זו בקשת המנהל המיוחד להורות לבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") להעביר לידיו מסמכים שיש להם קשר לחברה. הבנק מתנגד בטענה כי מסמכים אלו חוסים תחת חיסיון עורך דין לקוח. 1. ענייננו בטיוטות של הסכמים משנת 2001 (להלן: "המסמכים") הנמצאות בידי החטיבה העסקית של הבנק, שטיפלה בזמנה במתן אשראי לחברת גיבור ספורט אחזקות בע"מ (להלן: "גיבור"), ולחברת ירדן השקעות בע"מ, אשר לימים שינתה את שמה ל"טאו תשואות בע"מ" היא החברה שבפירוק (להלן: "ירדן" או "החברה"). ביתר פירוט המנהל המיוחד מבקש כי הבנק ימסור לו את כל הטיוטות של שני הסכמים: א. הסכם מיום 9.1.2001 שנכרת בין הבנק לבין גיבור, שעניינו תוספת לתנאי ניהול (להלן: "התוספת הראשונה"). על פי הצהרת הבנק בידיו שתי טיוטות להסכם זה. ב. הסכם מיום 1.5.2001 הנושא את הכותרת "תוספת לתנאי הניהול", שנערך בין הבנק לבין ירדן וגיבור (להלן: "התוספת השניה"). על פי הצהרת הבנק בידיו שלוש טיוטות של הסכם זה. 2. טענות המנהל המיוחד: א. אין יסוד לטענת החיסיון שטוען הבנק - חיסיון עורך דין-לקוח פוטר את עורך הדין מלחשוף מסמכים שהוחלפו בינו לבין לקוחו, אך אין הוא פוטר את הלקוח, בענייננו הבנק. החוק אינו עוסק בזכותו של לקוח שלא לגלות חילופי דברים ומסמכים עם עורך דינו. יתר על כן, הבנק העביר מיוזמתו את המסמכים נושא הבקשה לצד שלישי - החברה - שלפיכך מתרוקנת מתוכן תכלית החיסיון, כלפי אותו צד שלישי שכבר נחשף למידע ושהמנהל המיוחד פועל בנעליו. ב. לחלופין, ככול שבית המשפט יקבע שהמסמכים חוסים תחת חיסיון עורך דין לקוח, מבקש המנהל המיוחד לשמור על זכותו להשלים את הטיעון ולטעון כי אין מניעה לחשוף את המסמכים: ראשית, משום שהחברה וגיבור הן ששילמו עבור השירות המשפטי שקיבל הבנק, שלפיכך עורך הדין מטעם הבנק, עו"ד שמואל המר, פעל גם עבור החברה, ומכאן שלחברה זכות לקבל המסמכים. שנית, משום שלמנהל המיוחד חשד לכאורה כי הקשר בין עו"ד המר לבין הבנק היה כיסוי לעבירה פלילית ולמעשי תרמית, לרבות עבירות לפי סעיפים 374-373 בפקודת החברות, שעל כן אין החיסיון חל. 3. טענות הבנק: א. הבנק מתנגד למסירת טיוטות פנימיות שהוחלפו בין יועציו המשפטיים לבין פקידיו, שכן אלו חוסות בחיסיון עורך דין לקוח. הבנק אינו מתנגד ואינו טוען לחיסיון באשר לטיוטות שנמסרו לחברה, אך טוען כי המנהל המיוחד לא הציג תשתית עובדתית לטענתו שטיוטות של התוספת הראשונה הועברו לחברה. ככל שנמסרה טיוטה כזו לחברה, הרי היא ברשות המנהל המיוחד, ולא נטענת לגביה טענת חיסיון. באשר לתוספת השנייה - מהמכתבים שעליהם מסתמך המנהל המיוחד עולה כי טיוטה אחת אכן הועברה לחברה ולגבי טיוטה זו אין הבנק טוען לחיסיון. ב. חיסיון עורך דין לקוח הוא ממושכלות היסוד בשיטת המשפט הישראלית ואין ליתן יד לפגיעה בו - הזכות לחיסיון היא זכות חוקתית מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הוראת סעיף 48(א) בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 פוטרת את עורך הדין מלמסור כראיה דברים ומסמכים העומדים בתנאי הסעיף, אף אם הועברו מעורך הדין ללקוח או מהלקוח לצד שלישי. סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 מחדד חובה זו כלפי עורך הדין. ג. חיסיון עורך דין לקוח חולש גם על מסמכים הנמצאים ברשות הלקוח - המנהל המיוחד נקלע לכלל טעות משפטית. בית המשפט העליון דחה את מבחן הסיווג הגיאוגרפי של