בפני בקשה של התביעה לחלט שני כלי רכב שנתפסו על ידי המשטרה, לאחר שהנאשם נתפס בשני מקרים שונים, מסיע שלא כדין בכלי הרכב אלה תושבי הרשות ,שאין בידם אישורי כניסה ושהייה כדין: בתאריך 16.12.12 נתפס רכב הונדה סיוויק, ובתאריך 2.2.13 נתפס רכב מזדה. לאחר שהנאשם הורשע , התובע מבקש חילוט כלי הרכב בהתבסס על סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר חיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט - 1969 (להלן: הפסד"פ"). הסניגור טוען כי לא יכולה התביעה לבקש חילוט הרכב על פי סעיף זה, שכן קיים סעיף ספציפי , סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952 (להלן: "חוק הכניסה") והוראת השעה ,המקנה סמכות לבית המשפט לחלט כלי רכב בגין העבירה בה הורשע הנאשם, וכן הנחיה שבאה בעקבותיה, של פרקליט המדינה, מספרה 2.15 (להלן: "ההנחיה") שעניינה, מדיניות האכיפה של המעסיקים, מסיעים ומלינים שוהים בלתי חוקים מה- 12.9.10. הדיון נדחה להיום כדי לאפשר לתביעה להגיב לטענות הסניגור, אך זו הסתפקה בהמצאת רע"פ 4105/06 באסל ג'אבר נ' מדינת ישראל ואח', תק-על, 2007 (1), 17 (להלן : "הלכת ג'אבר"), אך לא התייחסה לטענה כאילו הנחיית פרקליט המדינה מחייבת התביעה כנטען. לשאלת ביהמ"ש התובע טען כי על אף ההנחיה אין מניעה לבקש חילוט כלי הרכב על פי סעיף 39 לפסד"פ. בנסיבות אלה גזר דינו של הנאשם וציינתי כי ההחלטה בדבר החילוט תצא בנפרד. המצב המשפטי פרק רביעי לפסד"פ עניינו תפיסת חפצים. סעיף 32 קובע סמכות המשטרה לתפוס חפצים, כשבסעיף (א) מציין כי רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעבר, או עומדים לעבור, עבירה, או שעשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה. סעיף 34 מתייחס למסירת התפוס על פי צו וקובע כי על פי בקשת שוטר או אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ ימסר לתובע זכות או לאדם פלוני או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שיקבעו בצו. סעיף 35 קובע כי אם תוך 6 חודשים מיום התפיסה או מהיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט ולא ניתן צו, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם שמידיו נלקח, אך רשאי בית משפט שלום, על פי בקשת שוטר או אדם מעונין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע. סעיף 36 קובע כי אם הוגש החפץ כראיה, רשאי בית המשפט, בין בפסק דין ובין בצו מיוחד, לצוות מה יעשה בו ונקבע שהוראות הסעיף באות להוסיף על סמכויות בית המשפט לפי כל דין אחר, ולא לגרוע מהן. סעיף 37 קובע כי אם לא הוגש החפץ כראיה לבית המשפט, אם היה משפט נגד אדם על עבירה שעבר בחפץ או לגביו, רשאי בית המשפט לצוות כאמור בסעיף 34 . לא ניתן צו לפי סעיף 34 או שלא היה משפט על עבירה כאמור, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם שמידיו נלקח. סעיף 39 עניינו צו חילוט. סעיף (א) קובע כי על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס בסעיף 32 או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו, הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם. (ב)... (ג) צו