רקע כללי 1. בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט השלום תל אביב- יפו מפי כב' השופטת רייך-שפירא (ב"ש 1858/02) שעניינו המשך החזקת חשבון בנק ומט"ח שנתפסו על ידי המשטרה, מכוח הוראות פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969 (להלן - "פסד"פ"). הרקע העובדתי עליו מבוסס ערר זה פורט בהחלטתה של כב' השופטת רייך-שפירא, אך לשם הבנת השתלשלות האירועים, להלן העובדות הצריכות לענייננו: המשיב, מר דוד צין (להלן - "המשיב" או "החשוד") הנו בעל יפויי כוח במספר חשבונות בנק בישראל, במסגרת עיסוקו כחלפן כספים. אחד החשבונות אותו מנהל המשיב על בסיס יפוי כוח הנו חשבון מס' 217727 בבנק דיסקונט, סניף חזון איש בבני ברק (להלן - "חשבון הבנק" או "החשבון"). המשיב נעצר בתאריך 19.03.02 בחשד לביצוע עבירות לפי סעיף 411 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין") (קבלת נכסים שהושגו בפשע), סעיף 412 (קבלת נכסים שהושגו בעוון) וסעיף 413 לחוק העונשין (החזקת נכס חשוד). כמו כן, נחשד המשיב בביצוע עבירות לפי סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס - 2000 (להלן - "חוק איסור הלבנת הון" או "החוק") (איסור הלבנת הון) וסעיף 4 לחוק (איסור עשיית פעולה ברכוש אסור). חקירת המשטרה נסבה על העברת עשרות מיליוני דולרים, שמקורם במעילת ענק בכספיה של חברת .PROVIMI HOLDING B.V בהולנד, למקומות שונים ברחבי העולם, כאשר 7.7 מיליון דולר מסכום המעילה הועברו, על-פי החשד, לשני חשבונות בנק בהם יש למשיב יפויי כוח, מתוך כוונה ל"הלבינם", בדרך של העברת הכספים למוטבים שונים, תוך טשטוש זהותם המקורית. המשיב נעצר על ידי המשטרה עת ניסה למשוך מחשבון הבנק $500,000 כשבאמתחתו מסמכים המחאות ומט"ח בסכומים נכבדים, ביניהם קרונות צ'כים, פרנקים צרפתיים, פורינטים הונגרים, דולרים קנדיים ושקלים. באותו מעמד נצפה המשיב כשהוא מנסה להטמין $40,000 במזומן בארון חומרי ניקוי במטבחון שבסניף הבנק. ההמחאות והמט"ח נתפסו מחזקת המשיב וחשבונות הבנק בהם הינו מיופה כוח, "הוקפאו" על פי צו בית משפט, מכוח סעיפים 32(א) ו-34 לפסד"פ, לפי החלטתו של כב' השופט שמאי מיום 20.03.01 (ב"ש 2129/01), וזאת עד למתן החלטה אחרת. חשבון הבנק הצריך לענייננו הוא חשבון מס' 217727 בבנק דיסקונט, סניף חזון איש בבני ברק, בו היו, נכון ליום ה"הקפאה", כ-1.5 מיליון דולר, בעוד שבחשבון הבנק השני היתרה ליום "הקפאת" החשבון הייתה 0. ביום 30.04.01, הוגשה בקשה על ידי המשיב בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו (ב"ש 2528/02), להחזרת המט"ח וההמחאות וביטול צו ההקפאה על חשבונות הבנק שהמשיב מיופה כוח בהם. כב' השופט בנימיני דחה את הבקשה האמורה וקבע כי לעוררת זכות להמשיך ולהחזיק בתפוסים למשך 6 חודשים מן המועד בו נתפסו, וכן הדבר לגבי "הקפאת" חשבונות הבנק. ביום 08.07.01, נענה כב' השופט שיינמן לבקשתו של מפקח סולמני מיאח"ה, והחליט על המשך תפיסת ההמחאות והמט"ח, המוחזקים בידי המשטרה, עד תום ההליכים. בבקשת המשטרה, להארכת משך החזקת התפוסים לא נכלל, משום מה, חשבון הבנק שהוקפא. ב-05.12.01 נקבע דיון בפני כב' השופט שמאי בבית משפט השלום תל אביב-יפו, שם קיבל בית המשפט את טענת העוררת כי אין לדון בבקשת המשיב להחזרת התפוסים מחוסר סמכות, היות וכב' השופט שיינמן קבע את השארת התפוסים בידי העוררת עד לתום ההליכים. על החלטה זו הגיש המשיב ערר לבית המשפט המחוזי, אשר נדון בפני כב' השופטת דותן (ב"ש 93003/01). בהחלטתה קבעה כב' השופטת דותן כי ניתן היה להגיש בקשה להשבת התפוסים לבית משפט השלום "אולם מחמת טעות ניטען ע"י ב"כ המשיבה (העוררת בדיון זה - א.