המסמכים ואת העמדה שהביע המנהל המיוחד, וקבע כי החיסיון חל על מסמכים שהוחלפו בין עורך הדין ללקוח אפילו אלו נמצאים פיסית בידי הלקוח (רע"פ 8873/07 היינץ נ' מדינת ישראל). ד. באשר לטענותיו החלופיות של המנהל המיוחד, הבנק שומר על זכותו להשלים את הטיעון, ככל שהמנהל המיוחד ישלים את טיעונו. הבנק משיב אף לגופן של הטענות כדלקמן: באשר לטענת הייצוג המשותף, הבנק מבהיר כי החטיבה לייצוג משפטי של הבנק (שעו"ד המר הוא מאנשיה) מייצגת את הבנק בלבד. עו"ד המר מעולם לא ייצג את החברה ולא הוסמך על ידי מי מטעמה לייצגה. החברה לא שילמה שכר טרחת עורך דין. המנהל המיוחד לא פירש את טענתו זו, אך ככל שכיוון לאמור בסעיף 4.3 בתוספת השנייה, כי "ישלמו הלקוחות לבנק במזומן עמלת עריכת מסמכי אשראי ובטחונות בסך השווה ל-30,000 ₪ ...", אין מדובר בשכר טרחה, אלא בתשלום עמלה לבנק. המבחנים לקיומם של יחסי עורך דין לקוח שקבע בית המשפט העליון (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 478 (1990)) אינם מתקיימים בענייננו. עו"ד המר לא קיבל על עצמו לייצג את החברה ואת גיבור. עו"ד המר לא קיבל שכר טרחה מגיבור או מהחברה. עו"ד המר היה היועץ הפנימי של הבנק בלבד, ואין שחר לטענה כי היה בא כוח החברה. באשר לטענתו הנוספת של המנהל המיוחד, מלין הבנק על האופן בו מטיח המנהל המיוחד פעם אחר פעם האשמות בפלילים ללא בסיס, תוך פגיעה בשמם הטוב של אנשי הבנק. לגופה של הטענה, המנהל המיוחד לא הביא כל ראיה לקיומה של מרמה או לביצועה של עבירה פלילית כלשהי, ולא הראה כי עו"ד המר שותף לעבירה פלילית. אין די ב"חשד ראשוני" או ב"חשד לכאורה" למעורבות של עו"ד המר בעבירות לפי סעיפים 373 - 374 בפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"), לצורך הקביעה כי הטיוטות אינן חוסות תחת חיסיון עורך דין לקוח. 4. עמדת כונס הנכסים הרשמי: כונס הנכסים הרשמי מצביע על זכות העיון הרחבה העומדת לבעל תפקיד מכוח סעיף 288 בפקודה, ואף על פי כן גורס כי המסמכים עשויים לחסות בצל החיסיון. בנסיבות אלו המליץ בא כוחו המלומד של כנ"ר כי הבנק יעביר בשלב ראשון את המסמכים לעיונו הבלעדי של בית המשפט, כנהוג במקרים דומים. קיבלתי את הצעת כנ"ר, ועל פי הוראתי ובהתאם לתקנה 119 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נמסרו המסמכים האמורים לעיוני. עתה יש להכריע בשאלת החיסיון. 5. דיון והכרעה: 5.1 חיסיון עורך דין לקוח מוסדר בסעיף 48 בפקודת הראיות, שכותרתו "עדות עורך דין": "48. (א) דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון; והוא הדין בעובד של עורך דין אשר דברים ומסמכים שנמסרו לעורך הדין הגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך הדין. (ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עורך דין או עובד של עורך הדין." ראו בקשר לכך גם את הוראת סעיף 90 בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, אשר לשונו דומה ללשון סעיף 48 הנ"ל, וכותרתו "סוד מקצועי": "90. דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם." איני רואה צורך לעמוד על ההבחנות שבין שתי הוראות החוקים ואתמקד להלן, כפי שעשה הבנק, בהוראת סעיף 48 הנ"ל. 5.2 בית המשפט העליון עמד על הקשר שבין החיסיון לבין זכות הייצוג ועל חשיבותה כאחת מ"מושכלות יסוד": "נקודת המוצא לדיון היא זכותו של אדם, ואסיר בכלל זה, להיות מיוצג בידי