בפניי תובענה להחזרת תפוס לפי סעיף 192 (א) (1) לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: "פקודת המכס). רקע עובדתי ביום 25.8.10, לאחר חיפוש שבוצע בביתו של התובע, נתפס על-ידי המשטרה אופנוע שטח מסוג סוזוקי 450 RMZ (להלן: "האופנוע"). בהמשך, ביום 26.10.10 הועבר האופנוע ונתפס על-ידי הנתבעת בהתאם לסמכותה בסעיף 188 לפקודת המכס ביום 22.12.10 הודיעה הנתבעת לתובע כי האופנוע חולט בשל כך שהוברח לארץ ויובא ללא קבלת אישורים של הרשות המוסמכת, וזאת בהתאם לסעיפים 204 (1) ו- (2) לפקודת המכס בהודעה זו הופנה התובע לסעיף 192 (א) (1) לפקודת המכס, לפיו הינו רשאי להגיש תובענה להחזרת תפוס לבית-המשפט המוסמך תוך חודשיים מתאריך ההודעה, שאם לא יעשה כן, ייראה האופנוע כמוחרם ללא צורך בהליכים נוספים. מכאן התובענה שבפניי. טענות התובע התובע טוען כי רכש את האופנוע מצד ג', מר אסף שטרית, וכי שולם בגינו מכס כדין. לטענתו, מסמכי הרכישה וכן מסמכים נוספים המעידים על תשלום המכס ואשר היו ברשותו נמסרו למשטרה אלא שהמסמכים שזו איבדה אותם. בנסיבות אלה, טוען התובע כי התניית הנתבעת את השבת האופנוע בכפוף להמצאת המסמכים או בתשלום מכס אינה כדין ופוגעת בזכותו לקניין. התובע הודה כי במועד בו חולט האופנוע הוא היה אסור ביבוא לארץ. אלא שלטענתו אין זה עוד המצב המשפטי הקיים בארץ וכיום ניתן לייבא את האופנוע ולקבל עבורו רישיון לכלי תחרותי. התובע טען כי בעבר ולתקופה קצרה ומוגבלת שחלפה זה מכבר, פעלה הרשות לנהיגה ספורטיבית במשרד הספורט להכשרת יבוא אופנועים בדיעבד. בהקשר זה ציין התובע כי במסגרת משא-ומתן שניהלו הצדדים עלתה האפשרות להכשיר את יבוא האופנוע לארץ, ברם המשא-ומתן לא צלח בשל דרישת הנתבעת לתשלום מיסי היבוא. לאור כל זאת, עתר התובע להורות על השבת האופנוע לרשותו. טענות הנתבעת הנתבעת טענה מנגד כי יש לדחות את התביעה. לטענתה, האופנוע נאסר ביבוא לארץ, נכנס בשערי המדינה מבלי ששולמו בגינו מיסים ומבלי שהתקבלו האישורים הנדרשים ממשרד התחבורה בהתאם לפרט 87.11 בתוספת השנייה לצו יבוא חופשי בנסיבות אלה, המדובר בטובין שהוברחו או יובאו בהפרת איסור ועל כן חולטו כדין ויש להחרימם. המסגרת הנורמטיבית הנתבעת תפסה את האופנוע בהתאם לסמכותה בסעיף 188 (א) לפקודת המכס, הקובע כדלקמן: "פקיד-מכס שוטר או קצין בצבא-הגנה לישראל רשאי לתפוס בין בים ובין ביבשה כל אניה, כל כלי הובלה וכל טובין שהם מחולטים או שיש לו יסוד סביר לחשוב שהם מחולטים". עילות החילוט הרלוונטיות מצויות בסעיפים 204 (1) ו- (2) לפקודת המכס, הקובעות כדלקמן: "ואלה טובין שיחולטו למדינה: (1) טובין מוברחים; (2) טובין שיובּאו בהפרת איסור, הגבלה או הסדר; ואולם טובין שיִיבּואם נאסר או הוסדר לפי צו ושנשלחו לשם ייבואם לישראל לפני שנודע לשולח דבר הצו ולפני שעבר זמן סביר כדי שהידיעה תגיע לנמל השליחה, אין לחלטם אלא יש לייצאם בחזרה או לעשות בהם בדרך שיאשרנה המנהל, הכל לפי ראות עיני המנהל; כאשר המונח "הברחה" הוגדר בסעיף 1 לפקודת המכס כדלקמן: "...