ש.), שאין לבית משפט השלום סמכות לדון בבקשה להחזרת התפוס". בין לבין, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ההמחאות שנתפסו יוחזרו לידי המשיב, ובאשר למט"ח ולחשבון הבנק המוקפא, יוחזר הדיון לבית משפט השלום, שם יתקיים דיון לגופו של עניין. להסכמת הצדדים ניתן תוקף של החלטה בב"ש 93003/01 הנ"ל ע"י כב' השופטת דותן. לאחר דחיות מספר, הן בשל אילוצי יומן בית המשפט והן בשל נסיבות אחרות, נקבע הדיון בבית משפט השלום בפני כב' השופטת רייך-שפירא (ב"ש 91455/02). בפני כב' השופטת רייך-שפירא נתבררו שתי בקשות: האחת, מטעם המשיב, בעניין ביטול צו ההקפאה על חשבון הבנק והשבת המט"ח שנתפס מידי המשיב, והשנייה, מטעם העוררת, ועניינה הארכת צו ההקפאה על חשבון הבנק והחזקת המט"ח ב-90 יום נוספים. בהחלטתה מיום 05.06.02 ביכרה כב' השופטת רייך-שפירא "את זכויותיו של המשיב" והורתה על החזרת התפוסים ושחרור חשבון הבנק תוך דחיית בקשת העוררת. כב' השופטת קמא עמדה על הזמן הרב שעבר מיום תפיסת המט"ח והקפאת חשבון הבנק מבלי שהוגש כתב אישום נגד המשיב, למרות ש: "הראיות לכאורה שאספה המשטרה נגד החשוד מספיקות להגשת כתב אישום נגדו" ובכך נפגעת זכות היסוד של המשיב לקניין, באורח בלתי מידתי. כמו כן, דחתה כב' השופטת קמא את טענות המשטרה כי התפוסים וחשבון הבנק דרושים להמשך החקירה ולבירור החשדות, בשים לב לזמן הרב שחלף ממועד תחילת החקירה. בנוסף, ציינה כב' השופטת קמא כי, בהעדר הסבר אחר, הסכמת העוררת להשבת ההמחאות למשיב "מתיישבת עם המסקנה כי לא הצורך בראיה עומד בבסיס ההתנגדות לבקשה, אלא אך ורק כוונת החילוט ואולי גם הרצון להביא את החשוד לשיתוף פעולה מלא יותר עם המשטרה ...". כב' השופטת קמא עיכבה את ביצוע החלטתה בדבר החזרת התפוסים ושחרור חשבון הבנק ל-24 שעות, על מנת לאפשר לעוררת להגיש ערר על החלטתה, לפי סעיף 38א' לפסד"פ. בנמקה את עיכוב הביצוע ציינה כב' השופטת קמא כי: "ברור לי כי שחרור התפוסים והחשבון לאלתר יחסלו כל אפשרות לחלט אותם בעתיד". ואכן, העוררת מיהרה להגיש ערר על החלטת בית משפט השלום, וערר זה הוא העומד לדיון והכרעה בפניי. טענות הצדדים טענות ב"כ העוררת 2. לטענת ב"כ העוררת, עו"ד ליאת מנור, מטרת תפיסת חשבון הבנק היא לאפשר את חילוט הסכומים המופקדים בו אם יורשע המשיב בגין החשדות המיוחסות לו. זאת בעיקר כאשר "בידי העוררת קיימות 'ראיות לכאורה' אשר קושרות את המשיב לביצוע העבירות המיוחסות לו, ובכוונתה להגיש כתב אישום נגד המשיב" (עמוד 5 פסקה ג' לכתב הערר שהוגש מטעם העוררת, להלן - "כתב הערר"). ב"כ העוררת הבהירה כי אי הכללת חשבון הבנק ברשימת התפוסים, עליהם נסבה הבקשה שנדונה בפני כב' השופט שמאי (ב"ש 2129/01), מקורה בטעות של המשטרה אשר סברה כי הצו להקפאת חשבון הבנק עומד בתוקפו. בנוסף ציינה ב"כ העוררת את ההלכה שנקבעה בבג"צ 2393/91 פרידנברג נ' שופטת השלום ואח', פ"ד מה(4) 490 לפיה: ".. בית המשפט רשאי ל'האריך את התקופה בתנאים שייקבע', והארכה בדיעבד אף היא במשמע, בהקשר החקיקתי והמהותי בו אנו עוסקים" (שם, עמ' 495). היינו, בית המשפט מוסמך להורות על הארכת תוקפו של צו תפיסה באורח רטרואקטיבי. עוד טוענת ב"כ העוררת כי הסכמתה להחזרת ההמחאות שנתפסו אינה מעלה ואינה מורידה לעניין המשך החזקת המט"ח וחשבון הבנק "הקפוא". זאת, מאחר והתפיסה נועדה לאפשר חילוט עתידי. לטענת ב"כ העוררת, את המט"ח והכספים המוקפאים בחשבון הבנק ניתן יהיה לחלט, מה שאין כן לגבי ההמחאות, ומסבירה ב"כ העוררת: "מכיוון שלפי הנוהג הבנקאי הקיים, המחאות שעבר יותר משישה חודשים מהמועד הקבוע לפירעונם, אינם מכובדים על ידי הבנקים ואינם ניתנים לחילוט.. .". (עמוד 6 פסקה ה' לכתב הערר). ב"כ העוררת חוזרת ומדגישה כי: "מטרת הקפאת הכספים בחשבון הבנק והמשך החזקת