חילוט לפי סעיף זה יכול שינתן בין בגזר דין ובין על פי עתירה מטעם תובע. סעיף 12 א' לחוק הכניסה קובע: ס"ק (ג) (1) המסיע ברכב תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, באחת מהנסיבות כמפורט להלן, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61 (א)(3) לחוק העונשין: (א) נעשה שינוי ברכב, לרבות הוספת תוספת או התקנת מיתקן, במטרה להסתיר את התושב הזר השוהה בישראל שלא כדין; (ב) הוסעו ברכב שישה תושבים זרים או יותר, השוהים בישראל שלא כדין; (ג) ההסעה נעשתה במסגרת שירותי הסעות שמטרתם לאפשר כניסה לישראל או שהייה בה, שלא כדין, של תושבים זרים, כאמור בסעיף קטן (ג6). ס"ק (ג1) (1) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי נעברה עבירה לפי סעיף קטן (ג) או (ג5) וכי מתקיים האמור באחת הפסקאות שלהלן, רשאי הוא למסור לנהג הרכב שבו נעברה העבירה או לבעל הרכב כאמור הודעה האוסרת את השימוש ברכב לתקופה שלא תעלה על 30 ימים (להלן - הודעת איסור שימוש), וליטול את רישיון הרכב לאותה תקופה: (א) הנהג הסיע בעבר תושב זר השוהה בישראל שלא כדין; (ב) הרכב שימש בעבר להסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, ובלבד שטרם חלפו שלוש שנים מיום ההסעה כאמור; (ג) התקיימה אחת הנסיבות המפורטות בסעיף קטן (ג) (1א); (2) ביקש הנהג או בעל הרכב לבטל הודעת איסור שימוש שניתנה בהתקיים האמור בפסקה (1) (ב), רשאי השוטר להורות לו להילוות אליו אל קצין משטרה או לתת לו זימון להופיע לפני קצין משטרה בתוך 48 שעות ממועד מסירת ההודעה ונטילת רישיון הרכב כאמור בפסקה (1); קצין המשטרה יהיה רשאי להורות על ביטול הודעת איסור השימוש ולהחזיר את רישיון הרכב לאדם שממנו ניטל; (3) בהודעת איסור שימוש תצוין הסיבה לאיסור השימוש ברכב ולנטילת הרישיון. (ג2) בית המשפט שהרשיע אדם בעבירה לפי סעיפים קטנים (ג) או (ג5) רשאי להורות בצו, נוסף על כל עונש אחר, על איסור השימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים (להלן - צו איסור שימוש); בצו איסור השימוש יקבע בית המשפט את מקום העמדת הרכב בתקופת איסור השימוש. (ג3) על איסור שימוש ברכב לפי סעיפים קטנים (ג1) ו- (ג2), יחולו ההוראות האלה לפי פקודת התעבורה, בהתאמה ובשינויים המחויבים: 12א1. (א) חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (בחוק זה - חוק סדר הדין הפלילי), ופקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח משולב] , תשכ"ט - 1969 (בחוק זה - פקודת דר הדין הפלילי ), יחולו על תושב זר החשוד בעבירה לפי סעיף 12 (1) בשינויים אלה: (1) על אף הוראות סעיף 128 לחוק סדר הדי הפלילי, יחולו הוראות סעיף 130 שבו גם על נאשם שהוזמן לתחילת המשפט ובלבד שבהזמנה למשפט הוזהר כי בית המשפט יהי רשאי לדונו שלא בפניו ולהורות על חילוט רכב שנתפס ל פי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי, אם לא יתייצב; (2) לענין פקודת סדר הדין הפלילי - (א) נתפס רכב שהכניס לישראל תושב זר השוהה שלא כדין בישראל, לא יורה בית המשפט על החזרת הרכב לפי סעיף 34 שבה, לפני תום