לפני בקשת לחילוט רכב מסוג אוטובוס מ.ר 60-892-57 (להלן:"האוטובוס")אשר שימש את המשיב 1 לביצוע עבירה. להלן העובדות הצריכות לעניין כעולה מן המסמכים שהוגשו לתיק: בתאריך 6.1.10 הורשע המשיב 1 על פי הודאתו ונגזר דינו בעבירות של נסיון הסעת תושב זר שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), נהיגה פוחזת של רכב לפי סעיף 338 (1) לחוק העונשין והפרעה לעובד ציבור, עבירות אותן ביצע המשיב 1 באמצעות האוטובוס. כעולה מגזר הדין, ביום 17.12.08 הגיע המשיב 1 למחסום 407 מכיוון השומרון לכיוון ישראל כשהוא נוהג באוטובוס של חברת מטיילי יוספי בע"מ ובתא המטען חבויים כ-39 תושבים פלסטינאים ללא היתר שהיה בישראל, אשר אותם ניסה המשיב 1 להכניס מכפר שופא לישראל תוך הטעיית כוחות הביטחון. המשיבה 2 הינה הבעלים הרשומים של הרכב, אשר נתפס ע"י המשטרה בעת מעצרו של המשיב 1. המשיב 3 הינו הבעלים של המשיבה 2. בתאריך 7.2.10 הגישה המבקשת הבקשה לחילוט מוצג. היות שהמאשימה לא דאגה למסירה אישית של ההזמנות למשיבים 2 ו-3 בניגוד להחלטתי מיום 8.2.10, נמחקה הבקשה ביום 23.2.10. ביום 17.11.10 הגישה המבקשת בשנית בקשה לחילוט האוטובוס וזאת על פי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) התשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת סדר הדין הפלילי"), היא הבקשה הנוכחית. תמצית נימוקי המבקשת: 3. (א) המבקשת עותרת לחילוטו של הרכב מכח סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי. לטענת המבקשת, על פי פסיקת ביהמ"ש העליון ברע"פ 7114/07 ראני עיסא נ' מ"י, העובדה שקיים סעיף ספציפי המתייחס לחילוט בסוג העבירה הרלוונטי, לפי חוק הכניסה לישראל, אין בה כדי לאיין את סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי. (ב) לדברי ב"כ המבקשת, די לה להראות במסגרת הראייתית את הסכמתם של המשיבים 2 ו-3 לאותה נסיעה בגינה הורשע המשיב 1, על מנת לממש את הוראות סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי. לטענתה, בענייננו הוכח כי המשיבים 2 ו-3 אכן ידעו על הנסיעה. תמצית טענות המשיבה: 4. לטענת המשיבה,אין להורות על חילוט הרכב וזאת מן הטעמים הבאים: (א) המבקשת אינה יכולה לסמוך את בקשתה על שתי הוראות החוק במקביל. בבקשה המקורית שהגישה המבקשת לביהמ"ש ביום 23.12.08 ציינה המבקשת כי בתום המשפט, היא מתעתדת לבקש מביהמ"ש את חילוט האוטובוס על פי סעיף 12 א1(א)(2) לחוק הכניסה לישראל. בבקשתה הנוכחית עותרת המבקשת כי ביהמ"ש יורה על חילוט האוטובוס מכח סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי. משבחרה המבקשת את מסלול החילוט על פי סעיף 12 לחוק הכניסה, אין היא יכולה להרחיב את היריעה ולבקש להתבסס כעת על סעיף חוק אחר. (ב) ההסדר בסעיף 12 לחוק איסור הכניסה לישראל הינו הסדר ספציפי, ולפיכך הוא גובר על ההוראות הכלליות שבסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי. (ג) על פי האמור בסעיף 12א(1)(א) לחוק הכניסה לישראל הדן בחילוט לאחר הרשעה, יש צורך בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד- שעובר