השופט י' דנציגר: האם מסמכים שמקורם בהליך בוררות, ואשר גילויים התבקש בהליך גילוי מסמכים על ידי צד שלישי שלא היה צד להליכי הבוררות, נהנים מחיסיון ולא ייחשפו לעיני הצד השלישי? זו השאלה שמעוררת בקשת רשות הערעור שלפנינו. העובדות הצריכות לעניין ותמצית ההליכים הקודמים 1. מקור הבקשה דנן בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט י' אטדגי) בת"א 2350/07 מיום 23.5.2012, במסגרתה חויבו המבקשים והמשיב 2 (להלן יחד: הנתבעים) לגלות למשיב 1, בנק לאומי בישראל בע"מ (להלן: הבנק) מסמכים ספציפיים מתוך הליך בוררות שנערך בין המבקשים 4-2 (להלן: המבקשים) לבין המשיב 2 (להלן: המשיב). 2. המבקשים הם אחיו של המשיב. ארבעת האחים נתבעו על ידי הבנק בתובענה כספית בסך של 3,500,000 ש"ח, בגין יתרת חוב שנרשמה על שמה של חברת י.מ. עיני קונדיטוריה בע"מ, היא המבקשת 1 (להלן: החברה). ביום 2.8.2011 פנה הבנק לבא כוח המבקשים דאז, בבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים לרבות מסמכים הקשורים בהליך בוררות שהתנהל בין המבקשים לבין המשיב. בפנייתו דרש הבנק כי הנתבעים יגלו את כל כתבי בי הדין, התצהירים והפרוטוקולים מושא הבוררות וכן את פסק הבוררות עצמו. הנתבעים סברו כי אין עליהם לגלות את המסמכים הנ"ל, והבנק עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים. במסגרת ישיבת קדם משפט שנערכה ביום 16.1.2012, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה ימציאו הנתבעים לידי הבנק מסמכים שונים, ובהם את כל החלקים הרלבנטיים בפסק הבוררות המתייחסים לחשבון הבנק מושא התובענה. בהחלטתו ציין בית המשפט כי לאחר המצאת פסק הבוררות יוכל הבנק, אם יחפוץ בכך, להגיש בקשה להמצאת מסמכים או ראיות הקשורים לחלקים שונים בפסק הבוררות. כן הורה בית המשפט כי הנתבעים ימציאו ללשכתו במעטפה חתומה את פסק הבוררות המלא. הנתבעים מילאו אחר החלטת בית המשפט והעבירו לבנק את המסמכים כמוסכם. 3. בהמשך, ביום 4.4.2012, שב ועתר הבנק בבקשה להמצאת כתבי בי הדין והפרוטוקולים מהליך הבוררות, בתוספת בקשה לגילוי טיוטת פסק הבוררות. הנתבעים התנגדו לבקשה, בטענה כי המסמכים שאותם מבקש הבנק לחשוף נוגעים לכל הסכסוכים המשפחתיים והעסקיים שבין הצדדים ולא לסכסוך בקשר לחוב הנתבע בלבד. כן טענו הנתבעים כי הליכי הבוררות הינם מטבעם חסויים וכי כך גם קבע הבורר במפורש. עוד הוסיפו הנתבעים וטענו כי כשם שהליכים מקבילים המתנהלים לפני בית המשפט לענייני משפחה, מתנהלים ב"דלתיים סגורות" ועל כן חסויים - כך אין להורות על חשיפת המסמכים שמקורם בבוררות שניהלו הצדדים. 4. בהחלטתו מיום 23.5.2012 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתו של הבנק חרף התנגדותם של הנתבעים והורה להם לגלות את כל המסמכים המבוקשים. בהחלטתו ציין בית המשפט כי הגנתם העיקרית (וכמעט היחידה) של המבקשים מפני התובענה שהגיש הבנק, היא הטענה שהחוב נוצר בשל עסקיו הפרטיים של המשיב. שאלה זו נדונה לפני הבורר כאשר כל צד שטח את טענותיו וראיותיו בעניין זה. משכך קבע בית המשפט, כי הטענות והראיות כאמור בוודאי רלבנטיות להגנתם בתביעה ומכאן חשיבות גילויים עבור הבנק התובע. בית המשפט דחה בהקשר זה את טענתם של הנתבעים בדבר קיומו של חיסיון, בציינו כי הנתבעים עצמם ביססו את טענת ההגנה מפני חבותם לבנק על הטענה שנתבררה בהליך הבוררות. כן קבע בית המשפט כי אין כל מניעה שהנתבעים יימנעו מגילוי מסמכים שאינם נוגעים לסכסוך מושא התובענה שהגיש הבנק, וכי בכך תימנע חשיפת יתר הסכסוכים המשפחתיים והעסקיים. באשר לצורך בחשיפת טיוטת פסק הבוררות, הפנה בית המשפט לסעיף 3 לפסק הבוררות, בו קבע הבורר כך: "טיוטה זו הינה תוצר של עבודה ממושכת וכללה פירוט נרחב והנמקה לכל אורכה, תוך שקיפות מלאה בכל הנוגע לנתונים, לשיקולים, למסקנות ולהחלטה שניתנה בה. בהתאם לבקשתם אפשרתי לכל אחד מהאחים להתייחס לטיוטת החלטת הבוררות ואף להגיב על התייחסותם של יתר האחים בהליך שארך כארבעה חודשים". מכאן קבע בית המשפט המחוזי, כי לנוכח הכתוב, ברורה דרישתו של הבנק לגילוי החלקים הרלבנטיים בטיוטת פסק הבוררות לחוב מושא הסכסוך. אשר על כן, הורה בית המשפט המחוזי לנתבעים להמציא לבא כוח הבנק את כל המסמכים המבוקשים, בהדגישו כי ניתן למחוק מהמסמכים את החלקים אשר אינם רלבנטיים למחלוקת מושא התביעה. תמצית נימוקי הבקשה 5. המבקשים לא השלימו עם החלטתו של בית המשפט קמא, והגישו את בקשת רשות הערעור דנן. לעמדתם, ההחלטה המחייבת אותם לחשוף את המסמכים שהופקו במסגרת הליכי בוררות חסויים (כלשונם), ובכלל זה טיוטה של פסק בוררות, פוגעת בזכויותיהם פגיעה שאינה ראויה. באשר לטיוטת פסק הבוררות, נטען כי אין למסמך כל רלבנטיות לסכסוך המתברר לפני בית המשפט קמא. טענת המבקשים היא כי הבנק מבקש לחשוף את המסמכים מושא המחלוקת בניסיון לאמת את טענותיהם של הנתבעים, וכי בנסיבות אלה אין לאפשר לו לעשות כן שעה שפסק הבוררות עצמו נמסר לידי בית המשפט וחלקיו הרלבנטיים נמסרו לבנק. בהקשר זה נטען על ידי המבקשים כי הגילוי המבוקש על ידי הבנק אינו אלא "מסע דיג" האסור על הדין. