1. לפניי בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני) לתת צו-מניעה זמני האוסר על חילוט ערבות בנקאית אוטונומית שהוציא המשיב 2 לטובת המבקשת עד למתן פסק-דין בתביעה שהגישה המשיבה 1 (להלן - המשיבה) נגד המבקשת והמשיב 2. 2. העובדות הצריכות לעניין הן אלו, בתמצית: ביום 31.8.2000 נחתם הסכם בין המבקשת לבין המשיבה (להלן - ההסכם) להקמת פרויקט נופש באשקלון (להלן - הפרויקט). בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן - בנק דיסקונט) היה הבנק המלווה של הפרויקט. בהסכם התחייבה המשיבה, בין היתר, לבנות עבור המבקשת מגדל דירות נופש וכן למכור לאחרים, או לרכוש בעצמה, 28 דירות במגדל. בהתאם להוראת ההסכם, המציאה המשיבה למבקשת ערבות בנקאית אוטונומית מאת הבנק המשיב 2, אשר הוסבה לטובת בנק דיסקונט (להלן - הערבות הבנקאית). סכום הערבות עומד כיום על למעלה משלושה מיליון ש"ח. הפרויקט נקלע לקשיים שיווקיים, ובין הצדדים נתגלעו מחלוקות. נוכח זאת נוצר חשש כי בנק דיסקונט יפסיק את הליווי הפיננסי לפרויקט. בעקבות זאת הגיעו המבקשת, המשיבה ובנק דיסקונט להסכם (להלן - ההסכם המשולש), שלפיו יזרימו המבקשת והמשיבה סכומי כסף לפרויקט. נוסף על כך התחייבה המשיבה לפעול להגברת קצב העבודה כדי להשלים את אחד משלבי הפרויקט תוך 12 חודשים. בכפוף להתחייבויות האמורות התחייב בנק דיסקונט להמשיך בליווי הפיננסי. לטענת המשיבה, עמדה היא בהתחייבותה על-פי ההסכם המשולש להזרים כסף לפרויקט, בניגוד למבקשת אשר הפרה התחייבות זו, אף שהיה זה תנאי להמשך הליווי הפיננסי ולהמשך הפרויקט כולו. לטענת המשיבה, כאשר נוכחה כי המבקשת איננה מפקידה בידיה שיקים מעותדים בגין חשבונות שאושרו לתשלום, התעורר אצל המשיבה חשש ממשי שהסיבה לכך היא שבנק דיסקונט איננו מאשר למבקשת תשלומים נוספים, וכן כי הבנק עלול להפסיק את הליווי הפיננסי. לשיטת המבקשת, לא עמדה המשיבה במלוא התחייבותה על-פי ההסכם המשולש, ולא הזרימה לחשבון הפרויקט את מלוא הסכום שהתחייבה לו. ביום 6.4.2003 שלח בא-כוחה של המשיבה מכתב אל המבקשת ואל בנק דיסקונט, ובו קבל על העיכוב בתשלומים וציין כי מרשתו רואה באי-תשלום אחד החשבונות שאושרו הפרה יסודית של ההסכם המשולש. בתגובה, שלח בא-כוחה של המבקשת מכתב ביום 11.4.2003, ובו נטען כי המשיבה לא סיימה את הפרויקט במועד שנקבע, ולפיכך עליה לשלם פיצוי מוסכם בסך 400,000 דולר. עוד נאמר כי לאור ההפרה היסודית של ההסכם בידי המשיבה, מודיעה המבקשת על ביטול ההסכם, והיא תפעל למיצוי זכויותיה, לרבות חילוט הערבות הבנקאית. ביום 2.11.2003 פנתה המבקשת למשיב 2 בבקשה לחלט את הערבות הבנקאית. ביום 9.11.2003 נתן בית-המשפט המחוזי בחיפה צו-מניעה במעמד צד אחד, המעכב את חילוט הערבות עד להחלטה אחרת. תובענת המשיבה הועברה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט נעתר לבקשת המשיבה בעקבות דיון במעמד הצדדים ונתן צו-מניעה זמני עד למתן פסק-דין סופי בתובענת המשיבה, האוסר על המשיב 2 לפרוע את הערבות הבנקאית. בית-המשפט