לפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל בחדרה, ש' רומי, שניתנה בתאריך 1.9.2010 (להלן ההחלטה נשוא ההליך) בתיק הוצל"פ (חד') 12-09702-06-1 (להלן תיק ההוצל"פ). א. ההליך והצדדים לו 1. המבקשים, בני-זוג, מנסים זה שנים לאיין בכל ערכאה אפשרית ובנקיטת כל הליך - בין שהוא אפשרי על-פי דין ובין שאיננו אפשרי - החלטות סופיות וחלוטות זה מכבר שנסבו על מכר נכס מקרקעין שבעבר היו המבקשים בעלי-זכויות בו. ההליך דנן, אף הוא נדבך באותה מסכת ארוכה של הליכים, בה יצאו המבקשים וידם על התחתונה מבלי שאמרו נואש. 2. המשיב הגיש בתיק ההוצל"פ בקשה למימוש משכון בהתייחס לנכס שהיה שלד מוזנח של בית-מגורים באשדוד, ברחוב אדוננו ברוך, הידוע גם כמגרש 208 בחלקה 10(12) בגוש 2023 (להלן הנכס). תיק ההוצל"פ נפתח ביום 1.7.2001. על-פי החלטת כב' הרשם רומי מיום 10.4.2005 נמכר הנכס לה"ה רינה ודונפרד הול (להלן הול) כנגד סך של 167,500 דולר (להלן החלטת המכר מיום 10.4.2005). הנכס נמכר אפוא זה מכבר; חרף ניסיונותיהם הרבים של המבקשים לבטל את המכר מני אז, לא עלה בידם לעשות כן. 3. שתי החלטות שנתן כב' הרשם ניצבות במוקד מאבקם של המבקשים: האחת, החלטת המכר מיום 10.4.2005; השניה, החלטה מיום 10.6.2008, בה נדחתה לאחר הליך הבאת ראיות בקשת המבקשים לחייב את כונס הנכסים מטעם המשיב, עו"ד יונתן סונדרס (להלן הכונס), על-יסוד סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל, ונדחו בתוך כך טענותיהם כי החלטת המכר וכל ההליכים שננקטו בהקשרה - בתרמית יסודם (להלן ההחלטה מיום 10.6.2008). 4. כפי שיובהר בהמשך, אף שמבחינה פורמלית נסבה בקשת רשות הערעור דנן על החלטת כב' הרשם מיום 1.9.2010, לאשורה אין היא אלא ניסיון נוסף לקעקע ולאיין את שתי ההחלטות הללו קרי החלטת המכר מיום 10.4.2005 וההחלטה מיום 10.6.2008. לידתה של ההחלטה נשוא ההליך בפניית המבקשים בבקשה לרשם לבטל את שתי ההחלטות - כל זאת חרף היותן סופיות וחלוטות ולא נתונות עוד לערעור, כפי שיבואר בהרחבה מיד. על מנהגם של המבקשים להיכשל בהליך השגה ערעורי על החלטה שניתנה בעניינם - ולחפש 'נתיב עוקף' בהגשת בקשה לערכאה הדיונית לביטול אותה החלטה, להידחות, ולהגיש ערעור על החלטת הדחייה, כבר נתן בית-המשפט המחוזי את דעתו באחד הגלגולים הקודמים של פרשה זו, וכך אמר [כב' השופט ש' פרידלנדר, ת"א (מח' ב"ש) 6311-11-09 סימון נ' עו"ד יונתן סונדרס, פסקה 19 (החלטה מיום 29.1.2012)]: סימון מצאו, כביכול, דרך לעקוף את תורת מעשה-בית-דין: לאחר שמיצו את הליכי העיון-מחדש והערעור על החלטות שלא ישרו בעיניהם - הם מגישים בקשות לביטול ההחלטות הקודמות מחמת תרמית. משבקשות אלה נדחות, הם חוזרים ומגישים בקשות חדשות לביטול ההחלטות הקודמות מחמת תרמית; וחוזר-חלילה. לעתים סימון מגוונים את שיטותיהם: הם מגישים תביעות נזיקין לפיצוי בגין מעשי התרמית, שגרמו לקבלתן של ההחלטות הקודמות. הליך זה שלפני, וההחלטה שהולידה אותו, אינם יוצאים מגדר מנהגם האמור של המבקשים. 5. זו החלטת כב' הרשם מיום 1.9.2010 שהיוותה את האמתלה להגשת הבקשה שלפני; היא ניתנה בבקשת המבקשים ליתן הוראות ולבטל החלטות עקב תרמית והפרת צווים שיפוטיים. החייב שב וממחזר, לצערי כי רב, טענות רבות שונות, אשר כבר נדונו בכל ערכאה אפשרית לרבות ביהמ"ש העליון ובתביעה אישית כנגד הח"מ, אשר נדחתה זה מכבר בביהמ"ש המוסמך. החייב מבקש להורות על ביטול החלטות מיום 10/4/05 ומיום 10/6/08. שתי החלטות אלה ומאות אחרות בתיק זה, נדונו זה מכבר ומכר הנכס נשוא תיק זה אושר בידי ביהמ"ש העליון ביום 10/6/08 וכך גם בבקשה ל'עיון חוזר' שהגיש החייב לביהמ"ש העליון: ראה ר"ע 9945/05. כך כתב ביהמ"ש העליון במראה המקום הנ"ל: 'משניתן פס"ד או החלטה ע"י בימ"ש זה, מסיים הוא את מלאכתו, ואין עוד מקום לשוב ולהידרש לטענות נוספות...'. אם כך מפי 'הגבורה' קל וחומר שאין הח"מ, רשם ההוצל"פ, מוסמך כלל לדון בטענות שנדחו מפניו של ביהמ"ש העליון ומפני ערכאות רבות ונוספות אחרות בהן בימ"ש מחוזי, בימ"ש לענייני משפחה ובימ"ש השלום. הבקשה נדחית על הסף ואיני נזקק לתגובת הזוכה. 6. אלו הם הסעדים להם עתרו המבקשים בגדרה של הבקשה למתן רשות ערעור: להורות על קיום דיון בבקשה נשוא ההחלטה תוך הזמנת כל העדים שהוזמנו לעדות; להורות על קיום דיון בבש"א 6809/06, שלטענת המבקשים לא נדונה עד כה חרף החלטת בית-המשפט המחוזי שהורה לרשם לדון בה; להורות על פיטורי כונס הנכסים לפי סעיף 60(ב) לחוק ההוצאה לפועל; לחייב את הכונס לפצות את המבקשים על נזקיהם לפי סעיף 58(א) לחוק ההוצאה לפועל; לאסור על הרשם לדון בבקשה נשוא ההחלטה, להורות על קיום הדיון לפני רשם אחר או להורות על העברת התיק ללשכה אחרת; להורות על מתן החלטות בבקשות פתוחות בתיק ההוצאה לפועל; להורות על ביצוע צו מינוי הכונס ככתבו וכלשונו, שכן לשיטת המבקשים לא בוצעו הוראות צו המינוי; להורות על ביטול ההחלטות מיום 10.4.2005 ומיום 10.6.2008 שכן הושגו בתרמית וקיים פסק-דין שאוסר על ביצוען. ב. דיון והכרעה נתתי את דעתי לעיקרי הטיעון שהגישו בעלי-הדין, לטיעוניהם בדיון שהתקיים ביום 29.3.2012, לסיכומיהם - ולבקשות הרבות שהוגשו בידי המבקשים, על התשובות והתגובות במענה להן. דין הבקשה לרשות ערעור להידחות מהיותה משוללת כל סיכוי ועילה כדין. נקיטת ההליך דנן עומדת בסתירה להחלטות שיפוטיות רבות, סופיות וחלוטות שניתנו בכל ערכאות השיפוט בעניינם של המבקשים, המכר והנכס - החלטות שיש בהן כדי ללמד כי טענות המבקשים הוכרעו ומוצו עד תום, תוך דחייתן. להלן יובאו הטעמים לכך. 1. המבקשים משליכים את יהבם על החלטת בית-המשפט המחוזי (כב' השופט י' כהן) שניתנה בבר"ע (מח' חי') 1605/02. בהליך זה השיגו המבקשים על החלטה קודמת שנתן רשם ההוצאה לפועל - שאינה החלטת המכר מיום 10.4.2005, ובגדרה אושר מכר הנכס לבקשת הכונס; עסקינן בהחלטת כב' הרשם א' קפלן (כתוארו אז) שניתנה בתאריך 17.7.2002 (להלן החלטת המכר מיום 17.7.2002). בית-המשפט המחוזי ביטל את החלטת המכר מיום 17.7.2002 והחזיר את הדיון אל הרשם תוך שהוא מורה לדון באישור המכר מתחילתו [פסק-דין מיום 11.11.2002; להלן פסה"ד בבר"ע 1605/02]. בעקבות פסה"ד בבר"ע 1605/02 ועם החזרת הדיון אליו על-פיו נתן הרשם מספר החלטות בתיק ההוצל"פ, ובתאריך 19.2.2003 אישר את מכר הנכס לַמציע שהצעתו היא הגבוהה ביותר (להלן החלטת המכר מיום 19.2.2003). בתאריך 28.2.2003 אושר מכר הנכס, זו הפעם באורח ספציפי, בתום הליך התמחרות. החלטה זו הייתה ידועה למבקשים; הם לא השיגו עליה בהליך של ערעור אלא בהגשת בקשות שנדחו על-ידי הרשם. ביום 2.11.2004 פנה הכונס בבקשה לאישור מכר הזכויות בנכס. בהחלטה מיום 3.11.2004 ניתנו הוראות הרשם לכונס שמטרתן מתן זכות תגובה למבקשים טרם הכרעה בבקשה, בהתאם לפסה"ד בבר"ע 1605/02. המבקשים הגישו תשובה לבקשה. הכונס נדרש להתייחס לטענתם לפיה אישור המכר נעשה בניגוד לצו מניעה שאסר כל פעולה ודיספוזיציה בנכס (ר' החלטת הרשם ש' רומי מיום 25.11.2004). בהחלטת המכר מיום 10.4.2005 דחה הרשם את טענות המבקשים והורה על מכר הנכס להול, תוך מתן הוראות שנסבו על הגבלת סכום החוב שלשמו ימומש הנכס, באופן שהיה בו כדי להיטיב עם