השופט נ' הנדל 1. המבקש, בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, עותר להרשות לו לערער על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה, שלפיה נדחתה בקשתו להטיל חיסיון על תצהירה ועל עדותה של עדה בשל חשש לאלימות כלפיה מצד המשיבה. החלטה זו ניתנה במסגרת התובענה העיקרית שבה תובע המבקש להכריז על שלושת ילדיה הקטנים של המשיבה כברי-אימוץ. החיסיון המבוקש עניינו חשיפת שמה של העדה ותוכן עדותה. כתוצאה מכך מבוקש שחקירת העדה בבית-המשפט תיערך שלא בנוכחות המשיבה. עם זאת המבקש אינו מתנגד לכך שתוכן העדות יובא במלואו לידיעת באת-כוח המשיבה על-מנת לאפשר לה לחקור את העדה. העדה הינה עובדת סוציאלית, עובדת בשירותי הרווחה, ובמסגרת תפקידה נמצאת במגע עם הקטינים ואמורה להעיד על דברים שראתה ושמעה ואשר לכאורה רלוונטיים. צוין בהחלטת בית-משפט קמא: "בנוגע לחשש מפני התנהגות אלימה של המשיבה, נטען כי מדובר במשיבה המטילה אימתה על כל מי שנראה שהוא פועל כנגדה והדברים הגיעו לכך שהמשיבה איימה ברצח כלפי פקידת הסעד גב' אריאלה סדון (ראה עדותה מיום 6.12.98 עמ' 9 לפרוטוקול). גם במהלך הדיון בבית משפט זה נהגה המשיבה באלימות מילולית עד כי היה צורך בנוכחות אנשי אבטחה באולם. (ראה עמ' 19 שורה 16 לפרוטוקול מיום 17.1.99). כבר בשלב זה יאמר כי לפחות לצורך החלטה זו הוכחה התנהגות אלימה של המשיבה בעבר והונח הבסיס לחשש מפני התנהגות אלימה שלה בעתיד ואף על פי כן סבורני שאין להעתר לבקשה". על-אף קביעה זו, בית-משפט קמא - בהחלטה מקיפה ומנומקת היטב - הגיע למסקנה כי הוא אינו רשאי להיעתר לבקשה בשל היעדר בסיס בדין. כאמור, בא-כוח היועץ המשפטי מבקש לערער על קביעה זו תוך הפניה לסעיפי חוק ולהחלטות שונות, כפי שיובהר בהמשך. 2. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. המקרה דנן עונה על המבחנים הרלוונטיים לקביעה שיש להורות על מתן רשות לערער. הסוגיה הינה עקרונית, הינה בעלת חשיבות לצדדים במקרה הקונקרטי, ובאפשרות שערכאת הערעור תמצא לנכון להגיע לתוצאה אחרת הדבר לא יהיה בר-תיקון, מבחינה מעשית, בשלב הערעור בזכות, דהיינו לאחר שהתיק העיקרי יסתיים. 3. זכותו של צד להיות נוכח במשפטו הינה "זכות יסוד". זאת בין אם הוא מיוצג ובין אם לאו. ניתן להוכיח זאת גם על דרך השלילה. במילים אחרות, ברור כי זכותו של צד להיות נוכח במשפטו, אך ברור עוד יותר כי נפגעה זכותו של צד אם הוא אינו נוכח במשפטו והדיון מתנהל מאחורי גבו. זכות זו שונה מזכותו של הציבור להיות נוכח במשפט. הזכות האחרונה הינה זכות חשובה, אך בעלת משקל שונה מזכותו של בעל-הדין להיות נוכח. מכאן אינני מקבל את הטענה שנטענה על-ידי בא-כוח המבקש, ושנתקבלה באורח כללי בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בהמ' 5435/88, ולפיה סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט) רלוונטי לענייננו. סעיף זה נושאו פומביות הדיון ומופיעה בו רשימה של יוצאים מן הכלל, ש"בית משפט ידון בפומבי". נושא זה עניינו זכות הציבור להיות נוכח במשפט ולא זכותו של צד למשפט להיות נוכח במשפטו (וראה