סבר כי לצורך הדיון בצו-המניעה הזמני נראה כי לכאורה קיים סיכוי ממשי לקבל את טענת המשיבה שלא היה בסיס של ממש לביטול ההסכם ולחילוט הערבות הבנקאית על-ידי המבקשת. כן נראה לבית-משפט קמא, על בסיס ראיות לכאורה, כי יש בסיס לטענת המשיבה שהפרויקט "נתקע" בשל היעדר מימון מצד המבקשת, וכי זו גם הייתה הסיבה לעיכוב התשלומים שאושרו למשיבה. מכאן, לשיטת בית-משפט קמא, לכאורה הייתה המשיבה רשאית להפסיק את העבודה. על-כן יצא בית-המשפט מנקודת הנחה, לצורך ההכרעה בבקשה לצו-המניעה הזמני, כי ביטול ההסכם בידי המבקשת נעשה שלא כדין, וכי הדרישה לחילוט הערבות הוגשה בהיעדר עילה שבדין, בחוסר תום-לב, באופן שרירותי ומנימוקים זרים. בשל כל אלה קבע בית-המשפט כי מקרה זה בא בגדרו של החריג המצומצם לעקרון העצמאות של הערבות הבנקאית האוטונומית והוא קיומן לכאורה של נסיבות מיוחדות המצדיקות את מניעת חילוט הערבות. על החלטה זו מבוקשת הרשות לערער. 3. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. עיינתי בבקשה ובתשובות המשיבים, ודעתי היא כי הערעור בדין יסודו. דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי הערבות הבנקאית שבה עסקינן - ערבות בנקאית אוטונומית היא. לשון הערבות עצמה מצביעה על כך: "אנו נשלם לכם מפעם לפעם, בכל מקרה תוך 7 ימים לאחר יום קבלת דרישתכם הראשונה בכתב, כל סכום בגבול סכום הערבות המוגדל מבלי להטיל עליכם לבסס את דרישתכם או לדרוש תחילה תשלום מהחייב...". עינינו הרואות כי התנאי היחיד למימוש הערבות הינו קבלת דרישתה בכתב של המבקשת. עצמאות הערבות מתבטאת בהיותה מנותקת מעיסקת היסוד שבמסגרתה נמסרה הערבות. יתרה מכך, לשון הערבות מציינת מפורשות כי המבקשת פטורה מביסוס דרישתה למימוש הערבות. אכן, זהו מותר הערבות הבנקאית האוטונומית ה"...טמון בידיעת המוטב כי בהתקיים התנאים הנקובים בכתב-הערבות יקבל לידיו את כספי הערבות בלא שיהיה תלוי בהכרעה במחלוקות אשר מקורן בעיסקת היסוד. הערבות האוטונומית נועדה לשחרר את הנהנה על-פיה גם מן התלות ברצונו של החייב לפרוע את חובתו או בעצם היותו בר-פירעון" (רע"א 73/00AMS Technical Systems Inc. נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ [1], בעמ' 400; וראו לעניין זה גם בר"ע 46/71 מדינת ישראל, אגף יבוא המזון נ' החברה הא"י לקירור והספקה בע"מ [2]; ע"א 590/74 חירם לנדאו עבודות עפר בע"מ נ' פיתוח מקורות מים בע"מ [3]; רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [4], בעמ' 809). תכונה זו היא מקור חשיבותה של הערבות הבנקאית האוטונומית בחיי המסחר כמכשיר פיננסי בעיסקאות כלכליות מורכבות. חרף כל זאת עצמאות הערבות הבנקאית איננה מתקיימת בכל מקרה ללא הבחנה. כדי להגן על נותן הערבות ועל עניינו שלא לשלם אם איננו חייב בכך, נקבעו בפסיקה שני חריגים לעצמאות הערבות: חריג המירמה וחריג הנסיבות המיוחדות (ראו, ע"א 5717/91 מליבו ישראל בע"מ נ' אז-דז טרום (1973) בע"מ (בפירוק) [5], בעמ' 698-702; ע"א 3130/99 שובל הנדסה ובנין (1988) נ' י.