פתח דבר המערער, זומן ע"י מזכירות ביהמ"ש ובהוראת התביעה הצבאית כעד, בעניינו של הנאשם בתיק 4764/01 של ביהמ"ש אשר ביהודה. משהתבקש המערער לעלות על דוכן העדים, התברר חיש מהר כי אין בכוונתו של המערער לספק את רצון מזמניו ואף אין בכוונתו להשיב לשאלות שיישאל ע"י הצדדים. כזאת התברר, לנוכח התשובה שנתן כבר בפתח הדברים: "קוראים לי מאג'ד אחמד נעים גית וחוץ מזה אני לא אומר כלום". בהמשך תלה המערער את סרבנותו להעיד בשתיים אלו: בעצה שקיבל מסנגורו ובזכותו שלא להפליל עצמו, כדלהלן: "כל עוד שסנגורי אמר לי לא להעיד אני לא עונה, יכול להיות שמה שאומר ישמש נגדי." בנסיבות אלו ביקש בימ"ש קמא להתערב ואגב כך הבהיר למערער, כי: "משנקרא לעדות עליו להשיב על שאלות התביעה והסנגוריה כאחד, וכי אין לעד זכות שלא להעיד, יתרה מזאת אם לא יעיד הוא עלול להיות מואשם בביזיון בית המשפט, צעד בעל השלכות". גם לנוכח הבהרותיו אלו של ביהמ"ש והוראתו, לא שב המערער מסירובו, ועמד איתן על דעתו כי אין בכוונתו להעיד. בנסיבות אלו, ובהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 17 לצו בדבר הוראות בטחון, גזר בימ"ש קמא את דינו של המערער למאסר של 12 חודשים, חציים לריצוי בפועל וחציים על-תנאי. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כדלהלן: "אין ספק כי סירובו של העד להעיד בפני ביהמ"ש פוגע קשות בכבודו של ביהמ"ש, כמו גם בעשיית הצדק ובאפשרותו של הנאשם להגן על עצמו". הערעור ערעור זה מבקש להכריע בסוגייה, כלום גם למערער, אשר זומן כעד תביעה במשפט, מוקנית זכות שתיקה מוחלטת. סניגורו של המערער, עו"ד פ. נוסבאום, גרס כי למערער כמו לנאשם, מוקנית זכות שתיקה מוחלטת. כך סבור הסניגור הנכבד, לנוכח העובדה כי למערער תלוי ועומד כתב אישום בעניינים דומים, להבדיל מעדים אשר להם קיים אך חיסיון מפני הפללה עצמית. ואילו התביעה הצבאית גרסה כי זכות השתיקה אינה עומדת בנסיבות אלו למערער וכי חייב היה למלא את מצוותו של ביהמ"ש ליתן עדות. משלא עשה כן, בדין עשה בימ"ש קמא עת גזר את דינו מיד. זכות וזכות שכנגד החיסיון מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה, הינן שתי זכויות יסוד עתיקות יומין, אשר פעמים דרות הן בכפיפה אחת ופעמים נוגסת אחת את רעותה. במקרה שלפנינו אין אני יכול להשתחרר מהתחושה כי הצדדים התקשו להבחין בין שתי זכויות אלו והשאירו לביהמ"ש את המלאכה להבחין בין זכות לזכות. על רקע האמור ראוי יהיה לבחון את נקודת המוצא ואת המקורות המשפטיים לזכויות אלו. וכבר אמר על כך כב' השופט חשין: "עד שנגיע לפיצוח השאלה המשפטית שלפנינו, שומה עלינו להכיר את דברי החוק המתמודדים ביניהם, והם דברי חוק הבאים ממקומות שונים. נתיר אפוא לדברי החוק להציג עצמם לפנינו בזה אחר זה, כהולכים בסך ולאחר מכן ננסה לברר היכן וכיצד באים הם במלחמה זה בזה." (ע"פ 725/97) לכל אדם עומדת הזכות שלא להפליל עצמו וזכות זו מעוגנת היא בס' 47 לפקודת הראיות אשר קובע כהאי לישנא: "(א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה. (ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך. (ג) נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד הסנגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט". ההסדר הקבוע בס' 47 אינו בא לייחד ולהעדיף אינטרס זה על משנהו. כולנו נסכים כי בא הוא לבטא את איזון האינטרסים. האינטרס שמבקש לקדם את חקר האמת מזה והאינטרס המבקש לשמור על זכות כל אדם שלא להפליל עצמו מאידך. בעקרונם של דברים, זכות זו, הקנויה לכל אדם, יסודה בחשש כי אדם יזיק לעצמו ויפגע באינטרסים בסיסיים הקנויים לו. במשפט העברי ידועה זכות זו בכלל "אין אדם משים עצמו רשע" אולם במקומותינו על רקע חוקי היסוד ואיזון האינטרסים ראוי להביא את לשונו של כב' השופט שמגר בע"פ 663/81 אברהם חורי נ' מדינת ישראל, פד"י לו(2) 85: "הזכות לאי-הפללה עצמית איננה אלא תמציתו של הכלל… ואשר לפיו איש אינו חייב להשיב על שאלה, אם התשובה לשאלה עלול להיות בה, לדעת בית המשפט, כדי להניח את היסוד להבאתו לדין פלילי של מי שמשיב את התשובה." וראויה היא זכות זו להתברר עוד, בלשונו של כב' השופט מ' חשין ב - ע"פ 725/97 הרמן קלקודה נ' הרשות לפיקוח חקלאי נב(1) עמ' 749, כדלהלן: "זכותו של נחקר שלא להפליל עצמו גם אם אין היא זכות-יסוד - או, בלשון המהדרים: זכות חוקתית - הנה זכות נעלה היא, זכות היא המבטאת עיקרון מקובל ומושרש מימים-ימימה. בשים-לב לעוצמתה של הזכות, לאור הבוהק ולחום הצורב הבוקעים מגרעינה, כך יוסיף הטוען ויטען, לא נפרש דבר-חוק כשולל אותה או כמצמצם אותה אלא אם ייאמר בו מפורשות כי אומר הוא לשלול אותה או לצמצם אותה. פירוש מכללא לא יצלח ולא יספק." לעומתה, עומדת זכות השתיקה אשר חוסנה והיקפה רחב יותר מזה של החיסיון מפני הפללה עצמית. זכות זו מעוגנת היא בס' 161 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982: "(א) הנאשם ראשי לנהוג באחת מאלה: (1) להעיד כעד הגנה, ואז יהיה עשוי להיחקר חקירה שכנגד; (2) להימנע מהעיד." הוראת חוק זו, גם היא באה לבטא מסגרת ערכית מחד ואיזון אינטרסים מאידך: "זכות השתיקה באה כדי למנוע מאדם להיקלע לטרילמה שבה הוא מיטלטל בין החובה המוסרית והמשפטית לומר את האמת לבין החולשה האנושית לשקר כדי להציל את עורו, לבין הסתבכות בביזיון בית-המשפט עקב סירובו להעיד." (בג"ץ 6139/95 חכמי נ' שופטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו). ואם באיזון אינטרסים עסקינן, הרי כי בשאלה כיצד דרות שתי זכויות אלו בכפיפה אחת והאם ניתן להביאן אל תחת קורת גג אחת, קובע כב' השופט מצא ברע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ ואח' נ' אריאל, כדלהלן: "כשלעצמי, הנני נוטה לדעה, שזכות השתיקה של נאשם מוגבלת למשפט בו הוא מואשם, והוא הדין בזכות השתיקה של חשוד, שאף היא מוגבלת לחקירה בה הוא מוחשד. מחוץ למסגרת המשפט הפלילי המסוים ומחוץ למסגרת החקירה המשטרתית המסוימת, דין הנאשם והחשוד כין כל אדם. עומדת להם הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, אך אין עומדת להם זכות השתיקה". ועל מנת שלא נקדים את המאוחר על המוקדם נשוב לבחינת הוראות החוק הרלוונטיות. האם