המבקשים. החלטת המכר מיום 10.4.2005 מאוחרת לפסה"ד בבר"ע 1605/02, ואין יסוד לטענת המבקשים כי היא ניתנה בהתעלם מקביעות פסק-הדין. 2. המבקשים השיגו על החלטת המכר מיום 10.4.2005 בבר"ע (מח' חי') 896/05, אותו כיוונו נגד הבנק-המשיב והול. בהליך זה ניתן פסק-דין ביום 13.9.2005 על-ידי כב' השופט כ' סעב (להלן פסה"ד בבר"ע 896/05). (א) בפתחו של פסק-הדין צוינו העובדות הבאות: המבקשים קיבלו מהמשיב הלוואה שהובטחה במשכון שנרשם על הנכס אך לא עמדו בהתחייבותם לפי הסכמי ההלוואה שנחתמו עם המשיב; על כן העמיד המשיב לפירעון מיידי את כל יתרת ההלוואה ופתח את תיק ההוצל"פ לשם מימוש המשכון על הנכס. הוטעם שבפסה"ד בבר"ע 1605/02 לא בוטל הליך המימוש, אלא ניתנה הוראה לרשם לדון מחדש באישור המכר לאחר שישמע את עמדת המבקשים [שם, בעמ' 2]. כאמור, כך נהג כב' הרשם טרם מתן החלטת המכר מיום 10.4.2005. טענות המבקשים בבר"ע 896/05 היו, בין השאר, כי קיים צו מניעה שאסר כל פעולה בנכס ואשר ניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע; עוד נטען לעניין גובה השומה שנסבה על הנכס. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים, זאת על-יסוד הקביעות הבאות. (ב) בפסה"ד בבר"ע 896/05 נקבע כי בשים לב לכך שהסדר תשלומים שנכרת בין המבקשים לבין המשיב בתאריך 3.11.2003 הופר בידי המבקשים, ובשים לב לכך שבהסדר שמר המשיב על זכותו לחדש את ההליכים בתיק ההוצל"פ - אם יופר ההסדר, בדין המשיך המשיב בנקיטת הליכים למימוש הנכס בתיק ההוצל"פ [עמ' 4]. עוד נקבע בפסק-הדין כך: "הצעת פירעון שלא נוחה לנושה איננה יכולה להוות תחליף להליכי מימוש. מי שנוטל הלוואה לשם רכישת נכס ואיננו יכול לעמוד בהחזר ההלוואה לא יוכל למצוא דרך חלופית של פירעון, מלבד המימוש" [עמ' 5]. הוסיף בית-המשפט המחוזי ופסק כי טענות המבקשים נגד החלטת הרשם בכל הנוגע לגובה החוב בתיק ההוצל"פ אינן רלוונטיות להליך מימוש הנכס: "טענות הנוגעות לפגמים בהנהלת החשבונות אינן מקימות עילה למניעת ביצועו של משכון, עיקרון זה חשוב למען הוודאות שמונעת פגיעה בערכה של בטוחה. [...] אם למי מן הצדדים יש השגה על גובה החוב, טענתו יכולה להתברר בתביעה ראויה ונפרדת, שתוגש אל בית המשפט המוסמך" [עמ' 5]. אשר לטענת קיומו של צו מניעה תקף, נדרש בית-המשפט לטענות הצדדים ובכלל זה גם לטענת המשיב כי מדובר בצו זמני שניתן בהליך אחר שבין המבקשים לבין צד שלישי, שאיננו רלוונטי להתדיינות בין המבקשים למשיב, וכי הוא ניתן בתובענה שהסתיימה בפסק-דין ועל כן פקע הצו הזמני. בפסה"ד בבר"ע 896/05 נקבע כי בהסדר התשלומים שנערך בין הצדדים, ושאותו הפרו המבקשים, הוסמך הכונס לפעול על-פי שיקול דעתו בבקשה לביטול צו המניעה האמור. לפיכך, ובהיעדר ראיה מצד המבקשים לכך שהצו עודנו עומד בתוקפו ומשליך על יחסיהם עם המשיב, נדחו טענות המבקשים גם בהקשר זה. בסופו של יום נדחתה הבקשה לרשות ערעור על החלטת המכר מיום 10.4.2005, והותר לכונס "להמשיך את הליכי ההוצאה לפועל בהעדר כל הוראה חוקית הסותרת זאת" [עמ' 6]. (ג) פסה"ד בבר"ע 896/05 משתיק אפוא את טענותיהם הללו של המבקשים, טענות שהם לא נמנעו מלהעלותן באוב בהליך דנן. לא-זו-אף-זו, בפסק-הדין בבר"ע 896/05 ציין בית-המשפט כי אף המבקשים עצמם הודו ברחל-בתך-הקטנה כי לא יכלו לשלם במועד את שלושת התשלומים האחרונים בסך 30,000 ₪ שחלו עליהם לפי ההסדר עם המשיב, ועל כן הסתבכו בהפרת ההסדר. עוד צוין שם כי "המבקשים אינם כופרים בהפרת התחייבותם זו [...]" [שם, עמ' 3]. הדברים ברורים ומפורשים ומהווים קביעה עובדתית חלוטה ביחסי המבקשים והמשיב; על כן מנועים המבקשים מלטעון, בהליך זה, כי ההסדר עם המשיב דווקא קוים על-ידם במלואו וכי הם שילמו את מלוא התשלומים על-פיו [חלק ו' עמ' 6 לתגובה בסעד הזמני]. הסבריהם של המבקשים לכך, ומבוקשם כי בעטיים תבוטל החלטת המכר, הם בבחינת לא יאומן כי יסופר, משל הנייר סובל הכול, תוך הטלת רפש בלתי מרוסנת בכונס ובאחרים. ודוק: בנשימה אחת נסמכו המבקשים על הליך אחר תלוי ועומד בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב וביקשו ללמוד ממנו לענייננו, אך גם הודו שבאותו הליך "נידונה פרשייה אחרת שהליך המכר הנידון פה אינו נדון שם" [שם, בסע' 36 ו-38]. (ד) זאת ועוד, למקרא פסה"ד בבר"ע 896/05 עולה כי המבקשים גרסו שנפלו קורבן ל'עוקץ', אך הוטעם שהם שלא טענו כי למשיבים בערעור - הבנק והול - היה קשר ל'עוקץ' הנטען על-ידם [עמ' 3]. יש בכך כדי להשליך על רצונם של המבקשים להישמע בשלב מאוחר יותר בטענה עובדתית שונה ולנסות לייחס את 'העוקץ' הנטען למשיב ולפועלים עבורו ומטעמו. 3. המבקשים לא הסכינו עם פסה"ד בבר"ע 896/05 והשיגו עליו בהגשת בקשת רשות ערעור נוספת לבית-המשפט העליון, בגדרו של רע"א 9945/05. אף מהליך זה יצאו המבקשים וידם על התחתונה. בהחלטת כב' השופט ס' ג'ובראן מיום 20.11.2005 נקבע כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור, הן בשל כך שנסיבות העניין אינן מצדיקות מתן רשות ערעור 'בגלגול שני' והן לגופה, תוך תיקוף קביעותיו של בית-המשפט המחוזי. הוטעם בפסק-דינו של בית-המשפט העליון כך: "צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי תכליתה של משכנתא הינה שהחוב המובטח על-פיה יפרע ללא דיחוי, גם במחיר הערמת קשיים לחייב. [...] אין לראות בעמידת בנק על זכותו לפרוע את ההלוואה כחוסר תום לב מצידו [...]. במיוחד אמורים הדברים, לאור העובדה שההסדר בין המבקשים למשיב 1 (הוא הבנק, ק"א) היווה כאמור הזדמנות אחרונה למבקשים להסדיר את התחייבויותיהם כלפיו. כך, אף נכתב בנוסח ההסדר, כי המבקשים מתחייבים שבמידה והליכי המימוש כנגדם יחודשו, אזי לא יתנגדו הם להליכי המימוש [...]" [שם, בעמ' 4]. גם עם החלטה זו לא השלימו המבקשים, ועל כן פנו לבית-המשפט העליון בבקשה לעיון חוזר בה. הבקשה נדחתה בהחלטת כב' השופט ג'ובראן מיום 28.2.2006, בה נקבע בין השאר כך [פסקה 7]: "הבקשה לעיון חוזר מתבססת על טענות עובדתיות, שחלקן אף לא נטענו בבקשת רשות הערעור, וזאת אף מבלי שצורף כל תצהיר בתמיכה לבקשה. כמו-כן, המבקשים מעלים נימוקים חדשים, אשר לא נדונו בבקשת רשות הערעור". כפי שיובהר בהמשך, אף זה נוהג שאמצו המבקשים לעצמם, לנקוט הליך השגה ערעורי על החלטות חלוטות ללא עילה בדין, או לתוקפן בדרך אחרת ללא בסיס, ואזי לטעון - ללא תימוכין ראייתיים - להתגלותן של עובדות חדשות. 4. המבקשים העמידו את החלטת המכר מיום 10.4.2005 למבחנן של שתי ערכאות ערעור. בשתי הערכאות, נדחו טענות המבקשים וההחלטה אושרה ונותרה על מכונה. מעתה אמור: ככל שעסקינן בהשגה ישירה בעלת אופי ערעורי, החלטת המכר מיום 10.4.2005 היא החלטה סופית וחלוטה שאושרה בשתי ערכאות ערעור, תחילה בבית-המשפט המחוזי במסגרת בר"ע 896/05 ולאחר מכן בבית-המשפט העליון בבר"ע 9945/05. 