ההליכים, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו; (ב) על אף הוראות סעיף 39 שבה, בית המשפט שהרשיע תושב זר בעבירה לפי סעיף 12 (1) יורה, נוסף על כל עונש, על חילוט הרכב שנתפס לפי סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי אף אם לא התייצב למשפטו, אלא אם כן החליט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שלא לעשות כן; (ג) בית המשפט לא יחלט רכב כאמור בפסקה משנה (ב) אם מי שהורשע אינו בעליו של הרכב, אלא אם כן התקיימו בו כל אלה: (1) ניתנה הזדמנות לבעל הרכב לטעון את טענותיו; (2) בעל הרכב לא הוכיח כי הרכב נלקח ממנו על ידי התושב הזר בלי ידיעתו או בלי הסכמתו, או כי לא ידע, בעת מסירת הרכב לתושב הזר, שהוא ינהג בו בישראל שלא כדין; (ד) בית המשפט לא יורה על חילוט רכב לפי פסקאות משנה (ב) או (ג) , אלא אם כן שוכנע כי לא נמנע מהנאשם ומבעל הרכב להיכנס לישראל ולהתייצב למשפט. בהלכת ג'אבר מבקש אחד הורשע בעבירה של הסעה ובית משפט במסגרת גזר הדין חילט מכוניתו לפי סעיף 39 (א) לפסד"פ. בית המשפט המחוזי דחה הערעור בדבר חילוט הרכב. המבקש השני נדון בגין עבירה של הסעה ועבירות נוספות על פקודת התעבורה והתקנות: הוא הסיע 19 תושבי הרשות ברכב שבו מותרת הסעה של 8 בלבד וגבה מהם תשלום ואף נהג ללא רישיון נהיגה תקף. השלישי היה הבעלים של הרכב. בית המשפט העליון התייחס לכך שבשל צוק העתים, מאורעות הדמים הידועים כ"אינתיפאדה השניה" הביאו להחמרה בהוראת השעה שיצאה בשנת 2001. בהצעת החוק של חוק השהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראת שעה) צויין כי: "נועד לתת מענה לסכנה הנשקפת לביטחון תושבי המדינה מתושבי האזור הנכנסים לישראל או השוהים בה שלא כדין... עקב ההחרפה בפיגועי הטרור בתחומי ישראל על ידי תושבי האזור נוצר צורך דחוף להתמודד באופן אפקטיבי והרתעתי יותר בשיתוף הפעולה של אלו מתושבי ישראל המסייעים לתושבי האזור ונכנסים לישראל שלא כדין ובכך פוגעים ביכולתם של גורמי הביטחון לפעול לסיקול כניסתם של גורמים עוינים לישראל". באשר לנושא חילוט הרכב נאמר כי : "מוצע להחמיר במקרה של ביצוע עבירה חוזרת של הסעה שלא כדין, או של מתן רשות לנהוג ברכב הרשום בישראל, שלא כדין, בתוך 3 שנים; במקרים אלה בית המשפט יורה על חילוט הרכב ועל פסילת הנאשם מלהחזיק ברישיון הנהיגה לתקופה של 3 שנים, אלא אם כן ראה מנסיבות מיוחדות שלא לעשות כן" מכאן שהצעה עמדה כולה בסימן של החמרה בשל ההחרפה בפיגועי הטרור ועניינה שדרוג הענישה. בדברי עו"ד לבנת משיח, ממשרד המשפטים, נאמר: "יש דין כללי שהוא סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי... קבענו... שלהבדיל ממה שכתוב בדרך כלל בסעיף 39, שזה שיקול דעת של בית המשפט, תהיה חובת חילוט לעומת שיקול דעת". נקבע כי אמנם כלל הפרשנות הינו כי חוק ספציפי גובר על חוק כללי, אך במקרה זה לא מדובר בנסיבות שכאלה, אחרת יצא שמי שעובר העבירה בפעם הראשונה יהיה פטור בשל ההוראה המיוחדת של החוק , ויצא שבכך המחוקק הקל עם מי שביקש להחמיר עמו, וזאת בניגוד לתכלית החוק. מסקנה זאת מתיישבת עם הלשון והתכלית של התיקון. בית משפט עליון סבור כי המחוקק