המבקש עומד לדין בגין ארבעה אישומים ביניהם תקיפה בנסיבות מחמירות, כליאת שווא ואיומים שנעשו כנגד בתו התינוקת וכנגד מי שהייתה בשעתו אישתו (להלן: "המתלוננת"). בקשה זו מטעם הסניגור היא ליתן צו המורה על גילוי כל החומר המצוי בידי המשיבה, אשר אצלה טופלה המתלוננת שייחסה למבקש מסוכנות. המשיבה הגיבה על הבקשה בכתב וציינה כי היא למעשה וועדה (להלן: "הוועדה") המורכבת מאנשי מקצוע, ומפוקחת על ידי עובדת סוציאלית ופסיכיאטר. היא אינה עוסקת בהיבטים הפליליים של האלימות, אלא עורכת אבחון באמצעות ראיון של שני בני הזוג לחוד. בסיום שני הראיונות, הוועדה מגבשת המלצות לגבי דרכי טיפול מתאימות. על מנת לשמור על הסודיות ועל פרטיותם של שני בני הזוג, כל בן זוג מקבל את האבחון בנפרד. משכך, נתבקש לכבד את הקונסטלציה הטיפולית של הוועדה ולאפשר את הפרטיות של כל אחד מבני הזוג. לדעתה, חשיפת החומר תהווה פגיעה בטיפול ובפרטיות של כל צד, ועלולה לפגוע להבא בהסכמת הצדדים להיעזר ולהיחשף לפני הוועדה, בפרט במקרה ששני הצדדים הביעו את הסכמתם להשתתף בוועדה בלי לדעת כי ביום מן הימים יידרש החומר על ידי ערכאה שיפוטית. לאור כל האמור ביקשה המשיבה לפטור אותה מהגעה לבית המשפט למתן עדות ולאפשר את שמירת הסודיות והצניעות של שני בני הזוג. ברם, אליבא דדעת ב"כ המבקש, לחומר ראייתי זה המגולם בשיחות שקיימה המתלוננת אצל המשיבה, משקל רב וחשוב להמשך ההליכים המתנהלים כנגד המבקש, הואיל והמתלוננת ייחסה לו מסוכנות, בניגוד למסקנות העולות מהתסקיר שניתן על ידי אגף הרווחה בעריית בית שמש מיום 15.6.06, בו נאמר בין היתר, כי בשעתו לא נשקפה מהמבקש כל מסוכנות כלפי המתלוננת או בנותיה. נטען כי מקום שבו עומדים שמו הטוב וחירותו של המבקש בסכנה, יש להורות על חשיפת החומר הרלוונטי עליו ביססה המשטרה הלכה למעשה את כתב האישום נגדו. הוא הסכים שיש לעשות שימוש מבוקר בחומר שיכלול רק את החומר הקשור להליך המשפטי ולמערכת היחסים המשפחתית הזוגית. יתרה מכך, בכדי למזער את הפגיעה בזכויותיה של המתלוננת לפרטיותה בחשיפת השיחות שניהלה לפני הוועדה, הוא הציע לדון בהן בדלתיים סגורות והיה מוכן שיימחקו מהדוחות אותם חלקים שאינם רלוונטיים לעניין. הוא תמך את יתדותיו בפסיקת בית משפט מתאימה. עם קבלת הבקשה, ואף לאחר קבלת התגובה של המשיבה, מצאתי לנכון שלא להיענות לה במעמד צד אחד וביקשתי לקבל את עמדת ב"כ המאשימה (בתיק העיקרי) ואף את עמדתה של המתלוננת ועמדתי על זימונה לישיבת בית המשפט. ב"כ המאשימה הצביעה בראש טיעוניה על חובתו של בית המשפט להגן על פרטיותה של המתלוננת בראי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובראי החיסיון הקיים של מטפל, עובד סוציאלי - מטופל. עיקר תוכנן של השיחות היה היוועצותה של המתלוננת לגבי טיפול בילדיה ולגבי המשך התנהלות המשפחה נוכח אירועי האלימות שתוארו בכתב האישום. משכך, טענה שאין באי חשיפת החומר ולו דבר אחד הפוגע בהגנת הנאשם, הואיל ומדובר רק ברגשות אישיים סובייקטיביים של המתלוננת בעקבות האירועים. נהפוך הוא, חשיפת החומר טומנת בחובה סכנה ממשית לטיפול - אינטרס שכשלעצמו ראוי להגנה. היא סמכה טענתה זו על החלטתו של בית המשפט העליון בבש"פ 8555/06 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 2006(4) 1966, לפיה רק במקרים חריגים שיש בהם להשליך באופן מוחלט על הגנתו של נאשם, ראוי להורות על עיון בתרשומות ומסמכים הנוגעים לשיחות בין מתלונן או מתלוננת בגדרי הליך טיפולי לפני עובד סוציאלי. המתלוננת עצמה שטחה את טעמי התנגדותה לחשיפת החומר, אף לעיני בית המשפט. היא הבהירה כי שיחותיה נגעו להסדרי הביקור של הילדים עם המבקש וכל עיקרן בראייה לעתיד ולא לעבר. תחילה אמנם שוחחה עם העו"ס על יחסי הזוגיות בינה לבין בעלה, אך בהמשך, השיחה נסובה עליה באופן אישי ולא רק על הילדים. היא הדגישה כי ניהלה את השיחות תוך ידיעה ברורה שהן נערכות בדלתיים סגורות, בחדרי חדרים, מבלי שהן תחשפנה לעיני איש, ובחשיפתן עתה תהא