. הפגיעה ברכושו של אדם על-ידי נטילתו ממנו, על מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט בו רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכך יש לעשות על פי עיקרון המידתיות המקובל עלינו" (ההדגשה שלי - מ.א.ג.)". ראו גם דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 3159/00 רבין נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1118 ,עמ' 1119: "בית משפט זה הביע דעתו בעבר כי שלילת רכוש תפוס מבעליו בשלב הביניים שמתחילת הליך הפלילי ועד לסיומו הנו צעד דרסטי שראוי למנעו במידת האפשר, בשוללו מהזכאי לו את ההנאה מזכות הקנין, לעיתים לתקופה ארוכה, בטרם התבררו מכלול העובדות הצריכות לענין. מכאן, הגישה הרווחת היא כי כאשר עומדת זכות הקנין כזכות יסוד מצד אחד ומצד שני ניתן לעשות שימוש באמצעים חלופיים שונים על מנת להבטיח את מימוש תכלית החילוט בעתיד - ראוי לנקוט אמצעים אלה ככל הניתן כחלופות לתפיסה והחזקה של רכוש בטרם הרשעה" (ההדגשה שלי - מ.א.ג.) כך גם, דברי כב' השופט זמיר י' בבש"פ 3211/97 חליאלה נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נא, 786: "מבחינה עקרונית אינני שולל את האפשרות של הסדר לפיו תשוחרר מכונית שנתפסה בקשר לביצוע עבירת סם, בתנאים שייקבעו על ידי בית המשפט, אף שקיימת אפשרות שבסופו של דבר, עם הרשעת הנאשם, תחולט המכונית... אם כך לגבי חילוט מכונית לאחר הרשעה, קל וחומר לגבי תפיסת מכונית לפני הרשעה". כיוון שמטרת ההחזקה במזומנים היא לאפשר את חילוטם בסיום ההליך, הרי יכולים המבקשים להפקיד בבית המשפט ערבות בנקאית בלתי מותנית בסכום המזומנים שנתפשו. ערבות כזו שתמומש עם הוראת בית משפט מוסמך לחילוט הכספים בסיום ההליך. בדרך זו תובטח מטרת ההחזקה במזומנים - אפשרות חילוטם, באמצעי שיפגע פחות במבקשים. המבקשים יוכלו לקבל את המזומנים לרשותם כדי להמשיך ולהפעיל את עסקם. מהדברים עולה כי אין כל צורך באמצעי דרסטי של המשך החזקת הכספים והשיקים על ידי המשטרה על מנת להשיג את המטרות של הבטחת החילוט ושימוש כראיה בבית המשפט. קיימים אמצעים שפגיעתם במבקשים פחותה לאין שיעור, אשר ישיגו בדיוק את אותה המטרה. לאור האמור, החזקת הכספים והשיקים על ידי המשטרה לצורך שימוש כראיה אינה מידתית, כנדרש על מנת שבית המשפט יורה על המשך החזקתם על פי סמכותו מכוח סעיף 34 לפקודה. לפיכך, תכלית התפישה, גם אם יש בה כדי להצדיק את התפיסה הראשונית של הכספים והשיקים על פי סעיף 32 לפקודה, אין בה כדי להצדיק המשך החזקתם על ידי המשטרה. 7. סיכום לסיכום יוחזרו התפושים למבקשים בתנאים המפורטים: 1. המזומנים (כסף ושיקים) יוחזרו לידי המשיבים לאחר שתופקד ערבות בנקאית בלתי מותנית בסכום של 1,500,000 ₪ (הסכום שנתפס במזומן, לאור העובדה שאם קימים שיקים במזומן סכומם זניח יחסית לסכום במזומן). 2. כל השיקים שנבדקו ע"י המשיבה יוחזרו לב"כ המבקשים לאחר שיצולמו, וב"כ המבקשים יאשר כי הצילומים מתאימים למקור קודם שיעביר את השיקים למבקשים. 3. ממזכר שנמסר לי היום ע"י נציג המשטרה עולה כי בידי המשטרה קיימים עוד 507 שיקים שטרם נבדקו (זאת למעט שיקים ריקים בפנקסים וספחי שיקים). השיקים שטרם נבדקו יוחזקו בידי המשטרה עד ליום 8.1.04 ואז יוחזרו לאחר שיצולמו ויאושרו כמפורט בסעיף 2 לעיל. חילוט