1. לפנינו תביעה לתשלום שכר עבודה, פיצויי הלנה, פיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנה, דמי מחלה, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשי שכר, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, דמי אבטלה, פגיעה בגובה דמי לידה ופיצוי בגין נזק לא ממוני שהגישה התובעת כנגד הנתבעים. הנתבעים הגישו כנגד התובעת תביעה שכנגד. 2. רקע עובדתי: א. נתבעת 1 (להלן: "אקסיט 2006") היא חברה בבעלות נתבע 2 (להלן: "רמי") בניהולה היו מעורבים הן רמי והן בנו יניר, נתבע 3 (להלן: "יניר"), נתבעת 4 (להלן: "אקסיט אופנה") היא חברה בבעלות יניר ונוהלה על ידו ועל ידי אביו רמי. ב. במועדים הרלוונטים שיפורטו להלן, ניהלו נתבעות 1 ו-4 רשת של שלוש חנויות בעיר פתח תקוה, רמת גן (להלן: "סניף רמת גן") ותל אביב (להלן: "סניף רמת אביב"). ג. התובעת הועסקה כמנהלת חנות בגדים (להלן: "החנות") בקניון אבנת בפתח תקוה (להלן: "הקניון"). ד. התובעת הועסקה בחנות מיום 25/08/04 ועד ליום 08/01/06. מיום 25/08/04 ועד ליום 31/12/05 הועסקה על ידי נתבעת 4 ומיום 01/01/06 ועד ליום 08/01/06 הועסקה על ידי נתבעת 1 (ראה עמוד 62 שורות 10-11 וכן עמוד 65 שורות 12-14 לפרוטוקול הדיון וכן ראה תלושי שכר של התובעת נספח 1 לתצהירה). ה. ביום 22/11/05 ביצעה התובעת מכירה של בגדים תוך שעושה שימוש בהנחת עובד, עבור חברתה, מנהלת חנות "רנואר" בקניון. ו. ביום 29/11/05 הגיע יניר לחנות ולאחר בחינת מצלמות האבטחה במקום מצא כי בוצעה מכירה תוך מתן הנחת עובד ללקוחה שלא היתה עובדת החנות. ז. ביום 29/11/05 פנתה התובעת לרמי וביקשה להיפגש עימו, למחרת היום נערכה פגישה בין השניים אשר הוקלטה ותומללה, לגבי תוכנה חלוקים הצדדים שלפני. ח. בשלב מאוחר יותר, הודיעה התובעת על דבר הריונה לנתבעים. ט. עבודתה של התובעת הגיעה לסיומה ביום 08/01/06, במועד זה ערכה חפיפה קצרה למחליפתה גב' ליז סברג'יל, שניהלה קודם לכן את סניף רמת גן (להלן: "ליז"). י. התובעת ילדה במזל טוב את ילדה ביום 18/08/06. יא. כאמור החל מיום 01/01/06 ניהלה הנתבעת 1 את רשת חנויות הבגדים וזאת עד לחודש אפריל 2010, נכון להיום מצויה נתבעת 1 בהליכי פירוק שנקטו עובדיה. יב. התובעת הגישה תלונה לממונה על עבודת נשים במשרד התמ"ת (להלן: "הממונה") בקשר עם סיום עבודתה וביום 04/11/07 התקבלה החלטתה הממונה לפיה לא קיימות ראיות לכך שהנתבעים ביצעו עברה על חוק עבודת נשים, התשי"ד (להלן: "חוק עבודת נשים") וכן התקבלה החלטה לסגור התיק ביחס לעבירה על חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א-2001 מחוסר אשמה. כתב ערר שהגישה התובעת על החלטת הממונה נדחה. 3. הליכים: א. תחילתה של התביעה שלפני בתביעה שהגישה התובעת לתשלום שכר עבודה בהיקף של 7 חודשים ממועד סיום עבודתה ועד ללידה (עב 3981/06) ביום 19/03/06 וכן תביעה לתשלום פיצויי פיטורים כנגד נתבעת 1 (דמ 3865/06). ב. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד ביום 07/09/06. ג. התובעת הגישה כתב תביעה מתוקן לתיק בהתאם להחלטת כב' הרשמת ויסמן (כתוארה אז) מיום 07/02/07, הנתבעת הגישה כתב הגנה מתוקן לתיק. ד. במסגרת דיון ההוכחות השני בתיק, עתרה התובעת לתיקון כתב התביעה בדרך של הוספת שמה של נתבעת 4 בהמשך, הגישה בקשה בכתב בנדון וביום 12/12/10 ניתנה החלטת ראש המותב במסגרתה התקבלה הבקשה. ה. כאמור, נתבעת 1 מצויה בהליכי פירוק ומשכך מעוכבים ההליכים כנגדה (ראה החלטת ראש המותב מיום 16/2/11). ו. בדיון שהתקיים לפנינו העידה התובעת בעצמה, מטעם הנתבעים העידו רמי, יניר, גב' ליז סברג'יל, גב' מיכל מילגרום שניהלה במועדים הרלוונטים את סניף רמת אביב. ז. התובעת הגישה תצהירים מטעם גב' ליאן וינמן וגב' אתי אטדגי דיגמי, עדות אלו לא התייצבו להעדי בפנינו ומשכך איננו נדרשים לתצהירים שהוגשו בנוסף, הנתבעת הגישה תצהיר מטעם גב' חגית זפרני, אולם זו האחרונה לא העידה בפנינו ומשכך תצהיר נמשך מתיק בית הדין. להלן נפרש טענות הצדדים בהרחבה. 4. טענות התובעת: א. התובעת חתמה על הסכם העסקה שהסדיר תנאי עבודתה. ב. התובעת נדרשה לעבוד בימים א'-ה' בהיקף של 12 שעות ביום וכן בימי שישי ופעמיים בחדש במוצאי שבת במשך כ- 4 שעות. התובעת טענה כי עבדה בממוצע 30 ימים בחודש ולאור האמור, זכאית לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות בסך 225,110 ₪ ולחלופין לתשלום סכום גלובלי בגין רכיב זה. ג. בהתאם לסיכום בעל פה שנערך בין התובעת ובין יניר התובעת היתה זכאית לתשלום שכר בסיס בסך 6,000 ₪ ומעמלות בשיעור של 2% מהתקבול החודשי ובסך הכל על סך ממוצע של 13,982 ₪. הנתבעים שילמו לתובעת שכר הנופל בהרבה מזה לגביו סוכם ומשכך זכאית לתשלום הפרשי שכר בסך 94,643 ₪. ד. הנתבעות פיצלו את רכיבי שכרה של התובעת באופן שלא שיקף נכונה את ששולם בפועל. ה. על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי הכללי להלבשה ולחלופין צו ההרחבה בענף. ולחלופין ההסכמים הבאים: ההסכם הקיבוצי הכללי לתעשיית הטקסטיל וההלבשה או צו ההרחבה מכוחו, ההסכם הקיבוצי הכללי בענפי היבוא, יצוא, מסחר בסיטונות ושירותים או צו ההרחבה מכוחו, צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיה זיקנה משלימה בתעשיה, מלאכה ותחנות דלק. לאור ההסכמים החלים על הצדדים התובעת היתה זכאית לביצוע הפרשות לקרן פנסיה בשיעור של 5% משכרה ומשכך עתרה לתשלום סך של 20,274 ₪ עבור תקופה של 29 חודשים. ו. התובעת עבדה בחריצות ובנאמנות לשביעות רצון הנתבעת וניהלה ביד רמה את החנות, שהיתה בעלת התקבולים הגבוהים ביותר מכל חנויות הרשת. ז. ביום 29/11/05 בעת שערך יניר ביקורת בחנות התנהג כלפי התובעת באופן משפיל לעיני כל העובדים ומשכך, הודיעה כי אינה מסכימה להתנהגותו וכי עוזבת את העבודה. מדובר בדברים שנאמרו "בעידנא דריתחא" אשר לאחריהם המשיכה התובעת כרגיל בעבודתה וזאת לארח שיחה שערכה עם רמי שעניין. ח. התובעת הודיעה על הריונה מחודש דצמבר 2005 וממועד זה החלו נתבעים 2-3 להפגין חוסר שביעות רצונם ממצבה. ט. התובעת פוטרה ביום 08/01/06 לאור הריונה מבלי שניתנה לה כל