5. דא עקא, המבקשים לא אמרו נואש ופנו לאפיק תקיפה חלופי של החלטת המכר, זו הפעם בתקיפה עקיפה ובטענת תרמית. הם עתרו לבטל את מכר הנכס בגין תרמית, במסגרת בקשה שהוגשה בתיק ההוצל"פ; בתוך כך נדונה גם בקשתם שהוגשה לפי סעיף 58(א) לחוק ההוצאה לפועל, שזו הוראתו: "כונס נכסים אשר ללא הצדק סביר לא מילא חובה מחובותיו לפי פרק זה, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בפיצוי הנזק שגרם בכך, ורשאי הוא להורות על חילוט הערובה שנתן כונס הנכסים, כולה או מקצתה, לשם סילוק המגיע ממנו" (להלן גם הבקשה לפי סעיף 58 לחוק). הרשם דן בבקשה ולאחר שמיעת ראיות והגשת סיכומים דחה אותה בהחלטה מיום 10.6.2008, בה נדרש לא רק לסוגיה של אחריות הכונס אלא גם לנושא פדיון הנכס על-ידי המבקשים (להלן ההחלטה מיום 10.6.2008). הרשם קבע כי המבקשים הטיחו בכונס טענות שונות ומשונות, החל בנטילת שוחד וכלה בהעלמת מסמכים מתיק ההוצל"פ, אך טענותיהם לא הוכחו, וממילא אין ביניהן לבין טענת התרמית שבפיהם ולא כלום. הרשם ציין כי מעדות המבקש שנשמעה לפניו עלה כי 'התרמית' התבטאה לשיטתו בכך שנמנעה זכותו לפדות את הנכס בשלב ההתמחרות, וקבע כי בשלב זה היו המבקשים מיוצגים על-ידי עורך-דין מטעמם, אך לא באה מפיהם כל הצעה לפדיון המשכון. הרשם מצא כי אין ממש בטענה למניעת זכות הפדיון של המבקשים, וסיכם כך: "שבתי ועיינתי בסיכומי הצדדים ותשובת החייבים לסיכומי הכונס וצד ג'. לא אלאה עצמי ולא אחרים בחזרה על שפעת המלל הבלתי שייך לטענת 'תרמית' בפרט, או למעשה או מחדל כלשהם של הכונס, בגינם היה צריך לקבוע כי מוטל עליו לפצות החייבים. אני דוחה את בקשת החייבים, הואיל ולא רק שלא הוכיחו מאומה לעניין התרמית הנטענת, אלא נמנעו מהבאת ראייה כלשהי ועדות כלשהי להוכחתה" [שם, בסעיפים 18-17]. בהליך דנן ניסו המבקשים לשוב ולעורר טענה ל'היעלמות' מסמכים מתיק ההוצל"פ, אותה יחסו לכונס ול'שליחו', אלא שעניין זה נדון והוכרע בהחלטה מיום 10.6.2008. המבקשים אף לא הראו כיצד היה באותם מסמכים כדי לשנות מהתוצאה ולהוליד החלטה שונה, כך לגבי אישור המכר וכך לגבי טענת התרמית וחיוב הכונס. כאמור, לטענות המבקשים על-אודות העלמת מסמכים מתיק ההוצל"פ ניתן ביטוי בהחלטה מיום 10.6.2008, לאחר שהמבקשת התייחסה לכך בעדותה בחקירה נגדית [שם, בסע' 12]. בעניין זה קבע הרשם כך: "אף לו נעלמו מסמכים אלו או אחרים, היעלמותם אינה מעלה ואינה מורידה [...]". מדובר אפוא בעניין שנדון והוכרע. 6. המבקשים השיגו על ההחלטה מיום 10.6.2008 בהגשת בקשה נוספת לרשות ערעור, היא בר"ע (מח' חי') 3398/08. הליך זה הסתיים בדחייתו לאחר שהמבקשים נמנעו מהפקדת ערבון בו חויבו, ובקשותיהם בסוגיית ההפקדה נדחו אף הן [פסק-דינה של כב' ס' הנשיא השופטת וסרקרוג מיום 14.3.2010 בע"א (חי') 30697-12-09; להלן פסה"ד בע"א 30697-12-09]. לא למותר לציין שבפסק-דינה הנ"ל של כב' ס' הנשיא וסרקרוג נקבע בזו הלשון: "כאן המקום להדגיש ולהבהיר פעם נוספת למערערים, שהם עושים שימוש לרעה בהליכי בית המשפט" [פסקה 4], והכול בסוגיית הפקדת הערבון: "[...] המערערים נוקטים בשיטה חוזרת של בקשות חוזרות אל הרשמים לדחות את מועד הפקדת הערבון, ולאחר מכן משנדחית הבקשה מגישים ערעורי רשם. הליכים כאלה הם בגדר של שימוש לרעה של הליכי ביהמ"ש, ואין מקום עוד לקיים דיון בערעורים שהוגשו" [שם, פסקה 6]. המבקשים לא השיגו על החלטה זו, והיא שרירה וקיימת לכל דבר ועניין [כהודאתם בחלק ד' סע' 13 לתגובתם מיום 8.3.2011 במסגרת הבקשה לסעד זמני בהליך דנן]. עם מתן פסק-הדין בע"א 30697-12-09 מוצה גם אפיק התקיפה החלופי שנקטו המבקשים ביחס להחלטת המכר מיום 10.4.2005, ונסתם הגולל על טענתם כי החלטת המכר והליך המכר נגועים בתרמית או בהתנהלות פסולה של הכונס, באופן שיצדיק את ביטולם. כפועל יוצא הפכה גם ההחלטה מיום 10.6.2008 להחלטה סופית וחלוטה שאין אחריה עוד דבר. על כן עומדות על מכונן קביעות הרשם בהחלטה זו, ובהן דחיית טענת התרמית שבפי המבקשים, דחיית טענותיהם נגד הכונס שהועלו בבקשה לפי סעיף 58 לחוק, והקביעה כי זכות הפדיון של המבקשים לא נפגעה או סוכלה. סופיותה של החלטת הרשם מיום 10.6.2008 אף משתיקה את המבקשים מלטעון לפגמים דיוניים כאלה ואחרים שנפלו בהליך הבירור שקדם לה - טענות שבגדרן לא היססו המבקשים להטיל דופי בשפה בוטה ומשתלחת במנהל לשכת ההוצאה לפועל בחדרה, בכונס ואף בכב' הרשם עצמו [ר' עמ' 7 סע' 27-22 לתגובה במסגרת הסעד הזמני]. 7. צודק המשיב בעמדתו כי בהליך שלפני, כמו גם בהליכים אחרים שנקטו המבקשים ושיימנו להלן, מנסים המבקשים למחזר שוב ושוב טענות ישנות-נושנות שנדונו, הוכרעו ונדחו, והכול בשל כך שהם אינם משלימים עם סופיות המכר וסופיות ההחלטות שניתנו לגביו בתיק ההוצל"פ. נוכח האמור לעיל אין מנוס מלקבוע שלמבקשים ניתנה הזדמנות לטעון טענותיהם נגד הכונס ואופן ביצועו את החלטותיו הקודמות של הרשם, ובכלל זה החלטת המינוי מיום 7.10.2001, כל זאת בגדרה של הבקשה לפי סעיף 58 לחוק שהתבררה לפני כב' הרשם ש' רומי. למבקשים היה יומם בהקשר זה. הבקשה והדיון בה הולידו את ההחלטה מיום 10.6.2008, בה יצאו המבקשים וידם על התחתונה. החלטה זו, שהיא סופית וחלוטה ואינה נתונה עוד לערעור, עומדת על מכונה ומונעת מהמבקשים להעלות מן האוב טענות נגד הכונס שיסודן, כך לשיטתם, באי-קיומה של החלטת המינוי הישנה-נושנה מיום 7.10.2001. טענות המבקשים על כך, ש'כיכבו' גם בהליך דנן, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור והן מוצו בהליכים הקודמים. 8. סופיותן של החלטת המכר מיום 10.4.2005 ושל ההחלטה בבקשה לפי סעיף 58 לחוק מיום 10.6.2008, משמעה כי לא רק ברמה הפורמלית נדחתה טענת המבקשים לשלילת זכות הפדיון, אלא גם ברמה המהותית והעמוקה ביותר. במה הדברים אמורים? ראשית וכאמור בהחלטה מיום 10.6.2008, במועד הרלוונטי להעלאת בקשת חייב לפדות את הנכס היו המבקשים מיוצגים על-ידי עורך-דין - אלא שהם לא טענו כל טענה, באמצעותו או בעצמם, שעשויה הייתה להתפרש כרצון לממש את זכות הפדיון. ודוק: החלטת המכר מיום 10.4.2005 ניתנה לאחר שלמבקשים הוענקה זכות תגובה והזכות מומשה על-ידם, ברוח פסה"ד בבר"ע 1605/02. המבקשים לא טענו וממילא לא הראו שבתגובתם לרשם, או בכל בקשה אחרת שהוגשה במועד הדיוני המתאים, הביעו רצון לפדות את הנכס. במצב דברים זה גילו המבקשים בהתנהגותם בזמן-אמת כי הם ויתרו על הזכות האמורה, ואין בידם להחיותה יש מאין בשלב מאוחר יותר. שנית, התנהלותם זו של המבקשים הולידה את החלטת המכר מיום 10.4.2005 ואת מימושה לאחר מכן. אף החלטה זו סופית וחלוטה, ואין אחריה עוד דבר לאחר שאושרה בשתי ערכאות ערעור, בבית-המשפט המחוזי ואחר כך בבית-המשפט העליון. עם מתן החלטת המכר ואישורה בערכאות הערעור אין עוד כל ממשות לטענות המבקשים על-אודות זכות הפדיון, באשר זכות זו עברה מן העולם במתן החלטת המכר. שלישית, בהסדר שנערך בין המבקשים למשיב ביום 3.11.2003, ושאותו הפרו המבקשים באורח שהביא לחידוש ההליכים למימוש הנכס בידי הכונס, לא עמדו המבקשים על מתן הזדמנות להם לפדות את הנכס, היה ויחודשו ההליכים. היפוכו של דבר הוא הנכון: המבקשים נטלו על עצמם התחייבות חוזית שלא להפריע להליך המימוש, היה ויחודש בשל הפרתם את ההסדר; ביטוי לכך ניתן בפסה"ד בבר"ע 896/05, ולאחר מכן גם בפסה"ד בבר"ע 9945/05. נמצא אפוא שלא רק מצד הדין אלא גם מצד התחייבותם החוזית של המבקשים עברה ובטלה מן העולם זה מכבר כל טענה שעשויה הייתה לעמוד להם בקשר עם פדיון הנכס על ידם, טרם מכירתו לצד שלישי. לבסוף, טענה בדבר רצון של המבקשים לפדות את