התובענה: תובענה שהוגדרה כ"השבת טובין" שהתובעת, חב' בע"מ, הגישה נגד מדינת ישראל - המכס. נטען בסעיף 3 לכתב התביעה כי: "בחודש מאי 2007 ייבאה התובעת ארצה מסין סחורה וציוד שונה על פי רישיון יבוא מס' 721220101 (להלן: "הרישיון"). הסחורה המיובאת על פי הרישיון כללה בין היתר מכונות לעיבוד מתכת ומכונות חיתוך (להלן: "הטובין"). הוסף בכתב התביעה כי ביום 27/5/07 הודיעה הנתבעת לסוכנת המכס של התובעת על תפיסת הטובין ועל אחסנתם וכי מיד לאחר מכן דרשה התובעת שחרור הטובין, בהיות תפיסתם שלא כדין, כאשר הנתבעת השיבה כי הטובין אסורים בייבוא ועל כן נתפסו. התובעת טענה כי רק ביום 29/8/07, היינו כחלוף יותר משלושה חודשים מהודעת התפיסה, הודיע גובה המכס לתובעת על חילוט הטובין עפ"י סעיף 192 (א) (1) לפקודת המכס. התובעת הוסיפה וטענה כי עפ"י דין מחובת גובה המכס להחזיר הטובין לידי בעליהם משלא הודיע תוך 3 חודשים מיום התפיסה על חילוטם, דבר שלא היה בענייננו, כך שהיה מן הדין להחזיר את הטובין לידי התובעת . לחילופין נטען בכתב התביעה כי העילה לתפיסה שהיא עפ"י סעיף 204 (2) לפקודת המכס (טובין אסורים בייבוא) בעוד שהודעת החילוט נעשה לפי סעיף 204 (1) ו- 9 לפקודת המכס, דבר שיש בו כדי לאיין את הודעת החילוט ולעשותה לבטלה. התובעת סיכמה את דבריה וטענה כי הטובין אינם אסורים בייבוא וגם לא הוברחו כך שגם התפיסה וגם החילוט נעשו שלא כדין, כך שיש להשיבם לידי התובעת ולחייב את הנתבעת לשלם לה הוצאות ושכ"ט עו"ד. ההגנה: הנתבעת הגישה כתב הגנה מפורט אשר בו ביקשה לדחות את התביעה. תמצית טיעוני ההגנה היא שהתובעת ביקשה להבריח את הטובין עבור חברה פלסטינית, במסווה של יבוא לתובעת עצמה, תוך הצהרה כוזבת של מנהל התובעת, תוך הפרה בוטה וגסה של צווים והוראות חוק וכאשר הטובין עצמם עפ"י חוק אסורים לייבוא לרשות הפלסטינית. הנתבעת הוסיפה וטענה כי הטובין "נתפסו" ביום 28/5/07 לפי סעיף 188 לפקודת המכס וכן לפי סעיף 7 (א) לפקודת היבוא והייצוא (נוסח חדש) 1979 - כאשר הטובין כללו: מחרטה, כרסומת מכנית, מסור לחיתוך צינורות, מבלט/מנקב ומיכלי ערבוב וכי הודעה על כך נמסרה לידי התובעת ביום 27/5/07 וכי רק ביום 5/7/07, היינו כחלוף 37 יום, דרשה התובעת את החזרת הטובין. הנתבעת הוסיפה וטענה כי ביום 29/8/07 שלחה לתובעת הודעת חילוט לפי סעיף 190 לפקודת המכס. הנתבעת הוסיפה וטענה כי עפ"י ממצאי החקירה שהיא ביצעה עולה כי התובעת הגישה הצהרה כוזבת לפיה הטובין מיועדים לה בשעה שלאמיתו של דבר הם היו מיועדים לחברה הפועלת ברשות הפלסטינית. הנתבעת פרסה את המסגרת הנורמטיבית עפי"ה ניתן לתפוס ולחלט טובין כדלקמן: סעיף 188 (א) לפקודת המכס מאפשר תפיסת טובין מחולטים. סעיף 7 (א) לפקודת הייבוא והייצוא מאפשר חילוט טובין שהובאו בניגוד לצו הפיקוח או בניגוד לחוק החל על מסחר עם אוייב. סעיף 190 (א) לפקודת המכס מחייב