הודעה מוקדמת. י. התובעת פוטרה בניגוד להוראות סעיפים 10-9 לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 במהלך הריונה, ללא שהתקבל היתר משר העבודה והרווחה ובנוסף פוטרה בניגוד להוראות סעיף 2 לחוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 ומשכך זכאית לתשלום רכיבים שונים כמפורט להלן. יא. התובעת זכאית לתשלום שכר עבודה מיום הפסקת עבודתה ועד לתום "התקופה המוגנת" הקבועה בחוק בסך 97,874 ₪ בצירוף פיצויי הלנת שכר. יב. התובעת זכאית לתשלום פיצוי בגין 75% משכרה עבור תקופת חופשת הלידה שנטלה. יג. התובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בסך 33,790 ₪ בצירוף פיצויי הלנה. יד. התובעת זכאית לתשלום דמי הודעה מוקדמת של 45 ימים בהתאם לחוק עבודת נשים בסך 20,973 ₪. טו. התובעת זכאית לתשלום דמי הבראה עבור התקופה שממועד פיטוריה ועד לתום התקופה המוגנת (עד ליום 02/01/07) בסך 1,908 ₪. טז. התובעת זכאית לתשלום פדיון חופשה עבור 34 ימים בגין תקופת עבודתה ובגין התקופה שעד ללידה בסך 19,016 ₪. יז. לאחר סיום עבודתה של התובעת ביקשה לעבור לחנות "ריספקט" בקניון תמורת שכר העולה על זה שהשתכרה בנתבעת (8,000 ₪ נטו), הנתבעת טרפדה את העסקתה במקום שכן הודיעה לבעלי החנות על דבר הריונה. לאור האמור עתרה התובעת לתשלום פיצוי בגין הפסד עבודה וגרם הפרת חוזה בסך של 125,616 ₪. יח. התובעת זכאית לפיצוי בסך 50,000 ₪ בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה. יט. התובעת זכאית לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ואבדן השתכרות ודמי לידה בסך של 70,982 ₪. כ. לאור סירובם של הנתבעים לתת לתובעת מכתב פיטורים נמנעה מן התובעת אפשרות לתבוע דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי ומשכך עתרה לתשלום פיצוי בגין אבדן דמי אבטלה בסך 41,946 ₪. כא. התובעת נפצעה בברכה במהלך חודש נובמבר 2005 ומשכך נזקקה לטיפול רפואי, בהתאם קיבלה התובעת אישור היעדרות בגין 14 ימי מחלה. רמי סרב לאפשר לתובעת לנצל את ימי המחלה המגיעים לה ומשכך הגיעה לעבודה. לאור האמור עותרת התובעת לתשלום סך של 6,991 ₪ בגין דמי מחלה. כב. נתבעים 2-3 התנהלו בניגוד לדין ובניגוד להוראות חוק עבודת נשים ואף עולות כדי הפרת חובה חקוקה ומשכך יש להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבעות ולחייבם בחובותיה. 5. טענות הנתבעים: א. אין כל עילת תביעה כנגד נתבעים 2-3 ואין כל עילה להרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעות. ב. התובעת עבדה ארבעה ימים בשבוע בשעות 12:00-21:00 ויום אחד בשבוע בשעות 9:45-16:30 ו-4 שעות בימי שישי, במהלך עבודתה נטלה התובעת הפסקות ממושכות, הנתבעת שילמה לה שכרה כנדרש ומשכך אין בסיס לתביעה לתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות. ג. שכרה הממוצע של התובע עמד על סך של 7,798 ₪. ד. התובעת לא חתמה על הסכם העסקה. ה. תלושי השכר שהונפקו לתובעת משקפים נכונה את הסכומים ששולמו לה ואת סיווגם, מכל מקום, התובעת מעולם לא הלינה על תלושי השכר שהונפקו. ו. אין בסיס לטענת התובעת ביחס להסכמים הקיבוציים החלים בעניינה ומשכך אף אינה זכאית לביצוע הפרשות לקרן פנסיה מה גם שתביעתה בנדון מתייחסת לתקופה שלאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים. ז. התובעת העניקה הנחת עובד שהיתה מיועדת לשימושה האישי בלבד לחברתה שאינה עובד החנות, בניגוד לנהלי הנתבעת 4, בשעה שעשתה כן, כיבתה את מצלמות המעקב בחנות על מנת להסתיר את מעשיה. ח. במסגרת פגישתה של התובעת עם יניר ביום 29/11/05, הכחישה כי עשתה שימוש בהנחת העובד ורק לאחר מכן, במסגרת פגישתה עם רמי ביום 30/11/05 אישרה כי אכן עשתה שימוש בהנחת עובד. התנהגות התובעת מצביעה על חוסר תום ליבה ועל אמינותה. ט. התובעת התפטרה כשנתפסה בקלקלתה שעה שלא היתה בהריון, התובעת אף הודיעה לעמיתותיה מנהלות הסניפים ברמת גן ורמת אביב כי התפטרה, תוך הכפשת מנהליה ומעסיקתה. התובעת ביקשה לחזור בה מהתפטרותה אולם הנתבעת סרבה לכך שכן התובעת החסירה חלק מתקבולי החברה, הכפישה את החברה ומנעה מהנתבעת אפשרות לעריכת מעקב אחר הנעשה בחנות. י. התובעת אינה זכאית לתשלום שכר בגין התקופה שלאחר סיום עבודתה ומכל מקום חלה עליה חובת הקטנת הנזק, מה גם שלאחר סיום עבודתה עבדה בחנות "רנואר" בקניון. יא. התובעת התפטרה מעבודתה והמשיכה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת ומשכך אינה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. יב. תביעת התובעת לתשלום פיצויי פיטורים מתייחסת לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה ומשכך מהווה "תביעה מוקדמת". יג. תביעה לתשלום דמי לידה צריכה להיתבע מהמוסד לביטוח לאומי מה גם שהתובעת קיבלה דמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי. יד. התובעת אינה זכאית לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין ולרכיבים המתייחסים לתקופה שלאחר סיום יחסי עבודה בין הצדדים. טו. הנתבעים לא טרפדו העסקתה של התובעת בחנות "ריספקט" ותביעתה בנדון חופפת לתביעתה לתשלום שכר עבודה. טז. התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין הפסד דמי אבטלה שכן התפטרה מעבודתה מה גם שחלה עליה החובה להקטין את נזקה ומכל מקום רכיב זה משולם על ידי המוסד לביטוח לאומי בלבד ולא ניתן לתבעו מהמעסיק. יז. התובעת נעדרה מעבודתה עקב מחלה יום אחד בלבד ומשכך אינה זכאית לתשלום דמי מחלה עבור 14 יום ומכל מקום לא הציגה בפני הנתבעים אישור להיעדרות בת שבועיים. תביעה שכנגד: 6. טענות התובעים שכנגד: א. הנתבעת שכנגד מסרה דו"חות כספיים ודו"חות עובדים לגורמים המתחרים בתובעים שכנגד הדבר עולה כדי גזל סוד מסחרי ומשכך יש לחייבה בתשלום פיצוי בסך 100,000 ₪. ב. יש לחייב הנתבעת שכנגד בתשלום סך של 115 ₪ בגין הנחת העובד שהעניקה לחברתה. ג. הנתבעת שכנגד הסבה לתובעים שכנגד נזקים שונים, בעקבות התנהלותה והתפטרותה. ד. התובעים שכנגד נאלצו לשאת בתשלום סך של 340 ₪ בגין פרסום מודעת דרושים בעיתון וזאת לאור הצורך לגייס עובדת אחרת תחתיה. ה. בעקבות הענקת הנחת העובד נדרשו נתבעים 2-3 לבקר תדיר בחנות ולבצע פיקוח הדוק על עבודתה ומשכך עתרו לתשלום סך של 6,000 ₪ בגין השחתת זמנם. ו. הנתבעת שכנגד פיטרה עובדת (להלן: "אתי אטדגי") ו"קנסה" אותה- ביצעה קיזוזו סכום משכרה שלא כדין, מבלי שהתייעצה עם הממונים עליה. בעקבות זאת, הגישה אטדגי תביעה כנגד התובעת שכנגד וזאת ביוזמת הנתבעת שכנגד. התנהלות התובעת בעניין הסבה לנתבעת נזק בהיקף של 1,500 ₪ המהווה עלות הטיפול בתביעת אטדגי. ז. בעקבות התפטרות הנתבעת שכנגד נאלצה מעסיקתה, התובעת שכנגד, לערוך רה-ארגון במסגרתו ערכה ראיונות, הכשירה מנהלת חדשה, החליפה צוות עובדות תוך הענקת העלאות שכר ומשכך עתרו לחייב הנתבעת שכנגד בתשלום סך של 15,000 ₪. 