הנכס עומדת בסתירה לטענות אחרות שהעלו, בהליכים אחרים ובהליך דנן, על-אודות חסרון כיס קשה שהוא נחלתם, עד כדי כך שיצדיק מתן פטור חוזר ונשנה מאגרת משפט. בבקשת המבקשים לפטור מאגרה ובתצהירו של המבקש שניתן לתמיכתה הודגש שאין להם מקורות כספיים, הכנסות פנויות או עתודה כלכלית מסוג כלשהו, כי מוסדות פיננסיים אינם נכונים להלוות להם כספים מעבר להלוואות הרבות שכבר ניטלו על-ידם ואף אותן אין ביכולתם לפרוע - באופן שגרם לנקיטת הליכים נגד המבקשים, וכי בני-משפחתם של המבקשים אינם יכולים להלוות להם סכומים נוספים מעבר לאלה שהולוו, ואף הלוואות אלה - אין בכוחם של המבקשים להשיבן [תצהיר המבקש שניתן בבקשה 2, סע' 29-27]. על כן לא ברור כיצד יש בדעתם של המבקשים לפדות את הנכס. הנטל בעניין זה רובץ לפתחם והם לא הרימוהו. פשיטא שהמבקשים אינם עשויים לטעון דבר והיפוכו, קרי, כי ידם אינה משגת לשלם את האגרה החלה אך ברשותם האמצעים הכלכליים הנחוצים לשם פדיון הנכס בתשלום חובם למשיב. די באמור לעיל על-מנת לקבוע שנוכח סופיותן של החלטת המכר מיום 10.4.2005 וההחלטה מיום 10.6.2008, ומשהיו ההחלטות הללו לחלוטות, זכות הפדיון של המבקשים אינה עומדת עוד לדיון ולא נודעת לה כל משמעות אופרטיבית שתהווה בסיס לדיון, או למתן רשות ערעור. 9. ועוד באותו הקשר. המבקשים מלינים על כך שעוד טרם הגשת בקשה לאישור המכר היה על הכונס להמציא להם את ההצעה המועדפת עליו. גם לטענה זו אין כל רלוונטיות כיום, לאחר שהמכר אושר והיה לסופי וחלוט, ובוצע בפועל זה מכבר. מציאות זו, וסופיותה של החלטת המכר מיום 10.4.2005, 'בלעה' והשתיקה כל טענה אפשרית שעמדה למבקשים טרם אישור המכר אך לא הועלתה במועד. סדרי הדין, כך בבית-המשפט וכך גם בהליכי הוצאה לפועל, מעמידים לבעלי-הדין מסגרת דיונית שבתוכה עליהם לפעול ולממש את זכויותיהם, ככל שהם חפצים בכך. במרבית המקרים מדובר בזכות ולא בחובה; בכוח לפעול, לא בציווי לעשות כן. בעל-דין שאיננו פועל בדרך זו, וישן על זכויותיו, מסתכן בכך שבחלוף הזמן לא יוכל להשיב את הגלגל לאחור - ויושתק מלהסתמך על זכות שנוכח התנהלותו ומחדליו חלפה ועברה מן העולם [ע"א (חד') 12/03 מחאג'נה נ' מחאמיד (15.7.2003); בש"א (ראשל"צ) 2072/02 מזרחי נ' שבתאי (8.8.2002)]. הדברים יפים כאן באופן מיוחד בשים לב לכך שבזמן הרלוונטי להליך ההתמחרות שהתקיים בתיק ההוצאה לפועל, לאחר שניתן פסה"ד בבר"ע 1605/02 וטרם מתן החלטת המכר מיום 10.4.2005, היו המבקשים מיוצגים בידי עורך-דין מטעמם. דבר לא מנע מהם מלפעול למימוש זכויותיהם, ככל שהיו, בעת הרלוונטית, ואם נמנעו מכך - אין להם להלין אלא על עצמם. נוכח הדברים הללו ברי גם שטענות המבקשים שנסבו על השומה על-פיה נמכר הנכס אינן עומדות עוד לדיון, משהיה המכר עצמו סופי וחלוט [ר' סע' 83 ו-87 לבקשת רשות הערעור]. אשר לטענות כספיות שהוטחו בכונס, אלה נדונו בפסה"ד בבר"ע 896/05 ונקבע שאין בהן עילה לביטול המכר. המבקשים התעלמו מכך, ללא צידוק בדין וללא הסבר, ואף בנושא זה הכבירו טענות מיותרות שלא לצורך [ר' למשל סע' 94-92 לבקשת רשות הערעור]. מן המקובץ עולה שלעת הזו, בחלוף למעלה מתשע שנים (!) לאחר שניתנה החלטת המכר מיום 10.4.2005, טענות המבקשים בעניינים הללו נושאות אופי אקדמי ותיאורטי מובהק; החלטת המכר, סופית וחלוטה, הוצאה לפועל זה מכבר והנכס נמכר לצד שלישי, תוך שינוי מצבו משלד מוזנח גרידא לנכס שמשמש למגורים [פרו' מיום 29.3.2012 עמ' 7 ש' 25-23]. הלכה היא שבית-המשפט לא ידרש לדיון בעניין שאופיו אקדמי ותיאורטי גרידא, וגם בשל כך אין ליתן למבקשים רשות ערעור [ע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה מודיעין, פד נא(2) 825, 871 (1997)]. אין מנוס מלקבוע שכאלה הן טענות המבקשים שמכוונות לאי-קיומה בידי הכונס של הוראה זו או אחרת שנכללה בהחלטת המינוי מיום 7.10.2001. עסקינן בהוראות שצפו את מכר הנכס ונועדו להסדירו; משאושר המכר, ואף דו"ח סופי שהגיש הכונס אושר זה מכבר על-פי ההחלטה מיום 10.6.2008, אין לטענות הללו נפקות וממשות והן אינן מגלות עילה לרשות ערעור. לאחרונה הביעה עמדה זו גם ערכאת הערעור, במסגרת הליך השגה נוסף בו נקטו המבקשים [ר' סע' 4-3 בהחלטת כב' ס' הנשיא השופטת וסרקרוג שניתנה ביום 13.7.2014 ברע"א (מח' חי') 6612-06-14, בו עוד ידובר גם בסעיף 22 להלן]. 10. המבקשים ביקשו להישמע בטענה כי לצד שלישי, שאיננו רוכש הנכס על-פי החלטת המכר, יש זכויות בנכס, אלא שאין בטענה זו כדי לסייע להם. המכר היה לסופי וחלוט מבחינה משפטית ולנתון קיים מן הבחינה העובדתית. ככל שלצד שלישי אחר שאינו הול טענה לזכות קניין בנכס שגוברת על זכותם של הול, רשאי אותו צד שלישי להגיש תביעה על-יסוד טענתו זו לבית-המשפט המוסמך. המבקשים אינם חליפיו של צד שלישי כזה וטענותיהם בנדון אינן מקנות להם עילה להתערבות ערעורית בהחלטות הרשם; כך דרך כלל, וכך מקל וחומר בהליך דנן, בשים לב לכך שהול - שהינם ללא ספק בעל-דין דרוש ונחוץ לצורך דיון בטענה האמורה, מהיותם בעלי נגיעה ישירה לכל החלטה שתינתן בהקשרה - אינם צד לו. מדובר אפוא בטענה שאף היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור על החלטת כב' הרשם, וממילא הנושא לא נדון כלל בהחלטה נשוא ההליך. 11. המבקשים הסתמכו בטיעוניהם על החלטת בית-המשפט העליון מיום 29.7.2008 'לבחינת התרמית והפגמים בהליך המכר'. מדובר בהחלטה ששוב אין לה כל רלוונטיות. היא ניתנה ברע"א 6683/08 שבין המבקשים לבנק-המשיב, הכונס והול; באותה החלטה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים, וכך גם בקשתם לעיכוב הביצוע, בזו הלשון: "עיינתי בבקשת רשות הערעור ולא מצאתי בה כל טיעון שמצדיק התערבותו של בית-משפט זה. בבקשתם מבקשים המבקשים, כי בית-משפט זה יורה על עיכוב זמני של הליכי ההוצאה לפועל למכירת הוילה [...] (היא הנכס, ק"א) וזאת עד להכרעה בתיק העיקרי המתנהל בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, שעניינו ביטול החלטת ראש ההוצאה לפועל למכירת הוילה (בר"ע 3398/08). ברם, מאחר והתיק העיקרי המונח בפני בית-המשפט המחוזי טרם הסתיים, אין טעם ראוי, שבית-משפט זה יתערב בעניין לעת הזו. טענותיהם השונות של המבקשים, הנוגעות, בין היתר, לתרמית שהופעלה על-ידי המשיבים ופגיעה בזכויותיהם הקנייניות תוך הפרה בוטה וחוסר תום לב של כונס הנכסים, יתבררו בהליך העיקרי המתנהל בפני בית-המשפט המחוזי". משמע, בית-המשפט העליון לא דן ולא הכריע באיזו מטענות הצדדים, אלא הפנה את המבקשים להליך שהגישו בבר"ע 3398/08 והיה תלוי ועומד אותה עת בבית-המשפט המחוזי בחיפה. כאמור לעיל, הליך זה הסתיים בדחיית בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים, וגם בכך נסתם הגולל על טענותיהם נגד ההחלטה מיום 10.6.2008 [ר' סע' 6 בחלק זה]. בהחלטת בית-המשפט העליון שצוטטה לעיל, בה נתלו המבקשים בהליך שלפני כמי שמוצא שלל רב, אין כדי לשנות מן התמונה כהוא זה, או כדי להחיות טענות של המבקשים שנדונו ונדחו באופן שהיה לחלוט וסופי. 