ש.מ.פ. חברה קבלנית לבנין בע"מ [6], בעמ' 136-137). בית-המשפט המחוזי עיגן את החלטתו לתת צו-מניעה זמני בקיומו של החריג השני, הנסיבות המיוחדות. לשיטת בית-משפט קמא, ובלשונו: "כאשר נטען כלפי המוטב כי דרישתו למימוש הערבות הוגשה שלא בתום לב ובהעדר עילה שבדין - צריך בית המשפט להשתכנע כי קיימת מחלוקת כנה בתום לב לגבי זכותו של המוטב לממש את הערבות, וכי אין מדובר בדרישה שרירותית". כיוון שסבר בית-המשפט כי "מן הראיות לכאורה הקיימות בשלב זה, לא נראה כי קיימת מחלוקת אמיתית וכנה לגבי הפרת ההסכם בידי המבקשת...", נקבע כי מוסרת הערבות - המשיבה - הראתה כי בידיה זכות לכאורה וסיכוי של ממש לזכות בתביעתה נגד מימוש הערבות. 4. אין בידי להסכים למסקנותיו של בית-המשפט המחוזי בכל הנוגע ליישומו של הדין. אף שבעיקרון קיימים החריגים האמורים לעצמאותה של הערבות, הרי ייעשה בהם שימוש במשורה מקום שבו התנהגותו של המבקש את מימוש הערבות הייתה חמורה (ראו: רע"א 270/87 רובין נ' פמר חברה לבניה ועבודות ציבוריות בע"מ [7]; רע"א 4256/93 שיכון עובדים בע"מ נ' ארז תעשיות בנייה בע"מ [8], בעמ' 455). על בית-המשפט לשקול את הצורך להגן על מוסד הערבות, ומנגד לו - את הצורך למנוע מימוש ערבויות בידי מוטב הנגוע במירמה או בחוסר תום-לב ואי-הגינות בולטים (ראו ע"א 3130/99 הנ"ל [6]). בעניין דנא דעתי היא כי יש להעדיף את האינטרס הראשון. המחלוקת בין הצדדים שלפניי נוגעת לעיסקת היסוד ביניהם, להסכם המשולש ולכרוך באלה. טענות סותרות של בעלי-דין באשר לקיומן ולהפרתן של התחייבויות הדדיות עומדות, מטבען, במרכזם של הליכים משפטיים רבים. קיומה של מחלוקת חוזית איננו תנאי מספיק כדי לחסות בצלו של חריג הנסיבות המיוחדות (ע"א 3130/99 הנ"ל [6]). כוחה ומעמדה של הערבות הבנקאית האוטונומית ייפגעו באופן ניכר אם יהיה די בהעלאת טענות רגילות הנוגעות לעיסקת היסוד, אף אם נתמכות הן בראיות לכאורה, כדי להביא למתן סעד זמני שימנע את מימוש הערבות (ראו רע"א 1765/00 י. מושקוביץ חברה קבלנית לבנין (1988) בע"מ נ' תשורה ייזום ובנין בע"מ (בניהול מיוחד) באמצעות המנהל המיוחד (עו"ד גיל הירשמן) והנאמן (רו"ח יאיר רבינוביץ) [9]). המקרה הנוכחי אינו שונה באופן מהותי ממקרים רבים אחרים שבהם כל אחד מן הצדדים לחוזה טוען כלפי משנהו: "אתה המפר". אף אם בית-המשפט מגיע למסקנה לכאורית כי אחד הצדדים הוא המפר, אין בכך על-מנת להוביל בהכרח למתן צו זמני שימנע מימושה של הערבות הבנקאית האוטונומית. גם האמירה כי המוטב פעל לכאורה בחוסר תום-לב, אינה חייבת להביא לקביעה כי עסקינן בנסיבות מיוחדות. דרוש חוסר תום-לב קיצוני על-מנת שנאמר כי מתקיים החריג של נסיבות מיוחדות. אין זה כך בעניין דנא. 5. לאור האמור מקבל אני את הערעור ומבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי. הבקשה למתן צו-מניעה זמני נדחית. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך-דין בסכום של 50,000 ש"ח בשתי הערכאות. ערבות בנקאיתבנקחילוטחילוט ערבותצוויםצו מניעהערבות