7. טענות נתבעת שכנגד: א. הנתבעת שכנגד היתה זכאית להנחת עובד אולם לא ניצלה אותה, השימוש בהנחה נעשתה בטעות ובתום לב והסכומים לא שולשלו לכיסה הפרטי של הנתבעת שכנגד. מדובר בעסקה שלא גרמה לחנות אופנה חסרון כיס והנתבעת שכנגד לא נהנתה ממנה. ב. התובעת לא כיבתה את מצלמות האבטחה בזמן הענקת הנחת עובד לחברתה. ג. התובעים שכנגד נהגו "לקנוס" את עובדיהם ומשכך, ובהתאם להוראתם, נקנסה אטדגי ובדין הגישה תביעה כנגד אקסיט 2006. ד. התובעים שכנגד הם שפיטרו את הנתבעת שכנגד ומשכך אין בסיס לטענתם לפיה עליה לשאת בעלות כלשהי שצמחה בעקבות הפסקת עבודתה. דיון והכרעה: 8. בפתח הדברים נציין כי הגענו לכלל הכרעה לפיה התובעת זכאית לתשלום פדיון חופשה מנתבעת 4 בלבד וכי יש לדחות התביעה שכנגד, להלן נפרש החלטתנו. 9. יריבות-תביעה להרמת מסך: א. התובעת הגישה תביעתה כנגד רמי, בעל מניותיה של נתבעת 1 וכנגד ויניר, בעל מניותיה של נתבעת 4, לאור העדויות שהובאו בפנינו התרשמנו כי שניהם היו מעורבים בניהולן של שתי החברות. ב. יניר העיד כי אקסיט 2006 נפתחה על מנת לבצע מהלכים עסקיים נוסף על אלו שניהלה אקסיט אופנה ובהתאם ליעוץ מס שקיבלו הנתבעים מרואה חשבון (עמוד 63 שורות 8-18 לפרוטוקול הדיון). רמי ויניר העידו כי אקסיט 2006 נרשמה על שמו של רמי וכי הוא היה מעורב בניהולה יותר מיניר שכן במועדים הרלוונטים יניר היה עסוק בלימודיו (ראה עדות יניר בעמוד 68 שורות 21-23 וכן עדות רמי בעמוד 85 שורות 22-23 לפרוטוקול הדיון). ג. מיכל מילגרום העידה כי מתכונת העסקתה באקסיט אופנה היתה דומה למתכונת עבודתה באקסיט 2006 (עמוד 39 שוורת 7-15 לפרוטוקול הדיון), ליז שעבדה בחנויות הרשת בשנים 2010-2002 טענה כי עבדה בחברה אחת עם אותם בעלים כל השנים (עמוד 51 שורות 21 לפרוטוקול הדיון). ד. במסגרת כתב התביעה שהגישה התובעת עתרה להרמת מסך ההתאגדות בטענה כי הנתבעים הפרו את הוראות חוק עבודת נשים וחוק שיוויון ההזדמנויות וכן נמנעו מלשלם לה זכויות סוציאליות כנדרש. במסגרת סיכומיה הרחיבה התובעת את יריעת טענותיה וטענה מספר טענות בגינן יש להרים את מסך ההתאגדות מעל נתבעות 1 ו-4, לטענתה מדובר בחברות משפחתיות שהיה ביניהן עירוב נכסים כמו כן טענה כי הנתבעות שילמו לעובדת בשם חגית זפרני משכורת במזומן. בנוסף טענה התובעת כי הנתבעים הנפיקו עבורה תלושי שכר שלא שיקפו את רכיבי השכר ששולמו לה כנדרש לה. ה. נקודת המוצא בדיני חברות היא כי חברה היא אישיות משפטית הנבדלת מבעלי המניות בה (ראה דב"ע נג/3- מחמוד וג'יה-גלידות הבירה, פד"ע כז, 345). עם זאת, קיימות נסיבות חריגות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה "דוקטרינת הרמת המסך מבוססת על הרעיון שקיומה של חברה באשיות משפטית נפרדת מבעליה נועדה לאפשר לה ניהול עסקים כדין ובתום לב ולא נועד להוות כסות מפני מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה כלפי המתקשרים עימה או נושיה. כך בכלל וכך במיוחד כלפי נושים שהם עובדי החברה, עימם קיימים יחסים משפטיים קרובים ונמשכים המטילים על בעלי החברה אחריות מוגדרת." {ראה ע"ע 1452/04 אביר-חוסיין (לא פורסם, ניתן ביום 22/5/06)}. לאור האמור, הרמת מסך תעשה במסורה בהתאם לנסיבות העניין, בית המשפט העליון חזר לאחרונה על הלכה זו במסגרת ע"א 4403/06 איזיק שפירא נ' עיריית תל אביב (טרם פורסם, ניתן ביום 23/03/11) (להלן: "פסק דין איזיק"). ו. מרבית טענותיה של התובעת לעניין הרמת מסך נטענו לראשונה בשלב הסיכומים ודינן להידחות, מה גם שאף לגופו של עניין לא מצאנו מקום להרים את מסך ההתאגדות. ז. כפי שנפרש להלן, לא מצאנו כי נפל פגם בהתנהלות נתבעים 2-3 בקשר עם סיום עבודתה של התובעת וכפי שנפרש להלן לא מצאנו כי עברו על הוראות החוק הרלוונטיות בנדון. התובעת לא הוכיחה כי התנהלותם של יניר ורמי במסגרת ניהול החברות שבבעלותם היתה בלתי חוקית או כי נעשה בהן שימוש לרעה. בחירתם של הנתבעים להפסיק פעילותה של נתבעת 4 ולנהל עסקיהם במסגרת נתבעת 1 היא לגיטימית ושיקוליהם העיסקיים המיסויים אינם מהוים שימוש לרעה או מעשה בלתי חוקי כאמור. במסגרת פסק דין איזיק קבע בית המשפט העליון כי העובדה שבעל מניות מעוניין ליהנות מיתרונותיה של האישיות המשפטית הנפרדת כמו גם היותה של חברה "משפחתית" אין בהן כדי להביא להרמת מסך. ח. נציין כי נתבעת 1 המצויה בהליכי פירוק היתה פעילה עד לחודש אפריל 2010, למעלה מארבע שנים ממועד הפסקת עבודתה של התובעת בחנות ומשכך אנו סבורים כי העברת פעילות אקסיט אופנה לאקסיט 2006 לא נעשתה על מנת להתחמק מחובותיה או על מנת לרוקנה מתוכן. לאור כל האמור, אין מקום להרים את מסך ההתאגדות מעל לנתבעות 1 ו-4 בלבד ומשכך דין התביעה כנגד נתבעים 2-3 להידחות. 