העבירה כבר הורשע בעבירה עפ"י חוק הכניסה לישראל ושבתוך 3 שנים מיום הרשעתו הורשע פעם נוספת- תנאי זה אינו מתקיים בענייננו משום שזוהי עבירתו הראשונה של המשיב 1 . בנוסף, ואף אם לא הייתה זו עבירתו הראשונה, הרי שלא מתקיים התנאי השני ולפיו האדם שהורשע הינו הבעלים או המחזיק ברכב דרך קבע. בענייננו, המשיב אינו מחזיק ברכב באופן קבוע שכן האוטובוס עובר בין נהגי החברה עפ"י הסידור היומיומי. (ד) ס' 39א' לפקודה עוסק בנאשם שהורשע בביצוע עבירה, שהינו בעל החפץ שאת חילוטו מבקשים. מאחר שאוטובוס שאת חילוטו מבקשים לא נמצא בבעלות המשיב 1 ולא היה מעולם בבעלותו, אין תחולה לסעיף זה. (ה) סעיף 39ב' לפקודה עוסק בחפץ שניתן למבצע העבירה כשכר או כאמצעי לביצוע עבירה, בענייננו, המבקשת לא הוכיחה באמצעות ראיה פוזיטיבית כלשהי כי המשיבים 2 ו-3 ידעו כי המשיב 1 עומד לבצע את העבירה שעבר ולא בכדי לא הוגש נגדם כתב אישום בעניין זה. (ו) האוטובוס נמכר לצד ג' מכח זכרון דברים מיום 29.9.10. (ז) עוד טוענת המשיבה, כי בקשת המדינה מתנגשת עם זכות הקניין של המשיבים 2 ו-3 באוטובוס ובחופש העיסוק שלהם. לטענת המשיבים 2 ו-3, מאזן האינטרסים נוטה לטובתם משלא ידעו על מעשה המשיב 1 ושהנזק אשר נגרם להם עולה מהצורך בהשארת התפוס בידי המשיבה. 5. בפתח הדברים אציין, כי אני מביע מורת רוח מהתנהלותה הבלתי ראויה של המבקשת, אשר נהגה במה שמכונה "שיטת מצליח" או "מסע דייג", משלא הבהירה בצורה נהירה בבקשותיה השונות באיזה מסלול חילוט בחרה ושינתה את המסלולים ואת סעיפי החוק עליהם היא מסתמכת חדשות לבקרים. אף בבקשתה האחרונה מיום 17.11.10 לא פירטה המבקשת מכח איזה מבין הסעיפים הקטנים שבסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי היא מבקשת לחלט את האוטובוס ובחרה להותיר את בקשתה עלומה. חרף האמור ועל מנת להסיר כל ספק, אתייחס בהחלטתי זו לשני מסלולי החילוט, הן על פי חוק הכניסה לישראל והן על פי שתי החלופות שבסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי. המסגרת הנורמטיבית 6. הסמכות שניתנה למבקשת לתפיסת חפצים מעוגנת בסע' 32 לפקודה הקובע כדלקמן: "32 (א) רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה , או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשוכר בעד ביצוע עבירה או אמצעי לביצועה". ביום 19.1.09 במהלך דיון שהתקיים בפני כב' השופטת רג'יניאנו הבהיר ב"כ המבקשת כי האוטובוס אכן נתפס מכח סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי. בתום הדיון הגיעו הצדדים להסכמה שזו לשונה: "לאחר דיון ממושך הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה, יאסר השימוש באוטובוס מ.