12. המבקשים ביקשו להשיג על ההחלטה מיום 10.6.2008, בהתעלם מהיותה סופית וחלוטה, משום שלשיטתם היא עומדת בניגוד לפסק-דין שניתן ביום 22.11.2007 בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. לגופם של דברים, אף בפסק-דין זה שעליו סמכו המבקשים טענתם אין כדי לסייע להם. ביום 26.11.2007 ניתנה פסיקתא על-ידי כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי בת"א (מח' ב"ש) 7225/06 שהתנהל בין המבקשים לבין הול והכונס, בזו הלשון: "ניתן בזאת פסק דין וצו מניעה קבוע כדלקמן: צו מניעה האוסר על הנתבעים או מי מטעמם, עד למתן החלטה סופית בבקשה לביטול צו המכירה, שהוציא תחת ידו ראש ההוצאה לפועל בחדרה, בעילת תרמית, לקבל חזקה ובעלות בנכס המקרקעין, ו/או לעשות שימוש שינוי תיקון שיפוץ או כל עבודה אחרת בנכס, אשר בבעלות התובעים (הוא הנכס, ק"א) [...]" (להלן הפסיקתא בת"א 7225/06). הפסיקתא הנ"ל קדמה להחלטה מיום 10.6.2008; היא בעלת נפקות, כאמור בה מפורשות, רק עד שתינתן החלטה בבקשה לפי סעיף 58 לחוק שהגישו המבקשים ואשר נדונה לפני הרשם. הבקשה האמורה הוכרעה ונדחתה בהחלטה מיום 10.6.2008. היא הפכה סופית וחלוטה משניתנה החלטת בית-המשפט המחוזי בבר"ע 3398/08 שהגישו המבקשים - ואף בו נדחו. במצב דברים זה אין עוד כל תוכן ומשמעות לפסיקתא בת"א 7225/06, והיא עצמה העניקה את הבכורה להחלטת הרשם. 13. אם לא די בכך, נחלו המבקשים תבוסה בהליך נוסף בו נקטו, וגם לו ולתוצאותיו יש נגיעה ישירה לטענותיהם בהליך דנן. במה הדברים אמורים? המבקשים הגישו תובענה נגד הכונס, נגד באת-כוח המשיב עו"ד ארונוביץ, נגד הבנק-המשיב, נגד הול ונגד גורמים נוספים - בת"א (מח' ב"ש) 6311-11-09, ואף שם טענו לביטול החלטת הרשם מיום 10.8.2006 בשל תרמית ובשל גילוי עובדות חדשות שלא היו ידועות קודם לכן, קרי, על-יסוד טענות שהשמיעו בהליך דנן. בפסק-דין חלקי מיום 16.2.2011 (להלן פסק-הדין בת"א 6311-11-09) דחה בית-המשפט המחוזי (כב' השופט ש' פרידלנדר) את התביעה נגד הבנק-המשיב, באי-כוחו והכונס, אגב קביעות שיש להן חשיבות לענייננו ואשר מעידות על משקלן של טענות המבקשים בהליך דנן ועל היותן, למעשה, נטולות כל סיכוי וממשות. בית-המשפט המחוזי פסק כי מסגרת הדיון לפני הרשם בגדרה של הבקשה לפי סעיף 58 לחוק הייתה רחבה דיה על-מנת להכיל את טענות המבקשים על-אודות תרמית שבעטיה אושר המכר; עוד קבע כי "ההליך לפני ראש ההוצל"פ, לרבות הליכי הערעור עליו, הם המסגרת שבה היו אמורות להידון ואכן נדונו, טענות התובעים ביחס לכך שמכר הנכס היה נגוע בתרמית. כך הורו ערכאות הערעור, אשר החזירו את הדיון לראש ההוצל"פ, וכך אירע בפועל" [עמ' 1]. בית-המשפט הוסיף וקבע שעם מתן החלטת הרשם מיום 10.8.2006 ודחיית ערעור המבקשים עליה בפסק-דינו החלוט של בית-המשפט המחוזי מיום 14.3.2010 מולאה החלטת בית-המשפט העליון מיום 29.7.2008 בבר"ע 6683/08 - באופן שאף הוא סותם את הגולל על טענות שהעלו המבקשים בהליך דנן. בית-המשפט לא הסתפק בהפניה להחלטות הללו, כולן סופיות וחלוטות, אלא נדרש לטענת המבקשים כי לאחר שניתנו כל אותן החלטות התגלו עובדות חדשות שמצדדות בטענת התרמית שבפיהם, באופן שמצדיק את ביטול המכר. דא עקא, בית-המשפט קבע שלא מצא בתצהיר התובעים ובצרופותיו ראיות שיעידו כי הרשם טעה בקביעתו, זאת אפילו ניתן היה - בגדרה של התובענה בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע - לקיים ביקורת שיפוטית על החלטת הרשם [שם, עמ' 2]. הוסיף בית-המשפט המחוזי והדגיש כי מן הראיות שהובאו לפניו "[...] עולה הן כי קיים מעשה בית דין באשר לאותן טענות שהתובעים חוזרים ומעלים לפניי, והן כי אפילו הייתי מתעלם מאותו מעשה בית דין - ואין צידוק חוקי שאעשה כן - לא קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת מעשה תרמית, לרבות בשים לב לנטל הראייתי המוגבר שטענה כזו גוררת. [...] לאור המקובץ, [...] אני דוחה את התביעה ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 3-1, על הסף, מחמת מעשה בית דין ומשום שברור כבר עתה, לאחר שהונחה התשתית הראייתית לכאורה שהתובעים מתבססים עליה [...], כי התובעים אינם יכולים להצליח בתביעתם כנגד הנתבעים 3-1" [שם]. בית-המשפט המחוזי לא הסתפק בדברים הללו, אלא חיווה דעתו בלשון ברורה ומפורשת על מנהגם של התובעים להציף את בתי-המשפט בהליכים חוזרים ונשנים באותו עניין עצמו: "[...] מדובר בתובעים סדרתיים, אשר אין מחלוקת על ההיקף הבלתי מצוי של ההליכים שהם מעסיקים בהם את בתי המשפט. חרף זאת, בשל החשש שמא תגרום תדמית זו לעיוות דין, ולמתן יד לעושק ולתרמית, אפשרתי לתובעים לשוב ולהציג לפני, חרף כל ההזדמנויות הקודמות שבהן עשו זאת, את התשתית הראייתית לכאורה לכך שאכן נגרם להם עיוות דין או תרמית כנטען" [עמ' 2]. משנמצא שאין בטענות המבקשים בעניינים הללו כל ממש, ובשים לב להטרדתם החוזרת של המשיב, באי-כוחו והכונס בהליכים חוזרים ונשנים ללא תשתית ראייתית המצדיקה זאת, השית בית-המשפט על המבקשים הוצאות לנתבעים הללו בסך 50,000 ₪ [שם]. יש להצטער על כך שאף בדברים הללו, ברורים ומפורשים, לא היה כדי להניא את המבקשים לחזור בהם מן ההליך שלפני, שאין בו צל-צילה של טענה חדשה שלא נדונה והוכרעה זה מכבר בכל הערכאות השיפוטיות לדרגותיהן השונות. 14. המבקשים השיגו גם על פסק-הדין בת"א 6311-11-09, בהגשת ע"א 2550/11 לבית-המשפט העליון. במסגרת ההליך שלפני הדגישו את חשיבותו של ערעור זה, ואף ביקשו לעכב את ההכרעה בהליך שלפני עד להכרעה בערעור בבית-המשפט העליון - לגביו טענו כי בגדרו תדון הבכירה בערכאות השיפוט בהליך המכר, בכל פרשית התרמית שקשורה בו ובתוך כך גם במה שלא היססו המבקשים לכנות 'הפעילות הפסולה' של כב' הרשם ושל הכונס [בקשה 13 מיום 6.5.2011; ר' גם תגובת המבקשים לתשובת המשיב שהתנגד לעיכוב הבירור בהליך, בה הוטעם כי החלטת בית-המשפט העליון בערעור תשפיע על ההחלטה בהליך זה]. דא עקא, בבוא יום פקודה חזרו בהם המבקשים מהערעור האמור והוא נדחה בהחלטה מיום 17.6.2013. בכך הפך גם פסק-הדין בת"א 6311-11-09, על שלל קביעותיו הנוגעות להליך דנן, לסופי וחלוט. 15. אין ממש בטענת המבקשים לפיה בש"א 6809/06 לא נדונה על-ידי כב' הרשם עד עצם היום הזה, כל זאת בניגוד להוראתו של בית-המשפט המחוזי. ראשית, מדובר בעניין שאין לו כל זיקה להחלטת הרשם מיום 1.9.2010 שהיא נשוא הבקשה לרשות ערעור, ודי בכך כדי לקבוע שאין מדובר בדבר-מה שעומד להכרעה במסגרת ההליך דנן. שנית, דין הטענה להידחות מהיותה מוטעה ומטעה. במסגרת ההליך שנקטו המבקשים בבר"ע 896/05 [לעיל בסעיף 2 בחלק זה] הוגשה על-ידם לבית-המשפט המחוזי שדן בהליך בקשה לביטול אישור המכר עקב תרמית - בקשה שסומנה כבש"א 6809/06 (להלן בש"א 6809/06). משנדון ההליך והסתיים בפסה"ד בבר"ע 896/05, בו נדחו לגופן כל טענות המבקשים ואושרה החלטת המכר מיום 10.4.2005, אין כל נפקות לבקשה לביטול אישור המכר עקב תרמית שהוגשה בבש"א 6809/06 או להחלטות ביניים שניתנו בה. שלישית, הבקשה בבש"א 6809/06 הוגשה בידי המבקשים בבר"ע 896/05 שלא כדין ובהיעדר זכות, במועד מאוחר למתן פסק-הדין בו, ואף במועד מאוחר למתן פסק-הדין בבית-המשפט העליון בערעור עליו; לשון אחר, הבקשה הוגשה בתיק סגור. לא בכדי הופנו המבקשים על-ידי בית-המשפט המחוזי לשטוח את טענותיהם שנמנו בבקשה לפני הרשם בתיק ההוצל"פ, מהיותו הערכאה הדיונית הרלוונטית. כך נעשה, בבקשה שהולידה את החלטת הרשם מיום 10.6.2008. ההחלטות שניתנו בבש"א 6809/06 ושעליהן השליכו המבקשים יהבם בהליך שלפני אינן מקנות להם נתיב חדש שבכוחם לילך בו, תוך איון סופיותן של ההחלטות דלעיל. 