עומדת לעד הזכות שלא להעיד? זכות השתיקה של נאשם והזכות לאי הפללה עצמית, לית מאן דפליג, כי זכויות יסוד הן. זכויות אלו חשובות ככל שתהיינה, אינן מוחלטות, הואיל ומולן ניצבות זכותה וחובתה של החברה להילחם ולמגר את הפשיעה. תפקידה של כל חברה מתוקנת הוא למצוא את האיזון הראוי בין זכויות של אלו ובין זכויותיהם של אחרים. נקודת המוצא היא החובה הבסיסית להעיד, המוטלת על כל אדם שזומן לעדות, הרי אם נטלת מהמשפט את ראיותיו דומה כי נטלת ממנו את נשמת אפו. יחד עם זאת המחוקק קבע חריגים לכלל האמור, שחלים בנסיבות מיוחדות ומטעמים כבדי משקל, ואחד מהם הוא החיסיון מפני הפללה עצמית. אין ספק, אם כן, כי למערער, בהיותו עד במשפט, עומדת זכות להימנע מהפללה עצמית, ואין הוא חייב להעיד דברים שעשויים להפלילו. יחד עם זאת, כעולה מסעיף 47, החיסיון מפני הפללה עצמית איננו מוחלט. בית-המשפט רשאי לדחות בקשתו של אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עלולה להפלילו, אולם אם עשה כן, לא תוגש הראיה המפלילה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה, שהעובדה המתגלית מן הראיה, היא יסוד מיסודותיה. יחסיותו של החיסיון מפני הפללה עצמית מלמדת, כי הוא אינו בא לפטור אדם כליל מן החובה להעיד. במסגרת הזכות להימנע מהפללה עצמית זכאי עד שלא לענות על שאלה מסוימת או שלא למסור ראיה מסוימת, שהוא סבור שעשויה להפלילו, ובלשון בית המשפט העליון: "החיסיון שבסעיף 47 לפקודת הראיות הוא חיסיון יחסי, במובן זה שהוא פוטר עד מלהשיב רק על שאלות מפלילות, וממילא עליו להשיב על כל שאלה אחרת" (עשמ"ה 1232/97 אבו שאהין נ' מ"י, פ"ד נח (2) 385, 393). אולם הזכות להימנע מהפללה עצמית איננה כזכות שתיקה. אין היא מעניקה לעד את הזכות להימנע כליל ממסירת עדות. על העד המבקש להימנע מהפללה עצמית מוטלת חובה להעיד, ככל עד שזומן לעדות. על הזכות להימנע מהפללה עצמית, המעוגנת בסעיף 47, נאמר בבג"צ חכמי: "אין זו חסינות מוחלטת מפני מסירת הראיה או העדות; זוהי חסינות מסויגת בסייגים ובגדרות המבטיחים את זכות העד מפני הפללה עצמית. הטענה שלפיה פוטר החסיון הנזכר בסעיף 47 מפני הפללה את העד מחובת מסירת עדות, נדחתה על-ידי השופט שמגר בפסק-דין קינזי". (בג"צ 6319/95 חכמי נ' שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, פ"ד נא (3) 750, 764) אף עובדת היותו של המערער נאשם במשפט אחר אינו מעניקה לו זכות להשתחרר כליל מן החובה להעיד במשפט שבו הוא משמש כעד. ואף לכך התייחס בית המשפט בבג"צ חכמי: "ראוי להעיר, כי לעניין החיסיון מפני הפללה עצמית אין הצדקה רעיונית להבחנה בין עד העלול להפליל עצמו כאשר משפט תלוי ועומד נגדו לבין עד העלול להפליל עצמו ועדיין אין מתנהל נגדו משפט באותו עניין אלא צפוי להתנהל כזה בעתיד. בשני המקרים עליו להעיד ובשני המקרים ניתן לו חיסיון מפני הפללה עצמית" (שם). זכות השתיקה, שעומדת למערער כנאשם במשפטו שלו, אינה עומדת לו כאשר הוא משמש כעד במשפטו של אחר: "אך בעוד החיסיון מפני הפללה עצמית נתון לעד, נתונה זכות השתיקה לנאשם, והכוונה היא לנאשם