ר 6089257 למשך 60 יום מיום התפיסה 17.12.08 ובתום שישים הימים יוחזר האוטובוס ללא כל תנאי". חרף ההחלטה האמורה, אשר ניתנה כאמור בהסכמת הצדדים, הגישה המבקשת בקשה נוספת לחילוט האוטובוס. הסמכות לחלט 7. סעיף 12א(ד2) לחוק הכניסה לישראל, המתייחס לחילוט רכב, קובע: "אדם שהורשע בעבירה לפי סעיפים קטנים (ג) או (ג5), ושבתוך שלוש שנים מיום הרשעתו הורשע באחת העבירות כאמור (להלן -עבירה נוספת) יחולו לגביו הוראות אלה: (1) בית המשפט אשר הרשיע אותו בעבירה הנוספת יורה על חילוט הרכב שבו נעברה העבירה, אם הוא בעליו של הרכב או המחזיק בו דרך קבע, ואולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, שלא לעשות כן; החליט שלא לחלט את הרכב יחולו הוראות סעיף קטן (ג2); מהוראת החוק עולה, כי צו החילוט מכח סעיף זה יינתן רק במקרה של ביצוע עבירה חוזרת, לפי חוק הכניסה לישראל, תוך שלוש שנים- ואז קיימת חובת חילוט, למעט בנסיבות חריגות. בע"פ 8327/07 גאזי חמד נ' מדינת ישראל , נאמר לעניין תכליתו של סעיף 12 א(ד2)(1) לחוק: "תכליתו של הסעיף להתריע בפני מי שהורשע בעבירה או בעבירות של הסעת תושב זר בישראל, כי אם יחזור ויעבור את העבירה תוך שלוש שנים מים הרשעתו יוחרם הרכב". 8. בענייננו, אין חולק כי במשיב 1 לא מתקיימים התנאים האמורים לצורך חילוט רכב על פי חוק הכניסה לישראל, שכן, לא נטען שמדובר בהרשעה "בעבירה נוספת" (כלומר, בהרשעה שנייה של המשיב 1), ואין מחלוקת כי המשיב 1 אינו "בעליו של הרכב או המחזיק בו דרך קבע". לפיכך, ברי כי אין אפשרות לחלט הרכב לפי סעיף זה. משכך, ומשלא ניתן בנסיבות העניין לחלט האוטובוס על פי חוק הכניסה לישראל, אדון במסלול החילוט על פי פקודת סדר הדין הפלילי. 9. באשר לטענת המשיבים ולפיה ההוראה בחוק הכניסה לישראל הינה הוראה ספציפית אותה יש לבכר על פני ההוראה הכללית שבפקודה, הרי שלעניין שאלת היחס בין סעיף 39 לפקודה לסעיף 12א(ד2) לחוק, נקבע ברע"פ 4105/06 ג'אבר נ' מדינת ישראל כי קיומה של הוראה המתייחסת לחילוט בחוק הכניסה לישראל, אינו מאיין את אפשרות החילוט בהתאם להוראה הקבועה בסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי. בפסק הדין עמד ביהמ"ש על תכליתו של חוק הכניסה לישראל להחמיר את הדין לאור ההחרפה במצב הביטחוני בישראל עובר לחקיקת החוק, ועל כך שלא ניתן לקבל פרשנות המעקרת את סעיף 39 לפקודה, במקרים שאינם עומדים בתנאים הקבועים בסעיפי החילוט בחוק. וכך נאמר בפסק הדין בעניין זה: "כלל הפרשנות הוא, כי חוק ספציפי גובר על חוק כללי. ואולם, דומה כי בענייננו אין המדובר במקרה ה"נקי" של חוק ספציפי הגובר על חוק כללי, שהרי אם תאמר כן, ייצא שעובר העבירה בפעם הראשונה ייפטר בגלל הוראת החוק המיוחד (חוק הכניסה לישראל) מהוראת החוק הכללי (פקודת סדר הדין הפלילי), ואם כן הקל המחוקק עם מי שביקש להחמיר עמו, וחזקה היא "כי תכליתו של כל דבר חקיקה היא שיפורש לקידום תכליתו" (ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה, 573); "חזקה על המחוקק שמבקש הוא להגשים את התכלית העומדת ביסוד החקיקה, ולא תכלית שונה" (השופט - כתארו אז - ברק בבג"צ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג(4) 793, 839). בהתאם להלכה זו, יש לדחות את טענת המשיבים כי סעיף 12א(ד2) לחוק גובר על הוראת סעיף 39 לפקודה, וכי משלא חלים תנאי סעיף 12א(ד2) לחוק אין מקום להחיל את הוראות סעיף 39. הסמכות לחלט חפץ על פי