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לטענתם בדבר החיסיון שיש להחיל על מסמכים שהופקו במסגרת הליך בוררות שנוהל במקום התדיינות ב"דלתיים סגורות" לפני בית המשפט לענייני משפחה. עיקר טענתם של המבקשים היא כי הפגיעה באינטרס שלהם לפרטיות ולחיסיון שקם להם בקשר להליכי הבוררות, שהם על פי מהותם וטבעם חסויים, גובר על כל אינטרס "בלתי משמעותי" של הבנק לדלות מבין מסמכי המבקשים מסמך שיאפשר לו להתמודד עם טענות המבקשים בתביעה שהגיש. בהקשר זה מציינים המבקשים כי הבורר עצמו קבע כי מסמכי הבוררות הם חסויים, וכי היה על בית המשפט להעניק לכך משקל בהחלטתו. כמו כן טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט כאשר לא ייחס משקל לכך שהחשיפה המבוקשת היא של מסמכים הקשורים למבקשים הנתבעים - שנגררו בעל כורחם להליך, זאת להבדיל מחשיפת מסמכיהם של תובעים שלקחו בחשבון את "מחיר" החשיפה. ההליכים לפני בית משפט זה 6. ביום 20.6.2012 הורה בית משפט זה (השופט ח' מלצר) כי ההחלטה מושא הבקשה תעוכב באופן ארעי עד למתן החלטה אחרת, ובלבד שהמבקשים יפקידו במזכירות בית המשפט התחייבות לפיצוי מי שאליו מופנה הצו שתובטח באמצעות הפקדה או ערבות בסך של 20,000 ש"ח. 7. בהחלטתי מיום 23.9.2012 הוריתי על קבלת תשובתם של המשיבים לבקשה. תשובת הבנק 8. בראש ובראשונה טוען הבנק כי הלכה היא שניהול המשפט ודרכי הדיון מסורה לערכאה הדיונית וכי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעניינים מסוג זה. לגופו של עניין סבור הבנק כי המסמכים המבוקשים על ידיו רלבנטיים לבירור הסכסוך בין הצדדים, בשים לב לנקודת המוצא בעניינים כגון דא שהיא גילוי מרבי של מידע הרלבנטי למחלוקת. לעמדת הבנק, שעה שאין מחלוקת כי נושא חשבון הבנק מושא התביעה נדון במסגרת הליכי הבוררות, אין לומר עוד כי המסמכים אינם רלבנטיים לסכסוך דנן. הבנק מטעים כי ברי שהטענות שהעלו הצדדים לפני הבורר הינן חשובות ומהותיות לבירור התביעה הנוכחית. בהקשר זה מדגיש הבנק כי פסק הבורר אינו מנומק אלא כולל את "השורה התחתונה" בלבד. מכאן החשיבות, כך לפי הבנק, שבחשיפת כתבי בי הדין. באשר לצורך בחשיפת טיוטת פסק הבוררות, נטען כי סעיף 3 לפסק הבוררות מפנה לנימוקים המופיעים בטיוטה האמורה. הבנק מסכם נקודה זו ומדגיש כי נטיית הפסיקה היא לפרש את דרישת הרלבנטיות של מסמך לצורך גילויו באופן מרחיב, כאשר חובת הגילוי אף מתפרסת על מסמכים אשר תועלתם להליך המשפטי היא עקיפה בלבד. באשר לטענת החיסיון, טוען הבנק כי מכיוון שהחלטת בית המשפט המחוזי קובעת כי על המבקשים לחשוף לפני הבנק רק את העמודים הרלבנטיים לחשבון הבנק מושא התביעה - כלל לא ייפגע החיסיון הנטען, ככל שקיים חיסיון בנסיבות המקרה. בהקשר זה מדגיש הבנק כי גם אם קיים חיסיון, הרי שככל חיסיון הוא יחסי. באשר לטענה כי הליכי הבוררות חסויים כפי שהיו חסויים אם היה הסכסוך בין האחים מתברר לפני בית המשפט לענייני משפחה, טוען הבנק כי על פי סעיף 68(ה)(1) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), בסמכותו של בית משפט לענייני משפחה להורות כי הדיון כולו או מקצתו ידון בפומבי, וברי כי סמכות זו מסורה לבית המשפט קמא שדן בהליכי הבוררות. בהקשר זה מטעים הבנק כי עסקינן בסכסוך עסקי בין בני משפחה, זאת להבדיל מסכסוך הנוגע לעניינים משפחתיים אינטימיים. יתר על כן, נטען כי מרגע שהמבקשים מסרו לבנק את החלקים הרלבנטיים מפסק הבוררות - הם מנועים עתה מלטעון כי המסמכים שהוגשו בהליך הבוררות הינם חסויים. כמו כן נטען, כי המבקשים אף צירפו לבקשות שהגישו לבית המשפט קמא את בקשת רשות הערעור שהגישו נגד פסק הדין שאישר את פסק הבוררות - ובכך ויתרו על טענת החיסיון. בהקשר זה מבהיר הבנק כי ממילא הדיון בבקשת רשות הערעור יתנהל בפומבי לפני בית המשפט המחוזי. תשובת המשיב 9. בתשובתו ציין המשיב, שכזכור היה בעצמו צד להליכי הבוררות, כי הוא מצדד בבקשתם של המבקשים על נימוקיה, ומתנגד אף הוא לחשיפת המסמכים. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, כמו גם בתשובת הבנק, דעתי היא כי יש לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. אמנם, בקשת רשות הערעור דנן עוסקת בהחלטה דיונית בדבר אופן ניהול ההליך, אשר ככלל אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בה [ראו, למשל: רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206 (1990)]. יחד עם זאת, סבורני כי החלטתו של בית המשפט המחוזי להורות על חשיפת המסמכים בנסיבות העניין, סוטה ממתחם הסבירות ועל כן מצדיקה מתן רשות ערעור [ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 204-203 (מהדורה שלישית, 2012)]. לגופו של עניין, עמדתי היא כי יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר את הדיון לערכאה הדיונית שתבחן האם בנסיבות העניין יש להורות על גילוי החומר אם לאו. 11. ממבט ראשון