עורך-דין על-פי בחירתו ולשם כך להיוועץ עמו בתנאי חיסיון. על זכות זו ועל חשיבותה עמד בית-המשפט פעמים רבות עוד לפני העידן החוקתי, כנגזרת של סעיף 22 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (ראו למשל: בג"ץ 193/67 קהווג'י נ' נציב בתי-הסוהר; בג"ץ 515/74 פלוני נ' מפקד משטרה צבאית חוקרת, צה"ל). בית-המשפט חזר והדגיש את חשיבותה של הזכות האמורה גם אחרי העידן החוקתי (למשל: בג"ץ 3239/02 מרעב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון; בג"ץ 4330/93 גאנם נ' ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין). זכותו האמורה של אדם ואסיר להיוועץ עם עורך-דין כבחירתו בתנאים המבטיחים את החיסיון היא אכן בגדר מושכלות יסוד. הזכות נועדה לאפשר קבלת שירות מקצועי. מתן שירות מקצועי נהנה מחסיון עורך-דין-לקוח (סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971; סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין)." (בג"צ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים, פ"ד נה(2) 746, 754) מי הנהנה מהחיסיון? 5.3 האם יש ממש בטענת המנהל המיוחד כי הבנק כלקוח מנוע מלטעון לחיסיון? אמנם לשון החוק מורה כי עורך הדין הוא הנהנה מן הזכות לחיסיון, ככתוב: "אין עורך הדין חייב למסרם כראיה", עורך הדין להבדיל מהלקוח. אלא שקביעה כי החיסיון אינו חל על הלקוח מעקרת את תכלית החיסיון. הכיצד יוכל לקוח להתבטא בחופשיות בפני עורך דינו, אם דבריו אינם חסויים כשהם בחזקתו? טלו מצב שבו עורך דין ולקוחו מתכתבים בדואר (האלקטרוני), הייתכן כי עורך הדין יהיה פטור מלמסור את אותה התכתובת כראיה ואילו הלקוח לא? שאלה זו התעוררה בעניין אחד קבע השופט ע' מודריק כי יש לראות את פקידי הבנק כנהנים מן החיסיון. דבריו כאילו ונכתבו לענייננו: "תיאורטית אין ספק שהבעלים של החסיון הוא הלקוח (והוא, לכן, רשאי לוותר עליו) ואילו הנהנה מן החסיון הוא עורך הדין. אולם ברור שהוצאת הלקוח מ'חוג' הנהנים בעצם שמה לאל את החסיון. דברים ומסמכים שהבנק החליף עם יועציו המשפטיים אמנם לא יתקבלו על ידי בית המשפט מידי היועצים, אך - אם לא ייקבעו גם פקידי הבנק (פקידי ה'לקוח') כנהנים מן החסיון - ניתן יהיה על נקלה לעקוף את החסיון באמצעות פקידים אלה. לפיכך יש לקבל את דבריו של המלומד קדמי ולפיהם : 'ויהיו הדברים כאשר יהיו, נראה כי 'לקוח' לא יידרש לחשוף חומר המשקף התייעצות מקצועית בינו לבין עורך דינו' (י. קדמי על הראיות חלק שני (תשנ"ט) 772." (ת"א (ת"א) 2486/02 קבוצת כרמלטון בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (4.5.2003) (לעיל ולהלן: "עניין כרמלטון") (ההדגשות אינן במקור - אש"ש) 5.4 זכות החיסיון היא זכותו של ה"לקוח", ורק הוא שרשאי לוותר עליה (בג"צ 744/97 גוזלן נ' השופט א' אמינוף ואח', נא(1) 355, 360 (1997); ע"א 632/77, 662/77 מוסקונה נ' מאור, לב(2) 321 (להלן: "עניין מוסקונה")). מה טעם להקנות ללקוח זכות לחיסיון, אם הוא עצמו אינו זכאי מיניה וביה ליהנות ממנה? לאחרונה אף הבהיר בית המשפט העליון כי החיסיון עשוי לחול גם על מסמכים הנמצאים בחזקת הלקוח: "ראוי להדגיש, כי בשלב הדיון לפנינו חל שינוי מהותי בעמדתה העקרונית של המדינה ביחס לסוגית 'תחולתו הגיאוגרפית' של חיסיון עורך-דין-לקוח. במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה מטעמה, הודיעה המדינה כי בניגוד לעמדה שהוצגה