10. ההסדרים החלים על הצדדים: א. התובעת טענה במסגרת כתב התביעה כי חלים בעניינה מספר הסכמים קיבוציים או צוי הרחבה; ההסכם הקיבוצי הכללי להלבשה או צו ההרחבה שהוצא מכוחו, ההסכם הקיבוצי הכללי לתעשיית הטקסטיל וההלבשה או צו ההרחבה מכוחו, ההסכם הקיבוצי הכללי בענפי היבוא, יצוא המסחר בסיטונות ושירותים או צו ההרחבה מכוחו וכן צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיה זיקנה משלימה בתעשיה, מלאכה ותחנות דלק. במסגרת סיכומיה טענה לחלות ההסכם הקיבוצי בענף ההלבשה ולחלופין ההסכם הקיבוצי הכללי בענפי היבוא, יצוא המסחר בסיטונות ושירותים או צו ההרחבה מכוחו. הנתבעים טענו כי התובעת לא הוכיחה חלותם של ההסדרים הנטענים. ב. אנו סבורים כי ההסכמים הקיבוציים לגביהם טענה התובעת אינם חלים בעניינינו ונפרש. הנתבעות לא עסקו ביצור בגדים ומשכך לא חל בעניינינו ההסכם הקיבוצי בענף ההלבשה. מצאנו כי הנתבעות ניהלו חנויות בגדים- קרי מסחר קמעונאי בבגדים, אף אם יבאו בגדים לשם מכירתם, אין מדובר בעיקר עיסוקם ואין מדובר ביבוא לצורך "סיטונאי" ומשכך מצאנו כי ההסכם הקיבוצי בענפי היבוא, יצוא המסחר בסיטונות ושירותים אינו חל בעניינינו {בעניין זה ראה עב 1852/01 ברנשטיין-חברת מזדה (מצדה) בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 10/04/05)}. 11. שכרה הקובע של התובעת: א. התובעת טענה כי סיכמה עם יניר בעל פה כי שכרה יעמוד על סך של 6,000 ₪ נטו וכי בנוסף לכך ישולמו לידיה בונוסים בהיקף של 1.5% מהכנסות החנות שעד לסכום 230,000 ₪ וכי מכל תקבול העולה על סכום זה תהא זכאית ל-2%. לאור האמור ובשים לב לתקבולי החנות החודשיים התובעת טענה כי היתה זכאית לתשלום חודשי בסך של 13,982 ₪ (ראה סעיפים 6-9 לתצהיר התובעת). ב. הנתבעות טענו כי שכרה של התובעת עמד בממוצע על סך של 7,798 ₪ בלבד. במסגרת עדותו טען יניר כי שכרה של התובעת הורכב משכר בסיס 3,500 נטו בצירוף דמי נסיעות בסך 200 ₪ בתוספת בונוסים- אחוז מהפדיון עד 230,000 ₪ ושני אחוזי מהפדיון שמעבר לסכום זה, לכל הפחות 6,000 ₪ נטו (עמוד 71 שורות 13-15 לפרוטוקול הדיון) בהמשך טען כי שכר הבסיס עמד על סך של 3,300 ₪ זאת בשים לב לעובדה כי חלה עליה בתשלום דמי הנסיעות (ראה עמוד 72 שורה 4 לפרוטוקול הדיון). ג. מילגרום העידה כי קיבלה לידיה שכר בסיס בסך 5,000 ₪ ובנוסף שולם לידיה בונוס בהתאם לתקבולי החנות (עמוד 41 שורות 17-21 לפרוטוקול הדיון), לטענתה, שכרה היה שונה משכר התובעת שכן שכר הבסיס של מנהלות החנויות השונות היה שונה וכי היא הרויחה יותר מתובעת (עמוד 49 שורות 15-18 לפרוטוקול הדיון). ליז אישרה כי בפתח תקוה היעד היה יעד חודשי של 230,000 ₪ אולם לא זכרה מהו אחוז החישוב של הבונוס (עמוד 57 שורות 19-21 לפרוטוקול הדיון) כמו כן העידה כי לכל סניף היה יעד משלו (עמוד 53 שורה 1 לפרוטוקול הדיון). נציין כי עדותן של השתיים היתה מהימנה ועקבית לכל אורכה וכי במועד הדיון כלל לא הועסקו על ידי הנתבעות. ד. התובעת הציגה במהלך הדיון נספח שסומן ת/2 שכותרתו "דו'ח פתיחה וסגירה של חנויות" במסגרתו פורטו שעות פעילות החנות למשך השבוע הרלוונטי, פדיון החנות (נמחק) וכן טבלה במסגרתה פורטו הנתונים הבאים: "2%-1.5% אשר משתתפים", "סה"כ אדומים", "מנהלת", "בונוס 200 ₪". ליז העידה כי הטבלה נסבה על תשלום בונוס שבועי למנהלות החנות (עמוד 59 שורות 1-19 לפרוטוקול הדיון). ה. התובעת הציגה מסמך זה בשלב הדיון בלבד ולא פרשה מהותו בנוסף, בחרה למחוק את פירוט תקבולי החנות שפורטו במסמכים אלו תחת הכותרת "לילי מכרה בס"כ __ ₪" "פדיון חנות נכון ל (תאריך- היום האחרון בשבוע נשוא הדו"ח) הינו ____ ₪. " ו. לאור כל האמור מצאנו לדחות גרסת התובעת ביחס לאופן חישוב שכרה המגיע ולקבל גרסתו של יניר בעניין, אשר מתיישבת עם האמור בתלושי השכר של התובעת. מהימנה עלינו עדות מילגרום לפיה השתכרה שכר העולה על זה של התובעת ובשים לב לעובדה כי שכר הבסיס שלה עמד על סך של 5,000 ₪ הרי שאין בסיס לטענת התובעת לפיה סוכם עימה כי שכר הבסיס המגיע לה יעמוד על סך 6,000 ₪ נטו. טענת התובעת באשר לסיכום בעל פה שנערך עימה כאמור נטענה מבלי שצורפה לה אסמכתא ולאור כל האמור מצאנו לדחותה. ז. אנו סבורים כי יש לראות בשכרה הקובע של התובעת את שכר הבסיס בצירוף הבונוסים ונפרש. הנתבעות שילמו לתובעת בונוסים כנגזרת מרווחי החנות אשר השתנו מחודש לחודש, שיעורם של הבונוסים היה לעיתים שווה ערך לשכר הבסיס ולעיתים אף עלה עליו בהרבה (ראה לדוגמה תלוש שכר לחודש 12/2004 במסגרתו הבונוסים ששולמו לתובע הוו כ-180% משכר הבסיס: שכר בסיס-4,426 ₪ בונוסים- 8,086 ₪) {בעניין זה ראה דב"ע נג 3-85 רגב רוני-טלקום ב.ו. (לא פורסם, ניתן ביום 30/11/93)}. בנוסף, אין זה מתקבל על דעתנו כי שכרה של מנהלת חנות עומד על סך של 3,300 ₪ נטו לחודש. לאור כל האמור, יש לראות בבונוס ששולם לתובעת כחלק בלתי נפרד משכרה ובהתאם, שכרה הממוצע של התובעת עמד על סך של 8,071 ₪ לחודש. 12. היקף עבודתה של התובעת-שעות נוספות: א. התובעת טענה כי רמי ראיין אותה עובר להתחלת עבודתה וכי יניר סיכם עימה את תנאי עבודתה, לטענתה חתמה על חוזה העסקה במסגרתו נקבע היקף עבודתה; בימים א'-ה' למשך 9 שעות ביום ובימי ו' בהיקף של 4 שעות וכן סוכם כי לא תעבוד בימי שבת, בנוסף טענה התובעת כי הסכם ההעסקה קבע סנקציות שונות "קנסות" בגין איחורים והיעדרויות שכללו הפחתה משכר העבודה בגין איחורים או אבדן דיסקית. התובעת טענה כי נדרשה לעבוד בהיקף שעות העולה בהרבה על זה שסוכם במסגרת הסכם ההעסקה; למשך 12 שעות ביום מ-9:00 עד 21:00 ולחלופין מהשעה 12:00 עד 22:30, בימי ו' עבדה כארבע שעות ובמוצאי שבת כ-3 שעות (סעיף 4 לתצהיר התובעת). התובעת טענה כי הנתבעת נמנעה מלשלם לידיה גמול בגין עבודה בשעות נוספות ומשכך עתרה לתשלום מתאים. ב. הנתבעות הכחישו תחילה קיומו של הסכם עבודה בין הצדדים (ראה סעיף 44 לתצהיר יניר) כשבהמשך במסגרת דיון שהתקיים הודה יניר כי התובעת חתמה על הסכם עבודה אולם טען כי אינו מצוי בידי הנתבעת (עמוד 72 שורה 10 לפרוטוקול הדיון). בנוסף טענו הנתבעות כי התובעת לא עבדה במסגרת שעות נוספות שכן עבדה ארבעה ימים בשבוע בשעות 12:00-21:00 יום אחד בשבוע בשעות 9:45-16:30 וארבע שעות בימי שישי, כמו כן טענו הנתבעות כי התובעת ניצלה פרקי זמן ממושכים להפסקות וסידורים (ראה סעיף 41 לתצהיר יניר), לתמיכה בטענתן צרפו הנתבעות דו"חות נוכחות חודשיים לשנת 2005 (ראה נ/8). ג. עוד טענו הנתבעות כי לאור תפקידה של התובעת כמנהלת חנות הרי שלא היתה זכאית לתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות שכן שימשה ב"תפקיד הנהלה" כאמור בהוראות סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951. אין בידינו לקבל טענת הנתבעות