ולכאורה, החלטתו של בית המשפט המחוזי להורות על גילוי המסמכים מושא הליכי הבוררות שניהלו הנתבעים, הינה מסתברת, שהרי היא עולה בקנה אחד עם הכלל הנקוט בשיטתנו המשפטית בדבר חשיבות הגילוי והעיון. נקודת המוצא בנושא של גילוי מסמכים ועיון בהם היא גילוי מרבי, שכן המטרה אותה יש לקדם הינה חתירה אחר האמת העובדתית - "להוציא כאור משפט" [ראו: ע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד א 5, 18 (1948); ע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516, 522 (1995) (להלן: עניין גלעד)]. הגעה לאמת מחייבת כי לפני בית המשפט והצדדים תיפרס תמונה עובדתית רחבה ומלאה ככל האפשר. זכות העיון במסמכים אף נגזרת מהזכות להליך ראוי, היונקת מזכות הגישה לערכאות [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 202 (מהדורה עשירית, 2010). על מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות: ראו ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577 (1997)]. לצד קידום האינטרס של גילוי האמת, זכות העיון אף מקדמת יעילות דיונית במובן הרחב [ראו: יצחק עמית "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי - ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי 247, 248 (2008) (להלן: עמית)]. הנה כי כן, גילוי האמת משרת הן את אינטרס הפרט המתדיין, הן את האינטרס הציבורי בכללותו [ראו: עניין גלעד, בעמ' 522; רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 61 (1995) (להלן: עניין בנק איגוד)]. 12. לצד האמור, יש לזכור כי זכות העיון אינה מוחלטת. זכות זו יכול שתיסוג בפני ערכים ואינטרסים נוגדים. בהקשר זה נפסק כי החתירה אחר האמת אינה חזות הכל, ובמילותיו של השופט [כתוארו אז] א' ברק: "אין לומר כלל כי תתגלה האמת, גם אם ייחרב העולם" (ראו: עניין בנק איגוד, בעמ' 61). אשר על כן, במסגרת הליך לגילוי מסמך ולעיון בו, במהלכו מעלה אחד הצדדים טענות בדבר קיומו של חיסיון או אינטרס נוגד אחר, על בית המשפט לבחון האם יש, בנסיבות העניין, לחסום את הגילוי המבוקש. "חסימה" כאמור יכול שתיעשה לנוכח קיומו של חיסיון (סטטוטורי או הלכתי) או בשל קיומו של אינטרס נוגד אחר אשר בנסיבות המקרה יש לייחס לו משקל בכורה. אכן, לא בנקל יחסום בית המשפט גילויים של מסמכים. הגישה כלפי חסיונות הינה, במידה רבה, חשדנית. הנחת המוצא היא, אפוא, שיש לתת עדיפות לזכות העיון. מכאן, שרק במקרים מיוחדים וחריגים יוכר החיסיון, והדבר מותנה בקיומו של ערך בעל משקל המצדיק גריעה מחובת הגילוי והעיון [ראו: עניין בנק איגוד, בעמ' 62; רע"א 8473/99 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' שגב, פ"ד נה(1) 337, 342 (1999); רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת - סוכנות לביטוח, פ"ד נה(3) 661, 664 (2001)]. 13. בענייננו, השאלה שהתעוררה לפני בית המשפט המחוזי, אגב הדיון בהתנגדותם של הנתבעים לחשוף את המסמכים שבהם ביקש הבנק לעיין, היא האם ניתן לחשוף מסמכים שמקורם בהליך בוררות, ובפרט: מסמכים המהווים את "תיק הבוררות", קרי: כתבי בי הדין, הפרוטוקולים וטיוטת פסק הבוררות [לעניין זה השוו לזכות העיון בתיק בית משפט, אשר דרכי מימושה הותוו במסגרת תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003 (להלן: תקנות עיון בתיקים). לדיון מפורט בתקנות אלה, ראו: בג"ץ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר המשפטים (8.10.2009), פסקאות 26-24 לפסק הדין (להלן: עניין האגודה לזכויות האזרח) (דחיית עתירה שהוגשה נגד חוקתיות התקנות)]. 14. הרקע הנורמטיבי לדיוננו מוסדר בתקנות 122-112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), העוסקים, בין השאר, בגילוי ובעיון במסמכים במסגרת הליך משפטי אזרחי. באופן ספציפי יותר, עסקינן בחובת העיון המוסדרת בתקנה 114 לתקנות, ואשר נלווית לחובת הגילוי. תקנה 119 לתקנות קובעת כי כאשר מעלה בעל דין טענה בדבר חיסיון מסמך או אינטרס נוגד החוסם את גילויו, רשאי בית המשפט לעיין במסמך על מנת לקבוע האם המסמך נהנה מחיסיון [ראו, למשל: רע"א 7867/06 פקיד שומה נ' לוסקי (6.1.2008)]. או אז על בית המשפט להכריע בשאלה האם יש להורות על גילויו של המסמך אם לאו. לשם נוחות הדיון אתייחס לטענה בדבר קיומו של חיסיון או אינטרס נוגד, כטענה לקיומו של חיסיון. 15. הדיון בטענת חיסיון נחלק לשלושה שלבים מרכזיים: בשלב הראשון על מבקש הגילוי להוכיח כי המסמך המבוקש הינו רלבנטי לזירת המחלוקת. באם נמצא כי המסמך רלבנטי כאמור, נקודת המוצא היא כי יש להורות על גילויו אלא אם יצביע הצד השני על קיומו של חיסיון או אינטרס הראוי לגבור. השלב השני מתמקד אפוא בשאלת קיומו של חיסיון או ערך מרכזי נוגד אחר. אם הוכח שאמנם קיים חיסיון או ערך כאמור - יש לבחון האם החיסיון הינו יחסי או מוחלט. ככל שהחיסיון הוא יחסי, וככל שנמצא כי קיים ערך נוגד בנסיבות העניין, יידרש בית המשפט במסגרת השלב השלישי להכריע בשאלה האם יש להעדיף את הסתרת המסמך על פני גילויו. זאת ייקבע על יסוד נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, כאשר בית המשפט יבחן האם "הצורך לגלותה [את הראיה, י.