הכספים המזומנים, נועדה לצורך חילוט הכספים, המתחייב לפי חוק איסור הלבנת הון, וכדי למנוע אפשרות של הברחת הכספים וסיכול החילוט העתידי במידה והמשיב יורשע" (עמוד 7 פסקה ז' לכתב הערר). לעניין זה מפנה ב"כ העוררת לדבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 464 (להלן - "בש"פ עובדיה"), מהם עולה כי ניתן לתפוס חפץ, בין היתר, לצורך חילוט עתידי. ב"כ העוררת הפנתה לסעיף 21 בחוק איסור הלבנת הון, בציינה כי החוק מורה על חילוט חובה כאשר מורשע אדם בעבירות בהן חשוד המשיב, וכי ניתן לחלט כל "רכוש של הנידון" לרבות רכוש בשווי "הרכוש האסור". בנוסף, הפנתה ב"כ העוררת לסעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון, המחיל את סמכויות החיפוש והתפיסה, בשינויים המחויבים, גם לעניין רכוש שביחס אליו ניתן לתת צו חילוט לפי חוק איסור הלבנת הון. לדברי ב"כ העוררת הפגיעה בזכות הקניין של המשיב, אם ישנה פגיעה כזו, הינה מידתית, בשים לב לעובדה כי ברשות המשיב חשבונות בנק נוספים, בהם הוא רשאי להמשיך ולפעול כחלפן כספים. לדידה: "כל שביקשה המשטרה להקפיא הוא את חשבון הבנק שאליו הועברו כספי המעילה" (עמוד 7 פסקה ח לכתב הערר). עוד מציינת ב"כ העוררת כי גם אם, כטענת ב"כ המשיב, הכספים שנתפסו אינם כספי המעילה, הרי שסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון מגדיר "פעולה ברכוש" גם כ"ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם איננו רכוש אסור" ולכן "עצם הערבוב בין הכספים גורם לכל הכספים הנמצאים בחשבון להיות מוכתמים באי חוקיות" (עמוד 8 פסקה יב' לכתב הערר). לעניין זה מפנה ב"כ העוררת לשני פסקי דין של בית המשפט הפדרלי לערעורים בארה"ב : ‎UNITED STATES OF AMERICA V. AGNES MARBELLA, 73 F. 3D U.S 1996 ,1508 ו-‎.UNITED STATES OF AMERICA V. DARNELL GARCIA 37 F. 3D 1359 לעניין ידיעתו של המשיב כי מקורם של הכספים בדבר עבירה, מציינת ב"כ העוררת, כי לאור חומר החקירה והתנהגותו של המשיב עובר למעצרו ובמהלך חקירותיו, ישנן ראיות לכאורה להוכחת ידיעתו של המשיב כי מקור הכספים הוא בדבר עבירה. לעניין זה, טענה ב"כ העוררת כי יש למצוא חיזוק לראיות התביעה בהסברים המעורפלים של המשיב לגבי העברת כספי המעילה לחשבון הבנק, ועמידתו על זכות השתיקה במרבית חקירותיו במשטרה. טענות ב"כ המשיב בראש טענותיו של ב"כ המשיב, עו"ד דרור, עומדת הטענה כי מרשו לא ידע כלל כי המדובר בכספים שהוצאו במרמה, ולכן אין ניתן ליחס לו עבירה של הלבנת הון. זאת, כיוון שחוק איסור הלבנת הון דורש ידיעה ממשית כי הרכוש הוא "רכוש אסור". עוד מבקש הסנגור להבהיר כי אין הוא מסכים לקביעה לפיה קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות בהן חשוד מרשו, וכי לשיטתו, אין בחומר החקירה כל אינדיקציה לידיעה או לקשר של מרשו להלבנת הון. עו"ד דרור הדגיש בטיעוניו כי אין קשר בין הכספים שנתפסו לבין עבירת המעילה שנעשתה בהולנד. זאת, משום שחשבון הבנק רוקן מכספי ההעברות שמקורן בהולנד, טרם "הוקפא" חשבון הבנק על ידי המשטרה. לכן, טוען הסנגור, אין מקום לצעד דרקוני בדמות תפיסת רכושו של המשיב, דבר הפוגע בזכותו לקניין שהינה זכות יסוד. ביתר שאת, אמורים הדברים לגבי המט"ח שנתפס על יד המשטרה שלכל הדעות אין לו כל קשר לכספי המעילה. לגבי טענת ב"כ העוררת בדבר תחולתו של סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון, מפנה עו"ד דרור לסעיף 22 להצעת החוק, (ה"ח תשנ"ט, 429) ולדברי ההסבר של סעיף זה, מהם ניתן להבין, לטענת הסנגור, כי כל שנועד סעיף 26 הוא להרחיב את סמכויות החיפוש והתפיסה הקבועות בפקודת המעצר וחיפוש, לגבי חילוט שאינו אגב הליך פלילי. זאת, כיוון שבחוק איסור הלבנת הון נזכרים גם