בנדון, התובעת שימשה כמנהלת חנות, ברי כי היו בידיה סמכויות שונות וכי התפקיד דרש מידה רבה של אחריות עם זאת אין מדובר בתפקיד הנהלה בכיר הנוגע לקביעת מדיניות החברה המוציא את התובעת מגדרי חוק שעות עבודה ומנוחה{באשר להגדרת תפקיד הנהלה ראה ע"פ (ארצי) 16/08 מדינת ישראל - משרד התמ"ת - בסט ביי רשתות שיווק בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 04/01/09); ע"ע 188/06 בוג'ו-קל בניין (טרם פורסם, ניתן ביום 28/11/10)}. ד. נציין כי טענת הנתבעות בדבר היעדרו של הסכם העסקה מוטב ולא היתה נטענת עם זאת, וכפי שנפרש להלן, מצאנו כי התובעת לא הוכיחה כי הועסקה בהיקף שעות כנטען על ידה. ה. שכרה של התובעת כעולה מתלושי שכרה, היה מורכב משכר בסיס בסך 3,300 ₪ ומבונוסים בהמשך נדון במבנה שכר מכל מקום לא שולם לידיה גמול בגין עבודה בשעות נוספות. ו. הנתבעות צירפו דו"חות נוכחות של התובעת במסגרתם פורשו שעות עבודתה בהתאם לכרטיס הנוכחות בו עשתה שימוש. התובעת טענה כי לא קיבלה את דו"חות נוכחות בזמן אמת וכי "אף פעם" לא היתה מדפיסה כרטיס (עמוד 7 שורות 12-13 לפרוטוקול הדיון), התובעת טענה כי הממונים עליה ידעו כי אינה מחתימה את כרטיס הנוכחות (עמוד 7 שורה 4 לפרוטוקול הדיון) בהמשך העידה כי לעיתים העירו לה על כך (עמוד 32 שורות 4-5 לפרוטוקול הדיון). התובעת העידה באשר להיקף עבודתה: ש.תסבירי לנו מה את כן זוכרת? באיזה מסגרת שעות עבדת? ת. מ- 09:00 עד 21:00 או מ- 12:00 עד הסגירה, זה היה לפחות 4-5 ימים בשבוע. (ההדגשה שלי-א.ע.) (עמוד 9 שורות 3-5 לפרוטוקול הדיון). ש. כתוב תאריך כניסה ב- 02/01 , תאריך כניסה ותאריך יציאה? ת. יכול להיות שזה נכון ויכול להיות שלא, א ני לא זוכרת. כל מה שאתה מראה לי אני לא זוכרת בוודאות עבר זמן רב. ש. אני מפנה אותך ל- 07 לינואר ? ת. יכול להיות שאלה השעות, זה יום שישי. ש. אני מסתכל על דוח השעות שלך, את טוענת שהתחלת לעבוד ב- 09:00 וזה לא נראה בדו"ח שלך? ת. אין לי מושג. אני עבדתי לרו ב בבוקר, לא יכול להיות שהגעתי בשעה 13:00 לעבודה. בחיים לא הייתי מגיעה ב- 13:00 וגם לא בשעה 14:00. לפעמים הייתי שוכחת להחתים כרטיס ואחרי שעתיים שלוש אחת העובדות היתה מכניסה אותי לעבודה" (עמוד 7 שורה 16 עד עמוד 8 שורה 2 לפרוטוקול הדיון). התובעת טענה כי עבדה בהיקף העולה על זה לגביו טענו הנתבעות אולם לא יכלה לאמר כמה שעות עבדה בחודש שכן במועדים הרלוונטים כל שעניין אותה היה הפדיון החודשי בנוסף טענה כי נהגה להחליף מוכרות שנעדרו (עמוד 8 שורות 16-17 לפרוטוקול הדיון), התובעת אף אישרה כי שעות עבודתה השתנו כל חודש ובהתאם שאף שולם לה שכרה (עמוד 6 שורות 18-20 לפרוטוקול הדיון). ז. מילגרום וליז ששימשו כמנהלות חנות במועדים הרלוונטים העידו כי החתימו באופן קובע כרטיס נוכחות (ראה סעיף 8 לתצהיר מילגרום ועדותה בעמוד 48 שורות 6-8 לפרוטוקול הדיון; ראה סעיף 14 לתצהיר ליז ועדותה בעמוד 57 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון). מילגרום העידה כי "משרת מנהלת היא משרה גלובלית, ברור לגמרי שלפעמים אתה נשאר פחות ולפעמים יותר, מעולם לא היתה לי בעיה עם החברה" (עמוד 44 שורות 6-7 לפרוטוקול הדיון), ליז טענה כי שולם לידיה כל המגיע לה, שכר בסיס ובונוסים וכן טענה כי לא ביצעה עבודה בשעות נוספות שכן עבדה בהיקף של חצי משרה (עמוד 57 שורות 8-12 לפרוטוקול הדיון). ח. התובעת הציגה מספר גרסאות באשר לשימוש בכרטיס הנוכחות ובאשר לשעות העבודה שביצעה. בנסיבות העניין מצאנו כי היה על התובעת להחתים כרטיס נוכחות, בהתאם לדרישת מנהליה ובדומה ליתר המנהלות ברשת עם זאת לאור עדותה וכעולה מדוחות הנוכחות שהוצגו בפנינו החתימה כרטיס באופן חלקי בלבד. מצאנו לדחות גרסת התובעת לפיה החתימה כרטיס במהלך היום ולא עם התחלת עבודתה ובנסיבות העניין מצאנו לקבל האמור בדו"חות הנוכחות. אנו ערים לעובדה כי ישנם ימים בהם התובעת התייצבה לעבודה אולם לא החתימה כרטיס ומשכך אין לכך ביטוי בדו"חות הנוכחות עם זאת, אנו סבורים כי במועדים בהם התובעת החתימה כרטיס כנדרש, לא ביצעה עבודה בהיקף שעות כנטען על ידה ומשכך, מצאנו לדחות גרסתה באשר להיקף השעות שביצעה לטענתה. לאור האמור, אנו דוחים תביעת התובעת לתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות. 13. סיום עבודתה של התובעת: א. המחלוקת העיקרית בתביעה שלפנינו נסבה על סיום עבודתה של התובעת. במסגרת כתב התביעה המקורי שהגישה התובעת טענה כי סיבת הפסקת העבודה היא הריון "הודעתי על הריוני בעבודה, לאחר חודש וחצי פוטרתי" (ראה דמ 3865/06), בהמשך במסגרת כתב התביעה המתוקן הציגה גרסה אחרת לעניין, לטענת התובעת במהלך חודש נובמבר 2005 הגיע יניר לחנות הטיח בה דברים קשים בדבר שימוש שלא כדין בהנחת עובד לעיני כל העובדים והשפילה, התובעת בתגובה הודיעה כי "היא לא מסכימה להשפלות שאם לא טוב לו היא תעזוב" וכי דברים אלו נאמרו בעידנא דריתחא. לפיכך, המשיכה התובעת ועבדה כרגיל גם לאחר התקרית של הנחת העובד. רק כשנודע שהתובעת בהריון, וביום 1.8.06 ו/או בסמוך לכך, הנתבע 2 פיטר את התובעת, כעבור כחודשיים מהתקרית, והפיטורין נעשו מיידית ללא הודעה מוקדמת מאחר והיתה בהריון" (סעיף 14 לכתב התביעה המתוקן). עוד טענה התובעת כי "הנתבע 2 לקח את התובעת לשיחה, כיומיים לאחר שהודיעה על הריונה, ואמר לה לאחר התפתלויות רבות, בשיחה 'בארבע עיניים' בינו לבין התובעת, כי לא נעים לו אבל הוא חייב לתת לה ללכת ושאין הוא יכול להחזיק אותה בעבודה, מאחר והנתבע 3 אינו מוכן שהיא תישאר בעבודה, בשל הנסיבות שנוצרו… "(סעיף 15 לכתב התביעה). "יצויין כי, החל מחודש 1/06 החלו מנהלי ובעליה של הנתבעת 1, לעשות פרצופים לתובעת וזאת מרגע שנודע להם שהתובעת בהריון, ולאחר שהתובעת הודיעה לנתבעת 1 ו/או מי מטעמה ולנתבעים 2-3, כי הינה בהריון. יצויין כי עד לאותו מועד עבדה התובעת כרגיל. כעבור תקופה קצרה ממתן ההודעה על הריונה של התובעת, ביום 8.1.06 ו/או בסמוך לכך, בעת שהיתה בחודש השני להריונה פוטרה על ידי נתבע 2 בעליה של נתבעת 1..." (ההדגשה שלי-א.