ד.] לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה" [בהשאלה מהחסיונות המוסדרים בסעיפים 45-44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. לתיאור סכמטי וממצה של הליך הגילוי, ראו: עמית, בעמ' 267]. אפנה עתה לבחון האם צדק בית המשפט המחוזי עת הורה על גילוי המסמכים בנסיבות העניין, זאת על פי שלבי המתווה שהוצג. שלב ראשון: רלבנטיות המסמכים לזירת המחלוקת 16. בנסיבות המקרה דנן, קבע בית המשפט המחוזי כי המסמכים המבוקשים הינם רלבנטיים לזירת המחלוקת. קביעתו זו מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. עיון זהיר בטענות המבקשים לפנינו מלמד כי למעשה אף הם אינם כופרים בכך שהמסמכים קשורים באופן כזה או אחר לחוב מושא התובענה שהגיש הבנק. טענתם היא כי מידת נחיצותם של המסמכים מוטלת בספק ניכר. כפי שיוסבר בהמשך, שאלת מידת הנחיצות של המסמכים לבירור המחלוקת בין הצדדים היא שאלה חשובה בהקשרנו, אלא שמבחינה עיונית, השלב המתאים לליבונה של שאלה זו הוא בהמשך הליך הדיון בטענת החיסיון, במסגרת השלב השלישי (ראו על כך להלן). מכל מקום, סבורני כי לצורך השלב הראשון של קביעת הרלבנטיות של המסמכים, ניתן להניח שהמסמכים המדוברים - כתבי בי הדין, הפרוטוקולים, וטיוטת פסק הבוררות - אכן רלבנטיים לזירת המחלוקת במידה החוצה את הרף הנדרש לשם קביעה זו (ראו, למשל: עניין בנק איגוד, בעמ' 60 ("מסמך שיש בו כדי לסייע לקו חקירה הוא רלוואנטי")]. בכך צלח הבנק שלב אחד מבין שלושה שלבים כפי שפורט לעיל. עתה, במסגרת השלב השני, אבחן האם נהנים המסמכים מחיסיון שבדין, או שמא יש בנמצא ערך נוגד אחר שעשוי להאפיל על האינטרס בגילוי המסמכים, כפי שטוענים המבקשים. שלב שני: האם נהנים מסמכים שמקורם בהליך בוררות מחיסיון או האם חל בנסיבות העניין אינטרס נוגד? 17. המבקשים טוענים לקיומו של חיסיון, ומבססים את טענתם על שני אדנים. האחד, כי לו היו הצדדים מבררים את הסכסוך בבית המשפט לענייני משפחה, היה ההליך מתקיים במתכונת של "דלתיים סגורות", וכך מסמכי "תיק בית המשפט" היו חסויים. השני, כי מקור המסמכים הוא בבוררות, ומשכך הם חוסים תחת צילו של חיסיון. לשם הדיון הנוכחי סבורני כי יש להתמקד בטענה השניה שמעלים המבקשים, לפיה מסמכים שמקורם בהליך בוררות הם חסויים. לעניין זה, המבקשים אינם מצביעים על חיסיון מוכר, ולא בכדי. חיסיון מעין זה אינו מוסדר במישרין בדין החקוק, ואף אינו נזכר בפסיקתו של בית משפט זה. האם די בכך כדי לסתום את הגולל על הטענה? 18. כידוע, בית המשפט העליון מוסמך להכיר בקיומו של חיסיון, אף אם זה לא נקבע בחוק [ראו, למשל: ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, פ"ד מא(2) 337 (1987). לדיון בסוגי החסיונות על פי חתכים שונים, ראו: רע"א 8943/06 יוחנן נ' סלקום ישראל בע"מ (18.11.2009), פסקה 18 לפסק דינו של חברי השופט עמית]. בעניין גלעד נקבע, כי כדי להכיר בחיסיון פסיקתי חדש, על בית המשפט לערוך איזון, בגדריו יש לקחת בחשבון, בין השאר, "את חשיבותם היחסית של השיקולים הנוגדים, את חיוניותו של המסמך לגילוי האמת ואת קיומן של ראיות חלופיות לראיה המבוקשת" (שם, בעמ' 525). אופיו של האיזון האמור הוא עקרוני, ומטרתו לשקלל את מכלול הערכים הדרושים לעניין, ולהכריע מי מהם גובר - האם אלו התומכים בגילוי, או אלו התומכים בחסימתו. אף על פי שנוטה אני לדעה כי על מסמכים שהוכנו לקראת הליך בוררות והופקו במהלכו צריך לחול חיסיון, מוכן אני לעת הזו להותיר שאלה זו בצריך עיון, שכן אני סבור כי לצורך ההכרעה בתיק הנוכחי אין הכרח להכריע בשאלה האמורה. 19. כפי שכבר צויין, זכותו של בעל דין לעיין במסמכים של הצד שכנגד יכול שתיסוג לנוכח קיומו של חיסיון או ערך נוגד אחר שבגינו ראוי להעדיף את החסיית המסמכים על פני גילויים [ראו: עמית, בעמ' 266-264; ת"א (מחוזי חי') 995/05 פלוני נ' מיקוח אבטחה שמירה שירותים ונקיון בע"מ (30.11.2006), פסקה 16 (להלן: עניין פלוני) ("כל עוד לא הוכר חיסיון מעין זה, יעמוד לבעל הדין האינטרס של הגנת הפרטיות ועל בית המשפט לשקול את חשיפת המידע, על פי אותם שיקולים התופסים לצורך הסרת החיסיון...")]