ייבּואם של טובין, או ייצואם, או הובלתם לאורך החוף או דרך גבולות היבשה, בכוונה להונות את האוצר או לעקוף כל איסור, הגבלה או תקנה בענין ייבּואם, ייצואם והובלתם של טובין כאמור, ולרבות כל נסיון לעשות אחד המעשים האלה בכוונה כאמור;" בבג"ץ 335/82 יעקב למדן נ' מנהל אגף המכס והבלו, פ"ד ל"ו (4) 785, 790 (16.12.1982) עמד כב' השופט אור על משמעותה של סנקציית החילוט לפי סעיפים 188 (א) ו- 204 כדלקמן: "הסאנקציה של חילוט על-פי סעיפים 188 (א) ו-204 לפקודה אינה מוטלת לאחר בירור משפטי, בו נמצא בעל הטובין אשם בעבירה. סאנקציה זו מוטלת מכוח החוק האזרחי-מינהלי, ואף כי לגבי בעל הטובין יש בה משום "עונש", עומדת היא במישור אחר מהסאנקציה הפלילית". ובע"א 545/96 Sheridon Exim Ltd. נ' רשות הנמלים והרכבות ואח', פ"ד נ"ג (2) 289 (18.4.1999) נקבע: "לאחר שחולטו הטובין אפשריים שני תרחישים. על-פי אחד מהם יוחזרו הטובין לבעליהם. על-פי השני יוחרמו הטובין. אימתי יהיה סופו של הליך בהחרמת הטובין? הפקודה מפרטת נתיבים אחדים המובילים בסופו של דבר להחרמה. נתיב אחד שסופו החרמה כרוך באי-נקיטת הליכים לאחר שהטובין חולטו ונתפסו על-ידי המכס. כך יוחרמו הטובין כאשר לא נמסרה הודעה בכתב לגובה המכס תוך חודש ימים מיום התפיסה (סעיף 190 לפקודה). הטובין יוחרמו גם על-פי סעיף 192(א)(1) כאשר נדרש מי שתובע את התפוס להגיש תובענה להחזרתו והוא אינו עושה זאת תוך חודשיים. במקרה זה כבמקרה הקודם ייראו הטובין כמוחרמים, ללא צורך בהליכים נוספים. נתיב שני שצעידה בו תוביל להחרמה, יתקיים לאחר הגשת תובענה אזרחית להחזרת התפוס, כאשר נדרש תובע הטובין לעשות כן על-פי סעיף 192(א)(1). בית-המשפט ידון בתובענה ואם יגיע למסקנה כי יש להחרים את הטובין, יוחרמו אלה ויועברו לטובת המדינה. מעבר לכך קיימת גם אפשרות שלישית בפקודה המובילה, בסופו של דבר, להחרמת הטובין והיא מעוגנת בסעיף 230 לפקודה. על-פי הסעיף האמור, כאשר אדם מורשע בעבירה שהייתה גוררת אחריה את חילוט הטובין, תפעל ההרשעה כהחרמת הטובין שבהם נעברה העבירה" (ההדגשות אינן במקור - ר.א.)" הנה כי כן, המתווה הנורמטיבי הקבוע בפקודת המכס הינו כדלקמן: (א). תפיסה מכח קיומו של יסוד סביר שהטובין מוברחים; (ב). הצבעה על קיומה של עילת חילוט; (ג). חילוט והחרמת הטובין, בין מכח שתיקת הטוען, ובין לאחר בירור משפטי (אזרחי או פלילי) שנסתיים לחובת הטוען. בכל הנוגע לנטלי הראיה, סעיף 229 לפקודת המכס קובע כי בתובענה כגון דא מוטלת חובת הראיה על התובע את החזרת התפוס. וזו לשון הסעיף: "נתעוררה שאלה באישום מכס, או בהליך לפי סעיף 192 להחזרת אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו על ידי פקיד-מכס, אם המכס על טובין שולם או לא, או אם טובין יובאו לישראל, או יוצאו ממנה, או הובלו לאורך החוף, או נפרקו או הוטענו, כדין, חובת הראיה שהמכס שולם או שהעשיה בטובין היתה כדין, תחול באישום מכס על הנאשם ובהליך כאמור על התובע." מהאמור עולה כי על התובע מוטל הנטל להוכיח כי המכס שולם או שהעשייה בטובין הייתה כדין, כאשר רמת ההוכחה הנדרשת מן התובע היא מאזן הסתברויות (ראו ע"א 8817/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, אגף המכס ומע"מ, פ"ד נו (6) 392, 402 (19.8.2002)). עילות החילוט הנתבעת