לעניין זה סעיף 21(א) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 ולסעיף קטן (ב), אדרש בהמשך). טענה אחרת עליה מתבסס בא-כוח המבקש הינה סעיף 4 לחוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים), תשט"ו-1955. סעיף זה חל בהליך אימוץ כפי שעולה מסעיף 22 לחוק אימוץ ילדים. הסעיף 4 קובע: "התסקיר שהגיש פקיד הסעד כאמור יימסר לבעלי הדין ובית המשפט ישמע כל טענה שבפיהם לכתוב בתסקיר אם לא ציווה בית המשפט, מטעמים מיוחדים, שאין לגלות את תוכן התסקיר, כולו או מקצתו". מקבל אני את הטענה שניתן לפרש סעיף זה בדרך שהחיסיון בתוקף גם לגבי מקורות מידע חיצוניים המופיעים בתסקיר. ברי, כי בטרם פקיד הסעד מגיש תסקיר הוא עורך בדיקות כלליות שמהוות חלק מהבסיס למסקנתו. לכן ראוי כי חומר זה יוזכר בתסקיר. אם נקבע שהתסקיר חסוי, אין לפצל אותו לחלקים. אך מכאן ועד הטלת חיסיון על תצהיר - ולא תסקיר - של עובד רווחה - ולא פקיד סעד - המרחק רב. המבקש הוא אשר מעוניין להגיש את התצהיר ואין הוא יכול להתייחס אליו כאילו התצהיר מהווה חלק מהתסקיר כאשר טיעון זה אינו אלא טיעון מאולץ, ולגישתי מלאכותי. המבקש הוא אשר מעוניין להגיש את התצהיר כראיה וכעדות, ולא כחלק מתסקיר של פקיד סעד. המבקש אינו חולק על זכותה של המשיבה לחקור את העדה, הגם שהוא עותר שחקירה זו תיעשה על-ידי באת-כוח המשיבה ולא בנוכחותה. 4. ומכאן ללב העניין. אני מסכים כי זכות צד להיות נוכח במשפטו אינה זכות אבסולוטית. למשל, המחוקק קבע לאחרונה מנגנון לשמיעת עדות שלא בפני הנאשם בעבירות מין בתנאים שנקבעו תוך קביעת דרך ליידע את הנאשם בנעשה באולם בית- המשפט (ראה תקנות לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים) (גביית עדות מתלונן בשל עבירת מין שלא בפני הנאשם), תשנ"ז-1996). דוגמה אחרת במשפט הפלילי הינה שהמחוקק אמר את דברו והתיר ניהול משפט בלא ידיעת הנאשם את תוכן העדות ואף בלא ידיעת סניגורו, למשל במשפט בגין עבירה של בגידה או ריגול (ראה סעיף 128 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). דוגמה אחרונה קרובה לענייננו הינה סעיף 21(ב) לחוק אימוץ ילדים, הקובע: "מקום שבית המשפט מבקש לשמוע את המאומץ, רשאי הוא שלא להרשות נוכחותו של בעל דין בעת השמיעה". זוהי הוראה מפורשת המעניקה לבית-משפט שיקול-דעת לשמיעת המאומץ שלא בנוכחות בעלי-הדין. ואולם הדגש מושם על החלטת המחוקק לחרוג מן הכלל של נוכחות צד במהלך משפטו. לדעתי בהחלטה מעין זו, בשל הפגיעה בעיקרון של נוכחות צד בדיון, חייבת שתהא החלטת המחוקק ולא החלטת בית-המשפט. אודה כי המצב שבו בית-המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (בתיק זה) החליט לדחות בקשה זו, ובית-משפט לענייני משפחה בירושלים הגיע לתוצאה דומה (ת"א (י - ם) 22/98 - כבוד סגן הנשיא בן עמי), ואילו בית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו הגיע לתוצאה אחרת (כבוד השופטת שטופמן), כאשר החלטתה זו אושרה על-ידי בית- המשפט המחוזי בתל-אביב (בר"ע 70/97 - כבוד סגן הנשיא פורת) הינו מצב מאוד לא רצוי, לטעמי. לא ייתכן כי לא תהא