לפניי בקשת המבקשים (להלן: "התובעים") למתן צו להשלמת הליכים מקדמיים, ומנגד בקשות המשיב 1 (להלן: "הנתבע") למתן צו להורות על חיסיון מסמך ולמתן צו להשלמת הליכים מקדמיים. 1. רקע וטענות הצדדים (א) ביום 26.9.2011 הגישו התובעים את התביעה דנן בה טענו לרשלנות רפואית חמורה של הנתבעים אשר במהלך טיפול קוסמטי כושל להסרת כתמי שמש בפניה של התובעת 1 - גרמו להשחתת פניה ולפגיעה חריפה בה, הן במישור התפקודי הן במישור האסתטי. (ב) הנתבעים הגישו כתבי הגנה, ובדיון לפניי ביום 4.1.2012 התרתי הגשת חוות דעת, גילוי מסמכים הדדי ומענה לשאלונים שישלחו הצדדים איש לחברו. בדיון שנערך ביום 24.9.2012 הסכימו הצדדים לערוך ניסיון גישור בפני עורכת הדין דפנה רוזן זינגר, הליך שטרם הסתיים. (ג) ביום 31.12.2102 הגישו התובעים בקשה למתן צו להשלמת ההליכים המקדמיים. בבקשתם טוענים הם שעל אף שפעלו על פי החלטתי מיום 4.1.2012 והעבירו לנתבעים בקשה לגילוי מסמכים ספציפי וכללי, וחרף בקשות חוזרות ונשנות מצדם - הרי שנענו רק בגילוי המסמכים הכללי, וטרם קיבלו את המסמכים הספציפיים שביקשו. על כן עתרו התובעים לקבלת המסמכים הרפואיים המקוריים של הנתבע, עותק מההסכם שהיה קיים בין הנתבעים, הספרות הרפואית המאמרים והצילומים שנלקחו מספרי ההדרכה הנזכרים בחוות דעתם של המומחים מטעם הנתבע. כן עתרו התובעים לקבלת תצהיר תשובותיו של הנתבע לשאלון שהועבר לו, ואף להורות למשיב 2 (להלן: "נתבע 2") להשיב על השאלון שנשלח אליו. לטענת התובעים, המסמכים המבוקשים ותצהיר התשובות לשאלון מהותיים ונוגעים באופן ישיר למחלוקות שבין הצדדים, ועל בית המשפט לעשות שימוש בסמכות המסורה לו מכוח תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות", "תקנות סדר הדין האזרחי) ולחייב את הנתבעים להעביר להם את המסמכים ואת תצהיר התשובות לשאלון שהועבר להם. (ד) הנתבע הגיש תגובה לבקשת התובעים וכן הגיש ביום 14.1.2013 בקשה להורות על חיסיון מסמך בגין חיסיון עו"ד- לקוח ובקשה מטעמו למתן צו להשלמת הליכים מקדמיים. לטענתו, מסמך פנימי שנערך על ידיו, בכתב ידו, ושהיה מיועד אל באי כוחו - הועבר בטעות אל משרדה הקודם של ב"כ התובעים אולם אלה כופרים בחיסיון החל על המסמך מאחר שהוא מכיל רק תשובות עובדתיות של הנתבע לשאלון שהופנה אליו על ידיהם. לטענת הנתבע, המסמך שהועבר לתובעים חסוי הן לפי סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") הן לפי חיסיון עו"ד-לקוח לפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין). עוד טוען הנתבע כי בקשת התובעים להעביר להם תצהיר תשובות לשאלון בעוד שמסמך ובו התייחסות לשאלון (על אף שמסמך פנימי) מצוי בידם - עולה כדי חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. (ה) בנוסף, עותר הנתבע להורות לתובעים להשלים את מלוא ההליכים המקדמיים ובכלל זה להשיב "תשובות טובות יותר" לשאלונים שהעביר להם וכן לאפשר לו עיון במסמכים. (ו) בתגובתם, הודו התובעים שהמסמך הנטען כחסוי הגיע לידיהם, אולם טענו שאינו נהנה מחיסיון