א. הרקע: 1. המשיב הגיש תביעה נגד המבקשים, שניהלו חשבונות והשקעות אצל הבנק המשיב. למבקשים טענות בנוגע לאופן ניהול החשבונות. במסגרת ההליכים המקדמיים המציא המשיב תצהיר לגילוי מסמכים. לטענת המבקשים, לא גולה באותו תצהיר דבר קיומו של דו"ח ביקורת פנימית מיום 13.12.93 שערך הבנק המשיב, והמתייחס, בין השאר, לפעולות בחשבונותיהם של המבקשים. הבקשה בתיק המ' 11839/94 היא לגילוי הדו"ח ולציווי למשיב לאפשר את העיון בו. בא-כוח המשיב אינו כופר בקיומו של הדו"ח האמור, אם כי לטענתו ביום 13.12.90 נערכה טיוטת הדו"ח בלבד, והדו"ח עצמו נערך לאחר מכן. המשיב מתנגד לגילוי המסמך ולעיון בו, בטענה שהדו"ח חסוי משני טעמים: (א) הדו"ח הוכן לקראת הליכים משפטיים. (ב) הדו"ח אינו יכול לשמש כראיה לאור סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב-1992. ב. דו"ח שהוכן לקראת משפט: 2. בע"א 327/68 [1] נקבע, על יסוד המשפט המקובל האנגלי, כי מסמכים שהוכנו לקראת משפט חסויים בפני היריב. שם נדונה תביעה על יסוד פוליסת ביטוח לתגמולי ביטוח על אובדן יהלומים. המבטח הנתבע טען לחסיונם של דו"חות חקירה, שנערכו על ידי שמאים ומומחים אחרים בעקבות הודעת המערערים על אובדן היהלומים. אף כי בשעה שנערכו הדו"חות, שגילוים התבקש, לא היתה תלויה קביעה כלשהי בבית המשפט, דחה כבוד השופט ד"ר א' ויתקון את הטענה, שכל עוד לא נדחתה תביעת המערערים לתגמולי ביטוח, אין לראות את המבטח כמי שצפוי לתביעה משפטית. השופט ויתקון הוסיף ואמר (בעמ' 605): "נכון שאצל חברה לביטוח אין בדיקת התביעות אלא ענין שבשיגרה, ואין היא מסתיימת, ברובם הגדול של המקרים, בהליכים משפטיים. אך אין לקבוע מסמרים ולומר, שלעולם לא ייתכן מקרה שלא יכלכל מבטח את חקירותיו מראש מתוך חשש שהחומר הנאסף סופו להימסר לעורך-דין." מכאן עולה, שגם חומר שהוכן עוד לפני שהוחל בהליך משפטי עשוי להיות חסוי, כאשר הכנתו באה מתוך צפייה להליך משפטי. גם בדיקה פנימית שעורך בעל-דין, בעקבות אירוע שהתרחש, עשויה להיות חסויה במסגרת האמורה. בחס"מ (י-ם) 26/86 [6], נדון מותו של עובד חברת החשמל. בהתאם לנוהל פנימי של חברת החשמל, הוכן בחברה דו"ח פנימי. חברת החשמל התנגדה להצגת הדו"ח בחקירה של סיבת המוות. השופט החוקר, ד' חשין, קיבל את טיעונה, בקובעו, שהחיסיון יחול גם אם להכנת דו"ח הביקורת תכלית נוספת מלבד זו של הכנה לקראת משפט. השופט ד' חשין סמך את החלטתו על חסיון מסמכים שהמציא לקוח לעורך-דינו. נראה לי שאין צורך בכך, וכי כאמור בפסק הדין בעניין זינגר [1], לפנינו חיסיון שמקורו במשפט המקובל, שאינו מעוגן בחקיקה שעניינה חסיונם של מסמכים של לקוח שבידי עורך-דין (סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, וסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961). 3. השאלה היא, אם דו"ח הביקורת שערך הבנק אכן הוכן מתוך ציפייה להליכים משפטיים. בתצהיר שהגיש הבנק נאמר במפורש (סעיף 5): "כל החקירות והבדיקות נעשו איפוא תוך צפייה של הליכים משפטיים... הממצאים שנאספו ודיווחי הביקורת להנהלה הינם איפוא חומר שהכין הבנק לקראת ההליכים המשפטיים, ובמטרה שישמש את הבנק בגיבוש עמדתו ובניהולם של הליכים אלה." לו נשארו דברים אלה על כנם, אין ספק שהיו עוטים בחיסיון את דו"ח הביקורת שנערך בבנק. אלא שחקירתו של בן-ציון גרניט, המצהיר מטעם הבנק, הציגה תמונה אחרת. בן-ציון גרניט הוא המבקר הפנימי הראשי של הבנק. משנת 