חילוט מנהלי וחילוט אזרחי, בנוסף לחילוט הפלילי. מוסיף ומטעים עו"ד דרור לעניין האמצעי הדרקוני של חילוט כי: "פגיעה בחירויות הפרט חייבת להיעשות בחוק ובצורה מפורשת. על אחת כמה וכמה שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המגן בין היתר על קניינו של הפרט" (עמוד 10, שורות 11-9 לפרוטוקול). לעניין הטענה כי בבש"פ עובדיה מצוייה אסמכתא לתפיסת חפץ לצורך חילוט עתידי, טוען ב"כ המשיב כי יש להבחין בין חפץ שהחזקתו אסורה לבין חפץ אחר, שאין בעצם החזקתו משום עבירה. הסנגור ביקש לציין כי לא נתאפשר לו לחקור את רב פקד נדר בבית משפט קמא, לאור התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, ולכן, באם יחליט בית משפט זה לשנות את החלטת בית משפט קמא, הרי שיש להורות על החזרת התיק לבית משפט דלמטה בכדי שהסנגור יוכל לחקור את רב פקד נדר לעניין הראיות לכאורה, שיש, לטענת העוררת, נגד מרשו. עוד הוסיף ב"כ המשיב וטען כי יש לדחות הערר גם בשל מה שכונה על ידו כ"מחדלי החקירה", ובשל הזמן הרב שחלף מאז החלה החקירה מבלי שהוגש כתב אישום נגד מרשו. דיון התשתית העובדתית 3. עניינו של הערר שבפניי הוא החלטת כב' השופטת רייך-שפירא שהורתה על החזרת מט"ח ושחרור הכספים המוקפאים בחשבון הבנק בו משמש המשיב כמיופה כוח. העבירות הנוגעות לענייננו הן אלה שבהן נחשד המשיב לפי חוק איסור הלבנת הון. החשד הוא כי המשיב ידע כי 7.7 מיליון דולר אשר הועברו לחשבונות הבנק בהם הוא מיופה כוח, מקורם בכספי מעילה שהוצאו מחברת .PROVIMI HOLDING B.V בהולנד, על ידי עובד החברה. המשיב נחשד כי ידע שמקור הכספים הוא בעבירה, ובהעברתם לידי מוטבים שונים ברחבי העולם, ניסה לטשטש את מקורם. על בסיס חשדות אלו, עצרה משטרת ישראל את המשיב ביום 19.03.02 ותפסה מידיו מסמכים, המחאות, מט"ח במזומן וחשבון בנק ובו כ-1.5 מיליון דולר. כל זאת, לפי סעיף 32(א) לפסד"פ המסמיך שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח, בין השאר, כי באותו חפץ נעברה עבירה או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה. במהלך חקירתו במשטרה נגבו מהמשיב שבע אמרות ובמרביתן בחר הלה לשמור על זכות השתיקה, כאשר הוא חוזר וטוען כי לא ידע מה מקור הכספים ("אני לא יודע מי עמד אחרי העברות מחו"ל" - הודעה מספר 5א', גיליון מס' 3, שורות מס' 65 - 66, מיום 19.03.01) וכן: "ברור שאילו הייתי יודע שמקור הכסף אינו ביושר לא הייתי נוגע בו ולא הייתי מתעסק עם זה" (הודעה מספר 5ב', גיליון מס' 1, שורות מס' 8 - 10, מיום 21.03.01). יצויין, כי בהודעתו מיום 19.03.02 התייחס המשיב לבעל החשבון, ישראל פינטר, בציינו כי: "לישראל פינטר אין לו כל קשר וידיעה לכל מה שנעשה בחשבון". בחומר סודי אשר הוצג בפניי קיימת התייחסות למעמדו של המשיב, בעיסקאות הסיבוביות שנעשו בכספי המעילה. יאמר כבר עתה, כי, בניגוד לטענת ב"כ המשיב, אינני רואה צורך בהחזרת התיק לבית משפט קמא לצורך חקירת רב פקד נדר על ידו, לעניין הראיות הקיימות בתיק, וזאת משום שהתשתית הראייתית הלכאורית נלמדת היטב מהודעותיו של המשיב בחקירת המשטרה, ומהחומר הסודי שהוצג בפניי. הטענה כי הכספים המוקפאים בחשבון הבנק שנתפס אינם כספי המעילה 4. לטענת ב"כ המשיב, יש לשחרר את חשבון הבנק המוקפא, היות והכספים שהועברו מהחברה בהולנד לחשבון הבנק, נמשכו חודשים מספר טרם תפיסת החשבון על ידי המשטרה, ואותם 1.5 מיליון הדולר שנמצאו בחשבון הבנק ביום תפיסתו אינם קשורים כלל ועיקר לכספים שמקורם במעילה. לדעת ב"כ המשיב, כל שגורמת העוררת למשיב בתפיסת כספים שאינם כספי המעילה , הוא שיתוק כלכלי של המשיב, זאת ותו לא. ב"כ העוררת טוענת כי לא ניתן להבחין בין כספי המעילה לבין כספים אחרים בחשבון הבנק, היות ו"לכסף