עו"ד-לקוח, שכן בשאלון מופיעות שאלות ותשובות עובדתיות בלבד, וכן מפני שחיסיון עו"ד-לקוח אינו חיסיון חפצי אלא חיסיון אישי. לטענתם, העובדה שב"כ הנתבע מתעכב במתן מענה בתצהיר תשובות לשאלון שהועבר לו, זאת על אף שהתשובות הגולמיות של מרשו כבר הועברו לו, יש בה כדי להעיד על ניסיונו להסתיר מידע עובדתי מבית המשפט ומהתובעים. עוד טוענים התובעים שבקשת הנתבע להשלמת הליכים מקדמיים אינה אלא בקשה טקטית ולא עניינית שמטרתה ליצור איזון מלאכותי מול בקשתם, ולכן יש לדעתם לדחות את בקשת הנתבע על שני חלקיה. (ז) הנתבע הגיש תגובתו, עמד על בקשתו להורות על חיסיון המסמך מטעמי חיסיון עו"ד-לקוח, וכן עמד על בקשתו לקבל "תשובות מלאות ו/או טובות יותר" לשאלון שהעביר לתובעים. הנתבע אף הודה שלאחרונה קיבל קלסר מסמכים מטעם התובעים שטרם הספיק לבוחנו בקפידה. 2. דיון והכרעה לאחר עיון בכל טיעוני הצדדים אני מורה כדלקמן: דין בקשת התובעים - להתקבל. דין בקשת הנתבע להורות על חיסיון מסמך - להתקבל. דין בקשת הנתבע למתן צו להשלמת הליכים מקדמיים - להידחות. ואנמק את החלטתי כדלקמן: (א) בקשת התובעים למתן צו להשלמת הליכים מקדמיים התובענה דנן הוגשה ביום 26.9.2011. בדיון לפניי ביום 4.1.2012 הוריתי על גילוי מסמכים הדדי וכן על החלפת שאלונים בין הצדדים וקצבתי זמן לביצוע הליכים אלו. ביום 29.5.2012 הגישו הצדדים בקשה לדחיית מועד דיון בה הצהירו על הסכמה דיונית אליה הגיעו ושלפיה ישלימו את ההליכים המקדמיים ביניהם תוך 30 ימים. הבקשה התקבלה. בדיון קדם המשפט שנערך ב-24.9.2012, ולאחר שחלף המועד שקבעתי ומשלא הושלמו ההליכים המקדמיים - הודיעה ב"כ הנתבע כי ישלימו את כל ההליכים המקדמיים תוך 45 ימים. חרף ההצהרות וההסכמים הנ"ל, וחרף חלופת מכתבים מתמשכת בין הצדדים, ועל אף שחלפו קרוב ל- 20 חודשים מיום הגשת התביעה - נכון ליום זה טרם הושלמו ההליכים המקדמיים. (ב) בתשובתו טען הנתבע טענות שאינן ענייניות כגון: שהתובעים הם אלה שלא השלימו את ההליכים המקדמיים ונמנעו מלהעביר לו מסמכים חיוניים, שלא נתנו 'תשובות טובות יותר' לשאלון שהפנה אליהם, ושהם מחזיקים במסמך חסוי שהועבר אליהם בטעות. כן טען הנתבע כי: "כל כולן של הבקשות לקבלת המסמכים (...) לא נועדו אלא כדי להטריח את הנתבע וכעת גם את בית המשפט" (סעיף 13 לתגובתו). ראשית, אין כל קשר בין טענות הנתבע כלפי התנהלות התובעים, בה אדון בהמשך, לבין חובתו לנהוג על פי התקנות, על פי הוראות בית המשפט ועל פי התחייבויותיו - ולהשלים את ההליכים המקדמיים. הטענה שהתובעים אינם מקיימים חובותיהם אינה פוטרת את הנתבע מקיום חובותיו. שנית, משהתיק נמשך זמן ממושך, ומשהנתבע התחייב, הן בכתב הן בעל פה לפני בית המשפט - כי ישלים את ההליכים המקדמיים בתוך הזמנים שנקצבו - הרי שאין מקום לטענה כי התובעים מטריחים אותו או את בית המשפט שכן ברי שרצון התובעים לקדם את ההליך למען בירור התובענה לגופה. זאת ועוד, לא מצאתי בכתב תגובתו של הנתבע ולו טענה אחת עניינית, לגופה של בקשת התובעים או למסמכים הספציפיים