הוסיף אפשרות שלא קיימת בסעיף 39 לפסד"פ ובכך החמיר והוסיף אפשרות של חילוט ללא שיקול דעת במקרה של עבירה נוספת ולכן אין סתירה בין הנורמה הכללית והספציפית ואין צורך להידרש לכללי ברירת הדין. כמו כן, לא מדובר במקרה שבו חל סעיף 34 כא' לחוק העונשין התשל"ז - 1977, אלא מדובר במצב משפטי ברור בעל תכלית ברורה וחד משמעית, החמרה כלפי המשתמשים ברכב בביצוע עבירות וזאת בהקשר לטרור. כמו כן, ציינו כי "עת הזאת אין מנוס מפרשנות המתיישבת עם התכלית, שמקורה באירוע טרור קשים, ועיקרה ליתן בידי המדינה כלי מאבק בשפיכות דמיהם של אזרחיה, תושבי ומבקריה. אי אפשר להלום כי תוצאתה של חקיקה זו היא הקלת היד על העושים שימוש ברכב לביצוע עבירתה - תחת הכבדתה, שהיתה התכלית העיקרית". הוסיפו וציינו כי אולי עדיף היה אילו המחוקק היה נותן ביטוי ברור בחקיקה לכך שאין ההוראה באה במקום סעיף 39 לפסד"פ, אך הביטוי בסעיף 39 (א) לפסד"פ "על אף האמור בכל דין" מסייע בפרוש זה והמצב המשפטי הנכון שסעיף 39 (א) עומד על כנו בכל עת , הוא איננו הוראת שעה והוא מקנה שיקול דעת לבית המשפט החל מהעבירה הראשונה, אלא שבמקרה של עבירה נוספת, מחמירות הוראות הדין - על פי חקיקת השעה, כלומר, שיקול הדעת של בית המשפט מצטמצם ובמקום שיקול דעת אם לחלט , בא שיקול הדעת אם לא לחלט ולכן, הבקשה התקבלה. מהאמור אם כן עולה שלמרות שסעיף 39 לפסד"פ הוא סעיף כללי, אין בחקיקה של הוראת השעה בסעיף 12 לחוק הכניסה לישראל כדי לקבוע כי לא ניתן לחלט רכב על פי סעיף 39 לפסד"פ. אוסיף ואציין, כי כשרצה בכך המחוקק, התייחס ספציפית לסדרי הדין מיוחדים בחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב] תשמ"ב - 1982, ובפסד"פ , ובסעיף 12 א (1) (א) לחוק הכניסה, ס"ק (1) מציין כי: בית משפט רשאי לדון נאשם שלא בפניו ולהורות על חילוט רכב שנתפס לפי סעיף 32 לפסד"פ גם אם לא התייצב, ובתנאי שהוזהר, וס"ק 2 (א) מתייחס לעניין הפסד"פ לרכב שנתפס מסיע תושב זר השוהה שלא כדין ומציין ספציפית שבמקרה זה בית משפט לא יורה על החזרת הרכב לפי סעיף 34 לפסד"פ לפני תום ההליכים, אלא מנימוקים מיוחדים שירשמו. וכן ס"ק 2 (ב) - קובע כי על אף הוראות סעיף 39 לפסד"פ בית משפט שהרשיע תושב זר בעבירה לפי סעיף 12 (1) יורה בנוסף על כל עונש על חילוט כלי רכב שנתפס לפי סעיף 32 לפסד"פ, אף אם לא התייצב למשפט, אלא אם כן יחליט מטעמים מיוחדים שירשמו שלא לעשות כן. מכאן כי המחוקק בחוק הכניסה לישראלנתן דעתו גם לסמכויות של תפיסה וחילוט של רכב על פי הוראות הפסד"פ, ובא להוסיף עליהן לכשמצא מקום לעשות כן.. לאור האמור, השאלה היחידה הינה, מה משמעות ההנחיה של פרקליט המדינה בענין זה? כפי הנראה בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, ולאחר שכבר ניתנו ההנחיות של פרקליט המדינה בעניין זה, ב- 23.5.05 וב- 16.3.06, יצאה הנחיה ב- 17.3.10 וכן ב-12.9.10. בהנחיה ציין פרקליט המדינה כי ניכרת מגמה לפיה בצד מסיעים בודדים יש רשתות מאורגנות שמטרתן להסיע תושבים זרים, תופעה שאחד ממניעיה המרכזיים הוא כלכלי, וכי עקב היכרות התושבים הזרים עם ישראל, דרכי הכניסה אליה, ויכולת