. הגם שלקביעה כי קיים בנסיבות המקרה ערך נוגד יש מימדים עקרוניים, השלכותיה צרות יותר. אין היא דורשת עריכת איזון עקרוני כולל כנדרש, כאמור בעניין גלעד, לצורך קביעת חיסיון פסיקתי חדש. 20. לעיצומו של עניין, בנסיבות התיק שלפנינו סבורני כי ניתן לאתר אינטרסים נוגדים אשר בכוחם, עקרונית, לגבור על האינטרס בדבר גילוי האמת. אפרט. 21. המבקשים דנן, אנשים פרטיים, ניהלו הליך בוררות עם המשיב בהקשר עסקי. הם ערכו הסכם בוררות במטרה שלא ללבן את הסכסוכים האישיים שנתגלעו ביניהם במערכת בתי המשפט. כידוע, מוסד הבוררות הוא מנגנון חלופי ליישוב סכסוכים השואב את עיקר כוחו מרצון הצדדים, כאשר הליכי הבוררות מגשימים רצון זה [ראו, למשל: רע"א 2798/09 מצליח נ' רוטשטיין מערכות מידע (1986) בע"מ (23.6.2009); רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' רונן (27.3.2006)]. אחד היתרונות המרכזיים שנהוג לייחס לבוררות, הוא חשאיות הדיונים המתנהלים במסגרתה [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות: דין ונוהל 671 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)]. בפסיקתו של בית משפט זה עובר כחוט השני העיקרון לפיו בעוד שהליכים המתנהלים לפני בית משפט הינם פומביים, הליכי הבוררות הם פרטיים. כך, בית משפט זה קבע כי בוררות מתנהלת "בצנעה, בחדרי חדרים" [ראו: ע"א 550/75 מורלי נ' בגון, פ"ד ל(2) 309, 314 (1976) (להלן: עניין מורלי). כן ראו בר"ע 125/68 שחב נ' שחב, פ"ד כג(1) 16, 20 (1969) ("הבוררות מתנהלת בצנעה ואינה יוצאת לרשות הרבים")]. ההבחנה שבין פרטיות הבוררות לבין פומביות ההליך השיפוטי הרגיל, נזכרה בפסיקתו של בית משפט זה בהקשרים רבים ומגוונים [ראו, למשל: אורי שטרוזמן ספר הבוררות 74-73 (2001); אוטולנגי, בעמ' 299-296; עניין מורלי]. 22. ניכר אפוא, כי בשונה מהליך שיפוטי רגיל לגביו נקודת המוצא היא פומביות, ביחס לבוררות נקודת המוצא היא - וכך צריכה היא להיות - פרטיות. ומה בין היעדר פומביות לחיסיון? גם אם נקבל כי הליכי בוררות הינם פרטיים (כלומר, בלתי פומביים), אין הדבר מלמד אוטומטית כי על מסמכי "תיק בוררות" יחול חיסיון. אכן, חשוב להבחין בין היעדר פומביות לחיסיון חרף הקרבה הרעיונית בין התחומים (ראו: עמית, בעמ' 262-261). הצורך בפומביות נובע מזכות הציבור לדעת, בעוד שבהליך גילוי מסמכים, עסקינן באינטרס של צד להליך משפטי בעיון במסמך לשם ניהול מיטבי של ההליך והבטחת גישתו לערכאות במובן המהותי (השוו לנושא של עיון בתיקי בית משפט וראו את התכליות המוזכרות בעניין האגודה לזכויות האזרח). 23. באשר לעיון במסמכים שמקורם בהליכי בוררות, ההיגיון מורה כי מאפיין החשאיות של מוסד הבוררות צריך שישפיע על ההיבט העוסק בחשיפת מסמכים הקשורים לבוררות לפני צד שלישי שלא היה צד להליכים. לתפיסה ששבה ונשנתה מפי בית משפט זה בדבר פרטיות הליכי הבוררות, נדרש לתת תוקף מעשי גם בהיבט זה. פן זה של חשאיות הבוררות עולה בקנה אחד עם זכות היסוד של כל אדם לפרטיות ולצנעת חייו [לדיון כללי בגילוי מסמכים בהליך האזרחי בפריזמה של חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ראו: דן חי ההגנה על הפרטיות בישראל 604-601 (2006)]. בכלל זה מכיר הדין בכך שאדם זכאי להצניע את כתביו ורשומותיו (ראו: סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). מתוך כך סבורה אוטולנגי כי "השימוש במסמכים שהוצגו בבוררות צריך להיות מוגבל לצרכיה בלבד", אם כי היא מציינת שהקביעה תלויה בנסיבות המקרה (ראו: שם, בעמ' 674-672). זאת ועוד, יש לשער כי ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים לבוררות שבה עסקינן היו כי תכניה יוותרו חסויים. המבקשים טענו כי הבורר אף קבע כן במפורש, וטענה זו לא נסתרה על ידי הבנק. ממילא נראה כי ציפייה זו כרוכה הדוקות באופיו ובטיבו של מוסד הבוררות כפי שהוכר בפסיקתו של בית משפט זה. 24. לצד האינטרס האישי של המבקשים בפרטיות, אינטרס נוסף שיש לקחת בחשבון ואשר עשוי, עקרונית, להצדיק את חסימת הגילוי של מסמכי תיק בוררות, הוא הרצון לעודד ולחזק קיומן של מסגרות חלופיות ליישוב סכסוכים בין בעלי דין [ראו והשוו: רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פ"ד סא(2) 634 (2006) (השופטת א' פרוקצ'יה) (להלן: עניין דיסקונט) (שעסק בחיסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט); רע"א 4416/09 גבאי אדריכלות ובנין ערים בע"מ נ' א. רובין אדריכלים בע"מ (3.9.2009), פסקה 9 להחלטתי (להלן: עניין גבאי אדריכלות)]. ניתן לשער כי ידיעתם של צדדים לסכסוך שתוצרי הליך הבוררות יוותרו חסויים, תתמרצם להעדיף פניה לאפיק של בוררות על פני פניה לבתי המשפט הרגילים. 25. מן האמור לעיל עולה כי חשיפת מסמכים שמקורם בהליך בוררות לא זו בלבד שתפגע בחשאיות הליך הבוררות, אלא שהיא אף תפגע בציפיותיהם הסבירות של המבקשים עת פנו לליבון הסכסוך עם המשיב במסגרת אלטרנטיבית של בוררות לחשאיות וסודיות הליך זה. חשיפת המסמכים עלולה אף לחתור תחת האינטרס הציבורי לעודד צדדים לסכסוך לבררו וליישבו מחוץ לכותלי בית המשפט במסגרת הליכי בוררות. להשקפתי, מדובר באינטרסים כבדי משקל, אשר עשויים להוביל למסקנה כי יש לחסום את גילוי המסמכים בנסיבות העניין. אלא שכאמור, אין די במקובץ עד כה כדי לקבוע שהמבקשים זכאים שלא לחשוף לפני הבנק את המסמכים מושא הדיון. עתה יש לבחון, בזיקה לנסיבותיו הפרטניות של המקרה, האם חרף האינטרסים הנוגדים שתוארו לעיל יש להעדיף את גילויים של המסמכים. שלב שלישי: האיזון הדרוש בנסיבות העניין - האם יש להעדיף את הסתרת המסמך על פני גילויו? 