שהתבקשו, אולם עיון בהשתלשלות האירועים בתיק מעלה חשש כי דווקא התנהגות הנתבעים, היא שגורמת לעיכובים בתיק ולטרחה לבית המשפט. (ג) תקנה 109 ל'תקנות סדר דין אזרחי' קובעת: "(א) התשובה על שאלון תינתן בתצהיר לפי טופס 9, ויש להגישו תוך שבעה ימים מיום מסירת השאלון או תוך מועד אחר שהרשה בית המשפט או הרשם. (ב) התנגדות למתן תשובה על שאלה פלונית, תירשם בתצהיר הנערך בתשובה על השאלות". הנתבעים, כל אחד בנפרד, לא הגישו את התשובות לשאלונים שקיבלו, וזאת על אף שהארכתי את המועד לכך ולמרות התחייבויותיהם. כמו כן, על אף שהנתבעים יכולים היו להתנגד בתצהיר למתן תשובות לשאלות ספציפיות - הרי שבחרו שלא לענות עליהן כלל, ואף נמנעו מלהשלים את גילוי המסמכים. תקנה 110 ל'תקנות' קובעת: "לא השיב הנשאל, או לא השיב תשובה מספקת, רשאי השואל לבקש מבית המשפט או מן הרשם צו המחייב את הנשאל להשיב (...)". משלא השיבו הנתבעים לשאלונים שהועברו אליהם, ולנוכח הזמן הרב שחלף והארכות שניתנו להם ושהופרו, ונוכח התחייבויותיהם שהופרו, לא נותרה בידיי ברירה אלא לחייב את הנתבעים להשיב על השאלונים שהועברו אליהם כפי שמבוקש בסעיפים 17.1 ו- 22 לבקשת התובעים. (ד) בתקנות 114-116 נקבע שמסמך שנזכר בכתבי טענותיו של בעל דין או בתצהיריו, רשאי בעל דין אחר לדרוש ממנו שיראה לו או לעורך דינו את המסמך לעיון ולהעתקה, ושאם לא ציית בעל דין לדרישה רשאי בית המשפט ליתן צו לעיון במסמכים ולהעתקתם. בתקנה 117 נקבע: "בעל דין רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם צו לעיון במסמכים של בעל דין שלא נזכרו בכתבי טענותיו או בתצהיריו, ולהעתקתם". הפסיקה מלמדת כי בשלב קדם המשפט לא נדרש להוכיח רלוונטיות ודאית של מסמך, אלא די בכך שיש יסוד סביר להניח שלמסמכים עשויה להיות רלוונטיות להמשך ההליך: "לא נדרש כי בשלב גילוי המסמכים תהא הרלוונטיות של המסמך ודאית. די כי מבקש הגילוי יצביע על כך שלמסמך עשויה להיות רלוונטיות (ע"א 40/49 כיאט נ' כיאט, פ"ד ג(1) 159, 162 (1950)) בהקשר זה יש לזכור כי שלב גילוי המסמכים ממוקם בתחילתו של ההליך המשפטי, בטרם נפרסה במלואה מסכת טיעוני הצדדים. על כן ברי כי אין לצפות שניתן יהיה להוכיח בוודאות את רלוונטיות המסמכים שגילוים מבוקש. די כי יש יסוד סביר להניח שלמסמכים עשויה להיות רלוונטיות בהמשך ההליך. אין להפוך את שלב גילוי המסמכים לתחליף לשלב ההוכחות" (רע"א 9322/07 Gerber Products Company נ' חברת רנדי בע"מ, 15.10.2008). משלא מצאתי בכתב התגובה שהגיש הנתבע כל נימוק או טענה עניינית מדוע טרם השלים את ההליכים המקדמיים והעביר את המסמכים המבוקשים לתובעים, ולכאורה, ועד שיטען הנתבע אחרת, נראה שהמסמכים שהעיון בהם מבוקש הם מסמכים רלוונטיים לתביעה, או כדרישת הפסיקה לעיל: "יש יסוד סביר להניח שלמסמכים עשויה להיות רלוונטיות בהמשך ההליך", וכן משלא העלה הנתבע טענה לחיסיון מסמכים המצויים ברשותו - באתי למסקנה שיש לחייב את הנתבע להשלים את ההליכים המקדמיים ואת גילוי המסמכים הספציפי כמבוקש בסעיף 17 לבקשת