במשפטו שלו, שכן אדם המעיד במשפטו של אחר, הינו עד ואין בכך שהוא נאשם בהליך אחר, כדי להשפיע על טיב הפונקציה שאותה הוא ממלא במשפט שבו הוא מעיד" (עיין חכמי, בעמ' 765, וראה גם רע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ נ' אריאל, פ"ד מו (3) 378, 381). סיכומו של דבר, ההלכה היא כי אין עד יכול להיבנות מהחיסיון מפני הפללה עצמית כדי להשתחרר מחובתו להעיד, והדגיש זאת בית המשפט בעניין אבו-שאהין: "החיסיון אינו מעניק לצד או לעד מטעמו את הזכות לשתוק ובכך לשתק את ההליך" (עמ' 396). לאור כל האמור לעיל, הרי שהמערער היה חייב להעיד ולענות לשאלות התביעה והסנגוריה. בייחוד נכון הדבר לנוכח העובדה כי בית משפט קמא הורה למערער להעיד ולענות על השאלות שהוא נשאל, ובכך למעשה הסיר את החיסיון מפני הפללה עצמית, שכאמור לעיל, הינו יחסי וניתן להסרה, ובתנאי שהראיה לא תשמש נגד העד במשפטו הוא. האם שתיקת עד היא בגדר ביזיון בימ"ש? לטענות הסניגור, אין בית המשפט יכול להאשים את המערער בביזיון בית משפט, מאחר ועומדת לו זכות שתיקה. לשיטתו, סמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 17 לצו בדבר הוראות בטחון, אינה כוללת את הסמכות לצוות על עדותו של עד שהוא נאשם, מפני שעומדת לו הזכות להימנע מהפללה עצמית. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שהובהר, הזכות להימנע מהפללה עצמית אינה משחררת עד, בין אם הוא נאשם בתיק אחר ובין אם לאו, מחובתו הבסיסית להעיד. יתר על כן, בית המשפט רשאי לחייבו להעיד גם בעניינים העלולים להפלילו, ובתנאי שהדברים לא ישמשו כראיה נגדו במשפטו. בכל מקרה לא עומדת למערער זכות לשתוק. משחוייב המערער להעיד עליו לציית להוראת בית המשפט ולעשות כן. סירובו להעיד במקרה זה אכן מהווה ביזיון בית משפט, על פי האמור בסעיף 17 לצו בדבר הוראות בטחון. סעיף 17 הנ"ל תוחם את גבולות העבירה של ביזיון בית המשפט וקובע, בין היתר, כי סירוב לציית לכל הוראה של בית המשפט מהווה ביזיון בית המשפט. השאלה הנשאלת בענייננו היא האם סירובו של עד להעיד נכנס בגדר סעיף 17 הנ"ל. בישראל, בפקודת בזיון בית משפט קיים סעיף מיוחד, העוסק בעד המסרב להעיד. סעיף 5 לפקודה קובע כי בית המשפט רשאי להטיל עד חודש מאסר על עד המסרב להשיב על שאלות. סעיף 6 לפקודה הינו סעיף כללי הקובע כי בית המשפט מוסמך להטיל כל עונש מאסר או קנס על אדם המסרב לציית לצו של ביהמ"ש. סעיף 17 לצו בדבר הוראות בטחון, שעניינו בזיון בית המשפט, שונה מן הפקודה הנ"ל בכך שאינו מפריד בין מקרים שונים של ביזיון בית משפט, אלא משתרע על קשת רחבה של מקרים. סירובו של עד להעיד נכלל במקרים אלו. אין ספק כי עד המסרב להעיד, בניגוד להוראתו המפורשת של בית המשפט, ובלא שעומדת לו כל זכות לכך, מבזה את בית המשפט. ההשוואה לדין בישראל מחזקת מסקנה זו, שהרי שם נקבע במפורש בחוק שסירוב עד להעיד נחשב כמקרה של ביזיון בית המשפט. סיכום נוכח כל האמור לעיל, נחה דעתי כי במקרה שלפנינו פעל בימ"ש קמא כהוגן וכל שגגה לא נפלה מלפניו. אשר על כן, אני דוחה את הערעור. משפט פליליחיסיוןהפללה עצמית