26. האינטרסים שנזכרו, ואשר עשויים, עקרונית, לגבור על זכותו של הבנק לעיון במסמכים, אינם מוחלטים. קיומו של ערך נוגד מצמיח מעין "פטור יחסי" הדומה בעיקרו לחיסיון יחסי (ראו: עמית, בעמ' 266). "יחסי", על שום שהפטור ממתן הזכות לעיין במסמך יכול שיסוג לנוכח קיומם של אינטרסים אחרים בנסיבות העניין (במסגרת השלב השלישי כאמור). על כן, ומשנקבע כי יש בנמצא ערך שעשוי לגרוע מזכותו של בעל דין לעיין במסמך, נדרשת עתה מלאכת איזון פרטנית, במהלכה יבחן בית המשפט האם יש להעדיף את הסתרת המסמך על פני גילויו. בדומה לשלב הקודם, גם כאן נקודת המוצא היא כי יש להורות על חשיפת המסמכים (ראו: עניין פלוני, בפסקה 18 לפסק דינו של חברי השופט עמית). 27. ומן הכלל אל הפרט; כזכור, טענת המבקשים היא כי יש להעדיף את האינטרס שלהם לפרטיות בזיקה לכך שמקור המסמכים הוא בהליך בוררות, על פני כל אינטרס "בלתי משמעותי" של הבנק לדלות מידע ממסמכי הבוררות. טענות אלה מחייבות, בין השאר, בירור עובדתי ועל כן סבור אני כי אין להכריע בהן בשלב זה. ככלל, מלאכת ההכרעה הפרטנית תלויה הדוקות בנסיבות המקרה הנוכחי ומקומה להתברר על ידי הערכאה הדיונית הדנה בתיק ובקיאה בחומר הראייתי בו. אשר על כן, לוּ תישמע דעתי, יוחזר התיק להכרעתו של בית המשפט קמא שיערוך את האיזון הדרוש ויקבע האם יש להורות על גילוי המסמכים אם לאו. 28. לעניין זה, ברצוני לציין בקצרה מספר שיקולים שיש, להשקפתי, להביא במניין השיקולים לשם עריכת האיזון כאמור. במקרה שלפנינו, ניהלו הנתבעים, שהם אנשים פרטיים, הליך בוררות, בניסיון לפתור את המחלוקות שנתגלעו ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט. הבנק לא היה צד להליכים אלו ואין לו כל זיקה משפטית ישירה אליהם. למעשה, הבנק מבקש להפיק "טובת הנאה", מתוך האינטרס הלגיטימי שלו כבעל דין בהליך מול הנתבעים, באמצעות עיון במסמכי הבוררות שקיימו. לנוכח זכותם של הנתבעים לפרטיות, ובהתחשב באינטרסים הנוספים שעל הפרק, על הבנק להראות כי מידת נחיצותם של המסמכים להליך היא משמעותית, וכי אין באפשרותו להישען על ראיות חלופיות שאין בהן פגיעה בפרטיות [ראו והשוו: רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, 774-773 (1993) (להלן: עניין סקולר)]. עוד יש להבחין, כי המידע שמבקש הבנק להפיק, כך לכאורה, מהמסמכים, עוסק בחלוקת האחריות שבין המבקשים לבין המשיב בכל הנוגע לחוב מושא התובענה. ניתן לסבור כי בנסיבות אלה, בהן המחלוקת אינה ממוקדת בעצם קיומו של החוב, גילוי המסמכים חשוב פחות. מכל מקום, על בית המשפט המחוזי לבחון מהי מידת החיוניות והחשיבות של המידע הכלול במסמכים עבור הבנק, והאם הונחה תשתית מספקת המצדיקה את העיון. לעניין זה יובהר, כי על בית המשפט לייחס משקל לעובדה כי המסמכים שאותם הבנק מבקש לחשוף שייכים לנתבעים בתיק, ש"נגררו" להליך בעל כורחם (ראו והשוו: עניין פלוני, פסקה 20 לפסק דינו של חברי השופט עמית). 29. ודוקו: העובדה כי בית המשפט המחוזי הורה על חשיפת המסמכים אגב מחיקת החלקים שאינם רלבנטיים לחוב מושא הסכסוך, אינה מאיינת את הצורך בבחינת השאלה האם חל על המסמכים הרלבנטיים חיסיון אם לאו, או האם חל בנסיבות העניין אינטרס נוגד שעשוי לגבור על האינטרסים הניצבים בבסיס זכותו של הבנק לעיון בחומר. נכון הוא, כי היקפו של הגילוי והעיון אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לשם עשיית צדק (ראו את אמות המידה שפורטו בעניין סקולר, בעמ' 774-773). ברם, אין מדובר בתנאי בלעדי. תחילה יש לבחון האם יש לחייב את המבקשים בגילוי המסמכים חרף האינטרסים הנוגדים. רק אם יגיע בית המשפט המחוזי למסקנה לפיה נדרש להורות על גילוי המסמכים בנסיבות העניין, חרף האינטרסים המדוברים, יורה הוא על היקף הגילוי כמתחייב לשם עשיית צדק. האם ויתרו המבקשים בנסיבות העניין על החיסיון? 30. כידוע, הנהנה מחיסיון (או מהערך הנוגד בנסיבות העניין) רשאי לוותר עליו (ראו: עניין גבאי אדריכלות, פסקה 9 להחלטתי). טענת הבנק היא כי בפועל ויתרו המבקשים על החיסיון ככל שזה עומד לרשותם, שעה שהסכימו לחשיפת החלקים הרלבנטיים לסכסוך מול הבנק בפסק הבוררות, וכאשר צירפו את בקשת רשות הערעור שהגישו לבקשות לפני בית המשפט קמא. כן נטען כי פנייתם של המבקשים לבית המשפט בבקשה לביטול פסק הבוררות, מלמדת אף היא על ויתור על החיסיון. דין הטענות במישור זה להידחות. במקרה דנן הסכימו המבקשים, במסגרת הדיון בהתנגדותם לחשיפת פסק הבוררות, כי פסק הבוררות ייחשף בפני הבנק. כפי שטוען הבנק במפורש, פסק הבוררות הוא לאקוני למדי, משהוא כולל את ה"שורה התחתונה" בלבד. כזכור, מטעם זה ביקש הבנק כי תיחשף טיוטת פסק הבוררות, הכוללת נימוקים מפורטים יותר. הנה כי כן, אין לומר כי בהסכמה על חשיפת פסק הבוררות "הרזה" ויתרו המבקשים על החסיית המסמכים המפורטים שהופקו והוחלפו בין הצדדים במסגרת הליכי הבוררות. באשר לטענה כי המבקשים ויתרו על החיסיון בכך שצירפו לבקשתם הנוכחית את בקשת רשות הערעור שהגישו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (שאישר את פסק הבוררות); לאחר שעיינתי