אין ריח" ולא ניתן לקבוע חד משמעית האם הכסף הנמצא בחשבון הבנק כמו גם המט"ח, מקורם בכספי המעילה, אם לאו. בנקודה זו מזכירה ב"כ העוררת את סעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון המגדיר "פעולה ברכוש", בין השאר, גם כ"ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור". על פני הדברים נראה כי אין אפשרות ממשית לבדוק את מקור הכספים המצויים כיום בחשבון הבנק המוקפא. נכון הדבר, כי על פי דפי ריכוז פעולות חשבון הבנק ניתן לראות אימתי הועברו לחשבון הבנק כספי המעילה, אך לא ניתן להצביע על מועד הוצאת הכספים הללו, אם בכלל. מעיון בתדפיס פעולות בחשבון 217727 ע"ש ישראל פינטר עולה כי בשנת 2000 לבדה בוצעו בחשבון זה פעולות רבות של הפקדה ומשיכה. ככל הנראה, החלה העברת הכספים מהולנד בסוף חודש ספטמבר 2000 ולאחר מכן בוצעו לא פחות מ-100 פעולות שונות בחשבון של הפקדה, משיכה והעברה. לפיכך, אין ניתן לקבל כפשוטה את טענת ב"כ המשיב כי הסכום בו עסקינן בחשבון זה אינו כולל, לפחות בחלקו, את כספי המעילה. יחד עם זאת, הנני נכון להניח במסגרת דיון זה כי הכספים שנתפסו בחשבון, אינם הכספים שהופקו בדרך של מעילה ומרמה של החברה ההולנדית. לעניין זה אצא מתוך הנחה, כטענת ב"כ המשיב, כי בשלב מסויים "אופס" החשבון, כך שכל הכספים שהועברו מהולנד נמשכו מאותו חשבון ולא בא זכרם בכספים ה"מוקפאים". סמכות חילוט רכוש בשווי הרכוש האסור 5. משהשבנו בשלילה, לצורך הדיון בערר, לשאלה האם מדובר בכספים שהושגו כולם או חלקם, בעבירה, שומא עלינו להידרש לטענה החילופית של ב"כ העוררת לפיה ניתן לתפוס הרכוש מכוח סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון בשילוב עם סעיף 21 לחוק. כזכור, קובע סעיף 21 לחוק כי משהורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 ו-4, יצווה בית המשפט על חילוט רכוש בשווי "רכוש שנעברה בו עבירה". ואילו סעיף 26 קובע, לטענת ב"כ העוררת, כי מקום בו ניתן לתת צו חילוט לפי החוק, יחולו בשינויים המחויבים סמכויות התפיסה לפי פסד"פ. טרם שתידון טענה זו בכללותה, ראוי להתייחס בקצירת האומר לסמכות התפיסה לצורך חילוט עתידי. אין ספק כי כאשר נתונה בידי בית המשפט הסמכות לחלט רכוש, כי אז תוקנה גם סמכות העזר לתפוס אותו רכוש ולהחזיקו עד להחלטה מה יעלה בגורלו. תפיסת הרכוש נועדה לאפשר את חילוטו בתום ההליך המשפטי, דבר שיסוכל אם יוחזר הרכוש לידי החשוד בביצוע העבירה. בבש"פ עובדיה התייחסה כב' השופטת שטרסברג-כהן לסוגייה זו באומרה: "יש ובנסיבות מסוימות נועדה תפיסתו של חפץ לקדם תכליות חשובות וראויות מבחינה חברתית ומשפטית. בין השאר, מיועדת התפיסה למנוע מבעליו להשתמש בחפץ לשם ביצוע עבירה; לשלול מבעלי החפץ, זמנית, או לצמיתות, חפץ שנעברה בו עבירה; להבטיח כי החפץ יוכל לשמש כראיה בהליך משפטי עתידי; לאפשר את חילוטו של החפץ על-ידי בית המשפט - בין השאר - כאלמנט מניעתי או עונשי במצבים המצדיקים זאת, ועוד" (בש"פ עובדיה, עמ' 470, ההדגשה אינה במקור - א.ש.). דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן נאמרו באורח כללי, מבלי שהדברים הנוגעים לאפשרות חילוט עתידי התבססו על הוראת חוק כלשהי. נעבור, איפוא, לבחון את השאלה האם סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון, מקנה סמכות לתפוס רכוש שאינו נכלל באחת הקטיגוריות המנויות בסעיף 32(א) לפסד"פ. במילים אחרות, האם ניתן לתפוס רכוש שלא נעברה בו כל עבירה, כדי לממש אפשרות חילוטו של רכוש זה מכוח סעיף 21 לחוק. אין חולק, כי מקום בו ניתן להצביע על אחת החלופות המופיעות בסעיף 32(א) לפסד"פ, אין קושי מיוחד להצדיק את תפיסת הרכוש עד לתום ההליכים המשפטיים, כדי לאפשר את חילוטו. מה הדין לגבי