16. הוא הדין גם בהחלטות שיפוטיות נוספות אליהן הפנו המבקשים, בהן החלטות בית-המשפט המחוזי מיום 18.5.2006 ומיום 4.6.2006 שניתנו בבש"א 6809/06, והחלטות בית-המשפט העליון שניתנו ביום 4.3.2007 ברע"א 1884/07, ביום 1.6.2007 ברע"א 4668/07 וביום 29.7.2008 במסגרת רע"א 6683/08. למרבה הצער, ביקשו המבקשים לצקת בהחלטות הללו תוכן חדש שלא נזכר בהן ולהציגן כאילו יש בהן כדי לקבוע ממצא כלשהו לטובתם, ולא היא. אין באותן החלטות אלא כדי להפנות את המבקשים למיצוי הליכים בערכאה הדיונית, תוך אזכור זכות הערעור שעומדת להם היה ולא ישלימו עם ההחלטה שיניב הבירור. כך בדיוק נהגו המבקשים, וכיום חסומה דרכם לטעון את הטענות שבהן בקשו להישמע בהליך דנן, בהסתמך על ההחלטות הללו [ר' סע' 35 עד 47 בבקשה לרשות ערעור]. ודוק: מרבית ההחלטות עליהן נסמכו המבקשים ניתנו בטרם הוכרעה הבקשה לפי סעיף 58 לחוק בהחלטה מיום 10.6.2008. בכולן הופנו המבקשים למצות את ההליך לפני כב' הרשם, או הליך אחר תלוי ועומד בו נקטו באותו עניין - כפי שאכן עשו המבקשים בפועל, באופן שהוליד את ההחלטה מיום 10.6.2008 ואת מעמדה הסופי והחלוט. בכל ההחלטות דלעיל לא נקבע דבר וחצי דבר לגוף טענות המבקשים - ואין בהן כדי לסייע בידם כעת לעקר מתוכנה ומכוחה את ההחלטה מיום 10.6.2008, או לקרוא תיגר על סופיותה. 17. טענות אחרות שהעלו המבקשים באין ספור בקשות שהגישו בהליך דנן, אין בהן משום השגה ערעורית על ההחלטה נשוא ההליך אלא ניסיון עקר וריק מתוכן להשיב את הגלגל לאחור ולקרוא תיגר על החלטות והכרעות שיפוטיות שאינן עומדות עוד לדיון. הדברים אמורים גם בערב-רב של סעדים להם עתרו המבקשים בבקשה דנן, שדבר אין ביניהם לבין החלטת כב' הרשם מיום 1.9.2010 שהיוותה את האמתלה לנקיטת ההליך. (א) משהייתה ההחלטה מיום 10.6.2008 לסופית וחלוטה אין המבקשים עשויים להישמע בטענה כי יש להורות על השלמת הבירור העובדתי שקדם למתן ההחלטה, ואין הם זכאים לכך שיתקיים דיון שאליו יוזמנו, בעניין שנדון והוכרע, עדים כאלה ואחרים. (ב) משנדחו כל טענות המבקשים נגד הכונס, בהחלטה מיום 10.6.2008 וכן בהחלטות נוספות שנדונו לעיל, לא עומדת למבקשים עילה לעתור לפיטורי כונס הנכסים על-יסוד סעיף 60(ב) לחוק ההוצאה לפועל, וממילא ההחלטה נשוא הבקשה אינה מעוררת דיון בסוגיה זו. (ג) אין יסוד לעתירת המבקשים לחייב את הכונס לפצותם על נזקיהם לפי סעיף 58 לחוק, שכן בקשתם בעניין זה נדונה והוכרעה בהחלטה מיום 10.6.2008 - החלטה שהייתה לסופית וחלוטה, ובפסה"ד בת"א 6311-11-09 שיצא מלפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע ואף הוא סופי וחלוט נקבע כי לטענת המבקשים על-אודות ראיות חדשות לכאורה שהתגלו בעניין זה אין יסוד. (ד) הוסיפו המבקשים וביקשו, בהליך דנן, לאסור על כב' הרשם לדון בבקשה נשוא ההחלטה, להורות על קיום הדיון לפני רשם אחר, או להורות על העברת התיק ללשכה אחרת. למבקשים אינה עומדת עילה לעתור לסעדים הללו בהליך דנן, במסגרת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 1.9.2010 או בכלל. לתוצאה של מניעת גורם שיפוטי זה או אחר לדון בעניינם, ובכלל זה רשם ההוצאה לפועל, עשויים המבקשים לעתור רק בגדרה של בקשת פסלות. לא למותר לציין שהמבקשים כבר מיצו אפיק פעולה זה, וגם בו יצאו וידם על התחתונה [ע"א 2045/07 סימון נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (30.12.2007)]. ההחלטה שעליה נסב ההליך שלפני אינה החלטה בבקשת פסלות, וממילא השגה ערעורית על החלטה בבקשת פסלות של הערכאה הדיונית יש להביא לפני נשיא בית-המשפט העליון. (ה) עוד ביקשו המבקשים סעד כללי שעניינו הוראה על מתן החלטות בבקשות פתוחות בתיק ההוצל"פ. אף סעד זה הוא נטול עילה וממשות בענייננו. לא הוצגה עתירה ספציפית שהוגשה לכב' הרשם להכריע בבקשה זו או אחרת - בקשה שהרשם דחה או נמנע מלדון בה. טענת המבקשים הועלתה באופן כללי וסתמי, מבלי שנקבו ולו גם בבקשה אחת כזו שטעונה החלטה ומבלי שתמכו באיזה שהוא אופן את טענתם כי "הרשם מסרב ליתן החלטות בעשרות בקשות פתוחות" [ר' בחלק ד(11) ו-(18) לבקשת רשות הערעור]. יתרה מכך וזאת עיקר: סופיות הליך המכר שיסודו בהחלטה מיום 10.4.2005 והבאתו לידי סיום בהחלטה מיום 10.6.2008 אשר אישרה את דו"ח הכונס אינם מתיישבים עם טענת המבקשים לקיומן של בקשות רלוונטיות בתיק ההוצל"פ שעודן טעונות הכרעה. גם בעניין זה לא הראו המבקשים שעומדת להם עילה לבקש רשות ערעור - ואם עומדת, כי לא חלף המועד לממשה. (ו) עניינים אחרים שבעטיים ביקשו המבקשים סעד בהליך דנן - ובהם ביצוע צו מינוי הכונס ככתבו וכלשונו, ביטול החלטת המכר מיום 10.4.2005 וביטול ההחלטה מיום 10.6.2008 - נדונו בפירוט לעיל, ואין בהם צל-צילה של עילה וסיכוי להתערבות ערעורית. לא למותר לציין, בהקשר זה, כי חרף הצגת ההליך ככזה שנסב על החלטת הרשם מיום 1.9.2010, גילו המבקשים את דעתם בכתובים כי למעשה הם מבקשים להשיג על ההחלטה מיום 10.6.2008 [ר' בקשת רשות הערעור בעמ' 2 חלק א' סע' 1, סע' 62 ו-69, וכן בחלק ה' סע' 21]. בתוך כך לא בחלו המבקשים בטענה, שהובאה בעיקרי הטיעון מטעמם, כי חרף הגשת ההליך כבקשה למתן רשות ערעור יש לראותו כערעור שהוגש בזכות - מהיותו נסב על החלטת הרשם מיום 10.6.2008 אשר ניתנה בבקשה לפי סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל. גם בכך התעלמו המבקשים מהיות ההחלטה סופית וחלוטה, לאחר שבר"ע המבקשים לבית-המשפט המחוזי בחיפה שהוגש עליה נדחה. למעשה, בכל נימוקי בקשת רשות הערעור שמחזיקים עשרות סעיפים אין למצוא השגה ממשית על ההחלטה שהיוותה את האמתלה לנקיטת ההליך - היא החלטת כב' הרשם מיום 1.9.2010, וניכר מקריאת נימוקי הבקשה שאזכור החלטה זו לא היה אלא כסות-עלה-תאנה, כשבפועל נסבו השגות המבקשים על החלטות הרשם מיום 10.4.2005 ומיום 10.6.2008 - שתיהן החלטות ששוב אינן נתונות לערעור. 18. לאחר שהוגשו עיקרי טיעון (המבקשים ביום 13.3.2011 והמשיב ביום 7.4.2011) תוך מתן הודעת המבקשים כי הם מסכימים שההחלטה תינתן על-פי עיקרי הטיעון ונספחיהם, ולאחר שדיון במעמד הצדדים התקיים ביום 29.3.2012, הגישו המבקשים מספר רב של בקשות אשר ביקשו לפרוץ את מסגרת הדיון וגרמו שוב ושוב לדחיית ההכרעה בהליך גופו. בתוך כך ביקשו ליתן הוראות בדבר העברת כספים הקשורים במכר הנכס; להורות על העברת תיק הוצל"פ 26-08137-054 מהרצליה לחדרה ואיחוד הדיון בו עם התיק הנדון כאן, אגב טענות להתגלות 'עובדות חדשות' כביכול על-אודות מעשי 'מרמה' מצד המשיב ובאי-כוחו. כך, למשל, הוגשה ביום 8.7.2012 בקשה מטעם המבקשים "עקב חשיפת עובדות חדשות להוספה לכתבי טענות של בקשת רשות הערעור שבכותרת בקשה ו/או עתירה לביטול החלטה שנייה למכירת המקרקעין הנידון פה שניתנה בלשכת ההוצל"פ בהרצליה במסגרת פרשיית שוחד של הרשמת שרון גלר אהרוני החתומה על ההחלטה השנייה". הבקשה נדחתה בהחלטתי מיום 8.7.2012, בה נקבע כך: "הבקשה נדחית. ההליך נדון, ואף יוכרע, על סמך כתבי-הטענות המונחים