הפקודה 10. סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי קובע כהאי לישנא: "צו חילוט (א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ;דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם. (ב) ניתן חפץ כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה ולא חל עליו אחד התנאים האחרים האמורים בסעיף 32, לא יחולט אלא אם החפץ ניתן מאת בעליו, או מאת המחזיק בו כדין, או על דעתו, כשכר בעד ביצוע העבירה שעליה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצועה, או בעד ביצוע עבירה אחרת הקשורה בעבירה שבה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצוע העבירה האחרת. ואין נפקא מינה אם ביצע הנידון את העבירה האחרת ואם לאו, ואף אם לא נתכוון לבצעה". (ג) צו חילוט לפי סעיף זה יכול שיינתן בין בגזר הדין ובין על פי עתירה מטעם תובע".(ההדגשה שלי-א.ד.ג). הוראה זו קובעת, כי לבית המשפט הגוזר את דינו של נאשם בפלילים סמכות להורות על חילוט רכושו בתנאים מסוימים וזאת בנוסף לכל עונש שיטיל. 11. טרם שאתייחס לחלופות השונות שבסעיף 39 אציין כי נטל השכנוע בבקשה לחילוט חפץ, חל על התביעה: "נטל השכנוע בדבר מילוי התנאים לחילוט הוא על התביעה ומשעמדה בכך לכאורה היה על המבקשים להיכבד ולהביא ראיה שבכוחה למצער לעורר ספק" (ע"פ 6942/97 וראו י' קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ראשון, 739, (מהדורה מעודכנת תשס"ח-2008)).לעניין יישומו של סעיף 39 לפקודה על המקרה דנן, הרי שהסעיף מונה שתי חלופות: החלופה הראשונה- קבועה בסעיף 39(א) ולפיה, ניתן לחלט חפץ רק אם העבריין שהורשע הינו בעל החפץ. בענייננו וכאמור מעלה לא הוכח ואף לא נטען כי המשיב 1 הינו בעל האוטובוס לפיכך לא ניתן לחלט את האוטובוס על פי ס"ק זה. החלופה השנייה- הקבועה בסעיף 39(ב) קובעת כי ניתן לחלט חפץ גם כשהעבריין אינו בעל החפץ, אם ניתן לו מאת בעליו או מאת המחזיק בו כדין או על דעתו של אחד מאלה, כאמצעי לביצוע העבירה או כשכר בעד ביצועה. בהצעת חוק לתיקון דיני העונשין (שכר עבירה) תשכ"ט-1969 הצ"ה 847 כ"ד בתמוז תשכ"ט - 10/7/69 בעמוד 325 בה הוסף סעיף 39 (ב) לפקודה נאמר בדברי ההסבר: "הוראה זו מסמיכה את בית המשפט לחלט את מה שניתן כשכר עבירה או כאמצעי לביצועה כשהנאשם הורשע עליה או על עבירה אחרת הקשורה בה. שלא כבחילוט חפצים שנעברה בהם עבירה או שהם ראיה במשפט, המחולטים רק אם העבריין שהורשע הוא בעל החפץ, שכר העבירה ניתן לחילוט אף שהעבריין לא זכה בבעלות חוקית בחפץ, שכן הוא נרכש שלא כדין. אולם לפני שיחולט, יש להוכיח שהחפץ נמסר לעבריין מאת הבעלים או מאת המחזיק בו כדין, או על דעתם". המבקשת טענה כי הן המשיב 3 והן הסדרן, מר אהרון קליין ידעו על הנסיעה האמורה והסכימו לה. באת כוח המבקשת הפנתה, לצורך כך, להודעותיהם במשטרה של המשיבים 1, 3 ושל הסדרן במשיבה 2 בזמנים הרלוונטיים, מר אהרון קליין. 