הצביעה על קיומן של שתי עילות חילוט. האחת - כי המכס בגין האופנוע לא שולם (עילת חילוט לפי סעיף 204(1) לפקדות המכס); השניה - כי האופנוע יובא לארץ תוך הפרת איסור, שכן יובא לארץ ללא קבלת האישורים הנדרשים של משרד התחבורה בהתאם לפרט 87.11 בצו יבוא חופשי (עילת חילוט לפי סעיף 204(2) לפקודת המכס). נדון עתה בעילות אלה אחת לאחת. אי תשלום המכס הצדדים חלוקים בשאלה אם שולם המכס בגין יבוא האופנוע לארץ, אם לאו. לטענת התובע, מיסי היבוא שולמו והיו ברשותו מסמכים המעידים על כך אלא שהמסמכים הועברו לידי המשטרה במועד התפיסה וזו איבדה אותם. הנתבעת מנגד שללה כי שולמו מיסי היבוא וזאת בהעדר תיעוד במערכת המיחשוב של אגף המכס בנוגע לכניסתו של האופנוע בשערי המדינה ובשל כך שהתובע לא הציג מסמכים המלמדים אחרת. אני סבור כי התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח כי שולם המכס בגין יבוא האופנוע זאת, והכל מהטעמים הבאים: ראשית, עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין שלא נתמכה בראיות כלשהן. התובע לא הציג מסמכים להוכחת תשלום מיסי היבוא. אומנם לטענתו המסמכים המעידים על כך אבדו על-ידי המשטרה, ברם הטענה נטענה בעלמא ולא הוכחה בכל צורה ואופן. נוכח חשיבות המסמכים, מצופה היה מהתובע כי יפנה לגורם כלשהו וילין על התנהלות המשטרה ואובדן המסמכים. בחקירתו בפניי טען התובע כי הגיש קובלנה נגד המשטרה בעניין זה, אך לא הציג אסמכתא כלשהי בתמיכה לכך (פרוטוקול עמוד 10, שורות 10 - 11). התובע נשאל מדוע לא צרף לתצהירו אישור על הגשת הקובלנה ולא מסר כל הסבר מניח את הדעת (פרוטוקול עמוד 10 שורה 12). זאת ועוד, טענת התובע כי העביר את המסמכים למשטרה במועד התפיסה אינה מתיישבת עם הודעתו באגף המכס מיום 8.11.2010 (צורפה לתצהיר עדותו של מר זרחיאני), לפיה המסמכים הועברו למשטרה על-ידי בא-כוחו (עמוד 1 להודעה, שורות 9 - 13). שנית, התובע יכול היה להעיד את הבעלים הקודמים של האופנוע, ה"ה נדב פונדק ואסף שטרית, אשר יתכן ויכולים היו לתמוך בטענתו כי שולמו המיסים, אך משיקוליו נמנע מלעשות כן. הימנעותו של התובע מהבאתם עדים אלה לעדות מהווה חזקה שבעובדה כי היה בעדותם כדי להזיק לו ופועלת לחובתו (ראו קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע - 2009, עמ' 1891). שלישית, אין כל תיעוד במערכת המיחשוב של אגף המכס לכך שהאופנוע נכנס בשערי המדינה. מר משה זרחיאני שהעיד מטעם ההגנה הסביר בתצהיר עדותו הראשית כי לוּ היו משולמים מיסי היבוא הדבר היה מתועד במערכת המיחשוב (סעיף 26 לתצהירו). בעדותו בפניי תיאר מר זרחיאני כיצד מבוצעת הבדיקה במערכת המיחשוב ועמד על כך כי האופנוע יובא לארץ שלא כדין: "ת. ...