1983 ועד לשנת 1992 כיהן המבקר הפנימי. מדברי גרניט (עמ' 18 לפרוטוקול) עולה, כי במהלך ביקורת פנימית שנערכה בסניף נתניה, נגלתה לו הפרשה נושא התובענה. הדו"ח הועבר על ידי העד למבקר הפנימי שהיה ממונה עליו, וזה הביאו לידיעת ההנהלה. הביקורת בסניף הבנק נעשתה במהלך ביקורת מתוכננת לאותה שנה (עמ' 19). בשלב כלשהו של הכנת הדו"ח, קיבל גרניט הוראה להעביר את הדו"ח ליועץ המשפטי של הבנק (עמ' 21). העד אישר כי העברת הדו"ח ליועץ נועדה להקנות לו חיסיון. 4. תכליתו של החיסיון שבו ענייננו הוגדרה בדברי מ"מ הנשיא י' זוסמן (כתוארו אז) בע"א 407/73 [2], באומרו (בעמ' 171): "מקום שאדם הוצרך לתבוע או להתגונן מפני תביעה מן ההכרח הוא לאפשר לו לאסוף באין מפריע את החומר הדרוש לשם ניהול המשפט ולהביאו בפני פרקליטו, ללא חשש שדבריו יתגלו ליריבו. מטעם זה, כדי לא להגביל אדם באכיפת זכותו או בהגנתו, מכיר הדין בחסיון מוחלט של מסמכים שהוכנו לצורך המשפט, כשהליכים משפטיים היו תלויים ועומדים או אפילו רק צפויים. שאם לא תאמר כן, ותחשוף הכנתו של משפט לעינו הפקוחה של בעל דין יריב, תקופח זכותו של בעל דין לתבוע או להתגונן כראוי. כללו של דבר: חסיון של מסמך שנולד לצורך הליכים משפטיים, דוחה זכותו של בעל-דין שכנגד לגילוי תכנו של המסמך ולעיין בו." תכליתו של החיסיון היא לאפשר הכנה לקראת משפט, ללא חשש שהמסמכים שיוכנו ישמשו בידי היריב רועץ למכינם. אולם, כלל זה לא נועד ליצור עיר מקלט, שבה יחסו תחת כנפי החיסיון מסמכים, שאינם נוחים לבעלי-דין ואשר נוצרו במהלך העניינים הרגיל ולאו-דווקא מתוך ציפייה למשפט. המסמכים הנוצרים במהלכה של פעילות רגילה לא יוכלו להיחשב כחסויים אך ורק מכיוון שמוענו לעורך-דין, במטרה ברורה שהחיסיון יחול עליהם. הדבר דומה לרשומות רפואיות. אין ספק, כי חלק מרשומות אלה עשוי להגיע לבתי-משפט, במסגרת תובענות על טיפול רפואי רשלני. לא יעלה על הדעת לומר, שמשום כך, רשומות רפואיות הן בגדר מסמכים חסויים; כך לא יועיל לטענת החיסיון, שהרשומות יועברו ליועץ המשפטי של המוסד הרפואי. בחקירת המוות של זכי כרמי [6] נאמר, כי הציפייה להליך המשפטי אינה חייבת להיות התכלית היחידה להכנת המסמך. שם, כמו במקרה שלפניי, נועדה הבקרה הפנימית להבטיח שיפור בהליכים של הגוף המבוקר. אלא ששם באה הבדיקה לאחר אירוע המוות, הגורר בעקבותיו הליכים משפטיים. בענייננו קדמה הביקורת לגילוי מעשי הפקידים של הבנק, שהם נושא התובענה שלפניי. מדברי גרניט עולה בבירור, שהיתה זו ביקורת שגרתית, וגילוי מעשי הפקידים בא רק במהלכה. בנסיבות אלה אין לומר, שהביקורת באה בשל ציפייה להליכים משפטיים, וכי שלילת החיסיון מספרי הביקורת היתה מוליכה להימנעות מקיומה. ג. ביקורת פנימית: 5. אם האמור עד כה עלול להרתיע מקיומה של ביקורת פנימית, שמעצם טיבעה נודעה לגלות אירועים, שעשויים להיות נושא להליכים משפטיים, מצוי המענה בסעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב-1992: "10.(א) דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי. (ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידו של המבקר הפנימי תהא כשרה לשמש ראיה בהליך משמעתי." כאן הסדיר המחוקק את השימוש בדו"ח המבקר הפנימי ובהודעות שהוא מקבל. הדו"ח, שבו מדובר בתובענה שלפניי, הוצא קודם לחוק האמור. לכן, לכאורה, אין לחוק תחולה לענייננו. אולם בא-כוח המשיב טוען, כי סעיף 10 חל גם על עניינים שהתרחשו קודם לחקיקתו, כאשר אלה באים לפני בית המשפט לאחר תחילת תוקפתו של החוק. לטענתו של בא-כוח המשיב, הוראתו של סעיף 10 היא דיונית ותחולתה למפרע. כותרתו של סעיף 10 היא "קבלת הביקורת כראיה", ומקובל עליי שהוראה זו נמנית עם דיני הראיות. בתור שכזו תחולתה על כל עניין הנדון בבית המשפט היא מעת חקיקתה, אפילו קדם האירוע הנדון למועד החקיקה (ע"א 350/74 [3] וע"א 415/87 [4] בעמ' 588). 