התובעים, להוציא את המסמכים המבוקשים בסעיף 17.4 לבקשה - אותם ישיגו התובעים בכוחות עצמם. (ה) בקשת הנתבע להורות על חיסיון מסמך על הרציונל לחיסיון עו"ד-לקוח כתב השופט (בדימוס) יעקב קדמי, כך: "הטעם לקיומו של החיסיון נעוץ בעניין שיש לציבור להבטיח שכל בעל דין - הן במשפט פלילי והן במשפט אזרחי - יוכל להיוועץ בעורך דינו באופן חופשי וגלוי מבלי לחשוש שהדברים שיוחלפו ביניהם, ובמיוחד דבריו שלו, יהיו לו לרועץ" (קדמי, "על הראיות" , תשס"ד , כרך ב' , עמ' 922). התובעים הודו כי מסמך ובו תשובותיו הגולמיות של הנתבע הגיע לידי באת כוחם, אולם טענו כי אינו נהנה מחיסיון עו"ד-לקוח. כן טענו התובעים כי משהשאלון מכיל שאלות עובדתיות בלבד הרי שמאבק הנתבע לשמור על חסיונו מעלה חשש כבד לשימוש לרעה בהליכי משפט, ולמאמץ הנתבע להסתיר את האמת. שני עקרונות חשובים מתחרים ונאבקים זה עם זה בסוגיה זו. מחד גיסא, חשוב שכל צד יגלה את מלוא החומר שבידיו, שלא יהא יריבו מופתע, יוכל להתכונן כהלכה, ולא יוסתר ממנו דבר העשוי להוציא לאור את זכותו. מאידך גיסא, חשוב לא פחות לשמור על סודיות הקשר בין עורך-דין ולקוחו, על-מנת להבטיח לאחרון שיקבל ייעוץ והגנה על זכויותיו ולא יחשוש שדברים שעברו בין השניים, יתגלו לצד שכנגד ויהיו לו לרועץ. (ראה והשווה לע"א 327/68 בנק אלרן בע"מ נ' ג'ון אדרד ביינון ואח', פ"מ כב(2) 602, 603 (1968) (להלן: "עניין בנק אלרן")). הפסיקה מלמדת שהתנאי העיקרי לתחולת חיסיון מסמך היא שהמטרה שעמדה ביסוד המסמך הייתה הכנה לקראת משפט. כך נפסק ברע"א 1412/91: "מסמך אשר הוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון בפני גילוי (רע"א 6546/94 [1] הנ"ל). הטעם העיקרי המונח ביסוד הלכה זו הוא הרצון לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט, כשהוא חופשי מהחשש שהכנתו תיחשף בפני יריבו (ע"א 407/73) (...) נמצא, כי תנאי חיוני לתחולת החיסיון הינו כי המטרה שעמדה ביסוד הכנת המסמך הייתה הכנה לקראת משפט צפוי (...) בכך מושג איזון ראוי בין עקרון הגילוי לחריגיו. אכן, מסמך שהיה נערך בין כה וכה, מטעמים ענייניים שאינם קשורים למשפט צפוי, אינו צריך ליהנות מחיסיון רק משום שאותו מסמך נערך גם משום תרומתו האפשרית למשפט צפוי (...) בהחלטתנו זו אנו נותנים ביטוי לחשיבותו היתרה של הערך בדבר חשיפת האמת, תוך שאנו מגבילים את החריג לו למצבים המיוחדים שבהם הוא מוצדק" (הנשיא ברק ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' ע' גלעד ואח', פ"ד מט(2) 516, 522-523 (1995) (להלן: "עניין הדסה"), כן ראה ע"א 407/73 יצחק גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד כט(1) 169 (1974)). לית מאן דפליג שהמסמך שהוכן על ידי הנתבע יועד אל בא כוחו למען יערוך את המסמך לתצהיר אותו יעבירו לתובעים. אף שיש אמת בטענות התובעים כי תשובותיו הגולמיות של הנתבע מבטאות בצורה הטובה ביותר את תשובותיו לשאלות שנשאל, עדיין גובר אינטרס הנתבע "להכין עצמו לקראת משפט, כשהוא חופשי מהחשש שהכנתו תיחשף בפני