ההיטמעות באוכלוסייה, הם מהווים יעד אטרקטיבי לגיוס והפעלה של גורמי טרור ואמצעי נוכח לקידום טרור, ובשנים אחרונות ניכרת מעורבותם במעשי טרור, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף. לכן המחוקק קבע בהוראת שעה נסיבות מחמירות שמטרתן למקד את האכיפה , נוכח הסיכון שבכך, אך הוסיף וציין כי הסיכון קיים במידה מופחתת, כאשר מדובר בהסעה חד פעמית, בנסיבות שאינן מצביעות על שיטתיות בהסעה, ולכן יש מקום להקל עם עבריינים אלה. נוכח זאת, נקבעה מדיניות אכיפה וענישה מדורגת, הכוללת שלושה מדרגי אכיפה: א. הסעה בפעם הראשונה, סעיף 12 א' (ג) (1) לחוק הכניסה, המדיניות הינה כי ככלל לא יוגשו כתבי אישום במקרה זה, אלא בחריגים, המעידים כי בכל זאת קיים סיכון מיוחד המצדיק סטייה מהמדיניות המקלה, ונקיטה בגישה מחמירה, ובמקרים כמפורט: הסעה בתשלום ע"י מי שלא מורשה להסיע בתשלום. קיום מידע מודיעיני כי הסיע בעבר תושב זר שלא כדין או שהסעה במסגרת שירותי ההסעות. למסיע רישום פלילי המצביע על עבירות על בטחון המדינה, או שמהחומר עולה עבירה נלווית, שיש בה להחמיר את עבירת ההסעה. הסיע שלושה תושבים או יותר שאינם בני משפחה של המסיע. ב. הסעה בנסיבות מחמירות שעניינן הסעה שיטתית או מאורגנת של שוהים בלתי חוקיים, כמפורט בחוק, כולל: הסעה ברכב שנעשה בו שינוי בכוונה להסתיר תושבים זרים המצביע על כוונה להסעה שיטתית. הסעה של שישה תושבים זרים או יותר, כי אז ההסעה איננה אחראית אלא מאורגנת. הסעה מטעמו של מארגן או מנהל שירותי הסעות. ג. ניהול או ארגון של שירותי ההסעה לשוהים בלתי חוקיים (סעיף 12 (ג) (6)) כי אז דינו 5 שנות מאסר, קנס גבוה פי ארבעה, ואין נפקא מינה אם המנהל או המארגן נותן גם שירותי הסעה חוקיים. החוק תוקן במרץ 2010 והותיר את העבירה על סעיף 12 א' (ג) (1), הוראה זו תקיפה עד 31.3.14 והיא מתבססת על הלכות קודמות של בית המשפט העליון , כגון רע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ' מ"י (פ"ד נו (1) 769 (2001)) ורע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מ"י (לא פורסם) מיום 12.2.06. פרקליט המדינה ציין בהנחיה כי נוכח הסיכון המופחת בעבירה של הסעה בלתי חוקית בנסיעה בנסיבות שלא מתריעות על הסעה שיטתית ומאורגנת, ככלל, תאומץ מדיניות מקלה, לפיה לא יוגש כתב אישום כלפי מי שנפתח נגדו תיק חקירה על ההסעה של תושב זר השוהה שלא כדין בישראל. עם זאת, יוגש כתב אישום בהתקיים אחת או יותר מהנסיבות שפירט, מהן ניתן להסיק כי נשקף מהחשוד סיכון מיוחד, המצדיק לסטות מהמדיניות המקלה ולנקוט גישה מחמירה. מטרת ההנחיה להביא לענישה ראויה ולהנחות שיקול דעת של תובע בעבירות מסוג זה, למרות שיש צורך להרתיע בעבירות אלה, בעיקר לכשהן הופכות ל"מכת מדינה", במקרים רבים ניתן להגשים את אינטרס ההתרעה בענישה מגוונות בהתאם לנסיבות על פי ההלכות של בית משפט עליון. הוא הנחה השיקולים באשר לנסיבות של ביצוע העבירה שיש להביאם בחשבון לעניין העונש, כשעל התובעים להפעיל שיקול דעת פרטני, בשאלה מהי הדרך העונשית שתאזן את מכלול שיקולי הענישה בכל מקרה ומקרה וכהלכת אבו סאלם הנ"ל, ביניהן: פעולת עסקית