סעיף 45 ללפקודת הראיות "חיסיון לטובת הציבור" קובע, כי אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה. בבש"פ 6883/15 פלוני נ' מ"י (7.12.15) מפי כב' השופט עמית: "...בכך הבדיל מחוקק המשנה את הבקשה לעיון בתחקיר, מעתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 45 ל פקודת הראיות (שכותרתו "חסיון לטובת הציבור"), עתירה שעל דרך הכלל נדונה בפני המותב הדן בתיק העיקרי ( להבחנה בין מסלול הדיון לפי סעיף 74 לחסד"פ לבין מסלול הדיון בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיפים 46-44 לפקודת הראיות ראו החלטתי בבש"פ 198/10 אלהואשלה נ' מדינת ישראל) ... ... הפרקטיקה המקובלת היא כי עתירה לגילוי ראיה במהלך בירור תיק פלילי נדונה בפני המותב הדן בתיק העיקרי. לטעמי, פרקטיקה זו משקפת גם את המשפט הרצוי, מאחר שבמצב הדברים הרגיל, המותב הדן בתיק העיקרי, הוא הפורום המתאים לבחינת העתירה החסויה, על רקע מיקומה של הראיה בשדה המריבה בין הצדדים ולאחר שבקעת המחלוקת נגלתה לעיני המותב הדן בתיק (בש"פ 6392/97 בלביסי נ' מדינת ישראל)" ##להלן פסק דין בנושא חיסיון לטובת הציבור:## בפני עתירה לגילוי ראיה חסויה, על פי סעיף 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א -1971 (להלן - פקודת הראיות), במסגרתה עותר המבקש להסרת חיסיון לטובת הציבור שהוטל על חלק מחומר החקירה בתיק שבנדון. כתב האישום שהוגש כנגד המבקש, כולל שני אישומים, האחד מיום 26.1.10, והשני מיום 14.4.10, לפיהם, נהג המבקש ברכב, בשני המועדים הנ"ל, כאשר הוא שיכור ובגופו נמצאים סמים מסוכנים. לבקשת המשיבה, חתם השר לביטחון פנים על שתי תעודות חיסיון לטובת הציבור, ככל שהמידע נוגע לזהות "המקור המודיעיני", שמסר את המידע שהוביל לעצירתו ובדיקתו של המבקש, וזאת מהטעמים של חשש לפגיעה בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה וסיכון לשלומם של בני אדם. המבקש הגיש עתירה לגילוי הראיה החסויה, וביום 8.2.11, התקיים דיון בבקשה. הדיון נערך בדלתיים סגורות, תחילה בנוכחות ב"כ המשיבה וקציני מודיעין מטעמו, לאחר מכן, בנוכחות ב"כ המבקש בלבד, ולבסוף, בדלתיים פתוחות, בנוכחות שני הצדדים. קציני המודיעין הציגו בפני את המידע המודיעיני ותעודות החיסיון, הסבירו את חשיבות המשך החיסיון וענו לשאלות בית המשפט. (הפרוטוקול הידני שערכתי במעמד זה, הועבר לכספת בית המשפט). תמצית טענות המבקש המבקש עותר להסרת החיסיון, מהנימוקים הבאים: החיסיון פוגע ביכולתו להתגונן, שכן קו ההגנה עשוי להשתנות בהתאם לאופי הראיה החסויה תעודת החיסיון מנוסחת בלשון סתמית, ואין הצדקה למתן החיסיון בנסיבות המקרה. יש סבירות גבוהה כי הראיות המוגנות על ידי החיסיון, תתרומנה לזיכויו בתום ההליך המשפטי. על האינטרס הציבורי לסגת מפני שיקולי הצדק ומפני זכותו היסודית של המבקש להליך הוגן. המידע נשוא החיסיון אינו קשור לסוגיה אשר לגביה קיימת חובת דיווח למשטרה, אלא מדובר בהלשנה גרידא. אין כל תימוכין לטעם של "סיכון שלומם של בני אדם", כנימוק להטלת החיסיון. הראיות החסויות הן שהקימו את יסוד ה"חשד הסביר", אשר בלתו, לא הייתה כל עילה לדרוש מן המבקש להיבדק לגילוי סמים, ומכאן, ייתכן כי הדרישה הייתה בלתי חוקית. תמצית טענות המשיבה קיים צורך ממשי כי הראיות תישארנה חסויות, לרבות המידע הנוגע לזהותם של מוסר או מוסרי הידיעות, שכן גילוי המידע עלול לסכם שלומם של בני אדם, לפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה ולחשוף שיטות עבודה משטרתיות. אין בחומר הראיות החסוי משום פוטנציאל להגנת המבקש. המידע המודיעיני הוכח כנכון, ולראיה, בדיקות המעבדה הוכיחו המצאות סמים בגופו של המבקש, ולפיכך, אין ספק כי הראיות החסויות אינן חיוניות, אלא תורמות בלבד. ניתוח והחלטה לצורך הכרעה בעתירה לגילוי ראיה, על בית המשפט לשקול ולאזן