יריבו" על פני אינטרס התובעים להשתמש במסמך. כך גם פסק השופט ויתקון ב"עניין בנק אלרן" (לעיל, שם בעמוד 603) כי: "הקושי אינו במסמך שהלקוח עצמו הכין ומסר לעורך-דין או שזה הכין ומסר ללקוחו, שחסיונם של אלה ברור למדי". תנאים נוספים להחלת החיסיון קבע השופט ברק בהמשך פסק דינו ב"עניין הדסה": "בהפעלת שיקול-דעתנו, לעניין ההכרה בחיסיון הילכתי חדש, עלינו לאזן בין האינטרסים המתנגשים (...) בגדרי איזון זה יש לקחת בחשבון, בין השאר, את חשיבותם היחסית של השיקולים הנוגדים, את חיוניותו של המסמך לגילוי האמת ואת קיומן של ראיות חלופיות לראיה המבוקשת. כן יש להתחשב במידת ההשפעה של הגילוי על האינטרסים הציבוריים, שהחיסיון ביקש להגן עליהם" (הנשיא ברק ב"עניין הדסה", בעמוד 534). בענייננו, משלא שוכנעתי בקיומם של שיקולים נוגדים, בחיוניותו של המסמך לגילוי האמת, בהעדר ראיות חלופיות, שכן הנתבע מחויב להעביר לתובע את תצהיר תשובותיו לשאלון שקיבל, ובהיעדר אינטרס ציבורי, ומשיסוד הכנת המסמך הייתה לקראת משפט צפוי - דעתי היא שהכף נוטה לטובת זכותו של הנתבע שהמסמך ששלח לבא כוחו, והגיע בטעות לב"כ התובעים - יישאר חסוי. (ו) הפסיקה בה תמכו התובעים טענותיהם, אין בה כדי להטות את הכף לטובתם: אכן ב"עניין הדסה" קבע הנשיא ברק כי: "הגישה כלפי החיסיון הינה חשדנית" ואף ציטט את דברי השופט ויתקון בבג"ץ 337/66: "מן המפורסמות הוא שהיום מצמצמים את מקרי החיסוי עד כמה שאפשר" (בג"צ 337/66 עזבון המנוח פיטל נ' ועדת השומה שליד עירית חולון ואח', פ"מ כא(1) 69, 71 (1967)), ודחה את הערעור תוך שקבע כי: "אין מנוס מהמסקנה כי ידה של הכף הגורסת גילוי על העליונה" ("עניין הדסה", עמ' 540). אולם, ב"עניין הדסה" טענו המערערים לחיסיון "דוח בדיקה פנימי של בית החולים", ולכן הכריע ברק כי הכף נוטה לטובת "זכות החולה לדעת" ולא לטובת החיסיון שביקש בית החולים. החלטתו של הנשיא ברק נשענה בין היתר על הקביעה כי: "אין לומר כלל ועיקר (...) כי המטרה העיקרית או הדומינאנטית להכנת דו"ח הבדיקה הרפואי הפנימי הייתה הצפי למשפט. לכל היותר ניתן לומר כי הייתה זו אחת המטרות, וייתכן אף מטרה שולית. בנסיבות אלה, אין החיסיון של מסמך שהוכן לקראת משפט עומד למערערת" (הנשיא ברק, "עניין הדסה", עמ' 523). משכך, לא ניתן להקיש מפסק דינו של הנשיא ברק בעניין זה לעמדת התובעים, ולא כל שכן כאשר ברור כי שיקול מרכזי בהכרעתו הייתה מטרת הכנת המסמך. אומנם, פסק הדין השני שציטטו התובעים (ת.א (ת"א) 74932/04 "הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד הניה בן צדוק" 25.5.2008 (להלן: "עניין הראל")) תומך לכאורה בטענתם שלא להורות על חיסיון המסמך, אולם, משעיינתי בפסק דינה של השופטת אבי-גיא, באתי למסקנה כי אין בו כדי לשנות מהחלטתי, ואנמק בקצרה: בפסיקתה הזכירה השופטת (ולא כפי שטענו התובעים) כי השאלה האם החיסיון החל על מסמכים שהוכנו לקראת משפט, הינו חיסיון חפצי או חיסיון אישי הנובע מסעיף 48 לפקודת הראיות, טרם הוכרעה בפסיקה, אולם הכריעה כי "חיסיון