ע.) (סעיף 16 לכתב התביעה). ב. מסגרת תצהירה טענה התובעת כי "רק כשנודע לי שאני בהריון- במהלך חודש דצמבר 2005, ביום 8.1.06 ו/או בסמוך לכך, הנתבע 2 פיטר אותי, כעבור כחודשיים מהתקרית, והפיטורין נעשו מיידית ונאמר לי מפורשות על ידי רמי כי פוטרתי בשל הריוני זאת ללא הודעה מוקדמת." (סעיף 14 לתצהיר התובעת). "הנתבע 2 לקח אותי לשיחה, זמן קצר לאחר שהודעתי על הריוני, ואמר לי לאחר התפתלויות רבות בשיחה 'בארבע עיניים' בינו לביני, כי לא נעים לו אבל הוא חייב לתת לי ללכת ..מאחר והנתבע 3 אינו מוכן שהיא תישאר בעבודה, בשל הנסיבות שנוצרו: הנחת העובד וכן ההריון." "יצויין כי החל מחודש 12/05-1/06 ו/או בסמוך לכך, החלו מנהלי ובעליה של הנתבעת 1, לעשות לי 'פרצופים' וזאת מרגע שנודע להם שאני בהריון" (ההדגשה שלי-א.ע.) (סעיף 16 לתצהיר התובעת). ג. מהלך הדיון בתיק הציגה התובעת גרסה השונה בתכלית מזו שפורשה בכתב התביעה המקורי. ד. אין חולק כי ביום 22/11/05 התובעת מכרה בגדים לחברתה תוך שעשתה שימוש בהנחת עובד המיועדת לשימוש עובדי החנות בלבד. התובעת טענה כי הדבר נעשה בטעות ובתום לב וכי מרבית עובדי הנתבעות עושים שימוש בהנחת עובד (סעיף 14 לתצהיר התובעת; עמוד 20 שורות 12-17; עמוד 20 שורות 18-24 וכן עמוד 21 שורות 1-6 לפרוטוקול הדיון). אין חולק כי ביום 29/11/05 הוחלפו דברים בי התובעת ליניר בקשר עם אירוע זה. ה. יניר טען כי ביום 22/11/05 כובו מצלמות האבטחה בחנות, למשך 4 דקות, במהלכן בוצעה המכירה וכי הדבר נעשה על ידי התובעת במתכוון (ראה סעיף 10 לתצהיר יניר), לתמיכה בטענתו צירף יניר העתק מתצוגת מסך בחנות (ראה נספח נ/1 לתצהיר יניר) ודו"ח שנערך על ידי חברת צ'קפוינט בנדון (ראה נספח נ/2 לתצהיר יניר). יניר טען כי שטח בפני התובעת טענותיו בדבר שימוש בהנחת עובד וכי זו האחרונה הכחישה את מעורבותה באירוע והשיבה כי "תבחן הדבר לעומק" (סעיף 12 לתצהיר יניר). ו. התובעת טענה כי אמרה "בעידנה דריתחא" כי לא תמשיך בעבודתה לאור התנהגותו של יניר אולם לטענתה, יישבה את ההדורים בשיחה שנערכה עם אביו, רמי. רמי הכחיש האמור לטענתו, בשיחה שנערכה בינו ובין התובעת ביום 30/11/05 שהוקלטה על ידו, הבהירה כי אינה מעוניינת להמשיך ולעבוד בחנות אולם מסרה כי מוכנה לתת הודעה מקודמת בת חודש חודשיים (ראה סעיף 15 לתצהיר רמי), רמי צירף לתצהירו את תמליל השיחה (ראה נ/4). ז. טענות יניר לפיהן התובעת הכחישה את מעורבותה באירוע מתיישבות עם עדותה לפיה הודתה במעשה בפני רמי ולא בפני יניר (עמוד 21 שורה 10 עד עמוד 22 שורה 3 לפרוטוקול הדיון) וכן עם האמור בתמליל: "רמי: רק שניה, את התנהגת בניגוד לנהלים, את ניסית לזרוק את זה על ליאן באותו רגע. ליעלי: לא ניסיתי לזרוק על ליאן. רמי: רק שניה, אמרת אני אשאל את ליאן, רק שניה. לילי: אמרתי שאני לא יודעת...מהפדיחה שהוא הכניס אותי ליד כל ה..."(עמוד 7 שורות 15-19). ח. במסגרת התמליל הוחלפו הדברים הבאים: "רמי: או-קי, אז למה לא שמרת על קור רוח. אז בואי נעשה ככה, מה את, לאן את הולכת? את אומרת שאת לא רוצה להיות בחנות. לילי: אני לא יכולה, אני לא, אני לא יכולה להיות פה כבר. לא אני אסיים והכל, אבל אני לא יכולה להמשיך. אני לא יכולה...(עמוד 5 לתמליל שורות 20-23) ... לילי: אני לא יעזוב לך את החנות בלי לראות מה קורה, אני אהיה ואני אתפקד. אני אתפקד כמו שצריך אני לא...ברור. אני לא בן אדם שהולך לזיין אותך...אתה צריך אותי...אני אתן לך חודש חודשיים כמה שאתה צריך אותי... (עמוד 8 שורות 12-15) ... לילי: אני אומרת לך שוב, אני לא הולכת להילחם, אני אומרת לך אני נותנת כמה שצריך, אתה תמצא מחליפה אני אדריך אותה, אני יראה לה הכל ואני..." (עמוד 9 שורות 7-9). במסגרת עדותה הכחישה התובעת כי בשיחתה עם רמי ביום 30/11/05 הודיעה כי תתן לו הודעה מוקדמת בת "חודש חודשיים" (עמוד 26 שורות 22-24 לפרוטוקול הדיון). ט. ליז העידה כי התובעת ביום 29/11/05 הודיעה לה התובעת טלפונית כי מתפטרת מעבודתה, בטענה שאינה יכולה להמשיך לעבוד כשבודקים את הנעשה בחנות בעזרת מצלמות (סעיף 4 לתצהיר ליז; עמוד 53 שורות 11-14 וכן עמוד 56 שורות 9-10 לפרוטוקול הדיון). מילגרום הצהירה כי ביום 30/11/05 מסרה לה התובעת טלפונית כי הודיעה לרמי על התפטרותה ובנוסף הכפישה את מנהלי הנתבעת 4 (סעיף 4 לתצהיר מילגרום; עמוד 40 שורה 7 וכן עמוד 44 שורות 19-21 לפרוטוקול הדיון). הנתבעות צרפו פלט שיחות יוצאות ממכשיר הטלפון שהועמד לרשות התובעת ממנו עולה כי עמדה בקש טלפוני שוטף וכי אכן במועדים הרלוונטים בציעה שיחות לעדות כמפורט לעיל (ראה נספח נ/12 לתצהיר יניר). י. התובעת טענה כי שוחחה עם ליז באופן שוטף על תפקוד החנות (עמוד 24 שורות 5-23 לפרוטוקול הדיון) אולם הכחישה כי הודיעה לה על התפטרותה וכן טענה כי ממועד תחילת עבודתה הוצבו מצלמות בחנות וכי עניין זה כלל לא הפריע לה (עמוד 25 שורות 4-9 לפרוטוקול הדיון) בנוסף, התובעת הכחישה כי מסרה למיכל מילגרום על התפטרותה (עמוד 28 שורה 16 לפרוטוקול הדיון). יא. לאור כל האמור, מהימנה עלינו עדותן של ליז ומילגרום לפיה התובעת מסרה להן כי הודיעה להן על התפטרותה. יב. גרסתה של התובעת באשר לנסיבות פיטוריה הנטענים ולמועד בו התרחשו כמו גם באשר למועד בו גילתה לנתבעים כי היא בהריון היתה פתלתלה והתובעת הציגה מספר גרסאות כפי שצוטט בהרחבה לעיל, שינויי הגרסאות כאמור בכתב התביעה המקורי, המתוקן ובתצהיריה לא התיישבו אלו עם אלו ואף עדותה בעניין לא הניחה דעתנו (ראה עמוד 29 שורות 16-24 וכן עמוד 30 שורות 1-10 לפרוטוקול הדיון). יג. רמי הכחיש כי ישב ההדורים עם התובעת וכי חזרה בה מהתפטרותה כטענתה (עמוד 89 שורות 21-14 לפרוטוקול הדיון) ואף הכחיש כי ניהל עימה שיחה ברכבו במסגרתה הודיע לה על פיטוריה (עמוד 90 שורה 1 לפרוטוקול הדיון). מהימנה עלינו עדותו בעניין ולאור כל האמור מצאנו לקבל גרסתו לפיה התובעת היא שהתפטרה מעבודתה ביוזמתה. יד. אנו ערים לעדותו של יניר לפיה לאחר התפטרות התובעת, ביקשה להמשיך ולעבוד בחצי משרה על מנת שיהא בידה לפתוח עסק עצמאי וכי דחה בקשתה (עמוד 81 שורות 10-12 לפרוטוקול הדיון). עם זאת אין בכך כדי לשנות ממסקנתנו לפיה התובעת