התיק הגיע למחלקתי לחוקרים שלי הנושא נבדק במערכת מכס שנקראת מל"מ ששם ניתן להכניס את מספר שלדה של אופנוע ולחלופין גם את מספר לשאלת ביהמ"ש האם ערכת בדיקה הרי האופנוע הגיע לארץ ככל הנראה באמצעות אדם נדב בונדק האם ערכת בדקת עם ת. לא זכור לי שנושא של נדב פונדק נבדק, אבל גם אם הוא היה מייבא בצורה חוקית מספר שלדה היה מופיע במערכת מלמ". (פרוטוקול עמוד 12, שורות 4 - 12). דברים אלה לא נסתרו ולא הופרכו. המסקנה העובדתית הינה, אפוא, כי התובע לא הוכיח תשלום המכס בגין יבוא האופנוע לארץ. משלא הוכח שהמכס בגין האופנוע שולם, הרי שלטעמי, האופנועים הוברחו לישראל. אין משמעות לעובדה כי לא התובע הוא זה שנמנע מתשלום המכס, אלא אלמוני שהיה בעלי האופנוע לפניו. החוק אינו קובע כי לצרכי חילוט, יש להוכיח שהמחזיק בטובין עצמו, כיום, הבריח את הנכס לישראל. החוק קובע כי סנקצית החילוט עומדת על רגליה שלה, מקום שהוכח שהטובין הוברחו, ודי בכך שבעת כניסת הטובין לישראל המחזיק בהם דאז נמנע מתשלום המכס, אשר לא שולם עד היום. די בטעם זה כדי להביא לדחיית תביעת התובע. עילת היבוא תוך הפרת איסור כאמור, לטענת הנתבעת, האופנוע יובא לארץ תוך הפרת איסור, שכן יובא לארץ ללא קבלת האישורים הנדרשים של משרד התחבורה בהתאם לפרט 87.11 בצו יבוא חופשי. נראה כי הצו הרלוונטי לתובענה זו הוא צו יבוא חופשי, התשס"ו - 2006 (להלן: "צו יבוא חופשי), בשים לב לדברי התובע כי האופנוע יובא לארץ במהלך שנת 2006 (פרוטוקול עמוד 9, שורות 18 - 19). בהתאם לסעיפים 2 (ב) ו - (ג) לצו יבוא חופשי והתוספת השניה לצו, בה מוגדרים טובין מסויימים, ניתן לייבא טובין אלה רק אם הומצא אישור או התקיימו תנאים המפורטים בטור ג' בטבלה שבתוספת השניה. וזו לשון הסעיפים: "(ב) הטובין המפורטים בתוספת השניה מותרים ביבוא אם הומצא אישור או נתקיימו התנאים כמפורט בטור ג' בטבלה שבתוספת השניה (להלן - המצאת אישור או עמידה בתנאים), והיבואן צירף את האישור לרשימון היבוא. (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו- (ב)- יהא יחיד רשאי לייבא את הטובין ... המפורטים בתוספת השניה בלא המצאת אישור או עמידה בתנאים, אם הוכח להנחת דעתו של המנהל כי הטובין לא יובאו באמצעות עוסק, הם אינם מיועדים לצורכי אספקה, ייצור או מתן שירותים, והם מיובאים בכמות סבירה לשימושו האישי או המשפחתי של אותו יחיד (להלן- יבוא אישי), למעט טובין אשר יבואם אסור לפי צו המכס וטובין אשר צוין לגביהם בתוספת הראשונה או השניה כי דרישת רישיון יבוא, או המצאת אישור או עמידה בתנאים, לפי העניין, חלה גם ביבוא אישי..." (ההדגשות אינן במקור - ר.א.). בפרט 87.11 בתוספת השניה לצו יבוא חופשי נקבעו התנאים והאישורים הנדרשים לצורך יבוא אישי של אופנוע כדלקמן: "א. הדגם כלול בהודעת הרשות המוסמכת במשרד התחבורה בדבר יבוא אישי של אופנועים וקטנועים, רשימת תוצרים ודגמים, לשנת הייצור המתאימה כמפורט בסעיף ג'; ב. באופנוע מתקיימת דרישות פקודת התעבורה ותקנות התעבורה, וכן הוראות בדבר אישור רישום הרכב; ג. האופנוע חדש או משומש ביום הגיעו לארץ טרם חלפו 24 חודשים מיום ייצורו או אם מועד ייצורו לא ידוע טרם חלפו 24 חודשים מהמועד שבו נרשם הרכב לראשונה לתנועה בדרכים במדינת החוץ; ד. עד 2 אופנועים ליחיד בפרק זמן של 12 חודשים ובלבד שיבואן האופנוע היה בעל רישיון נהיגה לאופנוע תקף במדינת ישראל; ה. האופנוע יהיה בשימושו העצמי של היבואן בפרק זמן של 12 חודשים". התובע לא הוכיח כי התקיימו באופנוע התנאים הקבועים בטור ג' בפרט 87.11 לתוספת השניה, עד כניסתו לשערי המדינה ובמועד תפיסתו על-ידי הנתבעת. למעשה, אין