מסמך שהוכן לקראת משפט הינו חיסיון אישי ולא חפצי, ועל כן משהגיע המסמך החסוי לידי הצד שכנגד, ואף עקב טעות, שוב אין תחולה לחיסיון החל על המסמך, גם אם עסקינן במסמך שהוכן לקראת משפט" (עניין הראל, עמודים 7-8). ראשית, אין בפסיקת בית השלום, (ודאי כאשר אינה נסמכת על פסיקת בית המשפט העליון) - כדי לחייב ערכאה זו. שנית, וחשוב מכך, הכרעתה של השופטת אבי-גיא אינה מתאימה לתיק שלפניי, שכן לו הייתי מקבלת את הכרעתה הייתי פוגעת ברצונם של התובעים, ומחזקת את הגנת הנתבעים. בפסק הדין הנזכר הכריעה השופטת: "קביעתי היא שעל אף שהמסמך עצמו אינו חסוי (משגולה בפועל), הרי שעדיין קיים חיסיון על חילופי הדברים בין הנתבע לעו"ד שחק, מכוח חיסיון עו"ד - לקוח, ולכן אין המשיבה רשאית לחקור את הנתבע או את בא כוחו, עו"ד שחק, באשר לחילופי הדברים ביניהם בפגישה, שבעקבותיה נכתב המסמך על ידי עו"ד שחק" ("עניין הראל", עמוד 8, ההדגשות שלי ה.ג). לו הייתי מחילה את הכרעת השופטת אבי-גיא גם בענייננו, כפי שמבקשים התובעים, הרי שהיה עליי למנוע מהתובעים לחקור את הנתבע באשר לתוכן המסמך שהועבר להם - שכאמור מכיל את תשובות הנתבע לשאלון שהופנה אליו, ובכך הייתה תביעתם סופגת מכה קשה. לכן, ולנוכח פסיקת הנשיא ברק ב"עניין הדסה" לעיל, מסקנתי בעינה עומדת, והמסמך שהועבר בטעות מהנתבע לתובעים יישאר בגדר מסמך חסוי (ז) בקשת הנתבע למתן צו להשלמת ההליכים המקדמיים בבקשתו טען הנתבע כי "התשובות לשאלון שהופנה למשיבים הועבר למבקש רק בחלוף חצי שנה מהמועד שנשלח, וגם אז השאלות נענו באופן חמקני וחלקי בלבד" ועתר להורות לתובעים להעביר לידיו "תשובות טובות יותר לשאלונים" (עמ' 6 לבקשת הנתבע). ראשית, הנתבע מלין כי השאלון שהופנה אליו הועבר לו "רק בחלוף חצי שנה", בעוד הוא עצמו טרם שלח לתובעים את השאלון שהועבר אליו, למרות שחלפה חצי שנה מאז נשלח אליו השאלון (26.8.2012), וזאת על אף החלטתי בדיון מיום 4.1.2012 ששאלונים ייענו תוך 30 יום מיום שליחתם, וכן על אף התחייבותו המפורשת בדיון שנערך ב- 24.9.2012. שנית, הבקשה לקבלת "תשובות טובות יותר" מקומה אינו בבית המשפט. לו סבור הנתבע כי התשובות לשאלון שהפנה לתובעים אינם מספקות או אינן מקיפות דיין, היה עליו להעביר לתובעים ולבית המשפט בקשה מנומקת ומפורטת בנוגע לתשובות לשאלות ספציפיות עליהן הוא סבור שיש לענות שוב. משלא עשה כן הנתבע, ומשהגיש בקשה שאינה מנומקת, עולה החשש כי בקשתו הוגשה אך ורק כדי לנקות אותו מחובותיו שבדין, ולהסיט את הדיון מהפרת חובתו לנהוג על פי התקנות ועל פי הוראות בית משפט זה. סוף דבר נוכח האמור לעיל, בקשת התובעים למתן צו להשלמת הליכים מקדמיים - מתקבלת. הנתבעים יעבירו תצהירי תשובותיהם לשאלונים שהועברו אליהם, בצורה מנומקת ומקיפה בתוך 15 יום מהיום. בקשת הנתבעים להורות על חסיון המסמך שנשלח בטעות לב"כ התובעים - מתקבלת. בקשת הנתבע למתן צו להשלמת הליכים מקדמיים - נדחית. הנתבעים יישאו בהוצאות חלקיות של בקשתם שתילקחנה בחשבון במסגרת ההכרעה העיקרית בתיק. חיסיוןמסמכים