1. עניינה של עתירה זו בחילוט ערבות שהופקדה על ידי העותר לשם הבטחת יציאתם מהארץ של הגב' סנטיהו דמסה (להלן: גב' דמסה) מישראל במועד שנקבע בעת הפקדת הערבות. 2. ביום 3.5.04 הוצא נגד הגב' דמסה, אשר שהתה בישראל שלא כחוק, צו הרחקה. ביום 10.5.04 החליט בית הדין למשמורת הפועל מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) לשחרר את הגב' דמסה מהמשמורת שבה הייתה נתונה עד להרחקתה מן הארץ וזאת עקב מחלתה. כמו כן הוחלט שעל הגב' דמסה לעזוב את הארץ בתוך חודש ימים מיום שחרורה זולת אם תקבל אשרה כדין. השחרור הותנה בהפקדת ערבות בגובה 20,000 ₪. להבטחת תנאי השחרור. 3. ביום 12.5.04 שוחררה הגב' דמסה מהמשמורת בערבות שהופקדה על ידי העותר בסכום של 20,000 ₪. מועד יציאתה מן הארץ נקבע ליום 18.7.04. באותו מעמד חתם העותר על "התחייבות יציאה מהארץ" ובה התחייב כי גב' דמסה תעזוב את הארץ עד לתאריך 18.7.04 וכי ידוע לו כי הערבות הבנקאית אשר הפקיד תוחזר לו רק לאחר שהגב' דמסה תעזוב את הארץ. 4. לאחר שחרורה ביקשה הגב' דמסה ככל הנראה להאריך את תוקף אשרת הביקור בישראל אולם בקשתה סורבה. 5. הגב' דמסה לא יצאה את ישראל כפי שהתחייבה ביום 18.7.04. 6. על כן, בהתאם לנהלים הקבועים במשרד הפנים, נשלח לעותר ביום 20.7.04 מכתב התראה בטרם תחולט הערבות. מכתב זה נשלח לפי הכתובת שמסר העותר למשרד הפנים ברח' דוב גרונר 17 ירושלים. במכתב נאמר שאם העותר לא יודיע למשרד הפנים תוך 7 ימים על יציאת הגב' דמסה את הארץ, הערבות תחולט. 7. יצוין כבר עתה שלטענת העותר הוא עבר דירה, אך לא הודיע למשרד הפנים על הכתובת המעודכנת שלו. עם זאת המכתב שנשלח לעותר על ידי משרד הפנים לא חזר בציון שהעותר אינו ידוע בכתובת זו. 8. ביום 28.7.04 דרש המשיב מבנק לאומי לחלט את הערבות. 9. ביום 7.3.05 פנה מוקד הסיוע לעובדים זרים למשרד הפנים בשם העותר וביקש לבטל את החילוט או להחזיר לעותר את הכספים שחולטו. זאת, לפי הנטען במכתב, משום שהגב' דמסה לא יכלה לעזוב את הארץ במועד בשל הידרדרות שחלה במצבה הבריאותי, ולאחר שמצבה התייצב היא עלתה ביום 3.8.04 על הטיסה הראשונה שבה היו מקומות פנויים לאתיופיה. המשיב סרב להחזיר את כספי הערבות מהטעם שהגב' דמסה לא עזבה את הארץ במועד שנקבע לה וגם לא הסדירה כחוק את המשך שהותה בארץ עקב ההידרדרות במצבה הרפואי. על רקע זה הגיש העותר עתירה זו ובה טען שחילוט הערבות נוגד את סעיף 13ז(ב) לחוק הכניסה לישראל, אשר קובע כי "לא תינתן הוראה על חילוט או מימוש הערובה כאמור בסעיף קטן (א) אלא לאחר שניתנה הזדמנות לשוהה שלא כדין או לערב, לפי העניין, להשמיע את טענותיו, ובלבד שניתן לאתרו באופן סביר". לטענת העותר, הוא מעולם לא קיבל התראה לפני חילוט הערבות ועל כן המשיב לא קיים את חובת השימוע המוטלת עליו לפי סעיף זה. עוד טען העותר כי המשיב נהג כלפיו בחוסר מידתיות שכן חילוט הערבות לאחר צאתה של הגב' דמסה מישראל ולאחר הגשמת התכלית השלטונית שלשמה הופקדה הערבות אינו מידתי לנזק שנגרם עקב האיחור בצאתה של הגב' דמסה מהארץ. מסיבה זו, נטען, ההחלטה על החילוט היא גם בלתי סבירה. 