6. אלא שאין במסקנה האמורה כדי להועיל למשיב, וזאת משני טעמים: גם אם סעיף 10 לחוק חל גם על שקדם לחוק, אין הדברים אמורים ביתר חלקי החוק. החוק אינו פורש כנפיו על פעולות של ביקורת פנימית שקדמו לחקיקתו. לכן דו"ח הביקורת הפנימית נושא הדיון שלפניי אינו בגדר דו"ח ביקורת, שנערך על פי החוק. מסמך המתקרא "דו"ח ביקורת פנימית" ואשר לפני היות החוק אינו דו"ח ביקורת פנימית כמשמעו בסעיף 10 לחוק, ומי שהכינו קודם לחוק לא היה בבחינת "מבקר פנימי" כמשמעו בחוק. 7. טעם שני, לכך שאין בסעיף 10 להועיל למשיב, הוא בכך שסעיף 10 אינו קובע חיסיון או סודיות לדו"ח הביקורת הפנימית ולמסמכיה. כל שנקבע בו הוא שאלה לא יהיו קבילים. כאשר המחוקק חפץ להעניק חיסיון הוא עשה כן בלשון מפורשת, כמו בסעיפים 48-51 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. סעיף 10 נמנה עם ההוראות הפוסלות דו"חות והודעות שנמסרו מלשמש ראיה, מבלי שייקבע דבר לעניין סודיותם או חסיונם של מסמכים אלה. כך הוא לגבי דו"ח מבקר המדינה המתפרסם ברבים (סעיף 30 לחוק מבקר המדינה [נוסח משולב], תשי"ח - 1958), וכן לגבי עדות לפני ועדת חקירה (סעיף 14 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט - 1968). אין בהוראה שבסעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית כדי לקבוע חיסיון או סודיות לאותו דו"ח. לכן, גם לו חל החוק על דו"ח הביקורת הפנימית של הבנק, לא היה בכך כדי לגרוע מחובת הבנק-המשיב לגלותו ולאפשר את העיון בו. ד. עיון במסמך שאינו קביל: 8. אף כי אין סודיות או חיסיון לדו"ח הביקורת הפנימית, שאלה היא, אם יורה בית המשפט על גילויו ועל העיון בו, גם אם הדו"ח לא יהא קביל בהליך המתנהל לפני בית המשפט. הדעה המקובלת בספרות, והנתמכת בפסיקה אנגלית, היא שאי-קבילותו של מסמך אינה פוגעת בזכותו של בעל-דין לגילויו ולעיון בו, כל עוד עשוי המסמך לעזור לבעל הדין, בין במישרין ובין בעקיפין (וינוגרד, תקנות סדרי הדין (מהדורה שנייה) 252-253). כך נאמר גם בספר ‎DISCOVERY (1992) 94 ,MATTHEWS & MALEK: ,DOCUMENTS MAY RELATE TO MATTERS IN QUESTION AND BE DISCOVERABLE" EVEN THOUGH THEY ARE INADMISSIBLE IN EVIDENCE, SO LONG AS THEY MAY THROW LIGHT ON THE CASE. THAT A DOCUMENT WOULD NOT BE ADMISSIBLE ."IN EVIDENCE HAS NEVER BEEN A GROUND FOR REFUSING DISCOVERY דברים דומים נאמרו ב: ‎:HALSBUY'S LAWS OF ENGLAND (4TH ED.) VOL. 13 S. 38 DOCUMENTS RELATE TO MATTERS IN QUESTION IN THE ACTION WHETHER" THEY ARE CAPABLE OF BEING GIVEN IN EVIDENCE OR NOT, SO LONG ."AS THEY ARE LIKELY TO THROW LIGHT ON THE CASE העולה מכאן, שאפילו נקבע שדו"ח הביקורת הפנימית אינו קביל כראיה, אין הדבר גורע מחובתו של בעל-דין לגלותו ליריבו ולאפשר ליריב לעיין בו. ה. דו"ח בנק ישראל: 9. בנוסף לבקשה לעיין בדו"ח הביקורת הפנימית של הבנק, עתרו המבקשים בהמ' 12366/94, להורות למשיב לגלות בתצהיר דו"ח של בנק ישראל