בשנים האחרונות הולכת ומתגברת החקיקה המורה על חילוט רכוש של עבריינים, בנסיבות מסויימות. חקיקה זו שני פנים לה.   הפן האחד מטרתו לתפוס ולחלט את הרכוש אשר באמצעותו נעשתה העבירה וכן הרכוש נשוא העבירה [סעיפים 234, 235, 297, 469 ו-483 לחוק העונשין תשל"ז - 1977, סעיף 204 לפקודת המכס (נוסח חדש), סעיף 12א (23) (1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב - 1952, סעיף 10 לחוק האזנת סתר תשל"ט - 1979, סעיף 44 לפקודת המשקאות המשכרים (יצור ומכירה) (נוסח חדש)ועוד], הוראות אלה ואחרות הדומות להן, הן הוראות "ותיקות" בספר החוקים. הגישה כי אין להשאיר בידי העבריין את הכלים והציוד אשר באמצעותו נערכה העבירה וכן את הרכוש נשוא העבירה, היא גישה מושרשת היטב.   החידוש של השנים האחרונות הוא בפן השני, בהוראות חוק המאפשרות חילוט של רכוש העבריין, כגובה הרכוש הקשור לעבירה. כלומר, לא רק את הרכוש הספציפי נשוא העבירה, כפי שהיה בעבר, אלא שניתן לחלט רכוש אחר של העבריין שערכו כערך העבירה (סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון תש"ס - 2000, סעיף 19 לחוק איסור מימון טרור, תשס"ה - 2005, סעיף 5 לחוק מאבק בארגוני פשיעה תשס"ג - 2003).   בנוסף, בחוק חילוט רווחים מפרסומים שעניינם עבירות תשס"ה - 2005 נקבע כי המדינה רשאית לחלט רווחים של עבריינים המוכרים ומפרסמים את זיכרונותיהם וידיעותיהם הקשורים במעשה עבריינות ומפיקים מכך רווחים.חילוט