משום פגיעה בה. לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, רשאי שופט להזמין כל אדם, שלפי הנחתו, ברשותו או בחזקתו חפץ שנחוץ או רצוי למשפט, וזאת בכדי להציג את החפץ, או להמציאו. חפץ לעניין זה הנו גם מסמך, וגילוי מסמכים מוכר כחלק מזכותו של נאשם למשפט הוגן בכדי לאפשר לו לעמוד על הוכחת צדקתו. ואולם מול זכות זו עומדת לעיתים זכותם של אחרים ובעיקר של קרבן העבירה, לו נגיעה אישית בשמירה על פרטיותו לפי סעיפים 4 ו-7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפי סעיפים 2(7) - 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א -1981. כמו כן, גם נכון כי זכותו של נאשם למשפט הוגן גוברת על הגנת פרטיותם של עדים או מתלוננים. ברם, שונה המצב כשזכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או כשהאפשרות שהיא תיפגע רחוקה ובלתי משמעותית. הפגיעה בפרטיות צריכה להיות אפוא, מידתית ושלא עולה על הנדרש. ב"כ הצדדים הפנו את בית המשפט להלכה הקיימת לגבי חשיפת חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב - 1982 ובקשו לגזור ממנה גזירה שווה. בקליפת האגוז, ההלכה בעניין זה היא כך (ראה בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי ואח' נ' בית הדין הצבאי, פ"ד נז(4) 625, 635-636): "בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זה זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן יכריע את הכף, ודינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם, כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או כשהאפשרות שהיא תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקורבנות העבירה ולאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט, באכיפת החוק ובחשיפת עבירות. אכן, הפגיעה בפרטיותם של העדים היא לעתים בלתי נמנעת במהלך המשפט, אך היא צריכה להיות מידתית, ויש להקפיד על כך שלא תעלה על הנדרש לשם מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן. מעבר לכך, יש להגן על העדים ועל המתלוננים כדי שלא ייפגעו זכויות היסוד שלהם לפרטיות ולכבוד". יוצא אפוא, כי על מנת לתת מענה לבעייה, על בית המשפט לאזן בין זכויותיהם של הנאשם מחד ובין זכויותיו של הקרבן מאידך. הוא יעשה כן, על ידי עיון בחומר החסוי ושקלולו בתוך שאר הראיות שבתיק. ואולם, במקרה דנן, מתלווה לעניין גם חיסיון עובד סוציאלי- מטופל לפי הוראת סעיף 50א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. חיסיון זה נובע מתוך ידיעה שלולא שיתוף פעולה מלא בין המטפל למטופל לחשיפת ענייניו האישיים של המטופל, לא יצלח הטיפול. לכן בא החיסיון ויצר יחסי אמון מלאים בין המטפל למטופל, המושתתים על סודיות ועל דיסקרטיות. אך גם החיסיון אינו מוחלט ובית המשפט יכול להסירו אם מצא כי הצורך לגלות את הראייה לשם עשיית צדק עדיף על העניין שלא לגלותה. במקרה שכזה על בית המשפט להכריע בין אינטרס הגילוי לבין האינטרס עליו מגן החיסיון. האיזון צריך להיעשות בכל מקרה לגופו על פי מהות החומר, מידת הרלוונטיות לכתב האישום והנזק שעלול להיגרם עקב חשיפת החומר מול התועלת שיפיק ממנה הנאשם. שאלת קיום החיסיון ושאלת הסרתו צריכות להתברר בפני ההרכב הדן בעניין (דנ"פ 3281/02 פלוני נ' מדינת ישראל תקדין- עליון 2002(3), 1644; י' קדמי על הראיות, תשס"ד, עמ' 974). מדרך הטבע, בעבירות של אלימות במשפחה, אמרות קרבן העבירה - בן המשפחה שנפגע, חשובות ויש לחושפן לפני הנאשם, חרף הפגיעה בפרטיותו של הקרבן. במובן זה אפוא, תוך עשיית איזון בין זכויותיהם של הנאשם מחד והמתלוננת מאידך, נראה לי על פניו כי זכותו של הנאשם גוברת על זו של המתלוננת. דברי המתלוננת לפני הוועדה, הם חשובים ועשויים לתרום למארג הראיות שיוגש לבית המשפט (לטובת הנאשם או לרעתו). ברם, המבקש אינו זכאי בשלב הזה לקבל את חומר המבוקש על ידו, מפאת החסינות המתלווית לו. עליו לחזור על בקשתו במסגרת התיק העיקרי. חיסיוןעובדים סוציאליים