על ידה בערכאות הקודמות, היא מסכימה לכך שחיסיון עורך-דין-לקוח יכול לחול מבחינה עקרונית גם על מסמכים הנמצאים בחזקת הלקוח ואין הוא מוגבל בהתפרשותו לד' אמותיו של עורך-הדין." ובהמשך: "... טוב עשתה המדינה עת בחנה מחדש את עמדתה והציגה בה שינוי שאף הביא, בסופו של יום, ליישוב מרבית המחלוקות בין הצדדים. לטעמנו, ראוי כי עמדה זו, המבוססת על פרשנות תכליתית של הוראת החיסיון, תשמש כבסיס לבחינת השאלות השונות המתעוררות בעקבות תפיסה וחשיפה של מסמכים המצויים בחזקת הלקוח. בהקשר זה ראינו אף להבהיר כי כשם שלא קיימת הצדקה מהותית לסווג את תחולת חיסיון עורך-דין-לקוח על מסמכים שונים לפי מפתח "גיאוגרפי", כך גם לא קיימת הצדקה להבחין בין צורות תקשורת שונות בין עורך-דין ללקוחו. דהיינו, החיסיון חל במידה שווה על שיחה שהתנהלה בעת מפגש, באמצעות טלפון, דואר אלקטרוני או במדיום רלוונטי אחר. ... אשר על כן, ובהתאם לאמור בהחלטתנו מיום 18.01.2010, הערעור מתקבל חלקית במובן זה שקביעתו של בית המשפט קמא כי חיסיון עורך-דין-לקוח אינו חולש מבחינה עקרונית על מסמכים הנמצאים ברשותו של הלקוח - בטלה." (רע"פ 8873/07 היינץ נ' מדינת ישראל (2.1.2011) עולה מן המקובץ, כי זכות החיסיון היא גם זכותו של הלקוח, ואין לקבוע שהבנק, כלקוח, מנוע מלטעון לחיסיון המסמכים. האם יש משמעות לכך שעורך הדין הוא יועץ משפטי המועסק כשכיר בידי הבנק? 5.5 בעניין כרמלטון הנ"ל קבע השופט ע' מודריק כי החיסיון חל אף ביחסים שבין עורך דין שהוא יועץ משפטי שכיר לבין הלקוח המעסיק. אין לי אלא להצטרף לקביעה זו, שהרי כל קביעה אחרת מעקרת את תכלית החיסיון, ומסכלת את תפקידו של עורך הדין. וכי כיצד ייעץ עורך הדין וכיצד יתן שירות מקצועי נאות, אם לא יוכל הלקוח למסור לו את כל סודותיו, מבלי לחשוש שאלו יתגלו לאחרים? האם המסמכים חוסים בצל החיסיון? 5.6 מעיון בטיוטות עולה כי מדובר במסמכים שהוחלפו בין עורך הדין שמואל המר, היועץ המשפטי הפנימי של הבנק, לבין פקידי הבנק שעסקו בנושא, שלפיכך אלו "מסמכים שהוחלפו בין עו"ד ללקוח", ואף ברור שמדובר בייעוץ משפטי שייעץ עו"ד המר לבנק. על כן המסמכים בעלי "קשר ענייני לשירות המקצועי" שניתן. 5.7 לא הוכח כי מדובר במסמכים אשר הועברו לחברה (שהבנק אינו מתנגד להעברתם) ועל פני הדברים אלו טיוטות פנימיות שהוחלפו בין הבנק ליועציו המשפטיים. נסכם עד כאן ונאמר כי המסמכים נושא הבקשה חוסים תחת חיסיון עורך דין לקוח. האם יש מקום להסיר החיסיון דנן? 5.8 שתי טענות בפיו של המנהל המיוחד ונדון בהן אחת לאחת. 5.8.1 באשר לטענה שהחברה וגיבור שילמו לבנק עבור השירות המשפטי, שעל כן יש לראות את פעולותיו של עו"ד המר כפעולות שנעשו גם עבור החברה, שלפיכך אין מקום לטענת החיסיון: ככול שטענת המנהל המיוחד נסמכת על סעיף 4.3 בתוספת השנייה, הקובע כי "ישלמו הלקוחות לבנק במזומן עמלת עריכת מסמכי אשראי ובטחונות בסך השווה ל-30,000 ₪ ...", מקובלת עלי עמדת הבנק שמדובר בעמלה ולא בשכר טרחה. ככול שלמנהל המיוחד סימוכין אחרים לטענתו, רשאי הוא להשלים טיעונו בעניין זה תוך 15 יום, והבנק יהיה רשאי להשיב תוך 15 יום לאחר מכן (ימי פגרה בחשבון). 