10. לאחר הדיון שקויים בתיק זה ביום 6.5.07 ניתנה על ידי החלטה (מאותו היום) שבה ביקשתי את התייחסות הצדדים לשאלה מדוע ההחלטה על החילוט ניתנה על ידי הממונה על ביקורת הגבולות ולא על ידי בית הדין למשמורת, בהתאם לסמכותו של בית הדין לפי סעיף 13טו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל. 11. העותר טען בתגובתו לאותה החלטה שהממונה על ביקורת הגבולות אכן לא היה מוסמך להורות על חילוט הערבות וכי סמכות זו הייתה מסורה, בנסיבות המקרה, לבית הדין למשמורת בלבד. המשיבה לא ראתה להגיב על ההחלטה. 12. בנסיבות העניין אני סבור שהסמכות להחליט על חילוט הערבות הייתה נתונה לבית הדין למשמורת ולא הייתה בסמכותו של המשיב. המשיבה אינה חולקת על כך שהערבות הופקדה מכוח החלטת בית הדין למשמורת מיום 10.5.07. סעיף 13טו לחוק הכניסה לישראל מסמיך את בית הדין למשמורת, בין היתר, "לבטל את צו המשמורת ולהורות על שחרורו בערובה של המוחזק, אם שוכנע כי התקיימו בו התנאים לשחרור בערובה לפי סעיף 13ו, וכפוף לסייגים הקבועים בו". סעיף 13טו(א)(4) מסמיך את בית הדין למשמורת: "להורות על שינוי תנאי ערובה שנקבעו לפי סעיף 13ו(ג), וכן על חילוט ערבות עקב הפרת תנאי שחרור בערובה". גם לממונה על ביקורת הגבולות נתונה סמכות לפי החוק לשחרר בערובה שוהה שלא כדין (סעיף 13ו(א)), וכן נתונה לו, לפי סעיף 13ז לחוק הכניסה לישראל, סמכות להחזיר למשמורת ולחלט ערבות: "(א) נוכח ממונה ביקורת הגבולות ששוהה שלא כדין ששוחרר בערובה הפר או עומד להפר תנאי מתנאי שחרורו בערובה, רשאי הוא להורות בצו על החזרתו למשמורת, וכן רשאי הוא להורות על חילוט או מימוש הערובה". 13. אולם סמכות החילוט שהוקנתה לממונה על ביקורת הגבולות לפי סעיף 13ז מתייחסת לערובה שעליה החליט הממונה לפי סמכותו מכוח סעיף 13ו(א) לחוק, והיא אינה חלה על ערובה עליה החליט בית הדין. הסמכות לחלט ערובה שניתנה מכוח החלטתו של בית הדין מוקנית לבית הדין בלבד. על כן, המשיב לא היה רשאי להחליט על דעתו על חילוט הערבות והיה עליו לפנות בעניין זה לבית הדין למשמורת. 14. לאור האמור אני מבטל את החלטתו של המשיב על חילוט הערבות. הואיל והכספים הועברו על ידי הבנק למשיב וכדי למנוע את הצורך בהוצאת ערבות בנקאית חדשה אני מורה למשיב להחזיר לעותר את כספי הערבות בצרוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק בתוך 20 יום, אלא אם המשיב יגיש בתוך תקופה זו בקשה לחילוט הערבות לבית הדין למשמורת. הוגשה בקשה כאמור ינהגו הצדדים בהתאם להחלטת בית הדין למשמורת. אין צו להוצאות.צו הרחקהחילוטחילוט ערבותצוויםערבות