מול פעולה אקראית. הפיתוי של מבצע העבירה המסחרית גבוהה יותר, תבוצע באופן תדיר יותר, והאיום על האינטרס הציבורי רב יותר, לכן המעשה חמור מזה המבצע פרטי מזדמן. פעולה קצרת מועד מול פעולה מתמשכת. דהיינו, פעולה שאיננה על בסיס קבוע. מידת ההיכרות בין הנאשם לתושב האיזור: נקבע שאם התושב מוכר לנאשם אין זה ראוי לאכוף עליו מדיניות ענישה מחמירה במלוא עוצמתה, ככל שאותן נסיבות שוללות לכאורה את הסכנה הקונקרטית של הסעה של תושב האיזור. יש לשקול את מקום ואזור הסעה, דהיינו היכן עלה הנוסע לרכב ולאן הוסע, האם ממחסום, או אל מחסום או מה היה בסופי, שכן לא דומה שמי שמסיע ממחסום לכיוון ישראל, למי שמסיעו מישראל אל שטחי הרשות, וניתן להבחין לכשמדובר בנסיעה שלא כרוכה בחציית מחסום, במי שהסיע נסיעה ארוכה וממושכת , למי שהסיע בנסיעה קצרה והתכוון לכך מראש וכיוצ"ב. מונית או נהג פרטי - נתון חשוב, נראה כי מוקד סכנה רציני הוא בהסעה באמצעות נהג מונית, שאינו מכיר את נוסעיו בדר"כ ושהפיתוי כלכלי בהסיע כל דורש. הכלל שנהג מונית מחויב להסיע נוסעים,אך גם רשאי לדרוש מהם מסמכים ותהה זו סיבה סבירה לסרב להסיעו, אם לא יציג בפניו מסמכים על פי בקשה. אך הוסיף וציין כי בהתייחס לנהג מונית יש לאמץ את המדיניות המקלה, של ההסעה בפעם הראשונה ובתנאי שלא מדובר בחריג. הפרקליט ציין כי כוונת המחוקק למקד את האכיפה בסיכון הביטחוני, הטמון ברקע מסחרי, בעיקר לגבי עבריינים רצידיוויסטים-שיטתיים, ולכן יש לרכז מאמץ להוכחה של הנסיבות. בסעיף 25 להנחיה, אליה מפנה הסניגור, ציין כי כחלק ממדיניות הענישה, יש להנחות את התובעים לבקש מהמשטרה לעשות שימוש בסמכויות האכיפה והחילוט המפורטות בתיקון בסעיף 12א (ד) (2) (1) וכן 12 א1 (א) לחוק הכניסה. טוען לכן הסניגור שהתביעה הונחתה בסעיף זה על ידי פרקליט המדינה לבקש כי החילוט ייעשה במסגרת סעיף 12א לחוק הכניסה וסבור לכן שלא ניתן לבקש חילוט על פי סעיף 39 לפסד"פ. התביעה לא התייחסה לשאלה, האם בהנחייה של הפרקליט יש לשנות המדיניות המשטרתית בעניין זה, ואם הבקשה לחלט הרכב על פי סעיף 39 לפסד"פ חורגת מההנחיה ואם כן, מה משמעות החריגה. נראה כי ההנחיה באה בעקבות הלכת ג'אבר בו כאמור בימש"ע הביע צער על כך שלא צויין בחוק הכניסה במפורש הזיקה לפסד"פ אולם אין כל ספק כי באה להסדיר הנושא ולא להקל, כלומר להבהיר מתי התביעה תגיש כתב אישום בהתאם למדרג שנקבע בהלכת חטיב ואבו סאלם, ומתי לבקש מבימ"ש לנקוט ברכיבי הענישה השונים. למותר לציין כי הנחיה של פרקליט המדינה, מנחה את רשות התביעה ולא את ביהמ"ש, מכאן כי טענת הסניגור איננה כנגד סמכות ביהמ"ש להורות על חילוט הרכב, על פי סעיף 39 לפסד"פ, שהרי אין ספק כי ביהמ"ש מוסמך לחלט כלי הרכב ,אלא כנגד עתירת התביעה, שלטעמו פועלת בניגוד להנחיה. הסניגור תמך בקשתו להימנע מחילט ופסילה בפסקי דין של בתי משפט שלום שונים, חלקם ישנים: ת.פ. 21038-09-09 רמלה, מיום 13.10.10, עבירה אחת של הסעה, בגינה נדון במסגרת הסדר טיעון, בו הסכימו כי לא יורשע ויסתפקו בתרומה של 1000 ₪ ובית משפט נמנע מהרשעה והסתפק בשל"צ בהיקף של 140 שעות על פי המלצת שירות המבחן. ת.