לפני. ככל שסיכומי תגובה מטעם המבקשים לא יוגשו במועד שנקצב לכך יהא הדבר ויתור על הגשתם. משלא התבקשה תגובה איני עושה צו להוצאות". המבקשים השיגו על החלטה זו בהגשת בקשת רשות ערעור [רע"א (מח' חי') 18213-07-12]; בהחלטה מיום 25.12.2012 נקבע מפי כב' ס' הנשיאה השופטת וסרקרוג כי אין מקום לדון בבקשת רשות הערעור בשלב זה אלא לאפשר השלמת טיעון בערכאה הדיונית, תוך המלצה כי יתאפשר לשני הצדדים להשלים את הטיעון מטעמם. נוכח הדברים הללו, וברוח המלצתו של בית-המשפט המחוזי, הותר למבקשים להשלים טיעוניהם תוך קציבת מועד והיקף לכך [החלטה מיום 1.1.2013]. ודוק: המבקשים לא עתרו להתיר להם לתקן את בקשת רשות הערעור שלפני, תוך החלתה על החלטות נוספות ועניינים נוספים; בקשתם התמצתה בהתרת הבאתם של טיעונים נוספים. המבקשים לא הגישו טיעון משלים במועד שנקצב; ביוזמת בית-המשפט הוארך, לפנים משורת הדין, המועד לכך [החלטה מיום 7.2.2013]. לאחר נטילת ארכות חוזרות ונשנות הוגשה השלמת הטיעון מטעם המבקשים ביום 6.12.2013, כשכותרתה 'בקשת רשות ערעור' ויש בה קריאת תיגר, 'מבראשית ברא', על כל שנעשה בקשר למכר הנכס החל מהחלטת מינוי הכונס ביום 7.10.2001 ואילך. טענות המבקשים נסמכו על תילי-תילים של טיעונים שאין בצדם שמץ ראיה להוכחתם, ולקו בהתעלמות מהחלטות שיפוטיות לרוב שנסקרו לעיל ושיצרו מעשי בית-דין והשתקי פלוגתא ביחס לטענות הללו, או מכך שלמבקשים ניתן יומם בשלל ערכאות אך הם נדחו שוב ושוב ויצאו מכל ההליכים אשר התקיימו לאחר החלטת המכר מיום 10.4.2005 כשידם על התחתונה. על כן יש לקבוע שאין בטיעון המשלים מטעם המבקשים כדי לשנות דבר או כדי להצביע על עילה כדין שתצדיק את מתן רשות הערעור בהליך דנן. 19. עוד עתרו המבקשים, אף זאת בהתעלם מהחלטות שיפוטיות קודמות וממסגרת הדיון כאן, להורות על 'עיכוב הליכים לצורך פנייה דחופה לתיק ההוצל"פ עקב חשיפת תרמית ועובדות חדשות וחשיפת הליך מכר חדש של אותו הנכס הנידון פה' [בקשה 44 מיום 3.3.2013]. אין בדעתי להידרש באורח פרטני לכל הבקשות שהגישו המבקשים ברוח זו, ודי בהתייחסות האמורה לעיל ולהלן. המבקשים לא הראו הכיצד, בגדרה של בקשת רשות ערעור שעשויה להתייחס אך ורק להחלטת הרשם מיום 1.9.2010, הם עשויים להשיג על החלטות אחרות - לרבות כאלה שהתיישנו וכאלה שהפכו חלוטות, ובהן החלטת הרשם על מינוי הכונס שניתנה ביום 7.10.2001, החלטה שניתנה בשלב בו הועבר תיק ההוצל"פ בהעברה מנהלתית ללשכת הרצליה, והחלטות אחרות שכבר נדונו לעיל בהרחבה ואינן נתונות עוד להשגה וערעור. חרף הכותרת החדשנית שניתנה לבקשה, לתוכנה ולנימוקיה ניתן מענה בטעמי דחיית הבקשה לרשות ערעור שנמנו לעיל. 20. המבקשים לא אמרו נואש וביום 23.3.2013 הגישו, בהליך דנן, בקשה למתן רשות ערעור ביחס לשתי החלטות חדשות שניתנו בתיק ההוצל"פ, משל היה ההליך שלפני קטגוריה גמישה ונטולת מגבלות שניתן להעמיס עליה טענות כהנה וכהנה, כטוב בעיני המבקשים, חלף נקיטת הליך השגה נפרד כדין בגין אותן החלטות חדשות. אין כל ממש בטענת המבקשים כי לא ניתן להפריד בין טענותיהם הנסבות על ההחלטות החדשות שניתנו בתיק ההוצל"פ לבין ההליך דנן; למצער, היה עליהם לנקוט הליך השגה נפרד לגבי ההחלטות החדשות ולבקש לאחד את הדיון בו עם ההליך דנן, אלא שהם לא עשו כן. לגופם של דברים ניתנה לצדדים הזדמנות לטעון טענותיהם גם בהתייחס לבקשה חדשה זו, ואין מנוס מלקבוע שעצם הגשתה פסול מכל וכל. בעוד ההליך דנן תלוי ועומד שבו המבקשים ופנו לרשם בבקשה לבטל את ההחלטות מיום 10.4.2005 ומיום 10.6.2008 - עליהן נסבו טיעוניהם גם בהליך זה. עוד ביקשו לבטל החלטה שניתנה בתיק ההוצל"פ בעת שהיה מצוי בלשכת הרצליה. הבקשה נדחתה בהחלטת כב' הרשם א' כרמי מיום 5.3.2013, בה נקבע, ובדין נקבע, כך: "אומר כבר עתה, אל לי להתחיל ולדון כלל בבקשה, בהיותי נעדר סמכות לעשות כן. ואדגיש את הקושי, החלטה הדוחה בקשה לביטול שתי החלטות, נמצאת בערעור, ובעודה נדונה בערעור, שבים ומחדשים החייבים את הבקשה לפני הערכאה עליה נדון הערעור. הדבר אינו ראוי כלל וכלל". אשר להחלטה הנוספת שניתנה בתיק עת נדון בלשכת הרצליה, קבע הרשם כי מדובר בתיק היסטורי שאין לו כל גישה למסמכיו וכלל לא ברור מה אירע בו טרם העברתו ללשכת חדרה - בה קיבל את המספר הנוכחי 12-087610-16; הרשם הטעים כי מאחר שמדובר במכר הנכס, הרי שגם על החלטה זו משליכה בקשת רשות הערעור התלויה ועומדת לפני. לא למותר לציין שכבר מן ההחלטה מיום 10.6.2008 עלה כי תיק ההוצל"פ 'נע' ועבר מלשכת חדרה ללשכת הרצליה ולאחר מכן שב והוחזר ללשכת חדרה [שם, בסעיף 20.2]. אין בכך כדי להעמיד למבקשים טענה ממשית כלשהי. המבקשים לא הסכינו עם החלטת כב' הרשם כרמי מיום 5.3.2013 ושבו והגישו לרשם בקשה באותו עניין עצמו, שנדחתה בהחלטתו מיום 13.3.2013. אין עילה בדין ליתן למבקשים רשות לערער על שתי ההחלטות הללו, שבדין ניתנו ונימוקיהן עימן. אף החלטותיו הללו של כב' הרשם כרמי מעוגנות ונטועות בהחלטות השיפוטיות שנסקרו לעיל ואשר יוצרות השתקי פלוגתא ומעשי בית-דין לרוב. 21. כאמור, אין צורך להידרש בנפרד לכל בקשה ובקשה שהגישו המבקשים, בנסותם לדחות את הקץ ואת מועד ההכרעה בהליך דנן, ולהכביד על בית-המשפט בטענות שנדונו ונדחו זה מכבר. לבעלי-הדין ניתנה הזדמנות לטעון טענותיהם ביחס לכל הבקשות, אגב קביעה כי ההכרעה בהן תינתן בד-בבד עם ההחלטה בהליך גופו. די באמור לעיל כדי לסתום את הגולל על כל בקשות המבקשים וטענותיהם, לגוף ההליך ובגדרן של בקשות ביניים לרוב שהועלו בגדרו. אף לא למותר לצטט, בהקשר זה, את החלטת כב' הרשם ג' שני שניתנה בבית-המשפט העליון ביום 7.1.2014, בגדרו של ע"א 63/14 - ערעור חדש מבית-מדרשם של המבקשים, לגביו נקבע כי הוא הוגש ללא זכות בדין וניתנה הוראה על מחיקתו. כך נקבע שם, ומפאת חשיבותם הדברים יובאו בשלמותם: התיק הובא לפניי עם בקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון, אולם מעיון בתיק עולה כי ההליך כלל לא היה צריך להתקבל לרישום. טעם הדבר הוא שהמערערים הגישו הליך של ערעור בזכות, בטענה כי ההחלטה מיום 30.12.2013 היא בבחינת 'פס"ד סופי... הסוגר והדוחה סופית את התביעה כנגד המשיבים...'. אולם, לא כך הדבר. מעיון בהחלטה (שניתנה בפתקית) ובמסמכים שבתיק עולה כי בהחלטה מיום 30.12.2013 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם של המערערים לביטול פסקי-דין והחלטות שניתנו קודם לכן. החלטה זו - מיום 30.12.2013 - אינה בגדר פסק-דין. פעמים רבות נפסק, כי במקום שבו בית המשפט דוחה בקשה לביטול החלטה, או בקשה 'לעיון חוזר', באופן שההחלטה המקורית עומדת בעינה, הרי שמדובר ב'החלטה אחרת', והערעור עליה טעון רשות (ראו למשל ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011), לעניין בקשה לביטול פסק-דין במעמד צד אחד; רע"א 474/10 זטאם נ' בנק הפועלים בע"מ, סניף א.