שני אינטרסים - מצד אחד, האינטרס הציבורי: שלום הציבור ובטחונו, הצורך לשמר את שיתוף הפעולה בין המשטרה לציבור, החשש מחשיפת שיטות פעולה של גורמי ביטחון והחשש מחשיפת זהותם של המעורבים בהליך, דבר שעלול לסכן את ביטחונם ושלומם, ומן הצד השני, גילוי האמת וחשיפת כל חומר החקירה לנאשם, על מנת שיוכל להכין הגנתו כהלכה, ולשם קיום משפט צדק. בדנ"פ 1424/01, מ"י נ' דרוויש חמדאן, נקבע: " אם חומר החקירה, אשר לגביו חל החיסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול בטחוני אפשרי...". דהיינו, על בית המשפט הדן בעתירה לקבוע את מידת חיוניותה של הראיה, על פי התשובה לשאלה באם יש באותה ראיה חסויה פוטנציאל ראייתי, העלול, על פי קנה מידה אובייקטיבי, לעורר ספק סביר באשמת הנאשם. אם יימצא בית המשפט כי יש בה פוטנציאל כזה, ומכאן, שהיא חיונית להגנת הנאשם, חובה עליו להורות על הסרת החיסיון, משיקולי עשיית צדק. לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים ועיינתי בתעודות החיסיון, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות, וזאת מהנימוקים הבאים: אין בראיות החסויות משום פוטנציאל ראייתי כזה, ההופך אותן לחיוניות להגנתו של המבקש. אין מחלוקת בין הצדדים, כי מדובר בראיות הנוגעות אך ורק לקיומו של אותו "חשד סביר", אליו התייחס המחוקק בסעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה, אשר רק בגינו, ניתן לדרוש מנהג ליתן דגימת שתן או דם לבדיקת סמים. על פי כתב האישום, המבקש הסכים להיבדק,וקיימת חוות דעת מומחה, לפיה אכן נמצאו בגופו סמים מסוכנים. בנסיבות דומות, בע"פ 1641/04, לוין נ' מ"י, בהתייחסו לשאלה אם יש בכשלים הנוגעים להליכים טרום בדיקה, כדי לפסול את תוצאת הבדיקה כראיה או לאיין את משקלה, קבע בית המשפט העליון:" כידוע, לא אימצה הפסיקה בישראל כלל פסילה גורף האוסר על המדינה לעשות שימוש בראיות הנובעות ממעשה לא חוקי שביצעו האורגנים שלה (ע"פ 1302/92 מדינת ישראל נ' נחמיאס [1], בעמ' 334; ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 262). אדרבה, לבית-המשפט ניתן שיקול-דעת להתחשב במהותו ובמשקלו של כל פגם, בהתנהלותה של התביעה ובנזק שנגרם לנאשם ולקבוע לאור כל אלה מהו המשקל שיינתן לראיה. כאשר הדרך שבה הושגה ראיה או כאשר התנהלותה של המשטרה פסולות הן באופן מיוחד, ניתן לקבוע כי משקל הראיה נשחק עד עפר (ע"פ 559/77 מאירי נ' מדינת ישראל [3]). אולם גם אז אין לומר כי מדובר בכלל של קבילות אף שבאופן מעשי תוצאות אלו זהות הן. שאלת הפגם לחוד ושאלת הקבילות לחוד." מכאן, שגם בהיעדר "חשד סביר" כיסוד לדרישה לבדיקה על פי סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה, אם ניתנה דגימה והתקבלו ממצאים המאשרים קיומם של סמים בגופו של נאשם, הרי שאין הדבר פוגע בקבילות תוצאות הבדיקה, אלא מדובר בפגם גרידא, שתהיה לו משמעות באשר למשקל הראיה, ולא מעבר לכך. מהאמור לעיל עולה, כי אין בהמשך החיסיון, משום פגיעה ביכולתו של המבקש לנהל הליך משפטי ראוי בעניינו, שכן, אין בראיות החסויות בכדי להשפיע על קו ההגנה של המבקש או לתמוך בו, ולב"כ המבקש יתאפשר לטעון טענות משפטיות באשר למשקל שיש לייחס לראיות בדבר שכרותו של המבקש, בהעדר אותו "חשד סביר" לבדיקתו. מנגד, התרשמתי כי הסרת החיסיון עלולה להביא לסיכון בני אדם, לפגיעה ממשית בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה ולחשיפת שיטות עבודה משטרתיות, ואני קובעת, כי במקרה שבנדון, גובר האינטרס הציבורי, על זה של המבקש. לפיכך, אני דוחה את העתירה לגילוי ראיה חסויה, וקובעת כי החיסיון יישאר על כנו. עם זאת, אני מורה למשיבה להעביר לידי ב"כ המבקש "פראפרזה" של המידע החסוי, מבלי לציין בה כל פרט העלול להוביל לחשיפת זהותו של מוסר המידע, כאמור בתעודת החיסיון. חיסיון לטובת הציבורחיסיון