חולק כי באותה העת האופנוע נאסר ביבוא לארץ ולפיכך ממילא לא יכול היה לעמוד בתנאים לעיל ולקבל את האישורים הנדרשים. בנסיבות אלה, המדובר בטובין שיובאו תוך הפרת איסור ועל כן האופנוע חולט כדין. בסיכומיו טען התובע כי אין לו כל חלק ביבוא האופנוע לארץ וכי הוא רכש אותו מצד ג' ולפיכך יש הצדקה להשיב האופנוע לרשותו (סעיף 40 לסיכומים). הטענה הועלתה לראשונה בסיכומים ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה ודינה להידחות ולוּ מטעם זה. מעבר לכך, כבר נפסק, כי "... החילוט בפקודת המכס אינו כרוך בקשר כלשהו בין ביצוע העבירה לבין מיהות הבעלים. בכל מקרה שבו בוצעה עבירה בטובין ניתן לחלטם" (ראו פסק-דין Sheridon הנ"ל, עמוד 309). לפיכך, משהוכח כי האופנוע יובא תוך הפרת איסור, כאמור לעיל, הרי שהאופנוע חולט כדין. טענה נוספת בפי התובע הינה כי לאחר מעשה, אופנועים מן הסוג הנידון הותרו ביבוא אישי לישראל. כאמור, התובע אינו חולק על כך כי בעת בו יובא האופנוע לארץ וחולט על-ידי הנתבעת נאסר לייבוא לארץ אלא שלטענתו אין זה עוד המצב המשפטי הקיים וכיום ניתן לייבא את האופנוע ולקבל עבורו רישיון לכלי תחרותי. התובע מוסיף וטוען כי בעבר ולמשך תקופה מוגבלת, ניתן היה להכשיר יבוא אופנועים בדיעבד. לאור כל זאת, התובע סבור כי יש להשיב לו את האופנוע וזאת ללא תנאי שהוא. בתמיכה לטענתו, הציג התובע העתק הודעת דואר אלקטרוני שנשלחה על-ידי מר אורי שהדי, מנהל תחום ייבוא ורישוי ברשות לנהיגה ספורטיבית במשרד התרבות והספורט, לבא-כוחו, עורך-דין ורגון, מיום 25.3 (השנה לא צויינה בהודעה) (נ/1), המאשר כי אין מניעה לייבא לארץ את האופנוע נשוא התובענה שבפניי. כמו-כן, התובע הציג רישיון זמני לכלי תחרותי שניתן לאופנוע, מתוצרת שונה מזו של האופנוע נשוא התובענה, וכן הציג מכתב של מר יוסי ניסן, מנהל הרשות לנהיגה ספורטיבית במשרד הספורט, מיום 24.5.2011, ממנו עולה כי בעבר לבעלים של כלי תחרותי דו-גלגלי היה פרק זמן מוגבל של שלושה חודשים על-מנת להכשיר אופנועים בדיעבד. אכן, מהודעת הדואר האלקטרוני עולה לכאורה כי באופן עקרוני ניתן כיום לייבא את האופנוע לארץ באופן חוקי. אם כי יש לציין כי קבלת אישור ליבוא האופנוע ככלי תחרותי מותנית במספר תנאים הקבועים בתקנות הנהיגה הספורטיבית (הוראות בדבר ייבוא כלי תחרותי וחלקי חילוף), התשע"ב - 2012, וכן בכפוף לסמכות הרשות המוסמכת לסרב לבקשה לאישור היבוא גם בהתקיים תנאים אלה. שאלה נכבדה היא אם שינוי הדין מאפשר את השבת האופנוע לידי התובעת (ראו והשוו ה"ת (שלום- אשקלון) יותם שלח נ' מדינת ישראל - אגף המכס (פורסם במאגרים, 13.9.2011) אשר צורף לכתב ההגנה. ואולם, איני נדרש לדון בכך. אף אם היה מקום לשקול השבת האופנוע לרשותו של התובע בשל שינוי המצב המשפטי, הרי שעדיין היה על התובע לשלם את תשלום המכס החל על ייבואו. כאמור, התובע מסרב לשלם את המיסים כנדרש על-פי חוק. בנסיבות אלה אף דינה של טענה זו להידחות. סוף דבר התביעה נדחית. מורה על חילוט והחרמת האופנוע, והעברתו לנתבעת. התובע ישא בהוצאות משפט של הנתבעת וכן בשכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.חילוטמיסים