תפיסת רכוש שאינו קשור בעבירה, כאשר מגמת פני התביעה לבקש את חילוטו בהיותו שווה ערך לרכוש אחר שהושג בעבירה? הסנגור המלומד מפנה לדברי ההסבר של הצעת חוק איסור הלבנת הון, ואכן בדברי ההסבר לסעיף 26 (סעיף 22 במקור) נאמר: "מוצע להרחיב את סמכויות החיפוש גם לגבי חילוט שאינו אגב הליך פלילי". טיעונו של ב"כ המשיב, עו"ד דרור, הוא כי סעיף 26 אינו מקנה סמכות לתפיסת רכוש "תמים" בהליך פלילי, אלא שמטרתו להרחיב את סמכויות החיפוש והתפיסה הקבועות בפסד"פ, לגבי חילוט אזרחי או מינהלי. אין בידי לקבל טיעון זה. כאשר לשונו של החוק ברורה היא, והדברים מתיישבים עם תכליתו של החוק - אותו יש לראות כמקשה אחת - אין להזקק לאמור בדבר ההסבר בהצעת החוק. אכן, יש לעיתים בדברי ההסבר כדי לסייע לפרשן בפירוש החוק, אך זאת "אם לשון החוק מעורפלת" (פרופ' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות החקיקה, נבו הוצאה לאור, בעמ' 387). לדעת פרופ' ברק, ניתן להסתייע בדברי ההסבר כדי ללמוד על תכלית החוק גם אם לשונו "ברורה", ואולם ראוי להפנות לעניין זה לדברי כב' השופטת בן פורת בע"פ 817/76 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 645, 651 : "אשר לדברי ההסבר בהצעת החוק שהוזכרו לעיל, כבר קבע בית משפט זה...כי מקום שלשון המחוקק היא ברורה מפרשים את הכתוב מתוכו ואין נזקקים למקורות חיצוניים". נראה, כי במקרה דנן קריאה פשוטה של סעיף 26 מלמדת על הכוונה להרחיב את סמכויות התפיסה גם "לעניין רכוש שביחס אליו ניתן לתת צו חילוט לפי חוק זה" (ההדגשה אינה במקור - א.ש.). סעיף זה יש לקרוא ביחד עם סעיף 21 הדן בסמכויות החילוט. סעיף 21 קובע לאמור: "(א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא - (1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך; (2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך. (ב) לענין סעיף זה, "רכושו של הנידון" - כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו...". זה המקום להזכיר גם את סעיף 23 לחוק, המחיל את הסעיפים המקבילים בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג - 1973 (להלן - "פקודת הסמים"). לענייננו חשוב סעיף 36ז' הדן ב"חילוט רכוש אחר", שזו לשונו: "הורה בית המשפט על חילוט רכוש, כאמור בסעיפים 36א או 36ב והרכוש לא אותר או שהועבר לקונה בתום לב או שהוברח או שפוחת ערכו במעשה או במחדל של הנידון, או שעורב ברכוש אחר ולא ניתן לחלקו בלא קושי, וכן לפי בקשת הנידון - רשאי בית המשפט לצוות על חילוט רכוש אחר של הנידון, השווה בערכו לרכוש שעל חילוטו הורה; לענין סעיף זה "הנידון" - לרבות מי שנגד רכושו ניתן צו חילוט לפי סעיף 36ב" (ההדגשה אינה במקור - א.ש.). משמעות הדברים היא כי מקום בו ניתנת לבית המשפט סמכות לחלט רכוש בשווי הרכוש האסור, תהא נתונה הסמכות לתפוס הרכוש עד לסיום ההליכים. כל פירוש אחר עלול לסכל את כוונת המחוקק להרחיב את סמכויות החילוט, כחלק מהמלחמה בהון השחור ובעבירות של "הלבנת הון" לסוגיהן. את סעיף 26 ראוי לקרוא ביחד עם סעיפי החוק האחרים. יפים לעניין זה דברי פרופ' ברק בספרו על פרשנות החקיקה, בעמ' 308: "...על הפרשן לעיין בחיקוק כולו. ידועים דבריו של השופט פרנקפורטר, כי שלושה הם כללי הפרשנות של חוקים:'קרא את החוק, קרא את החוק, קרא את החוק'. אכן, היחידה האורגנית אשר אותה מפרש השופט במישרין לא הוחקה בבדידותה. היא הוחקה כחלק מיחידה מקיפה יותר - היא דבר החקיקה השלם. כשם שאין לפרש קטע ביצירה ספרותית או מוסיקלית בלא לעיין ביצירה כולה, כן אין לפרש הוראה בחוק בלא לעיין בחוק כולו (א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות החקיקה, נבו הוצאה לאור, תשנ"ג). סיכומם של דברים, בית