מסירת הודעת תפיסת של טובין, תפיסה שלא במעמד הבעלים, לבעלים או לסוכן שלו, במסירה אישית או במשלוח לכתובת הרשומה, תוך חודש ימים מיום התפיסה. סעיף 190 לפקודת המכס רואה בטובין שנתפסו כנ"ל כמוחרמים, אם הבעלים לא הגיש תוך חודש ימים מיום ההודעה תביעה שהוא דורש את הטובין. סעיף 192 (א) (ב) לפקודת המכס מסדירים את הנהלים לאחר התפיסה עפיה"ם רשאים גובה המכס להמשיך להחזיק הטובין לדרוש מהתובע הגשת תובענה כנגד ההחרמה תוך חודשיים מיום ההודעה או להביא בעצמו להגשת תובענה להחרמת התפוס ולא, כחלוף כשלושה חודשים יוחזרו הטובין לידי בעליהם. סעיף 204 לפקודת המכס מאפשר חילוט טובין מוברחים או טובין שנעשה עליהם רשימון לא נכון או הצהרה כוזבת. הנתבעת סיכמה וטענה כי הטובין חולטו והוחרמו עפ"י סעיף 204 (ג) לפקודת המכס המאפשר חילוט טובין שיובאו תוך הפרת איסור, הגבלה או הסדר כאשר בענייננו ייבוא הטובין לרשות הפלסטינית נעשה תוך מתן הצהרה כוזבת ואף תוך הפרת האיסורים של מפקד האיזור על פי צו בדבר העברת טובין (יהודה ושומרון) (מס' 1252) התשמ"ח - 1988 האוסר ייבוא מחרטות וטובין לשטחי הרשות הפלסטינית כדוגמת הטובין בענייננו. לפיכך ביקשה הנתבעת לקבוע כי הטובין הינם מוברחים וחילוטם נעשה כדין, כך שיש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. ראיות הצדדים: מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר חוסיין נעמה מנהל התובעת, אשר בו חזר על הנטען בכתב התביעה, מסר על קשרי התובעת עם חב' רויאל תעשיות בע"מ בחברון (להלן: "החברה הפלסטינית"), על היות בעליה של החברה הפלסטינית בעלי אזרחות בארה"ב, על המוניטין שיש לה ועל קשריה הטובים גם עם גורמים מסחריים ואח' בישראל. מנהל התובעת ציין כי החברה הפלסטינית רכשה סחורה דומה לטובין בעבר מגורמים שונים בישראל וכן ציין, בסעיף 9 לתצהירו: "בסמוך לחודש ינואר 2007 הזמינה חב' רויאל תעשיות בע"מ מהתובעת כלי עבודה ומכונות - חותך ברזל גדול, מקדח גדול ומחרטה, כאשר אלה מיועדות לחריטה מחדש של תבניות יציקה שהתקבלו". מנהל התובעת הוסיף ומסר כי אכן התובעת ייבאה את הטובין עבור החברה הפלסטינית עפ"י רישמון ייבוא, כאשר להפתעתו ביום 15/5/07 זומן לחקירה במשרד המכס בחיפה וכי במהלך החקירה הוחתם על הצהרה בדבר איסור העברת הטובין לשטחי הרשות הפלסטינית ובהמשך סיפר על השתלשלות העניינים בדבר תפיסת הטובין, הדרישה להחזרתם וחילוטם על ידי גובה המכס בסופו של יום. לתצהיר התובעת צורפו מסמכים רבים לרבות רשימון ייבוא והתכתבויות בין שני הצדדים. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של אורן בן שבת, ממונה מודיעין באגף הביטחון - מכס ומע"מ, אשר בזמן הרלוונטי שימש כמרכז המודיעין במכס. מר בן שבת מסר כי התובעת הינה חברה העוסקת במסחר בחומרי בניין ועבודה וכי מעולם לא ייבאה סחורה כדוגמת הטובין, לא כל שכן לשטחי הרשות הפלסטינית וכי למעשה מדובר בייבוא ראשון כנ"ל. מר בן שבת ציין בסעיף 7 לתצהירו כי: "כמוצהר ברשימון יבוא מס' 721220101 שהוגש למכס, נרשם בשדה "מספר יבואן" 562409383, מספר זה שייך לחברת "שרכאת רויאל אלסנעיה אלתגריה" מחברון. לעומת זאת בשדה "שם הנשגר" צויין שם התובעת, באנגלית, וכתובתה בכפר דיר אל אסד. שוני זה העלה חשד כי הטובין יובאו עבור תושב אוטונומיה שלא כדין ובניגוד לאמור בפקודת המכס ולהנחיות ליבואנים ישראלים ופלסטינים המבקשים לייבא לשטחי הרש"פ". העד הוסיף ומסר כי בשטר המטען תוארו הטובין כמכונת טחינה וריסוק. כן ציין העד כי מנהל התובעת אישר בחקירתו כי הטובין יובאו עבור החברה הפלסטינית. כן פירט השתלשלות הליכי התפיסה והחילוט, כפי שנעשו לאחר מכן. לתצהירו של העד צורפו מסמכים רבים, לרבות רשימון הייבוא, שטר המטען וכן הודעתו של מנהל התובעת מיום 16/5/07 שניתנה תחת אזהרה. ההסכמה ועדויות הנוספות: בישיבת יום 8/2/13 הסכימו ב"כ הצדדים כי מצהירי שני הצדדים לא ייחקרו, נשמעה עדותו של קובי ברואנר קצין המודיעין של משטרת כרמיאל בזמן הרלוונטי וכן הוגש תצהיר משלים של מר בן שבת, אליו צורפו שתי הודעות שהוא גבה מזאב דהן ומאידל אסתר וכן הוגשו תמונות, בהסכמה, לרבות תמונות הטובין, וכן תמונות שיש בהן להמחיש קשרים טובים שיש לחברה הפלסטינית עם גורמי צבא. קצין המודיעין של משטרת כרמיאל כמעט שלא זכר מאומה מהפרשה, מלבד שיחה עם מנהל התובעת, אשר בעקבותיה הוא רשם זיכרון דברים שהועבר לגורם המוסמך, כנראה למכס וכי אותה שיחה היתה בעניין מכונה שיובאה. העד לא שלל אפשרות כי החתים מנהל התובעת על מסמך לפיו הטובין יישארו בארץ ולא יועברו לשטחי הרשות הפלסטינית אך שלל שהבטיח או שיש לו סמכות להורות על החזרת טובין עפ"י פקודת המכס. דיון והכרעה: הינני סבור כי דין התביעה להידחות הן בהיבט המהותי והן בהיבט הפרוצדוראלי שעניינו מועדים שנקבעו בהקשר של תפיסה, חילוט, תביעה להחזר טובין וכו'. אתחיל בהיבט המהותי: מעיון בראיות כפי שנסקרו כדלעיל אינני יכול אלא ללמוד כי אכן הוגשה הצהרה כוזבת ע"י התובעת ברשימון היבוא של הטובין וכן כי הטובין יובאו לשטחי הרשות הפלסטינית כאשר קיום איסור ברור על ייבואם לשם. אין חולקין, והדבר עולה אף מתצהירו של מנהל התובעת, כי התובעת התקשרה בהסכם עם החברה הפלסטינית לשם יבוא הטובין עבור אותה חברה תמורת סכום של מעל 200,000 ₪. כן לא יכולה להיות מחלוקת כי היעד הסופי של הטובין היה שטחי הרשות הפלסטינית. מתברר כי עפ"י כללי המכס קיימת חובה למלא טופס רשימון עבור ייבוא סחורה מחו"ל כאשר פרטי הייבוא, לרבות הגורם המייבא, מהות הסחורה ויעד הסחורה, כאשר ברור כי הפרטים הנחוצים הינם מהותיים לשם אישור הייבוא וגם קביעת גובה המכס באם מגיע שכזה. בענייננו אכן מולא טופס רשימון ייבוא ע"י התובעת, בו היא צויינה היא כמייבאת הסחורה והיא המיועדת לקבל אותה