השופט זוסמן: שלושת המערערים הורשעו בבית-המשפט המחוזי, ירושלים, בתיק פלילי 356/64, בעבירות על חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954, ועל חוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה), תשי"ז-1957. לאחר הרשעת המערערים בעבירות האמורות, עתרו הם אל בית-המשפט המחוזי וביקשו להחזיר להם סכומי כסף שהיו ברשותם כאשר נעצרו בישראל עם שובם מארץ האויב. סכומים אלה מסתכמים בסך 360 ל"י בקירוב. 2. הבקשה האמורה הובאה תחילה בפני הנשיא התורן המלומד של בית-המשפט המחוזי אשר הורה להעבירה להרכב בית-המשפט שדן בענין. ביום 13.1.67 פסק בית-המשפט המחוזי, "לאחר עיון בחומר שמצוי בתיק", לדחות את עתירת המערערים ולצוות על חילוט הכספים לטובת אוצר המדינה. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו. 3. סגנית פרקליט המדינה הפנתה אותנו לשתי הוראות חיקוק אשר על-פיהן הוסמך בית-המשפט להורות על חילוט נכסים. האחת היא סעיף 39 (א) לחוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה), תשי"ז-1957, וזו לשונו: "יצא אדם חייב בדין על עבירה לפי חוק זה, רשאי בית-המשפט לצוות כי כל נכס שבו השתמש או הסתייע העבריין כדי לעבור את העבירה, יחולט לאוצר המדינה, אף אם לא הוכחה בעלותו של העבריין בנכס." ההוראה האחרת היא סעיף 37 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (מעצר וחיפושים), על-פיה רשאי בית-המשפט, בנוסף על כל עונש שהטיל, לצוות על חילוט חפץ שנתפש על-ידי שוטר מכוח סעיף 30 לפקודה הנ"ל, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעברה ביחס לחפץ הוא בעל החפץ, וסעיף 37 הנ"ל מוסיף ואומר, כי "דין צו חילוט לפי הסעיף הנ"ל כדין עונש שהוטל על הנאשם". כמה וכמה שאלות נכבדות מתעוררות כאן: ראשית, אם נתן בית-המשפט את צו החילוט על יסוד סעיף 37 הנ"ל, האם מוסמך היה להורות על חילוט, לאחר שכבר גמר מלאכתו וגזר על המערערים את העונש שהטיל עליהם? שנית, האם ניתן צו חילוט לערעור לפני בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים? 4. ואולם סגנית פרקליט המדינה לא התנגדה לכך שנדון בערעור, ואיננו רואים חובה לעצמנו לחוות דעתנו לא בשתי השאלות האמורות, ולא בשאלה אם הכספים שנתפשו באים בכלל נכסים בני-חילוט לענין שני הסעיפים הנ"ל, היינו, אם ניתן לקבוע שהמערערים השתמשו או הסתייעו בהם כאמור בסעיף 39 (א) לחוק הנ"ל, או שביחס לכסף נעשתה עבירה כאמור בסעיף 37 לפקודה הנ"ל. פטורים אנו מלדון בשאלות אלה, הואיל והדיון בבית-המשפט המחוזי לקה בכך שהרכב בית-המשפט המחוזי אשר פסק לחלט את הכספים כאמור, החליט מה שהחליט בלא לשמוע את דברי המבקשים. על אף הרישום בפרוטוקול של בית-המשפט המחוזי שהמבקשים התייצבו בעצמם בפני ההרכב, אין התביעה הכללית בהגינותה כופרת בכך שלמעשה לא שמע בית-המשפט את דברי המבקשים. בית-המשפט עיין בבקשה להחזרת הכסף, נציג היועץ המשפטי השיב עליה בבקשת החילוט, ובהעדר המערערים הורה בית-המשפט לחלט. לא זו בלבד שלא הופנינו אל כל דין המסמיך בית-המשפט בדיון פלילי לפסוק על-פי בקשה בכתב, אלא כל שהמערערים ביקשו היה להחזיר להם את החזקת הכסף ועל כך יכול היה בית-המשפט להשיב בחיוב או בשלילה. אבל בית-המשפט לא עשה לא את זה ולא את זה, אלא הפקיע את בעלות המערערים על-ידי מתן צו חילוט. בקשת החילוט של היועץ המשפטי לא באה לפני בית-המשפט אלא כתשובה על בקשת המערערים, כאמור, ולמערערים לא היתה שעת כושר להשיב עליה. דברם לגבי חילוט הכסף לא נשמע בכלל. התוצאה היא שערעורם של המערערים מס' 1 ו-מס' 3 יתקבל וצו החילוט יבוטל. אשר למערער מס' 2, ייתכן שצודקת סגנית פרקליט המדינה כשהיא אומרת שניתן להצדיק את צו החילוט, הואיל ומערער זה הורשע גם בקשירת קשר לרגל, ומתקבל על הדעת שקיבל את הכספים שנתפשו, כדי לבצע בישראל את העבירה שלמענה הוא נשלח בחזרה לכאן והסתנן ארצה. ואולם נוכח הפגם האמור בסדרי הדין בו נפגמו ההליכים בבית-המשפט המחוזי, סבורים אנו שלא מן המידה להחזיר את דינו לבית-המשפט המחוזי. לפיכך נעתרים אנו גם לערעורו ומבטלים את צו החילוט גם לגביו. לא למותר להוסיף שאם מורה בית-המשפט על חילוט נכסים, מן הראוי שיקבע ברורות את העובדות המצדיקות את החילוט ויפרש גם את הוראת החוק אשר על-פיה החליט לחלט. הערעור מקבל וצו החילוט בטל. חילוט