המשפט מוסמך מכוח סעיף 21 לחוק להורות על חילוט רכושו של הנידון, בשווי הרכוש שנעברה בו עבירה. "רכושו של הנידון" מוגדר בסעיף זה כ"כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו". מאחר שניתן לחלט גם רכוש "תמים" להבדיל מרכוש "אסור", מוענקת סמכות עזר של תפיסת הרכוש, לגביו "ניתן לתת צו חילוט". תפיסת רכוש מעין זה, לצורך אפשרות חילוטו העתידי משתלבת היטב עם תכליתו של חוק איסור הלבנת הון, שנועד למלחמה בהלבנת ההון לסוגיה, ולחסימת דרכי מילוט אפשריות להברחת רכוש, מצד עבריינים מתוחכמים. האיזון בין הסמכויות הנתונות לפי חוק איסור הלבנת הון לבין הפגיעה בזכות הקניין 6. תפיסת רכושו של אדם, הגם שנעשית במסגרת הליך פלילי, פוגעת קשות ברכושו ובזכות הקניין המוקנית לו. הדברים נכונים, ביתר שאת, כאשר החזקת התפוסים נעשית לתקופה ממושכת, כפי שמדובר בענייננו, היינו, למעלה משנה. מטרת החזקת התפוסים, לצורך חילוט עתידי, אינה גורעת כהוא זה מן הפגיעה הקשה בקניינו של בעל הרכוש, ולכן יש לוודא כי תפיסת הרכוש הינה מידתית ואין בנמצא חלופה אחרת, פוגענית פחות, המשרתת את התכלית שלשמה נתפס הרכוש. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נב(1) 14, 17: "הפגיעה ברכושו של אדם על-ידי נטילתו ממנו, על מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט בו רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכך יש לעשות על פי עיקרון המידתיות המקובל עלינו". תפיסה בפועל של הרכוש היא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת תכלית הצופה אפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מבעל הרכוש, שבענייננו הנו בחזקת חשוד בלבד, את השימוש ברכוש בין בעצמו ובין באמצעות אחרים, למשך תקופה ארוכה. בעניין החזקת "תפוסים", הכלל הוא שעל המדינה להציג תשתית ראייתית מספקת, שעל פיה ניתן יהא לקבוע אם אמנם אותו אמצעי של המשך החזקת ה"תפוסים", שהינו אמצעי הננקט במסגרת ההליך הפלילי, הוא מידתי (ראו דבריה של כב' השופטת דורנר בבש"פ 498/01 עמאש נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 241). יש לבחון, אפוא, את ההצדקה בהמשך "הקפאת" חשבון הבנק והחזקת המט"ח התפוס, על בסיס התשתית הראייתית הקיימת. זה המקום לציין כי הגם שהחקירה החלה במרס 2001, קרי, לפני כשנה וארבעה חודשים, טרם הוגש כתב אישום נגד המשיב, חרף הודעתו בכתב של רפ"ק גל נדר מיום 28.04.02 לפיה : "החקירה הסתיימה והתיק מוכן להעברה לפרקליטות מיסוי וכלכלה עם המלצה להגיש כתב אישום נגד החשודים". לאחר שבחנתי בכובד ראש את חומר החקירה, לרבות החומר הסודי, נראה כי קיימת תשתית ראייתית מוצקה לחובתו של המשיב. על פי דפי ריכוז חשבון הבנק ה"מוקפא", נעשו העברות במיליוני דולרים מחברת .PROVIMI HOLDING B.V בהולנד, היא החברה בה התרחשו מעשי מרמה וגניבה בסכומי עתק על ידי עובד שמעל בכספים, הודה בביצוע העבירות, ומרצה כיום עונש מאסר. העברות בסכומים של מיליוני דולרים אינן דבר של מה בכך, גם אם בחלפן כספים עסקינן. אין זה מתקבל על הדעת כי המשיב לא בדק את מקור הכספים ולא העלה כל תהיות בעניין זה, חרף העובדה כי מדובר בהתנהלות חריגה בחשבון. זאת בעיקר, כאשר המשיב אינו בעל החשבון אלא מיופה כוח בלבד. לכך יש להוסיף את העובדה כי המשיב בחר לשמור על זכות השתיקה בחלקן הגדול של ההודעות אשר נגבו ממנו במשטרה. אמנם, חשוד הנחקר במשטרה רשאי לבחור בזכות השתיקה ושלא להשיב לשאלות החוקרים, אך לבחירה בזכות זו עלול להיות "מחיר" ראייתי בשלב מאוחר יותר (ראו: ע"פ 230/83 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 785, 789). גם התנהגותו של המשיב עת נעצר על ידי המשטרה מעלה סימני שאלה ותהיות אודות כשרות