סחורה, בארצנו, כאשר במקביל, בשדה המיועד לציין מספר היבואן, צויין מספרה של החברה הפלסטינית. אין ספק כי ציון מס' יבואן כנ"ל, כמו גם יעד הסחורה, הינו כוזב, דבר שיש בו כדי לגרום לתפיסת הטובין ולחילוטם. כן יש לקחת בחשבון כי החברה הפלסטינית ניסתה לייבא את הסחורה בעצמה, אך ללא הצלחה כאשר לתובעת היתה זו הפעם הראשונה שהיא מייבאת סחורה כנ"ל עבור הפלסטינים. מהנ"ל ניתן להסיק ולקבוע כי ייבוא הטובין ע"י התובעת נעשה בכוונה מכוון וזאת על מנת לעקוף איסור חוקי קיים בדבר ייבוא סחורה דומה לשטחי הרשות הפלסטינית. אותו איסור, שיפורט להלן אינו סתמי וללא תכלית. התכלית שמאחורי איסור ייבוא טובין כנ"ל בא כיוון שאותו ציוד יכול לשמש גם לייצור כלי מלחמה או כלי משחית, כאשר מדינתנו סובלת ממצב ביטחוני קשה ומתמודדת עם אתגרים ביטחוניים יום יומיים. ראו לדוגמא מה שקורה ברצועת עזה, כאשר ייצור מרגמות או טילים יכול להתבצע בעזרת ציוד וכלים דומי הטובין. לפיכך כאמור מסקנתי היא כי התובעת הגישה הצהרה כוזבת לשם ייבוא הטובין ואך בגין כך ניתן להורות על חילוטם. המצב המשפטי בדבר ייבוא מחרטות לאיזור יהודה ושומרון ועובדת היות הטובין אסורים בייבוא לשטחי הרשות הפלסטינית: סעיף 2 של צו מתן רישיונות ייבוא 1939 מורה על איסור ייבוא כללי מלבד מה שהותר בדין, בכללים, או עפ"י רישיון ייבוא שהונפק כדין. סעיף 3 (2) לצו הנ"ל מסמיך גובה המכס להתנות ברישיון הייבוא תנאים, בין היתר, בדבר מהות הטובין והשימוש בהם, אתר ייעודם או כל תנאי אחר הדרוש או מועיל להשגת מטרות פקודת המכס. בסעיף 2 לצו יבוא חופשי, התשס"ו - 2006, (להלן: "צו הייבוא החופשי") הותרו לייבוא פריטים רבים מלבד אלה שיבואם אסור עפ"י צו המכס. סעיף 5 (ב) לצו הייבוא חופשי קובע כי הצו לא יחול על טובין "שיעדם הוא האיזור, כשאין היתר באיזור להעברתם מישראל או כאשר לא ניתן לגביהם היתר ייצוא על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצוא ציוד ביטחוני וידע ביטחוני) התשנ"ב 1991". פירוש הדברים הוא כי טובין המיועדים לאיזור, אין צו הייבוא חופשי, המתיר ייבוא כמעט באופן חופשי, הם אסורים בייבוא אלא אם ניתן עליהם רישיון יבוא וכן צו נוסף המתיר העברתם לאיזור. המנהל האזרחי בשטחים, שהוא הגורם המוסמך בעניינים אלה, התיר, לפי צו בדבר העברת טובין (יהודה ושומרון) (מס' 1252), התשמ"ח - 1988, התיר לייבא לשטחים טובין מלבד טובין המנויים בתוספת כאשר פורטו בתוספת בין היתר מחרטות, חלקי חילוף למחרטות, מכונות כרסום, הברגה, הברזה וערגול וכן תנורי יציקה מעל 600 מעלות צלזיוס. הינה כי כן עולה כי הטובין, שעיקרם מחרטות ומכונות כרסום, הינם אסורים בייבוא עפ"י הוראות הדין והצווים הרלוונטיים. סיכום הדברים הוא כי אומנם קיים רשימון ייבוא אך הוא נעשה לאור הצגת מצג כוזב לפיו הטובין מיועדים לתחום מדינת ישראל, כאשר ייעודם האמיתי הוא