התפטרה מעבודתה. נציין כי אף הממונה על עבודת נשים דחתה את תלונתה של התובעת בעניין נסיבות סיום עבודתה ולאור כל האמור מצאנו לדחות גרסתה לפיה פוטרה בעקבות הריונה ולקבל גרסת הנתבעות לפיה התפטרה. טו. נציין כי מילגרום וליז טענו כי הרו במהלך עבודתן וכי הנתבעים התייחסו לכך בהבנה והתחשבות, טענות אלו כשלעצמן אין בהן כדי להשפיע על מסקנתנו שלעיל אולם לאור כלל העדויות שהובאו טענתן בנדון מתיישבת עם מסקנתנו לפיה עבודתה של התובעת הופסקה ללא קשר להריונה. טז. לאור כל האמור, יש לדחות תביעותיה של התובעת בקשר עם סיום עבודתה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי אבטלה, דמי הודעה מוקדמת ובקשר להוראות חוק עבודת נשים וחוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה כמו גם עתירותיה לתשלום שכר וזכויות נלוות בגין "התקופה המוגנת". יז. במסגרת סיכומיה העלתה התובעת טענה חדשה שזכרה לא בא קודם לכן לפיה אף אם תידחה גרסתה לעניין נסיבות סיום עבודתה, הרי זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה בנתבעת 4 מיום 25/8/04-31/12/05 וזאת לאור חילופי מעבידים (ראה פרק ז' לסיכומי התובעת). טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה ומשכך אין בידינו להידרש אליה מה גם שאף לגופו של עניין דינה להידחות שכן "חילופי בעלים ב'מקום עבודה' אחד אינם מקנים אוטומטית זכות לפיצויי פיטורים, ובלבד שהחילופים לא גרמו להפסקת עבודת העובד והוא המשיך בה..." {ראה י' לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, פרק 4 עמוד 6 (ראה עמודים 6-7), הוצאת ניצן}. (ראה גם דב"ע שם/67-3 יעל נוסבאום - עירית גבעתיים פד"ע יב, 194, 198-199; בדב"ע מא/127-3 נפתלי ווהל - אבשלום אנצלביץ פד"ע יג, 248, 251-252). בנסיבות שלפנינו התובעת המשיכה בעבודתה עם חילופי המעבידים וכאמור עבודתה הגיעה לסיומה ביוזמתה כמתוכן, עובר לחילופי המעבידים ומשכך אין בסיס לטענתה בנדון. 14. טרפוד עבודה: א. התובעת טענה כי לאחר סיום עבודתה טרפדו הנתבעים אפשרות העסקתה בחנות "ריספקט" המצויה בקניון שכן הודיעו לבעלי החנות כי מצויה בהריון. לאור האמור עתרה התובעת לתשלום סכום העולה כדי השכר שהובטח לה במסגרת חברת ריספקט (8,000 ₪ נטו לחודש) עבור 12 חודשים (סעיף 35 לתצהיר התובעת). במסגרת עדותה טענה התובעת כי נדרשה לחתום על חוזה לפיו אינה יכולה להיכנס להריון במשך שנה ולא יכלה לחתום על הסכם כזה שכן היתה בהריון במועדים הרלוונטים (עמוד 14 שורות 6-12 לפרוטוקול הדיון). ב. יניר הכחיש כי טרפד העסקתה בחנות "ריספקט" (עמוד 82 שורות 6-8 וכן שורות 20-21 לפרוטוקול הדיון) בנוסף, התובעת לא הביאה כל אסמכתא לטענתה בעניין, התובעת אך העידה כי בחור בשם "מני" אשר שימש כמנהל איזורי של החנות מסר לה דברים אלו (עמוד 13 שורות 10-19 לפרוטוקול הדיון). לאור האמור, אנו סבורים כי התובעת לא הוכיחה טענתה בעניין ומשכך מצאנו לדחות תביעתה בנדון. 15. דמי מחלה: א. התובעת עתרה לתשלום בגין 14 ימי מחלה, לטענתה בחודש ספטמבר 2005 נפלה ונזקקה לטיפול רפואי בבית חולים, לתמיכה בטענתה צרפה טופס ביקור במיון וכן אישור מחלה מרופא קופת חולים לאומית ביחס לתאריכים 15/09/05-17/09/05 (ראה נספח ו' לתצהיר התובעת). התובעת טענה כי חרף מצבה והעובדה כי רגלה נתפרה, רמי הבהיר לה כי נדרשת להתייצב בעבודה (ראה סעיף 32 לתצהיר התובעת). במסגרת עדותה טענה התובעת כי הכריחו אותה לעבוד עם תפרים למשך יומיים והבהירה כי אינה יכולה להסביר החישוב העומד בבסיס תביעתה בנדון (עמוד 31 שורות 4-6 לפרוטוקול הדיון). ב. ראשית נציין כי באישורים הרפואיים שהומצאו אין כל זכר ל-14 ימי מחלה לגביהם טוענת התובעת, במסגרת אישור בית החולים ישנה המלצה ל-10 ימי מנוחה ובפועל האישור הרפואי שקיבלה התובעת מתייחס לשלושה ימי מחלה בלבד. לאור עדות התובעת הרי שנעדרה מעבודתה ליום אחד בלבד ומשכך, אין בסיס לתביעתה לתשלום דמי מחלה עבור ימים בהם עבדה בפועל. 16. דמי הבראה: א. התובעת קיבלה תשלום עבור דמי הבראה בגין שנת עבודתה הראשונה במסגרת משכורת חודש אוגוסט 2005 וכן תשלום נוסף בגין שני ימי הבראה וזאת במסגרת משכורת חודש ינואר 2006. התובעת עתרה לתשלום בגין 6 ימי הבראה עבור "מחצית שנת העבודה השניה" (ראה סעיף 29 לתצהיר התובעת). ב. התובעת עבדה במשך שנה וארבעה חודשים בחנות ובגין כל תקופה זו שולמו לידיה דמי הבראה עבור 7 ימים כנדרש, תביעת התובעת נסבה על התקופה שלאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים. כאמור, מצאנו כי התובעת פוטרה כדין ומשכך אין לראות בתקופה שלאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים כמזכה בזכויות כלשהן ובהתאם הננו דוחים התביעה לתשלום דמי הבראה. ג. נציין כי במסגרת סיכומיה טענה התובעת לראשונה כי לא הוכח ששולמו לידיה הסכומים הנקובים בתלושי השכר בגין דמי הבראה (ראה סעיפים 137-138 לסיכומי התובעת). התובעת צרפה שני תלושי שכר לחודש ינואר 2006, האחד כולל התייחסות לתשלום דמי חופשה והבראה והשני אינו כולל רכיבים אלו. רק במסגרת סיכומיה טענה התובעת באשר לשוני בין התלושים וזאת בניגוד לטענותיה במסגרת התצהיר במסגרתו אישרה כי הסכומים הנקובים בתלושי השכר שולמו לידיה כנדרש (ראה סעיף 29 לתצהיר לעניין דמי הבראה; סעיף 31.1. לעניין פדיון חופשה). מדובר בהרחבת חזית אסורה ומכל מקום דינה להידחות בשים לב לטענות התובעת בתצהירה ובשים לב לטענות הנתבעים במסגרת סיכומיהם בעניין (ראה עמוד 42 לסיכומי הנתבעים סעיף ב'). 