מעשיו וכוונותיו. ניסיון להסתרת $40,000 בארונית חומרי ניקוי במטבחון סניף בנק אינה התנהגות רגילה, המאפיינת לקוח מן השורה, שאינו מעורב בפלילים. טרם ההחלטה, על בית המשפט לקבוע את המשקל שינתן לכל אחד מהערכים המונחים על כפות המאזניים במקרה זה. על כף אחת מונחת זכות הקניין של המשיב, שהינה זכות יסוד חוקתית המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומולה האינטרס הציבורי במלחמה בהלבנת ההון וסיכול האפשרות להעלמת רכוש, אותו ניתן לחלט בעתיד. במסגרת בחינת האינטרסים המתנגשים, יש לתת הדעת לכך כי זכותה של העוררת לתפיסת המט"ח וחשבון הבנק מכוח הסמכות המוענקת לה בסעיף 32 (א) לפסד"פ, אין בה כדי להעניק הכשר אוטומטי להמשך החזקת התפוסים בידיה. לא הרי תפיסת חפץ בידי העוררת כהרי המשך החזקה בו (ראו ב"ש (חיפה) 1086/99 יורשי מלכה יורמן ז"ל נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(3), 3078). לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט חשין ברע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3) 312, 324: "אכן, כשם שבית-המשפט לא יורה על מעצרו של אדם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה (סעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים), כן יהיה דינו של חפץ שנתפס ואשר המשטרה מבקשת להוסיף ולהחזיק בו. השאלה הנשאלת היא, אם יש "חלופת-מעצר" לנכס, חלופה שבאמצעותה ניתן להשיג את מטרת המעצר שלא על דרך החזקתו של הנכס בידי המשטרה. עושים אנו האנשה של החפץ - כמו לחפץ חיים וחירות ורצון משל עצמו - אמורים: שיותר למשטרה להוסיף ולהחזיק בחפץ שנתפס כדי למנוע את פגיעתו הרעה, במקום שתפיסת הנכס הייתה כדי למנוע עבירת עבירה בו. ואילו נכס שנתפס למטרה אחרת - למשל, כדי שישמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה - שיקול זה ששימש בתפיסת הנכס יוסיף וישמש אף לעניין המשך ההחזקה בו. הגיונה של עילת-התפיסה יוסיף וישמש גם לעניין המשך ההחזקה בחפץ. כך נעמת את אינטרס הפרט עם אינטרס הכלל, ונשלול מנכס את חירותו רק במקום שטובת הכלל דורשת כן במפגיע". לאחר שנתתי דעתי לכלל השיקולים, הגעתי למסקנה כי חרף הפגיעה הממשית בקניינו של המשיב, דין הערר להתקבל בחלקו. לא מצאתי כל אפשרות לחלופה אחרת, שפגיעתה בזכות הקניין פחותה יותר, כדי להבטיח את תכלית התפיסה, היינו, חילוטם העתידי של הכספים במידה שהמשיב יורשע בדין. באיזון האינטרסים המונחים על כפות המאזניים, נראה, כי הכף נוטה, במקרה זה, לטובת עניינו של הציבור במלחמה בנגע הלבנת ההון ולביעור תופעה זו. לפיכך, סברתי כי יש מקום לתפיסת הרכוש, אותו ניתן יהיה לחלט בעתיד. עם זאת, מוצא אני להבחין בין הכספים המצויים בחשבון הבנק ה"מוקפא" לבין המט"ח שנתפס. הכספים שבחשבון, גם אם אינם כספי המעילה, מצויים בחשבון בנק אליו הועברו כספי העבירה, הגם שמדובר בסכום הנופל משמעותית מכספי המעילה שהופקדו בו. לעומת זאת, לא מצאתי כל זיקה בין המט"ח שנתפס לבין פעילותו של המשיב בכספי העבירה. לפיכך, סבור אני כי תפיסת רכוש זה עשויה להיות בלתי מידתית בנסיבות העניין. לפיכך, החלטתי לפנים משורת הדין, לדחות את הערר ככל שהוא נוגע למט"ח. הערר מתקבל לעניין חשבון הבנק מס' 217727 בבנק דיסקונט, סניף חזון איש בבני ברק. אציין כי לא מצאתי שיש בטענות ב"כ המשיב לעניין "מחדלי החקירה" והשיהוי בהליכים, כדי להביא לשינוי החלטתי זו. סוף דבר 7. הנני מורה על הארכת תוקף תפיסת חשבון הבנק למשך 3 חודשים, מיום מתן החלטתי זו. אם תוך התקופה הנ"ל לא יוגש כתב אישום, ישוחרר חשבון הבנק התפוס, אלא אם תינתן החלטה אחרת על ידי בית משפט מוסמך. הנני מורה על שחרור המט"ח אשר נתפסו מידי המשיב ביום 19.03.01. חילוט