שטחי הרשות הפלסטינית, כאשר אותו מצב כוזב בא על מנת לעקוף איסור קיים בדבר ייבואם והגעתם לתחום הרשות הפלסטינית. מכל מקום לא ניתן כל צו או היתר המאפשר ייבואם או הגעתם לשטחי הרשות הפלסטינית והם אסורים עפ"י דין, בייבוא לשטחי הרשות הפלסטינית. מכאן תפיסת אותם טובין וגם חילוטם נעשה כדין ע"י גובה המכס וזאת מכוח הסמכות המוענקת לו לפי סעיף 188 לפקודת המכס ולפי סעיף 7 (א) לפקודת הייבוא והייצוא. עד כאן ההכרעה בפן המהותי של התפיסה והחילוט. גם הפן הפרוצדורלי בעניין מועדי התפיסה והחילוט ומתן ההודעה אינו יכול להושיע את התובעת. עולה כי הטובין נתפסו עפ"י הוראות סעיף 188 לפקודת המכס וכן לפי סעיף 7 (א) לפקודת הייבוא והייצוא. סעיף 190 (א) לפקודת המכס מחייב את התופס, כשהתפיסה לא היתה במעמד הבעלים, להודיע לבעלים או לסוכן שלו, על התפיסה במסירה אישית או במשלוח מכתב רשום, על התפיסה וסיבתה. סעיף 190 לפקודת המכס קובע כי : "טובין שנתפסו ייראו כמוחרמים אם האדם שמידו נתפסו או בעל התפוס לא מסר לגובה המכס במקום הקרוב ביותר תוך חודש ימים מיום התפיסה הודעה בכתב שהוא תובע את התפוס". בענייננו עולה כי כבר ביום 27/5/07 מסר גובה המכס לסוכן התובעת הודעה כדין על התפיסה, כאשר התובעת הגישה את בקשתה לביטול התפיסה, אך ביום 5/7/07 היינו כחלוף 36 ימים מיום התפיסה. משמע כי אז הטובין היה בסטטוס של מוחרמים ומחולטים. לפיכך הינני בדעה כי סעיף 192 לפקודת המכס, המחייב את גובה המכס תוך שלושה חודשים לגרום להגשת תובענה, בין ע"י הבעלים ובין עפ"י יוזמה שלו, אחרת הטובין יוחזרו לידי הבעלים, אינו רלוונטי הואיל והטובין היו מחולטים כבר בחלוף 30 יום מיום התפיסה, בהעדר פניית התובעת במועד לשם קבלת התפוס. מי שאיחר את המועדים הקבועים בדין היא התובעת עצמה ולא גובה המכס. לפיכך, כאמור, גם ההיבט הפרוצדורלי, של עמידה בסד הזמנים הקבועים בחוק, אין בו משום ישועה לתובעת. אוסיף, מעל הנדרש, כי לעולם בידי ביהמ"ש הסמכות להאריך מועדים הקבועים בכל דין, לרבות בפקודת המכס או בפקודת הייבוא, כאשר לנגד עיניו יהיו מהות העניין והן הסיבה לאיחור. בענייננו הדברים לא לובנו, אך על פני הדברים עולה כי מדובר במקרה חמור של הצהרה כוזבת לשם ייבוא טובין אסורים לשטחי הרשות הפלסטינית כאשר בנדון קיימת מסוכנות לא מועטה לביטחון הציבור, כך שלא הייתי משתמש בסמכות הטבעית של ביהמ"ש להאריך מועד ה- 30 יום הנדרש לשם דרישת התפוס ע"י בעליו אחרת יהיה בבחינת מוחרם. כן אוסיף כי אין באמור בפס"ד כדי לומר כי אכן הטובין היו מיועדים למטרות לא חוקיות ע"י החברה הפלסטינית ובהחלט ניתן היה לעשות בהם שימוש חוקי, אך הדרך שבה נעשה הייבוא לא היתה עפ"י דין. התוצאה: לאור הנ"ל הינני מגיע לכלל מסקנה כי אין יסוד לתובענה ויש לדחותה וכך אני מורה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ נכון להיום. חילוטסחורה