12. לאחר שעניינתי בהודעותיהם של המשיבים 1, 3 ושל הסדרן סבורני כי האמור לא הוכח בענייננו. שכן, שלא הובאו כל ראיות מצד המבקשת על ידיעת המשיב 3 על כך שהרכב שניתן לשימושו של המשיב 1 ישמש כאמצעי לביצוע הסעת שב"חים. ולא בכדי החליטה המבקשת שלא להגיש כתב אישום כנגדו. אף אם נכונה טענת המשיב 1 בהודעתו ולפיה המשיב 3 ידע על הנסיעה, טענה שספק רב בעיני בדבר נכונותה - אין די בכך כדי להקים את הבסיס הנדרש לצורך הידיעה הנטענת של המשיב 3. אני סבור שלא ניתן לקבוע ולהסיק מדבריו של המשיב 1 בהודעתו שהמשיב 3 ידע כי באמצעות הרכב נעשית העבירה האמורה וזוהי מסקנה מרחיקת לכת שאינה יכולה לעמוד בבקשת החילוט וכאמור לעיל, לא בכדי לא הועמד המשיב 3 לדין בעניין. 13. כידוע, צו חילוט מיועד לפגוע, פגיעה עונשית, במי שהיו מעורבים ביודעין (ולו גם בעקיפין) בעשייה פלילית: "אופיו העונשי של צו החילוט הוא המחייב להגביל את תחולתו לפגיעה בזכות חפצית של מבצע העבירה, של שותפיו לעבירה המסוימת (ראה סעיף 40רישא), וכן של אחרים אשר היו מעורבים ביודעין בהקדשת חפץ, אם לביצוע העבירה המסוימת ואם לביצועה של עבירה אחרת הקשורה בעבירה המסוימת, בין שמסרו את החפץ כשכר בעד ביצוע העבירה ובין שמסרוהו כדי שישמש כאמצעי לביצועה, בין ש"הנידון" ביצע את העבירה ובין שלא ביצעה ואף אם לא נתכוון לבצעה (סעיף 39(ב)).עינינו הרואות, שאמצעי החילוט נועד לפגוע - פגיעה עונשית מובהקת - במעורבים בעשייה פלילית, שבינם לבינה התקיימה אחת משתי זיקות אפשריות: זיקה לעבירה, או זיקה לחפץ שביודעין הוקדש לצורך ביצועה של עבירה בכגון דא מיועד צו החילוט להעניש את בעליו (או את מחזיקו החוקי) של החפץ, לא על זיקתו לביצועה של העבירה, אלא על הקדשת החפץ למטרה הקשורה בביצועה של עבירה... נקודת המוצא היא, שצו חילוט מיועד לפגוע, פגיעה עונשית, במי שהיו מעורבים ביודעין (ולו גם בעקיפין) בעשייה פלילית, ממשית או מתוכננת, הקשורה בחפץ התפוס. אך חילוט חפץ עלול לפגוע, בבלי דעת, בזכותו של צד תמים, בין שהוא בעליו של החפץ ובין שהוא בעל זכות אחרת בו, שלא הייתה לו שום נגיעה לעשייה הפלילית שבעטייה החליט בית המשפט לחלט את החפץ. פגיעה בצד תמים חורגת מגדר מטרתו של צו החילוט ומנוגדת לתפיסתה העונשית של הפקודה..." (ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. מדינת ישראל ואח', פ"ד מח(3) 238, עמ' 246-245). (ההדגשות שלי-א.ד.ג). 14. משהמשיב 3 או הסדרן לא היו מעורבים בעשייה הפלילית ואף לא הועמדו לדין בגין עשייה שכזו (אף לא בעקיפין) אני סבור שאין מקום להורות על חילוט האוטובוס. למעלה מן האמור, ס"ק (ב) מציב תנאי להחלתו והוא שלא חל על החפץ "אחד משני התנאים האחרים האמורים בסעיף 32" לאמור: האחד- שלא נתפס כחפץ שנעברה בו עבירה או שעומדים לעבור בו עבירה. והשני- שלא נתפס כחפץ העשוי לשמש ראיה בהליך משפטי. . ואילו במקרה שלנו, ב"כ המבקשת טוען בעצמו שהתפיסה היתה מכוח סעיף 32 הנ"ל, דהיינו, הסעיף חל. (ראה פר' הדיון מיום 19.1.09 עמ' 17 שורה 18). 15. נמצא איפוא כי לא ניתן לחלט את הרכב אף לפי הוראת פקודת סדר הדין הפלילי.אשר על כן, ולנוכח כל האמור לעיל, הבקשה לחילוט נדחית איפוא בנסיבות.משפט פליליחילוטסדר דין פלילי