א. פחם (15.2.2010), לעניין בקשה לעיון חוזר). הדברים יפים גם לענייננו. זאת ועוד, על בסיס ההנחה - השגויה - כי ההחלטה מיום 30.12.2013 היא בגדר פסק-דין, מפנים המערערים את ערעורם גם נגד החלטות קודמות שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי (מאז שנת 2010). ואולם, גם לכך אין יסוד. כאמור, ההחלטה מיום 30.12.2013 אינה בגדר פסק-דין אשר "בולע" את כל ההחלטות הקודמות בתיק, וברי כי המערערים אינם יכולים לרכוש לעצמם זכות לערער, היום, על שורה של החלטות ישנות (לרבות החלטות שעליהן ערערו בעבר - וראו ע"א 2550/11, שהופנה נגד פסק-הדין מיום 14.2.2011), אך ורק משום שהגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לבטל את ההחלטות, ובית המשפט דחה בקשה זו. מעבר לצריך, אני רואה לנכון להפנות לדברים שכתב בית המשפט המחוזי באחת מהחלטותיו - החלטה מיום 29.1.2012 (פסקה 19): סימון מצאו, כביכול, דרך לעקוף את תורת מעשה-בית-דין: לאחר שמיצו את הליכי העיון-מחדש והערעור על החלטות שלא ישרו בעיניהם - הם מגישים בקשות לביטול ההחלטות הקודמות מחמת תרמית. משבקשות אלה נדחות, הם חוזרים ומגישים בקשות חדשות לביטול ההחלטות הקודמות מחמת תרמית; וחוזר-חלילה... ברי כי אין לאפשר למערערים לעקוף את סדרי-הדין בנוגע להגשת ערעורים, על-ידי כך שיגישו בקשות לביטול החלטות. אשר על כן, אני מורה בזאת על מחיקת ההליך מן המרשם. לפנים משורת הדין אמנע מחיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה. הדברים יפים בענייננו, וכל המוסיף - גורע. 22. לאחרונה, ביום 3.6.2014, לאחר שהגישו בקשה לצו גילוי מסמכים בהליך דנן - כל זאת בטרם הוכרעה בקשת רשות הערעור (בקשה מיום 12.2.2014), עתרו המבקשים לעכב את מתן פסק-הדין על-ידי. בקשתם נדחתה בהחלטה מיום 4.6.2014. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי [רע"א (מח' חי') 6612-06-14]. ההכרעה בהליך דנן עוכבה בהחלטת ביניים מיום 12.6.2014 שיצאה מלפני ערכאת הערעור; החלטה לגוף בקשת רשות הערעור ניתנה ביום 13.7.2013, תוך דחייתה. בכך הוסרה המניעה להכריע בהליך דנן; כל ניסיונותיהם של המבקשים לעתור לבית-המשפט המחוזי לשנות מהחלטתו האמורה עלו בתוהו [ר' החלטות ס' הנשיא השופטת וסרקרוג מיום 15.7.2014 ומיום 17.7.2014]. בנסיבות הללו ונוכח כל האמור לעיל נדחות ללא צורך בקבלת תגובה בקשות חדשות שהגישו המבקשים בהליך שלפני בתאריכים 15 עד 17 ביולי ש"ז, בהן עתרו לשלל סעדים מן היקב ומן הגורן, ובכלל זה 'בקשה לעיכוב מתן פסק דין עקב ביטולו של הליך המכר', 'הודעה דחופה על חילוט ערובה לנזקי כינוס וסילוק חוב המשכנתא וביצוע פדיון הנכס וביטול הליך המכר', ו'בקשה דחופה להכרזה על ביטול הליך המכר הנידון פה עקב ביצוע בפועל של פדיון הנכס ופדיון חוב המשכנתא וסילוקה על פי הודעת ביצוע הפדיון בפועל בבקשה מספר 74 מיום 15/07/14 וכן על פי הודעת ביצוע הפדיון בפועל בבקשה מספר 75 מיום 15/07/14 ובקשה דחופה לעיכוב מתן פסק הדין בתיק זה עד להכרזה על ביטול המכר ועד לסיום השבת המצב לקדמותו כפי שהיה לפני תחילת הליך המכר'. ג. סיכומם של דברים נוכח האמור לעיל אני קובעת כי החלטת כב' הרשם מיום 1.9.2010 'חקוקה בסלע', ואין צל-צילה של עילה להתערב בה. הבקשה למתן רשות ערעור בהתייחס להחלטה הנ"ל נדחית אפוא ועימה כל טענות המבקשים האחרות. על מכונן עומדות כל ההחלטות שניתנו בתיק ההוצל"פ ושעליהן ניסו המבקשים להשיג בדרך-לא-דרך בהליך דנן. אשר להחלטות ופסקי-דין שניתנו בידי ערכאות הערעור, בבתי-המשפט המחוזיים השונים ובבית-המשפט העליון - אלה ודאי עומדות על מכונן, צודקות ונכונות לגופן, וממילא אין לערכאה הדיונית דנן כל סמכות להרהר אחריהן. הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא; הוא הדין בכל בקשה פתוחה שהגישו המבקשים וטרם הוכרעה. נותר עוד לדון בסוגיית ההוצאות. 1. אין מנוס מלקבוע שהמבקשים עשו כל שלאל ידם על-מנת להכביד על בירור ההליך, בהגשת בקשות סרק חדשות לבקרים, בהגשת בקשות נטולות עילה לארכות ודחיות, ובהחלפת יצוגם ונטילתו על עצמם חליפות, באופן שהיה בו היה כדי להאריך את הבירור ללא צורך ממשי. 2. המבקשים לא בחלו באיום בנקיטת הליכים נגד המותב הדן בעניינם, תוך הודעה כי הוגשו (בלשון עבר) תלונות במשטרת ישראל, בנציבות תלונות הציבור על שופטים ואף תביעה אישית. לא למותר לצטט את אמרי המבקשים בעניין זה, שהועלו על הכתב: "עקב הגשת תלונות כנגד השופט הנכבד קרן אניספלד [...] הן במשטרת ישראל והן ב'נציבות תלונות כנגד 'שופטים', ועקב הגשת תביעה אישית כנגד השופט הנכבד בגין פעולותיו בענייני התובעים בתיק זה שבכותרת ובגין שיבוש הליכי משפט ובגין משוא פנים שנעשו ע"י השופט הנכבד לאחרונה בתיק זה [...]" [ההדגשה במקור; ר' בקשה מס' 24 מיום 25.3.2012 והחלטתי בה מיום 26.3.2012]. תלונות כאמור שהוגשו בזמן עבר אינן בנמצא והן לא באו לעולם, בניגוד לכל הצהרות המבקשים. הניסיון להלך על בית-המשפט אימים, ניסיון שאף בו נחלו המבקשים תבוסה, נזקף לחובתם בסוגיית ההוצאות. 3. המבקשים נקטו שפה בוטה ומשתלחת כלפי כב' הרשם ושלוחי המשיב. המבקשים התעלמו ממגבלות המסגרת הדיונית של ההליך - בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל - ופעלו כאילו ניתן להעלות במסגרת זו כל טענה או השגה או תלונה שנוגעת לנכס ולהליכי הכינוס והמכר, בהתעלם מהחלטות שיפוטיות רבות שניתנו בעניינים הללו ומנפקותן על עצם יכולתם של המבקשים להידרש לנושאים הללו לעת הזו. בתוך כך ניסו לשוות לטענותיהם, ללא לאות, כסות של 'עובדות חדשות' שלגילוין טענו המבקשים, כל זאת ללא בסיס ראייתי של ממש [ר' סע' 33-29 לבקשת רשות הערעור]. 4. בתוך כך לא בחלו המבקשים בטענה כי נגלו 'עובדות חדשות' שיש בהן כדי ללמד שאישור המכר עד כה, בשלוש ערכאות (!) - בתרמית יסודו. לא פורטו אותן 'עובדות חדשות' או מועד גילוין. ודוק: נוכח חלוף הזמן הרב בין אישור המכר ומימושו לבין הגשת ההליך דנן רובץ על המבקשים נטל כבד בבואם להישמע בטענה כי 'עובדות חדשות' נגלו להם, ועליהם להראות ולשכנע לא רק בעצם קיומן של אותן עובדות וברלוונטיות שלהן להחלטה נשוא הערעור, אלא גם בכך שאכן מדובר בדבר-מה חדש שלא היה ידוע קודם לכן ולא ניתן היה לגלותו בשקידה ראויה. גם בעניין זה לא הורם הנטל. על מנהגם של המבקשים להעלות טענות חדשות בגדרו של הליך בקשת רשות ערעור - טענות שלא בא זכרן בערכאה הדיונית שעל החלטתה הם משיגים - עמד בית-המשפט העליון באחת ההחלטות שנזכרו לעיל [החלטת כב' השופט ג'ובראן מיום 28.2.2006 בבר"ע 9945/05, פסקה 7]: "הבקשה לעיון חוזר מתבססת על טענות עובדתיות, שחלקן אף לא נטענו בבקשת רשות הערעור, וזאת אף מבלי שצורף כל תצהיר בתמיכה לבקשה. כמו-כן, המבקשים מעלים נימוקים חדשים, אשר לא נדונו בבקשת רשות הערעור". 5. על המבקשים הושתו הוצאות בהליכים קודמים שניהלו נגד המשיב ואחרים מטעמו, ובהם נחלו מפלה. בכך לא היה כדי להרתיעם די הצורך מניהול הליכי סרק נוספים. נוכח הדברים הללו ישאו המבקשים, ביחד ולחוד, בשכ"ט המשיב בהליך דנן בסך של 50,000 ₪ (כולל מע"מ). ככל שסכום זה לא ישולם במלואו תוך שלושים יום מהמצאת ההחלטה, יתווספו אליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההחלטה ואילך עד מועד התשלום בפועל. תשלום הסכום הפסוק בפועל יהווה תנאי לנקיטת כל הליך חדש נוסף בידי המבקשים נגד המשיב או מי משלוחיו הפועלים בקשר עם מכר הנכס, והליך כזה לא יתקבל לרישום ללא אסמכתא המעידה על תשלום ההוצאות שהושתו על המבקשים בהליך דנן. ערובהחילוטכינוס נכסים