השופט ויתקון: זוהי בקשה למתן רשות לערער על החלטת ביניים של בית-המשפט המחוזי. בהסכמת המשיב דנים אנו בבקשה זו כבערעור עצמו. בתביעה לתשלום נזיקין שהגיש המשיב נגד המערערות הביא הלה ראיות בדבר הפסד ההשתכרות שלו. הוא הגיש תלושי משכורת משלו ואף העיד עובדים אחרים שהגישו תלושי משכורת משלהם. משהחלה פרשת עדי ההגנה, ביקשו המערערות להוכיח מה הם, לטענתן, שיעורי המשכורת הנכונים המשתלמים לעובדים המועסקים במקום העבודה שהמשיב עובד בו כעת. לשם כך הזמינו כעד מטעמם אדם העוסק בהכנת משכורות העובדים באותו מקום ועד זה עמד להגיש לבית-המשפט העתקים של תלושי המשכורות ששולמו לעובדים אחרים ושהיו ברשותו. אך בא-כוח המשיב התנגד להגשת תלושים אלה המתייחסים לעובדים אחרים. עובדים אלה, כך טען, אינם בעלי-דין בהליכים אלה וגם לא נתנו את הסכמתם למסירת מידע זה. הוא הפנה את בית-המשפט לסעיף 234 לפקודת מס ההכנסה האוסר, לטענתו, הצגת מסמכים כגון אלה זולת במשפטי מס הכנסה. בהחלטתו נשוא הערעור קיבל השופט המלומד את התנגדות המשיב ופסל את הראיה. עם זאת דחה את המשך המשפט לתקופה מסויימת כדי לאפשר למערערות להביא כעדים את העובדים האחרים עצמם. יצויין כי גם התנגדותו של המשיב וגם החלטת השופט היו מבוססות אך ורק על הנימוק שמסירת המידע והמסמכים על-ידי העד נוגדת את הוראות הסעיף 234 לפקודת מס ההכנסה. לפנינו ביקש המשיב לפסול את הראיה גם מטעמים אחרים, ובפרט מהטעם שאין זו "הראיה הטובה ביותר". אך מכיוון שאין בפרוטוקול המשפט ובהחלטת השופט זכר לנימוקים אלה, אין לנו לדון בהם. סעיף 234 לפקודת מס ההכנסה מורה וזה לשונו: "מי שבחזקתו או בשליטתו תעודות, ידיעות, דו"חות, רשימות שומה או העתקן המתייחסות להכנסתו של אדם או לפרט שבהכנסתו, והוא מסר בכל עת שהיא או ניסה למסור ידיעה כאמור, או משהו מתכנם של המסמכים לאדם ששר האוצר לא הרשהו למסור לו, או שמסר אותם שלא לצורך פקודה זו, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס מאה לירות". האמנם יש בהוראה זו כדי לפסול את הראיה שאמרו המערערות להביא וכדי לעשותה בלתי-קבילה? אין אנו סבורים כך. יש לציין, קודם כל, שההוראה שבסעיף 234 היא הוראה ענשית גרידא, ולפחות, לא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה הוא שעדות אינה קבילה בשל כך בלבד שנותן העדות עובר עבירה בנתינתה. הא בהא לא תליא. שנית - וגם זאת בטרם נבדוק את ההוראה לגופה - לא למותר הוא לציין שאם נקבל את דעת השופט המלומד נגיע לתוצאות אבסורדיות. במציאות שלנו קשה להעלות על הדעת מסמך או מידע, שהוכחתם דרושה במשפט אזרחי או מסחרי או בתביעה לתשלום מזונות או נזיקין, שאינם "מתייחסים להכנסתו של אדם או לפרט שבהכנסתו". כל קבלה וכל הסכם עשויים לגלות משהו בקשר להכנסתו של אדם. שלישית, המשיב עצמו חשש, כנראה, שמא תימצא טענתו מרחיקת לכת יתר-על-המידה ועל-כן הציע דרך חוקית להוכחת דברים כגון הכנסותיהם של עובדים אחרים לצורך ההשוואה להכנסתו שלו; הוא הציע למערערות להעיד את העובדים האחרים, בעלי המשכורות, עצמם. הרי אחת הטענות