5.8.2 יש לדחות גם את הטענה כי החיסיון נסוג מפני חשד לכאורה שהקשר בין עו"ד המר לבין הבנק היה כיסוי לעבירות פליליות ולמעשי תרמית, לרבות עבירות לפי סעיפים 374-373 בפקודה. החיסיון לא יעמוד במקום שבו יחסי עורך הדין והלקוח מכוונים לעבור עבירה, להבדיל מעבירה שכבר נעברה, שכן עבירה צפויה אינה מסוג הדברים שיש להם קשר לשירות מקצועי. אם נוכח עורך הדין, כי הלקוח מוסר לו על כוונתו לעבור עבירה בעתיד, והוא אף נוהג כך, כי אז אין הלקוח מעוניין בשירות מקצועי מעורך הדין, ואין העניין מסוג העניינים שיש להם קשר לשירות המקצועי (על"ע 5160/04 אילן אשד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (22.3.2005)). כאמור, אין זה המצב בענייננו. לאחר שעיינתי במסמכים, ומבלי לחשוף את תוכנם, איני סבור כי מדובר במסמכים שמהם עולה כוונה לביצוע עבירה. לא כל שכן, שכך פני הדברים כאשר מדובר, כדברי המנהל המיוחד, ב"חשד ראשוני" או ב"חשד לכאורה" גרידא (השוו: ב"ש (מח ת"א) 90130/08 ליברמן נ' מדינת ישראל (27.3.2008)). האם זכות העיון מכוח סעיף 288 בפקודת החברות גוברת על החיסיון? 5.9 הלכה היא כי בהליכי פירוק קיימות לבית המשפט סמכויות רחבות להורות על העברה של מסמכים למפרק. עמד על כך לאחרונה בית המשפט העליון בעניין Milgerd Nominees Pty Limited: "סעיף 288 לפקודת החברות מעניק לבית המשפט סמכויות חקירה נרחבות, לחקור כל אדם שנראה לבית המשפט כי הוא יכול למסור מידע אודות החברה. בגדר כך רשאי בית המשפט להורות לאדם שהוזמן לחקירה להגיש 'פנקסים שברשותו או בשליטתו בנוגע לחברה' [ראו: רע"א 8206/02 בן עמי נ' עו"ד מ. קידר - מפרק חברת יורם בן עמי בניה ופיתוח (28.4.2003)]. תכליתן של הוראות אלה היא לסייע למפרק למלא את תפקידו, ובכלל זה לדאוג לכינוס נכסי החברה (סעיף 307(ב) לפקודת החברות), על מנת לפרוע את חובותיה לנושים [ראו: צפורה כהן פירוק חברות 277-276 (2000). ראו גם: יורם דנציגר הזכות למידע אודות החברה (2000) מעמ' 439 ואילך]. אזכיר, כי לרוב המפרק מגיע כ'צד זר' אל החברה, ולכן הוא מצוי בעמדת 'נחיתות אינפורמטיבית', ומכאן הצורך בסמכויות עיון וחקירה נרחבות שיאפשרו לו לגשר על פער זה [עניין שחם, בפיסקה 11]. אמנם גם בהליכי פירוק אפשר שזכותו של המפרק לקבלת מסמך פלוני תיסוג מפני זכויות ואינטרסים מוגנים אחרים, לרבות זכותו של צד שלישי לפרטיות ולסודיות בנקאית. לפיכך גם בהליכי פירוק, ככל שטוענים צדדים שלישיים לפגיעה בזכויותיהם עקב העברת המסמכים, יש לאפשר להם לשטוח טענותיהם לפני בית המשפט בטרם ההכרעה בסוגיה זו. עם זאת, שלא כמו בתובענה אזרחית 'רגילה', כאשר מדובר בבקשה להעברת מסמכים שהחברה הינה צד להם המועלית על ידי המפרק במסגרת הליכי פירוק, נראה שנקודת האיזון משתנה ומטה את הכף בבירור לטובת התרת העברת המסמך למפרק. זאת, על מנת להגשים את התכלית שביסוד סמכויות הגילוי והחקירה הנרחבות הניתנות לבית המשפט בהליכי פירוק כאמור לעיל." (רע""א 4776/13 Milgerd Nominees Pty Limited נ' Max Donnelly (29.9.2013)). 5.10 עם זאת, וכפי שהבהיר בית המשפט העליון, לעתים יש בכוחם של אינטרסים מוגנים אחרים לגבור על זכותו של המפרק. בענייננו, מדובר אמנם במסמכים הקשורים בחברה, אלא שהחברה לא הייתה צד ישיר להם, בהיותם טיוטות פנימיות שהוחלפו בין הבנק לבין יועציו המשפטיים. מסמכים אלו חוסים תחת החיסיון, שהוא חיסיון מוחלט, אשר רק הלקוח רשאי לוותר עליו (ראו עניין מוסקונה הנ"ל). לפיכך מדובר באינטרס מוגן של הבנק הגובר על זכות העיון מכוח סעיף 288. 6. סיכום עולה מן המקובץ שאין מקום להיעתר לבקשת המנהל המיוחד. הבקשה נדחית. עורך דיןחיסיוןמסמכיםלקוחות