1. בהליך העיקרי עותרת התובעת, פרופורציה פי. אם. סי בע"מ ("פרופורציה"), בין השאר, למתן צו מניעה קבוע כנגד ד"ר אבנר בן שושן ("בן שושן") המורה לו "להימנע מלפנות אל לקוחות התובעת ו/או מלטפל בהם במרפאתו הפרטית ו/או באמצעות מרפאה אחרת". לטענת פרופורציה הפר בן שושן את ההסכם עימה וגזל את לקוחותיה כשהפנה אותם לטיפול שלא במסגרת פרופורציה. יודגש כי ביום 30.8.09 הוטל לבקשת פרופורציה צו איסור פרסום "על כל פרט הנוגע למטופלים של מי מהצדדים לרבות שמם, שיש בו כדי לפגוע בצנעת הפרט שלהם" (החלטה בבש"א 16636/09). 2. בהחלטה זו הכרעה בשתי בקשות שהועלו במסגרת ההליכים המקדמיים. האחת (בש"א 19482/09), בקשתו של בן שושן למתן צו כנגד פרופורציה להפקדת ערובה להוצאותיו במידה ותביעתה תידחה; השניה (בש"א 17957/09), בקשתה של פרופורציה כי בן שושן ישלים את הפרטים אודות המטופלים אליהם התייחס בתצהירו שניתן בתשובה לשאלון שהפנתה אליו. הפקדת ערובה להוצאות 3. את בקשתו להפקדת ערובה להוצאות תומך בן שושן הן בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ("סעיף 353א") והן בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("תקנה 519"). סעיף 353א, שהינו גלגולו של סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983, קובע כי: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". 4. סעיף זה מקים חזקה "שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות הענין טעמים לסתור" (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647 (1990); רע"א 3274/92 מיכאל סרוסי נ' י.ע.ף. קידום מכירות בע"מ, פ"ד מז(2) 192 (1993)). ברירת המחדל היא אפוא חיובה של החברה התובעת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. זאת בניגוד להוראת תקנה 519 העוסקת בתובע בשר ודם לגביו ערובת הוצאות תושת "לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד" (רע"א 2808/00 סופרסל בע"מ נ' אורי יניב, פ"ד נד(2) 845 (2000)). "כך אכן נוצרת הבחנה בין אדם פרטי לבין חברה בע"מ בכל הנוגע לחיוב בערובה להבטחת הוצאות משפט והבחנה זו נועדה להקשות על חברות בהגשת תביעות כדי למנוע הסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות" (בש"א (ת"א-יפו) 14284/06 רז-גל חברה לבנין בע"מ נ' יעקב (ג'ק) קאופן בע"מ, ניתן ביום 31.8.06). 5. החזקה הקבועה בסעיף 353א עליה מבסס בן שושן את בקשתו ניתנת לסתירה על ידי החברה, בין השאר, במקום בו תוכיח איתנות כלכלית. לתגובתה לבקשה צירפה פרופורציה את תצהירה של רו"ח גולדנברג, המשמשת כמנהלת הכספים בחברה אשר הצהירה כי פרופורציה הינה חברה ותיקה לה 10 סניפים בפריסה ארצית; החברה מעסיקה כ-170 עובדים ובהם כ-50 רופאים שכירים. לחברה מחזור שנתי של כ-52 מיליון ₪ והיא רווחית. אף שלשיטת בן שושן המדובר ב"תצהיר סתמי" אני איני סבור כן. המבקש שביסס דבריו על החזקה ותו לא, לא תמך ראיותיו ולו ב"בדל ראיה" אשר למצבה הכלכלי של פרופורציה והעיר כי אם אכן מצבה הכלכלי טוב "מה המניעה שתפקיד ערובה? הרי מדובר בכסף שיחזור לידיה עם (כך במקור - מ.א.) תזכה בתביעתה" (תשובה לתגובה מיום 7.12.09). יצוין כי בן שושן נמנה בעבר על נותני השירותים לחברה כרופא עצמאי, וכספק יודע היטב, כך לטענת רו"ח גולדנברג שלא נסתרה, כי לחברה אין ולא היה חוב שלא שולם וכי לא מתנהלים נגדה הליכי גביה כלשהם. 