אחידות בשאלה העקרונית אם מוענקת לבית- המשפט הסמכות לנהל הליך ולו באופן חלקי בהיעדר הורה תוך שמירת מידע ממנו, כאשר התוצאה של הכרזת ילד כבר-אימוץ הינה תוצאה כה חשובה וכה גורלית לילד ולהוריו. ואולם לא השיקול של השאיפה לאחידות בכגון דא הוא השיקול היחיד. הכלל של השתתפות בעל-הדין במשפטו הינו כלל כה בסיסי וחשוב שאינני סבור שיש מקום לפגוע בו ללא הוראה מפורשת של המחוקק. אין בכך הבעת עמדה לגופו של עניין, אלא לגופו של המכריע בעניין. האמור מצביע על היבט נוסף. הליך האימוץ הינו רגיש ומיוחד. האינטרסים סותרים והאיזונים מורכבים עד מאוד. לדעתי על-מנת לשקול את הסוגיה הנדונה כדבעי, חזקה על המחוקק שידאג, כמקובל, להקמת ועדה מייעצת תוך התייחסות למומחים שונים, לשיקולים רחבים ולפרקטיקה במדינות האחרות - הכל לא על-מנת לחייב את המחוקק אלא לכוון אותו ולהעשיר את שיקול-דעתו. תהליך החלטה כזו מטבעו אינו מתאים לדיון הפרטני והנקודתי המתנהל בפני בית-משפט. אומר זאת בצורה אחרת. אם בא-כוח היועץ המשפטי סבור כי יש להרחיב ולפתוח את שיקול-הדעת השיפוטי בנדון, לדעתי הדרך הראויה לעשות כן היא שייכבד ויפנה לגורם המחוקק. אך אל לו לצפות כי המלאכה תיעשה על-ידי בית-המשפט אם אכן נכונה מסקנתי שהוראה משפטית מפורשת אינה בנמצא. 5. השתתפות צד במשפטו הינה השתתפות בשני מובנים: (א) להיות מודע ומעודכן לתוכן הדיון (ב) להיות נוכח במהלך הדיון. למשל, בשל המובן הראשון חובה לדאוג למתורגמן לבעל-דין אם הוא אינו מבין את שפת הדיון, אפילו ויהיה נוכח. בדוגמה של נאשם בעבירות מין, אשר נאסר עליו להיות נוכח בדיון, נקבע מנגנון של מערכת טלוויזיה במעגל סגור על-מנת לאפשר לו לראות את המשפט בזמן קיומו, אפילו אינו נוכח בו. באשר לזכות להיות נוכח בדיון, כאמור זכות זו איננה זכות אבסולוטית. הובאו לעיל מספר דוגמאות שבהן קבע המחוקק שבית-משפט מוסמך להורות על צד לצאת את אולם בית-המשפט בשל אופי ההליך והקשר בין הצד והעד. למשל, בת שמתלוננת נגד אביה בעבירת אונס, או מאומץ המעיד כלפי הוריו. הסמכות במקרים אלה נלמדת אך ורק מהוראה מפורשת בחוק. ואולם הזכות להיות נוכח בדיון איננה זכות אבסולוטית במובן נוסף. מובן זה כללי יותר ומתייחס להתנהגותו של הצד במהלך הדיונים המתנהלים בבית-משפט. אם לדוגמה בעל-דין יקלל את הצד השני ללא הרף וללא מעצור, ברור כי ניתן להוציאו מהדיון של בית-המשפט. זכותו של צד להיות נוכח במשפט אינה מקנה לו חסינות להתנהג בכל דרך שהיא. במובן זה התנהגות נאותה הינה תנאי לנוכחות צד באולם. בל נשכח את אשר נקבע בפסיקה האחרונה, והדברים משתלבים לענייננו, כי ישנם מצבים שבהם צד רשאי לוותר על זכות זו (ראה ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל [1]). הרלוונטי לענייננו הינו החריג לכלל של נוכחות בעל-דין במשפטו אם הוא מפריע לדיון. בהקשר של המשפט הפלילי ראה סעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. בהתאם להתנהגות המפריעה של נאשם, בית-משפט אשר בפניו מתנהל הדיון רשאי להוציא את הנאשם לפרק זמן זה או אחר. הבסיס להחיל כלל זה בהליכים בבית-משפט לענייני