שטען המשיב היתה שאסור לגלות מסמך או ידיעה המתייחסים להכנסתו של אדם בלי הסכמתו של אותו אדם, משמע שבהסכמתו של זה מותר הדבר, ולכן, יבואו נא העובדים עצמם וימסרו את המידע מרצונם החפשי. ברם, אם נדקדק בלשון הסעיף 234, כפי שדיקדק בה בא-כוח המשיב, היכן נמצא בו היתר למסירת ידיעות על הכנסתו של אדם אפילו בהסכמתו של אותו אדם? ואם תמצי לומר שמעצם החיסיוןהטמון בסעיף 234 הוא שבעל החיסיוןרשאי להתירו, מניין לנו שלא הסכימו העובדים האחרים למסירת הראיה על-ידי אדם אחר? אולי מרוצים הם מדרך זו החוסכת להם (ולבית-המשפט) טרדה מרובה ואבדן יום עבודה? ואם בחיסיוןמדובר, מי הוא המשיב שישים עצמו אפוטרופוס על העובדים האחרים ויטען להם טענה שרק בעלי החיסיוןזכאים להעלותה? נפנה עתה להוראה עצמה ונראה אם אמנם מחייבת היא תוצאה כה קשה, בחינת יקוב הדין את ההר. אמת נכון הדבר, להבדיל מהסעיפים 231, 232 ו-235 לפקודה המטילים את חובת הסודיות על אדם "הממלא תפקיד רשמי בביצוע הפקודה או המועסק בביצועה" או על "מי שנתמנה לפי הוראות הפקודה או המועסק בביצועה", אין סעיף 234 מצומצם לבעלי תפקיד כאלה אלא מדבר על סתם "מי שבחזקתו או בשליטתו תעודות". טען המשיב שהיום, לפי הנוסח החדש של הפקודה, עומד סעיף זה בפני עצמו ושאין לפרשו בזיקה ליתר הסעיפים הדנים בחובת הסודיות. בפקודה המקורית היו הסעיפים 231, 232 ו-234 סעיפי-משנה של סעיף אחד, הוא הסעיף 4. אך נראה לנו כי הפיכת סעיפי-המשנה לסעיפים אינה גורעת ממשמעותם, ואם נכונה טענתו של המשיב לפי הנוסח החדש, הרי היא היתה נכונה גם לגבי סעיף 4 במקורו. ברם, על-אף העובדה שסעיף 234 מנוסח בלשון רחבה סבורים אנו שאין לנתקו מיתר הסעיפים הדנים בחובת הסודיות. סעיפים אלה הם מקשה אחת. ראוי להביא את הדברים שאמרנו לא מכבר בענין יהלומי נגד שר האוצר, בג"צ 207/70, [11] (אם כי שם לא עמדה לפנינו השאלה המעסיקתנו כאן): "סעיף 234 הנ"ל משלים את הלכות הסודיות על-ידי קביעת עונש על גילוי סוד הכנסה". עינינו הרואות שחובת הסודיות מוגדרת בסעיפים 231, 232 ו-235, ואילו סעיף 234 אינו אלא מטיל את הסנקציה הפלילית על מי שמפר חובות אלה. גם בחוקקו בשנת תשכ"ח את התוספת לסעיף-המשנה 235 (ב) לאמור: "הוראות סעיפים 231, 232 ו-234 יחולו, בשינויים המחוייבים לפי הענין, על כל הממלא תפקיד רשמי בביצוע חוק הביטוח הלאומי..... " וכו', יצא המחוקק מההנחה שבלי אותו תיקון היו הסעיפים האלה, וביניהם גם הסעיף 234, חלים אך ורק על מי שממלא תפקיד רשמי בביצוע פקודת מס ההכנסה. אלמלא כן לא היה צורך להחיל סעיף 234 במפורש גם על פקידים העוסקים בביצוע חוק הביטוח הלאומי. גם לא ייתכן שמצד אחד יקבע המחוקק גבולות צרים לחובת הסודיות המינהלית, ומהצד השני יחרוג ממסגרת זו בבואו להבטיח את קיום החובה על-ידי הוראת עונשין. על-כן אין בידינו לקבל את דעת השופט המלומד. אנו מקבלים איפוא את הערעור ומבטלים את החלטת השופט. על המשיב לשלם למערערות את הוצאותיהן בצירוף שכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 500 ל"י. חיסיוןמשכורת