פ. 3479/06 ו- תפ 3923/08 באר שבע, מיום 20.1.11 - 4 הזדמנויות שונות של הסעת נוסע שלא כדין וכן עבירה של החזקת סכין, במסגרת הסדר טיעון , על פיו התביעה הסתפקה ב- 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, מאסר מותנה, וקנס, וטיעונים חופשים לענין הפסילה. נתקבל תסקיר עם המלצה להימנע ממאסר, ובית משפט כיבד ההסדר והטיל , בין היתר, רק פסילה למשך 4 חודשים על תנאי למשך שנתיים מבחינת מותב זה, מדובר בבקשה לחילוט שני כלי רכב, שבשיקול דעת ביהמ"ש, על פי סעיף 39 לפסד"פ, שכן אין לחובתו הרשעה קודמת אולם נדון בגין שתי עבירות של הסעה ,שנעברו בסמיכות זמנים זה לזו ,ועלי לשקול השיקולים רלבנטיים ברוח תיקון 113 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 , דהיינו, על פי עקרון ההלימה. התייחסתי לשיקולי העונש ולמתחם העונשי הראוי בגזר הדין, שניתן על ידי היום , בו נשקלו גם שיקולים של אינטרסים אישיים של הנאשם ומשפחתו וזאת למול האינטרס הציבורי, ומצאתי לנכון לגזור דינו של הנאשם, תוך כיבוד הסדר הטיעון לשישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, לקנס סמלי בסך 750 ₪, לשנה פסילה, מתוכה שישה חודשים בפועל ושישה חודשים על תנאי, ותוך התחשבות במצוקה הכלכלית הקשה של הנאשם ומשפחתו, הפסילה סווגה כדי לאפשר לו לעבוד על טרקטור. טוען הסניגור כי בכל אלה די כדי שהנאשם ילמד לקח, וכי משפחת הנאשם הגיעה לפת לחם וכל שנותר להם הינו לקבל חזרה את שני כלי הרכב שנתפסו, כדי למכור אותם ולהקל במעט, על מצבה הכלכלי הקשה . מדובר בשני כלי רכב ישנים, שעברו מספר בעלויות, שמועד הייצור שלהם לפני כעשר שנים, ואשר ערכם כפי הנראה כ- 4,000- 5,000 ₪ בתפיסתם, והואיל והם תפוסים על ידי המשטרה תקופה ארוכה, ייתכן ומצבם כיום גרוע יותר. אצא אם כן מתוך הנחה כי מדובר בכלי רכב ששווי כל אחד מהם כ- 4000 ₪ ₪. יצוין, כי למרות שהתביעה נוהגת לבקש חילוט כלי רכב , הם לא טורחים להביא הערכת שמאי או הערכת בעלים, וחבל שכך. יצוין, כי לאחר שהנאשם נתפס מסיע ברכב הראשון נוסע שלא כדין, ולאחר שהרכב נתפס על ידי המשטרה, רכש הנאשם רכב שני, אלא שגם הוא כאמור נתפס. שני כלי הרכב נרשמו על שם אשתו אך היא איננה מורשית לנהוג ואין חולק כי הם ברשותו ובבעלות משותפת. אם מיד רכש רכב אחר ושב וביצע בו אותה עבירה, הרי יש בכך להעיד כי מדובר בנסיבות המצביעות על כוונה לעשות רווח כלכלי וכי לא מדובר בהסעה מזדמנת , ובמי שעצם עיניו לראות תוצאת מעשיו וחומרתן, ואשר לא למד לקח . מכאן הסיכון שישוב ויתפתה, בשל הרווח הכלכלי הכרוך בעבירה, לבצעה שוב בעתיד. לכשמדובר בעבירה שהיא בעלת אופי כלכלי, הדרך שבה ניתן להרתיע מפני הישנותה בעתיד, היא בענישה פיסקלית. כאמור, ביהמ"ש כבר התחשב בנאשם בגובה הקנס ובסיווג הפסילה ומשכה. לאור האמור, עם כל ההבנה והצער כלפי אשת הנאשם וילדיו, שאף הם משלמים מחיר מעשי הנאשם, מצאתי כי יש לחלט אחד מכלי הרכב, והשני להשיב לו. לכן, אני מורה על חילוט רכב המזדה מ.ר. 53-382-27 ,ועל השבת רכב ההונדה סיוויק מ.ר. 92-789-08. העתק ההחלטה לבאי כח הצדדים כבר היום. זכות ערעור כחוק. משטרהרכבחילוט