בבקשה שצירפו המבקשים לבקשתם דנן, איני סבור כי יש להסיק מהאמור בה ויתור על חיסיון (השוו לנסיבותיו של עניין גבאי אדריכלות). בבקשתם התמקדו המבקשים בטענות בדבר הקושי להותיר את פסק הבוררות על כנו לנוכח משוא פנים מצד הבורר, כך לפי הטענה. אמנם הבקשה מתייחסת בקצרה גם לפסק הבוררות לגופו של עניין, אך לא השתכנעתי כי די בהתייחסות מעין זו כדי לפרש התנהגותם כוויתור על חיסיון או אינטרס לטובתם. זאת, בפרט כאשר המבקשים ממילא הסכימו למסור לעיונו של הבנק את פסק הבוררות - כך שהחומר הנכלל בו כבר נחשף. לבסוף, איני סבור כי עצם הפניה לבית המשפט בבקשה לאישור או ביטול של פסק בוררות מלמדת על ויתור מצד המבקשים על חיסיון או על זכותם לפרטיות. הטענה לעניין זה נטענה בעלמא, מבלי שהונחה כל תשתית עובדתית לתמיכה בה. כמו כן, הבנק לא צירף לתשובתו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולא פירט מדוע המידע שנחשף לפני בית המשפט, ואשר עשוי להפוך פומבי בכפוף לתנאים המנויים בתקנות העיון בתיקים (על פי תקנה 4(א) לתקנות העיון בתיקים, "כל אדם רשאי לבקש מבית המשפט לעיין בתיק בית משפט (להלן - בקשת עיון), ובלבד שהעיון בו אינו אסור על פי דין"), מלמד על ויתור כלשהו מצד המבקשים. 31. סיכומו של דבר, לוּ תישמע דעתי, הערעור יתקבל בחלקו כמוסבר לעיל, בפסקאות 28-27, והבנק יישא בהוצאות המבקשים בסך כולל של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' עמית: 1. חברי, השופט י' דנציגר, פסע על פי "תורת השלבים" המנחה אותנו תדיר בסוגיה של גילוי מול חיסיון, ואין לי אלא להצטרף לפסק דינו. אין חולק כי בית משפט זה רשאי ליצור בפסיקתו חיסיון הלכתי חדש, אך השימוש בסמכות זו מוגבל למקרים חריגים, בשל פגיעתו של החיסיון בערך בירור האמת. לאורך הפסיקה נקבע כי הכלל הוא הגילוי והחריג הוא החיסיון; החיסיון יתפרש על דרך הצמצום; והטוען לחיסיון עליו הראיה. אולם, כפי שציין חברי, אל מול אינטרס הגילוי עשוי לעמוד אינטרס ראוי להגנה, גם אם לא מוצמדת לו "תווית" של חיסיון (ראו פסק דיני בבג"ץ 7793/05 אוניברסיטת בר אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 9 (לא פורסם, 31.1.20100)). השאלה אם יש מקום ליצירת חיסיון פסיקתי או אם יש מקום להכיר באינטרס כי הליכי הבוררות בין צדדים לא ייחשפו בפני צד שלישי, אינה שאלה קלה. אצביע להלן על מספר נקודות למחשבה בנושא זה. 2. הפסיקה הכירה בחיסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט על פי מבחן המטרה הדומיננטית (ראו, לדוגמה, רע"א 5806/06 עיזבון המנוח נמירובסקי נ' שימקו (19.6.2007)) ובחיסיון של מסמכים שהוכנו לקראת הליך פשרה, גישור, פישור או בוררות (להלן: הליך חלופי ליישוב סכסוך או הליך חלופי) מחוץ לכתלי בית המשפט (ע"א 2335/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי (טרם פורסם, 27.6.2006)). השאלה שבפנינו היא, אם יש להכיר בחיסיון של תוצרי הליך חלופי ליישוב סכסוך - להבדיל מהמסמכים שהוכנו לצורך הליכים אלה - כגון פרוטוקול, תצהירים ופסק הבורר או הסכם הפשרה. יכול הטוען לטעון, כי חיסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט לחוד ותוצרי המשפט לחוד, וכפי שאיננו מכירים בחיסיון של תוצרי הליך משפטי רגיל, כך אין להכיר בחיסיון של תוצרי הליך חלופי ליישוב סכסוך (כמו פסק הבורר או פרוטוקול הבוררות). זאת ועוד. הרציונל שבבסיס חיסיון מסמכים שהוכנו לקראת הליך חלופי ליישוב סכסוך, הוא לאפשר לבעל דין להתכונן להליך, ללא חשש שמסמכים שהכין יהיו חשופים לעינו של היריב, מה שעלול להוות תמריץ שלילי לקיום ההליך החלופי. רציונל זה אינו חל לגבי תוצרי ההליך החלופי. 3. מנגד, קיים אינטרס ציבורי לעודד פנייה למנגנונים השונים ליישוב סכסוכים מחוץ לכתלי בית המשפט. אחת הדרכים האפקטיביות להצלחתו של הליך חלופי ליישוב סכסוך היא, שהצדדים יחושו "משוחררים" במגעיהם עם הצד השני, מבלי לחשוש כי ההליך ביניהם יתגלה לצד שלישי. כלל המתיר גילוי מסמכים שנמסרו והוחלפו במסגרת אחד ההליכים החלופיים ליישוב סכסוך, עלול "לחתור תחת הרציונאל של חיזוק ועידוד מסגרות חלופיות ליישוב סכסוכים, משום שהצדדים עלולים לחשוש כי ההצהרות, המצגים וויתוריהם כלפי הצד השני עלולים לשמש ראיה כנגדם בהליך משפטי" (דברי חברי השופט דנציגר ברע"א 4416/09 גבאי אדריכלות ובנין ערים בע"מ נ' א. ריבון אדריכלים בע"מ (3.9.09) (להלן: עניין גבאי)). כאשר בגישור עסקינן, סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובע כי "דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי". עניינה של הוראה זו בקבילות ולא בחיסיון, וכידוע, אי קבילותו של מסמך, כשלעצמו, אין בה כדי לחסנו בפני גילוי. דומה כי הטעם לקביעת הוראת אי קבילות בחוק הוא, שחיסיון משמעו כי צד לא רשאי לעיין במסמך שבידי יריבו, בעוד שדברים שהוחלפו במהלך גישור, ידועים מן הסתם לצד שכנגד, ולכן סבר המחוקק כי אין טעם בקביעת חיסיון. אולם תקנה 