6. אין לחייב התובעת בערובת הוצאות שעה שהוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. אני דוחה אפוא את הבקשה לחייב את פרופורציה בהפקדת ערובה להוצאות. חשיפת פרטי מטופלים במענה לשאלון 7. בשאלון שהפנתה פרופורציה לבן שושן נדרש האחרון להשיב במי מלקוחותיה עימם נפגש במהלך העסקתו בפרופורציה, טיפל שלא במסגרת העסקתו בפרופורציה. לצורך זה צירפה פרופורציה את רשימת שמות לקוחותיה מתוך מסד הנתונים שברשותה אשר נפגשו עם בן שושן במסגרת עבודתו בפרופורציה. בתצהיר תשובתו, נמנע בן שושן מלפרט את שמות המטופלים ורק ציין ביחס ל-9 לקוחות את יתר הפרטים שנדרשו, זאת הואיל ולטענתו "ביחס לפרטי הלקוחות קיים חשש שמסירתם תהווה הפרת חיסיון רופא מטופל ולפיכך אין ביכולתי למסור פרטים מלאים לגבי זהותם, ללא צו מבית משפט" (סעיף 3 לתצהיר שצורף כנספח א' לבקשה). 8. פרופורציה הדגישה כי משניתן לבקשתה צו לאיסור פרסום והיות שהמדובר בלקוחותיה שפרטיהם נמסרו על ידה אין כל מניעה בהשלמת המענה לשאלון שהציגה. עוד נטען כי בתצהיר עדותה הראשית פירטה פרופורציה שלוש מ"שמות לקוחותיה הידועים לה ששודלו ע"י המשיב לעבור את הטיפול באופן פרטי אצלו. ומן ההכרח לברר (עוד בטרם יקבל המשיב את התצהיר לידיו), האם אותם 9 מטופלים שהודה בהם כוללים את אותם 3 מטופלים אם לאו, ובכך בין היתר להעמיד את כנות תשובותיו בתצהירו" (פסקה 3 לתגובת המבקשת, ההדגשות במקור). עוד הבהירה המבקשת כי הטענה ששמות הלקוחות אינם רלוונטיים משום שאלו פנו מיוזמתם לטיפול של בן שושן הינה טענת שיש להעמידה למבחן עובדתי ומשפטי. לפיכך עותרת פרופורציה לחיוב בן שושן בהשלמת פרטי שמות 9 מלקוחותיה בהם טיפל כפי שפורט בתצהיר תשובתו לשאלון. לחילופין נתבקש כי למצער ימסרו פרטים אלו במעטפה סגורה לבית המשפט על מנת שיבחן האם קיימת חפיפה לשמות שנזכרו בתצהיר המבקשת. 9. בן שושן סבור כי המדובר בניסיון המבקשת "לדוג" עילות לתביעתה. לדבריו, לקוחות פרופורציה פנו אליו מיוזמתם וממילא לשמותיהם אין כל רלוונטיות לתובענה העוסקת באיסור המוטל עליו לפנות אליהם. לטענת בן שושן "היענות לבקשה פירושה פגיעה בלתי מוצדקת בנתבע ולקוחותיו, שכן חשיפת הפרטים האישיים [...] לא רק שכרוכה בפגיעה חמורה בפרטיותם של הלקוחות אלא גם בחופש העיסוק של המשיב, בכך שימנע מלקוחות פוטנציאליים אחרים להגיע לעסקו, מחשש פן פרטיהם יחשפו בעתיד" (פסקה 15 לתשובה). 10. עוד הדגיש בן שושן כי כלל אין באפשרותו להיענות לדרישה בשל תחולת חיסיון רופא - מטופל החל על הפרטים המבוקשים (היינו שמות לקוחותיו) על פי סעיף 49 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 ("פקודת הראיות") ולאורה של חובת הסודיות המוטלת עליו מכוחו של סעיף 19 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 ("חוק זכויות החולה"). לטענתו, החיסיון הרפואי הוא זכותו של החולה ורק הוא יכול לוותר עליו ואין בצו איסור הפרסום כדי להפקיע את החיסיון הרפואי. דיון והכרעה 11. סעיף 49 לפקודת הראיות קובע: עדות רופא (א) רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה;והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא. (ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות רופא או לעבוד כאמור בסיפה לסעיף קטן (א). (ג) נטען חסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בטענה בדלתיים סגורות;החליט בית המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות. בעוד סעיף 19 לחוק זכויות החולה מורה: שמירת סודיות רפואית (א) מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם. (ב) מטפל, ובמוסד רפואי - מנהל המוסד, ינקטו אמצעים הדרושים כדי להבטיח שעובדים הנתונים למרותם ישמרו על סודיות הענינים המובאים לידיעתם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם. 12. יש להבחין אפוא בין החיסיון ובין הסודיות. "אף שבעיקרון "חיסיון" מכוון לשמור על "סודיות" יש להבחין בין השניים. "החיסיון" - מהווה חריג לעיקרון הגילוי, שעל פיו אין להסתיר דבר בהליך שיפוטי ... ה"סודיות" - מהווה חריג לעיקרון הפומביות ותכליתה למנוע חשיפתו של מידע "סודי" בפני הציבור" (יעקב קדמי על הראיות (כרך ב') 863 (2003)). ממילא, "יש להבחין בין נושא החיסיון לבין הנושא של הגבלת פומביות הדיון, על שני פניו: דלתיים סגורות ואיסור פרסום" (יצחק עמית "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי - ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי 247, 261 (2007)). עם זאת, המדובר בנושאים קרובים ו"יש שבית המשפט מורה על גילוי למרות חיסיון יחסי או למרות פגיעה בפרטיות, אך הוא מקהה את עוקצה של ההחלטה בכך שהוא מורה על קיום הדיון בדלתיים סגורות או על איסור פרסום" (שם, בעמ' 262). 13. הואיל וניתן כבר צו איסור פרסום הכולל, בין השאר, את הפרטים שגילויים מתבקש, דומה כי נרפא החשש בחשיפתו של המידה ה"סודי" לציבור. לא נותר אלא לדון בתחולתו של חיסיון רופא - מטופל על שמות לקוחותיה של פרופורציה בהם טיפל ד"ר בן שושן. 14. בהלכת ישמחוביץ (בג"צ 447/72 ד"ר ברנרדו ישמחוביץ נ' אהרון ברוך ואח', פ"ד כז(2) 253 (1973)) נתחם גבולו של חיסיון רופא - מטופל אשר הוגדר על ידי המחוקק. בית המשפט העליון, מפיו של מ"מ הנשיא דאז, כב' השופט זוסמן קובע כי אבחנתו של הרופא ודרכי הטיפול חוסים בצילו של החיסיון הקבוע בחוק, בעוד זה אינו חל, בדרך כלל, על זהותו של המטופל: "מאחר שנתתי דעתי גם על טענת החסיון, אוסיף ואבאר על שום מה הגעתי למסקנה שהעותר אינו זכאי לחסות בצל החסיון [...] לא זו בלבד שהחסיון אינו מוחלט - ולכך עוד אייחד את הדיבור - אלא חסויה רק ראיה "על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו (של רופא) . . . . . והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד" [...] הלכה פסוקה היא שבעוד שממצא הרופא ודרכי הטיפול שלו הם חסויים, העובדה שפלוני נזקק לשירותו של רופא, וכמה שילם לו, אינה חסויה. [...] מועטים המקרים בהם מצליח אדם להעלים את חוליו מעיני הזולת, אפילו חפץ בכך. סימני המחלה ניכרים אם לא על פניו, כי אז בהרגליו, והמחלה מתגלית בדרך כלל לא רק למשפחתו אלא גם למכרים הבאים במגע אתו, מעבידו ואחרים. עוברים ושבים יכולים לראות אדם בהיכנסו למרפאה ובצאתו הימנה, ואם נזקק אדם לטיפול בבית-החולים. הרי זו רשות הציבור הפתוחה לכל. [...] הואיל והגעתי למסקנה