בנושא חיסיון עדות כהן דת 1. הנאשם מואשם בשתי עבירות איומים (סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן חוק העונשין), בארבע עבירות של הפרת הוראה חוקית (סעיף 287(ב) לחוק העונשין), בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות (סעיף 382(ג) לחוק העונשין) ועבירה של היזק בזדון (סעיף 452 לחוק העונשין). 2. ביום 23/12/07 כפר הנאשם בעובדות כתב האישום ובא-כוחו על התנגדותו לעדות הרב י.מ., לאור חיסיון מוחלט הנובע מכוח פקודת הראיות, התשל"א-1971 (להלן פקודת הראיות), בשל חיסיון מוחלט בין כהן דת למטופל. כן ציין כי הרב הספציפי היה מעורב בהליכי גישור ופישור בהליך שלום בית בין הנאשם למתלוננת, ולא היה עד לאירועי אלימות בין בני הזוג. לפיכך, ביקש לקבוע כי הרב לא יעיד על שיחות שהתנהלו בינו לבין בני הזוג. 3. המאשימה טוענת בתגובתה מיום 01/01/08, כי על עדותו של הרב י.מ. לא חל חיסיון כהן דת עפ"י פקודת הראיות, שכן סעיף 51 לפקודת הראיות, עליו נסמך הסניגור, חל על דבר שנאמר בוידוי, בעוד שביהדות לא קיים כלל מושג של וידוי. בנוסף, הרב אינו כהן דת כפי שנקבע בע"א 761/88 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד מב(4) 505 (להלן הלכת פרידמן), ובנוסף עדות הרב מתייחסת לדברים שנאמרו ע"י הנאשם בשיחה עם הרב, בה נכחה גם המתלוננת, בתפקידו כיועץ ולא כרב במסגרת ההלכתית. דיון 4. תכליתו העיקרית של ההליך השיפוטי היא גילוי האמת וחשיפת העובדות כהוויתן, ולכן לפי סעיף 1 לפקודת הראיות "הכל כשרים להעיד" ולפי סעיף 2 לפקודת הראיות "מותר להזמין כל אדם ליתן עדות". למרות האמור, בדיני הראיות משובצים כללים שתכליתם למנוע את עיוות האמת, והדין מכיר במצבי חיסיון, בהם נמנע השימוש בראיה פוטנציאלית, למשל חסיונות מקצועיים, שמטרתם לעודד ולהגן על סוגי קשרים מסוימים, כגון: יחסי עו"ד-לקוח, רופא-חולה, פסיכולוג-מטופל, כהן דת-מאמין. 5. סעיף 51 לפקודת הראיות, הקובע: "כהן דת אינו חייב למסור עדות על דבר שנאמר לו בוידוי ואשר גילויו אסור עליו לפי דיני דתו", מעניק ל"כהן דת" זכות אישית לחיסיון של דבר שנאמר לו בוידוי. החיסיון הינו של כהן הדת, ולכן המתוודה אינו יכול לוותר על החיסיון ולגרום לכהן הדת לגלות את תוכן הוידוי, אך כהן הדת יוכל לעשות כן. 6. בהלכת פרידמן דובר בהודאה שמסרה האישה באוזני רב, שערך ניסיונות להחזרת שלום הבית בין בני הזוג, על שקיימה יחסי מין עם גבר אחר, ובהסתמך על עדות הרב, קיבל ביהמ"ש המחוזי את הודאת האישה כמוכחת. בתשובה לשאלת הרב, האם אין לו חיסיון בקשר לדברים שנמסרו לו ע"י האישה בעת טיפולו, השיב לו ביהמ"ש כי "אין לו חיסיון כאמור וכי סעיף 51 לפקודת הראיות אינו ישים" (עמ' 508), ושמע את עדות הרב בענין. 7. לפיכך, לאור האמור, מאחר ואין מדובר בוידוי, ומשום שסעיף 51 לא חל על רב, שכן רב אינו כהן דת, , אני מקבלת את עמדת המאשימה, וקובעת כי על עדות הרב י.מ. לא יחול חיסיון כהן דת. 8. למען הסר ספק, אציין כי גם אם הרב היה כהן דת, החיסיון היה חל רק על עובדות הנוגעות לעבירה שהאדם כבר ביצעה, דבר אשר, לכאורה, לא מתקיים בעניינו. בת"פ (נצ') 388/99 מדינת שיראל נ' פלוני קבע כב' השופט ממן: "יש דמיון בין מסירת התוודות על עבירות באזני עורך דין, פסיכולוג או עובד סוציאלי ואפילו כהן דת... יש להדגיש כי החיסיון יחול אך ורק על עובדות הנוגעות לעבירה שהאדם כבר ביצע, ולא לעבירה שהוא מתכוון לבצע". (ההדגשות שלי א.ז.) 9. לטענת הנאשם, הרב לא היה עד לאירועי אלימות, לכאורה, בין בני הזוג, ולפיכך, לא היה חל חיסיון. 10. לטענת המאשימה, הדברים נאמרו בין הרב לנאשם במסגרת תפקידו כיועץ, שהיה מעורב בהליכי הגישור והפישור בין בני הזוג, בהם נוכחו שניהם. לפיכך לא מדובר בשיחות חסויות וכל אחד מבני הזוג יכול למסור עליהן פרטים, כשעדות הרב תוכל לשמש לה חיזוק. לפיכך גם מטעם זה לא חל החיסיון. ובענין זה נאמר בספרו של י. קדמי "על הראיות", חלק ב', עמ' 976 כי: "תוכן הוידוי כשלעצמו אינו מהווה "ראיה חסויה", אלא - שכהן הדת שבפניו נמסר הוידוי אינו חייב למסרו בעדות. אשר על כן, אם תוכן הוידוי מובא לידיעת בית-המשפט שלא באמצעות כהן הדת - בית-המשפט יקבלנו כראיה". 11. לאור האמור, אני דוחה את טענת הנאשם כי על עדות הרב י.מ. חלה עדות כהן דת, וקובעת כי כב' הרב כשר להעיד על שיחותיו עם בני הזוג. 12. לתשומת לב הצדדים כי התיק קבוע להוכחות לתאריכים 14.9.08 בשעה 9:30 ו- 15.9.08 בשעה 9:30 13.חיסיוןדת