5(ה) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות הגישור), קובעת כי "המגשר לא יגלה כל מידע שנמסר לו במהלך הגישור למי שאינו צד לגישור". לפנינו הוראת סודיות, אשר ניתן לפרשה כיוצרת גם חיסיון יחסי על הליכי הגישור (להסקת חיסיון מתוך הוראת סודיות ראו, לדוגמה, החלטתי ברע"א 9153/12 מנהל מס ערך מוסף אשדוד נ' הקורנס מפעלי עופרת בע"מ (25.2.2013); רע"א 6546/94 בנק איגוד בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54 (1995); רע"א 8943/06 יוחנן נ' סלקום ישראל בע"מ (18.11.2009)). בבסיסה של הוראת הסודיות בתקנה זו ניצבים ארבעה רציונלים, אשר כל אחד עשוי לבסס את ההצדקה ליצירת חיסיון, והם: הבטחת יחסי האמון בין המגשר לצדדים (וראו תקנה 5(ו) הקובעת כי על המגשר לשמור על סודיות המידע שנמסר לו על ידי בעל דין תוך דרישה לשומרו בסוד); הגנה על פרטיות הצדדים; עידוד הליכים חלופיים ליישוב סכסוך; והבטחת הניטרליות של המגשר (רונית זמיר "החיסיון בין מגשר לבין צדדים לגישור" ספר אורי קיטאי 45, 51 (הוצאת נבו 2007). להצעה לקביעת חיסיון סטטוטורי לטובת מגשר, ראו לימור זר-גוטמן "הבטחת סודיות במסגרת הליך גישור" שערי משפט ג 165(תשס"ב) (להלן: זר-גוטמן)). 4. הנה כי כן, קיים אינטרס חזק להכיר בחיסיון יחסי של הליך גישור בתובענה שהועברה על ידי בית המשפט לפי סעיף 79ג(ב) לחוק בתי המשפט. אף דומה כי הפסיקה סברה, כדבר מובן מאליו, כי יש להכיר בחיסיון של הליכי הגישור (ראו עניין גבאי, שם נקבע כי החיסיון הוא דיספוזיטיבי וניתן לוויתור על ידי הצדדים, וכן סעיף 2א ל"הסכם המצוי בין בעלי דין ומגשר" הקבוע בתוספת לתקנות הגישור, הכולל התחייבות של בעלי הדין "לא למסור לבית המשפט דברים שנאמרו בהליך הגישור ולא להציג מסמכים בכל ענין שהועלה, במישרין או בעקיפין, בהליך הגישור"). על פי סעיף 79ב(א) לחוק בתי המשפט, רשאי בית המשפט להעביר תובענה להליכי בוררות, והשאלה היא אם יש להבחין בין הליך גישור לבין הליך בוררות, ואם יש להבחין בין הליך גישור או בוררות שנערכו מכוח הפניית בית המשפט לבין הליכי גישור ובוררות ביוזמתם של הצדדים. כשלעצמי, איני סבור כי יש להבחין בין הליכי בוררות וגישור שנערכו ביוזמת הצדדים לבין כאלו שהועברו על ידי בית המשפט. אולם ספק אם ועד כמה ניתן להקיש מהליכי גישור להליכי בוררות, נוכח השוני בין המוסדות. כך, לדוגמה, בעוד שלבורר, כמו בית משפט, יש כוח לכפות על הצדדים פסק דין ולכפות עליהם לחשוף מידע האחד כלפי משנהו, הרי שהליך הגישור תלוי ברצונם הטוב של הצדדים והצלחת הגישור תלויה בפתיחות ובאמון הנוצרים בין הצדדים. לכן, יכולה להישמע הטענה כי מעטפת הסודיות והחיסיון היא תנאי להצלחת הגישור, ולא כך בהליכי בוררות. 5. אחד הרציונלים לחיסיון הליכי גישור הוא הפגיעה בפרטיותם של הצדדים. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, קובע רשימה של עניינים שייחשבו כפגיעה בפרטיות, ומונה בין היתר "הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע". מחובת הסודיות הסיקה הפסיקה חיסיון ביחסי בנק - לקוח (רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764 (1993)). ניתן לטעון כי גם במסגרת הליכי בוררות, קיימת הסכמה משתמעת לסודיות, באשר אחד היתרונות המקובלים של הבוררות הוא חשאיות הדיונים, בבחינת נוהג מקובל (ראו סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך א 671 ה"ש 2 (2005), המציינת כי בכללי הבוררות של המוסד הישראלי לבוררות עסקית הוכלל במפורש סעיף חשאיות). על אחת כמה וכמה, מקום בו הצדדים לבוררות קבעו תניית סודיות בהסכם הבוררות, מה שיכול להעיד על ציפייה שלהם כי ההליכים לא ייחשפו בפני צד שלישי. מנגד, ברגיל, חובת סודיות שמקורה בהסכם אין בה כדי ליצור חיסיון כלפי צד שלישי (בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אברהם עוז (14.5.2008); אלכס שטיין "חסיון בנק לקוח בדיני הראיות" משפטים כה, 45 (תשנ"ה)). זאת ועוד. הרחבת יתר של החיסיון, עלולה להביא לכך שעצם הגשת מסמך בגישור או בהליכי בוררות תהפוך את המסמך לחסוי, וכך יהפוך הליך הגישור או הבוררות ל"בית קברות" לראיות (זר-גוטמן, בעמוד 187). 6. הנה כי כן, הצבענו על שיקולים שונים בסוגיה, המושכים לכיוונים מנוגדים. מכל מקום, החשוב לענייננו הוא כי כל חיסיון יציר הפסיקה וכל אינטרס הראוי להגנה, הוא יחסי ואינו מוחלט, במובן זה שעל בית המשפט לאזן אד-הוק בנסיבות כל מקרה המובא בפניו, אם יש להורות על גילוי המסמך. במסגרת איזון האינטרסים יש משקל לסוגית הרלוונטיות: ככל שהרלוונטיות גדולה יותר, וככל שהמסמך חיוני יותר לקידום עניינו של אחד הצדדים, בית המשפט יתן לכך משקל במסגרת החלטתו אם להורות על גילוי המסמך אם לאו. כאמור, בדרך זו הלך חברי בהחזירו את התיק להכרעת בית משפט קמא לעריכת האיזון הדרוש. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר ולהערותיו של חברי השופט י' עמית. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. חיסיוןיישוב סכסוכיםבוררות