משפחה, נובע גם מסעיף 8 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995, הקובע: "(א) בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק;...". טול לדוגמה מקרה שבו צד אחד אינו מאפשר לצד השני להתבטא בהליך שמתנהל בבית-משפט לענייני משפחה. ברור כי על-מנת שבית-המשפט יעשה סדר דין, פשוטו כמשמעו, ועל-מנת לעשות משפט צדק, הוא מוסמך להוציא את הצד המפריע, אם האחרון אינו מפסיק התנהגות זו. זאת ועוד. חוק בתי המשפט, סעיף 72, מסמיך את בית-המשפט לצוות על הרחקת אדם המפריע, ואף להטיל עליו מאסר בתנאים שנקבעו (והשווה סעיף 69 לחוק בתי המשפט המתייחס רק לאדם שאינו בעל-דין). ואם ישאל השואל מדוע לא ניתן לפרש את סעיף 8 לחוק בית המשפט לעניני משפחה בדרך המסמיכה את בית-המשפט להטיל חיסיון על עדות, אשיב כי החוק נותן את התשובה לכך. הסיפה של סעיף 8(א) האמור, קובע "...אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות". בתיק זה בית-משפט קמא קבע שהוכחה התנהגות אלימה של המשיבה בעבר - בין כותלי בית-המשפט - והונח הבסיס לחשש מפני התנהגות אלימה שלה בעתיד. המשיבה איימה ברצח כלפי פקידת הסעד ונקטה אלימות אשר דרשה נוכחות אנשי אבטחה באולם. מכאן הבסיס למסקנה שעדה שהינה אשת מקצוע, האמורה להטיל דופי במידה זו או אחרת בהתנהגות המשיבה, צפויה להתפרצות מטעמה. כך עולה מקביעת בית-משפט קמא. אם זה הוא המצב, סבורני כי היה על בית-משפט, בנסיבות המקרה, להורות כי המשיבה לא תהיה נוכחת בזמן חקירת העדה. המשפט בנוי על קיומו של דיון ענייני תוך מתן כבוד להליך ולצד שכנגד. אין צורך, ולטעמי אף אין זה רצוי, לתת הזדמנויות חוזרות ונשנות למשיבה להוכיח את עצמה, בלי שהביעה התנצלות או התחייבות כראוי לנהוג בהתאם לכללים מתורבתים. עובדי ציבור העמלים בתחום האימוץ, תפקידם קשה ביותר. הלחצים המופעלים עליהם ממשיים שכן הם במגע עם בעלי-הדין מחוץ לכותלי בית-משפט ואין הם נהנים ממעמד של בעלי כוח, דוגמת שוטר. אם בעל-דין חוזר על התנהגותו הבזויה כלפי עובדי ציבור בתוך אולם בית-המשפט, אין חובה לבחון אותו מחדש כלפי כל עובד ציבור אשר ייכנס כותלי בית-המשפט. בהיבט זה הוצאת הצד המפריע מדיון בית-משפט אינה צעד עונשי בעיקרה אלא צעד חינוכי, וצעד חיוני לקיים את ההליך המשפטי באווירה עניינית ומכובדת. אמנם בית-משפט קמא בהחלטתו הזכיר הסנקציה של הרחקת המשיבה מהאולם כאפשרות עתידית, אך לדעתי, ועם כל ההערכה לסבלנותו של בית-משפט קמא, הגיעה העת לממש אופציה זו ולהוציאה מהתחום התאורטי. 6. סוף דבר הייתי דוחה את ערעורו של המבקש. אין מקום להתערב בקביעת בית- משפט קמא שלפיה נדחתה עתירת המבקש "להטיל חיסיון על תצהירה ועדותה" של העדה. עם זאת הייתי מורה כי המשיבה לא תהיה נוכחת במהלך עדות העדה, רק בשל התנהגותה ולא בשל אופי ההליך. בית-משפט קמא יהא רשאי לתת הפסקה לבאת-כוח המשיבה בטרם תסיים את חקירתה הנגדית, על-מנת לשוחח עם מרשתה בכדי לייעל את חקירתה. פרט לאמור הייתי משאיר את החלטת בית-משפט קמא על כנה. בנסיבות העניין אינני סבור כי זהו מקרה מתאים לעשיית צו להוצאות. חיסיוןפקידי סעד