17. דמי חופשה: א. התובעת עתרה לתשלום בגין פדיון חופשה, במסגרת תביעתה כללה התקופה שלאחר פיטוריה ועד תום התקופה המוגנת. כאמור מצאנו כי אין בסיס לתביעתה ביחס לתקופה שלאחר סיום עבודתה ומשכך מצאנו לדחות טענותיה בנדון, עם זאת, משמצאנו כי שכרה הקובע של התובעת הוא 8,071 ₪ הרי זכאית לתשלום הפרשים בגין 5 ימי חופשה שכן דמי החופשה שולמו לידיה בהתאם לשכר הבסיס שקיבלה בסך 132 ₪ ליום בלבד, בנוסף מצאנו כי זכאית לתשלום בגין 11 ימי חופשה. ב. בהתאם לדו"חות הנוכחות שצרפו הנתבעות עולה כי התובעת נעדרה מעבודתה-ניצלה ימי חופשה בחודשים הבאים; 3 ימים בחודש ספטמבר 2005, יומיים בחודש אוקטובר 2005, יום אחד בחודש נובמבר 2005, 3 ימים בחודש דצמבר 2005 ו-5 ימים בחודש ינואר 2006. התובעת טענה כי לא ניצלה ימי חופשה בחודשים אלו, לעומתה טענה הנתבעת כי שילמה לה מלוא שכרה בחודשים אלו בהתאם לימי החופשה שניצלה בפועל וזאת, בהתאם לדו"חות הנוכחות החודשיים שמילאה. ג. כפי שציינו לעיל התובעת לא החתימה כרטיס נוכחות באופן סדיר ומשכך אנו סבורים כי העובדה שישנם ימי היעדרות בדו"חות שצורפו אינה ראיה מספקת לעניין ניצול ימי חופשה על ידה. נציין כי בחודש ספטמבר 2005, בימים 14-16 לחודש מצויין בכתב יד על גבי הדו"ח כי התובעת ניצלה ימי חופשה, ביום ה- 14/09/05 אכן נעדרה התובעת מעבודתה שכן מדובר ביום בו נפלה ונחבלה, כעולה מעדותה הרי שלאחר מכן הגיעה לעבודה קרי בימים 15/09/05-16/09/05. בנוסף נציין כי לאורך כל תקופת עבודתה של התובעת, צוין בתלושי שכרה כי עבדה 25 ימים בחודש קרי חודש מלא. ד. התובעת היתה זכאית לתשלום עבור 16 ימי חופשה לאורך תקופת עבודתה בנתבעת 4, כאמור ההליכים כנגד נתבעת 1 עוכבו ומכל מקום הועסקה במסגרתה מספר ימים בודדים ומשכך איננו נדרשים לתקופה זו. לאור כל האמור, משהנתבעות לא הוכיחו כי התובעת אכן ניצלה ימי חופשה במהלך עבודתה מה גם שלימי החופשה הנטענים אין כל איזכור במסגרת תלושי שכרה זכאית לתשלום סך של 3,414.65 ₪ בגין פדיון חופשה ולהפרשי פדיון חופשה עבור 5 ימים בסך של 892.11 ₪ ולסך כולל של 4,306.76 ₪. 18. הפרשות לקרן פנסיה: התובעת טענה כי לאור ההסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים הרי שזכאית לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה או לקופת גמל, כפי שציינו לעיל מצאנו לדחות טענותיה בדבר חלות ההסכמים הקיבוציים (ראה סעיף 10 לפסק הדין) ומשכך מצאנו לדחות טענותיה בעניין. 19. תביעה שכנגד: א. התובעים שכנגד טענו כי הנתבעת שכנגד הסבה להם נזקים במעשיה ובהתפטרותה, להלן נדון בטענותיהם אחת לאחת. ב. התובעת העניקה "הנחת עובד" בשיעור של 20% ובסך כולל של 115 ₪, לחברתה, שאינה עובדת הנתבעת 4 וזאת בניגוד לנהלים (ראה חשבונית רכישה מתאימה-נספח נ/3 לתצהיר יניר). הנתבעת שכנגד טענה כי מתן ההנחה נעשה בתום לב ובטעות ומכל מקום לא שילשלה סכומים אלו לכיסה. אכן מעשיה של הנתבעת שכנגד היו בניגוד לנהלים ונפל בהם פגם עם זאת, בנסיבות העניין ומשלא הוכח כי הסכומים הגיעו לידיה באופן ישיר מצאנו שלא לחייבה בסכום הנתבע. ג. התובעים שכנגד טענו כי בעקבות התפטרות התובעת נגרמו להם נזקים שונים שכן נאלצו לגייס ולהכשיר מנהלת, לפרסם מודעת דרושים בעיתון ולבצע רה-ארגון ברשת החנויות ומשכך עתרו לחייב התובעת בפיצוי מתאים. כל התפטרות עובד מצריכה את מעסיקו לבצע שינויים בעסק לגייס עובדים ולהכשירם, דבר הכרוך במאמץ, זמן וממון, עם זאת, אנו סבורים כי מדובר בהתנהלות רגילה של עסק במסגרתו באים ויוצאים עובדים הן ביוזמתם והן ביוזמת מעסיקם ומשכך אין מקום לחייב עובד בהשלכות הישירות של התפטרותו. לאור האמור ובשים לב לכך שהתובעת מסרה הודעה מוקדמת כנדרש, מצאנו לדחות התביעה בעניין. ד. התובעים שכנגד עתרו לחייב הנתבעת שכנגד בתשלום סך של 6,000 ₪ וזאת בגין הצורך ב פיקוח על עבודתה וביזבוז זמן שנגרם להם במהלך תקופת ההודעה המוקדמת. יניר העיד כי סכום זה משקף שכר מינימלי של מנהלת חנות וזאת בגין מעורבותו ומעורבות של רמי בניהול החנות לאור התנהלות התובעת ובגין הכשרתה של ליז כמנהלת החנות (ראה עמוד 84 שורות 5-7 לפרוטוקול הדיון). כאמור, הצורך בפיקוח על עבודת התובעת כמו גם הכשרתה הנטענת של ליז, אשר שימשה כמנהלת בסניף אחר של הנתבעים מהוה חלק בלתי נפרד מהתנהלות עסקית שוטפת ואין בה כדי לחייב הנתבעת שכנגד בתשלום כלשהוא, מה גם שספק בעינינו אם לגופו של עניין יש בטענות אלו ממש. ה. התובעים שכנגד טענו כי הנתבעת "קנסה"-ביצעה קיזוז משכרה של אחת העובדות אתי אטדגי, שהיתה קרובת משפחתה, וכי מסרה דיווח מסולף של שעות עבודתה של העובדת במטרה להביא לפיטוריה כשבהמשך, עודדה את האחרונה להגיש תביעה כנגד אקסיט 2006. התובעים שכנגד טענו כי הנתבעת שכנגד צריכה לשאת בעלות הטיפול בתביעת אטדגי בסך 1,500 ₪. ו. הנתבעת שכנגד טענה כי טיפלה באטדגי בדומה ליתר עובדי החנות ולא העניקה לה יחס מועדף חרף קשרי המשפחה בין השתיים (עמוד 18 שורות 1-6 לפרוטוקול הדיון) וכן הכחישה כי גרמה לפיטוריה או דיווחה דיווח שקרי בעניינה (עמוד 19 שורות 6-10 לפרוטוקול הדיון). התובעים שכנגד טענו בהרחבה בעניין קשריה של הנתבעת שכנגד עם גב' אטדגי וכן טענו כי הסתירה את הקשר המשפחתי ביניהן. אנו סבורים כי טענות אלו אינן מעלות ואינן מורידות ביחס לתביעה שהוגשה ומכל מקום מצאנו לקבל גרסת התובעת ומשכך לדחות התביעה בנדון. ז. סודות מסחריים: (1) התובעים שכנגד טענו כי התובעת העבירה סודות מסחריים הכוללים דו"חות כספיים ודו"חות עובדים למתחריה ומשכך עתרו לחייבה בתשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ בהתאם להוראות חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (סעיף 19 לכתב התביעה שכנגד). (2) התובעים שכנגד לא טענו מי הם המתחרים אליהם העבירה התובעת "סודות מסחריים" ואף לא טענו דבר בעניין במסגרת תצהיריהם. במסגרת עדותו טען יניר כי התובעת העבירה לחנות "ריספקט" דו"חות לטענתו, "מני" שהועסק ברספקט מסר לו מידע זה (עמוד 82 שורות 6-8, שורות 20-21 וכן עמוד 83 שורות 1-3 לפרוטוקול הדיון). טענתו נטענה בעלמא ולא הוכחה וכאמור נראה כי במסגרת תצהיריהם חזרו בהם התובעים שכנגד מתביעתם בעניין ולאור כל האמור מצאנו לדחות תביעתם בנדון. 20. סוף דבר: א. הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 4,306.76 ₪ בגין פדיון חופשה, הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 08/01/06 ועד למועד התשלום בפועל. ב. התביעה כנגד נתבעים 2-3 נדחית. ג. התביעה שכנגד נדחית. ד. משחלקה הארי של תביעת התובעת נדחה ובשים לב לכך שנדחתה אף התביעה שכנגד, מצאנו לחייב התובעת בהוצאות הנתבעים 2-4 בסך כולל של 3,000 ₪. חילופי מעבידיםהתפטרות