המתייחס לביקורת שערך בנק ישראל בבנק המשיב, והמתייחס לפעילות נושא התובענה. לדיון זה התייצב בא-כוח של בנק ישראל, ואף הגיש הודעה ובה נימק התנגדותו למבוקש. בכך הצטרף לבא-כוח המשיב. ההתנגדות לבקשה מושתתת על סעיף 15א לפקודת הבנקאות, 1941. בסעיף זה, שהוסף לפקודה ב-1969, נאמר: "לא יגלה אדם ידיעה שנמסרה לו, לא יראה מסמך שהוגש לו לפי פקודה זו או לפי חוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א-1981, אולם מותר לגלות ידיעה אם הנגיד יראה צורך בכך לצרכי תביעה פלילית או אם הידיעה או המסמך נתקבלו מבנק - בהסכמתו. (ב) לענין גילוי מסמכים וידיעות שנתקבלו לפי פקודה זו או לפי חוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א - 1981, לבית המשפט, דין בנק ישראל או המפקח או עובדיו כדין המדינה ועובדיה." על פי דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הבנקאות (מס' 9), תשכ"ח - 1968, הכוונה היתה ש"חובת הסודיות המוטלת על עובדי בנק ישראל לפי סעיף 65 לחוק בנק ישראל, תחול גם על ידיעות המתקבלות לפי פקודת הבנקאות ועל עובדי המפקח על הבנקים." דברי הסבר אלה מאירים את כוונתו של סעיף 15א לחול אך ורק על עובדי בנק ישראל המקבלים מידע. אין כאן סודיות של דו"ח הנמסר על ידי בנק ישראל לידיו של הבנק. הבקשה שלפניי מופנית לבנק-המשיב, הנדרש לגלות דו"ח שנמסר לידיו. היא אינה מכוונת לבנק ישראל או לעובדיו. אפילו נתבקש עובד של בנק ישראל לגלות את תוכנו של דו"ח שהוכן בבנק, אין סעיף 15א מונע את העדתו. בסעיף 15א נקבעה חובת סודיות. אין חובת הסודיות טומנת בחובה חיסיון כשנדרשת העדות מכוח דין. כאשר ביקש המחוקק להעניק חיסיון, נקט לשון שבסעיפים 48-51 לפקודת הראיות [נוסח חדש], או בלשונו של סעיף 232 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]: "232. מי שנתמנה לפי הוראות הפקודה, או מי שמועסק בביצועה, לא יידרש להראות לבית משפט כל דו"ח, או שומה, או לגלות לבית המשפט או להודיע לו, כל דבר שהגיע לידיעתו אגב מילוי תפקידו לפי הפקודה...." השוואה בין סעיף 15א לפקודת הבנקאות לבין ההוראה שבפקודת מס הכנסה מעלה, כי בסעיף 15א חסרה הוראה, המונעת עדות בבית המשפט. כל שסעיף 15א קובע הוא חובת סודיות, שאינה מקנה חיסיון בפני עדות בבית-משפט. עוד נטען כלפי הבקשה לגילוי דו"ח בנק ישראל, כי אין הוא אלא עדות מפי השמועה, שאינה קבילה. התייחסתי לטיעון זה בנוגע לגילוי של דו"ח הביקורת הפנימית, ואיני רואה צורך להוסיף על שנאמר. ו. סוף דבר: 10. העולה מכל שנאמר הוא, שהמבקשים זכאים לצווים שלהם עתרו. אולם נראה לי, שראוי להגביל את הצווים הניתנים בשניים: ראשית, נטען, כי הדו"חות מתייחסים גם ללקוחות אחרים של הבנק המשיב, זולת המבקשים. לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ראוי להגן על צינעתם של אלה, ולפיכך אני מורה לפרקליטו של הבנק המשיב למחוק מתוך עותקי הדו"חות, שיומצאו לעיונם של המבקשים, שמות של לקוחות, זולת שמותיהם של המבקשים ושל המנוח, שמכוחו הם באים. שנית, אני מורה, כי המבקשים לא יעשו בדו"חות שימוש כלשהו, פרט לצורך ההליכים שבתובענה זו וכי לא יעבירו עותקים אלה לאחרים. הגבלה זו אינה ברוח הדברים שנקבעו בע"א 632/77 [5], בעמ' 329. כמו כן אני מחייב את המשיב לשאת בהוצאות בקשות אלה בסכום של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ללא קשר לתוצאות הדיון בתובענה. חיסיוןביקורת פנימית