שאפילו יהא חסיון פרוש גם על שם החולה, מן הראוי לנהוג בעניין דנן לפי החריג שנקבע בסעיף 49 לחוק, כלומר, הצורך בגילוי השמות עדיף, לשם עשיית צדק, מן העניין המוגן על-ידי החסיון. שני טעמים לדבר: [...] הטעם השני הוא כי חשיפת השמות, התשלומים והתאריכים לא תביא לגילוי הדברים בפומבי. מקום שבית-המשפט הורה, מכוח סעיף 49 (ג) לפקודת הראיות, להסיר את החיסוי, יכול הוא להורות על גביית הראיה בדלתיים סגורות" (פסקאות 5-9 לפסק דינו, ההדגשות נוספו). וכב' השופט כהן מוסיף: "הבה נבדקה עתה את המבחנים אשר נקבעו בסעיף 49 דנן, אחד אחד. התנאי השלישי והמכריע לענייננו, נוגע לטיבו של הדבר שרוצים לשמרו בסוד. [...] הידיעה בדבר שמו של החולה וכתבתו ומספר ביקוריו והתשלומים שעשה לרופא, אינה ידיעה שמפאת "טיבה" היא נמנית על הדברים הנמסרים בסוד רפואי; והיא אינה נמנית גם על הדברים ש"בדרך כלל" אינם נמסרים לרופא אלא בסוד - והוא, על-כל- פנים, בכל הנוגע לגילוייה לפני פקיד השומה. אין אנו נדרשים, לצורך ההכרעה בעתירה שלפנינו, לחוות דעה בשאלה אם גילוי כזה בפני מי שהוא אחר עלול להוות הפרת אמונו של החולה בשמירת סודו. ולא אחווה דעתי בשאלה זו בהזדמנות הזאת. [...] נמצא שהשם והכתובת של החולה, או זהותו וזיהויו, אינם בגדר הדברים שלפי "טיבם" הם סודיים. נהפוך הוא : לפי "טיבם" הם גלויים לעין כל - והם אינם מאבדים טיבם זה או משנים אותו רק על-ידי שבעליהם הולכים ונזקקים לשירותו של רופא" (פסקאות 5-6 לפסק דינו, ההדגשות נוספו). 15. ההלכה היא אפוא כי "עצם הפניה לרופא - לרבות זהותו של הפונה - והסכום ששולם לרופא - כל אלה אינם פרטים שמסירתם מפרה את החיסיון הרפואי הקבוע בסעיף 49 לפקודה" (י' קדמי על הראיות (כרך ב') 969 (2003)). אמנם, בית המשפט העליון מותיר ללא מענה את השאלה האם תתכנה סיטואציות בהן יקיף החיסיון גם את "זהותו" של החולה, כך למשל במקום בו חולה נזקק לטיפול "ומחלתו היא מחלת נפש, או מסוג המחלות האחרות אשר בעיני הבריות השתיקה וההעלמה יפה להם" (שם, בעמ' 970). עם זאת, אין חולק כי המטופלים ששמותיהם לא גולו במקרה דנן, אשר בקשר עימם פירט המשיב את מהות הטיפול שבוצע בהם, אלו אינם נופלים בגדריהן של הסיטואציות החריגות. משעה שהוטל איסור פרסום על פרטי החולים ועל שמותיהם, נעלם החשש בדבר פגיעה בצנעת הפרט שלהם אך משום שפנו לטיפול מהטיפולים שהצדדים עוסקים בהם. 16. כך גם החשש אותו מעלה המשיב מפני פגיעה בעיסוקו או במטופליו, קיימת או עתידית, מוסר אגב הגבלתה של הפומביות באיסור הפרסום. כאמור, אין המדובר בלקוחות שפרטיהם אינם ידועים למבקשת וברגיל שמותם של מטופלים כלל אינם חוסים בכנפיו של החיסיון. הכלל הוא אפוא הגילוי והחיסיון הוא חריגו. לא שוכנעתי כי יש בתחום התמחותו של ד"ר בן שושן כדי לסתור כלל זה. 17. ור האמור, ותוך שאשוב ואדגיש את צו איסור הפרסום שניתן בהחלטתי בבש"א 16636/09, איסור פרסום החל על כל מידע בקשר למטופלי מי מהצדדים לרבות זהותם, אני מורה למשיב להשלים את המענה לשאלון שהופנה אליו וזאת תוך 7 ימים. 18. בע ישא בהוצאות התובעת בבקשות האמורות ובכלל זה בשכר טרחת עורך דין התובעת, בלא קשר לתוצאות ההליך בסכום כולל של 6,000 ₪. 19. המועדים שנקבעו בתובענה נותרים ללא שינוי. חיסיוןרפואה