בסעיף 49 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"ה-1971 הוטל חיסיון על מידע רפואי שקיבל רופא במסגרת הטיפול במטופליו. בדומה סעיף 20 לחוק זכויות החולה מעגן את הזכות לפרטיות ולחיסיון מידע רפואי, ובמסגרתו נקבעה רשימת המקרים בהם יהיה רשאי מטפל או מוסד רפואי למסור מידע רפואי לאחר. כאמור בסעיף 49 לפקודת הראיות מעוגן החיסיון שעניינו יחסי מטופל לרופא ובית הדין לעבודה מוסמך להסירו אם מצא כי הצורך לגלות את הראיה עדיף לשם עשיית צדק, או שהאדם וויתר על החיסיון. ההגנה על הזכות לפרטיות במסגרת הליכי גילוי מסמכים מקבלת משנה חשיבות כשעלולה להיפגע פרטיותם של צדדים שלישיים שאינם צד להליך, ובמקרה כזה יינתן צו גילוי רק בנסיבות נדירות ביותר: בית הדין לעבודה "...עמד על עצם הצורך באיזון, על מורכבותה של מלאכת האיזון ועל רגישותה וחשיבותה, במספר פסקי דין. אכן: "מבחן הרלוונטיות אינו מהווה סוף פסוק בהחלטה אם לקבל ראיה. יש לאזן בין זכות הציבור לדעת וזכותו של בעל-דין להביא ראיות התומכות בטיעוניו לבין הפגיעה בפרטיות של בעל-דין". זאת ועוד: כפי שצוין לא אחת, לעקרון זה משנה חשיבות משהמדובר בזכות לפרטיות של אחר. אכן, חשובה במיוחד העובדה כי המדובר בפגיעה באינטרסים ובזכויות של צדדים שלישיים, ובעיקר כן – בזכותם לפרטיות. בית המשפט העליון קבע, כי במקרה בו המידע המבוקש הוא של צד שלישי, שאינו צד להתדיינות, ינתן צו המורה על גילוי מסמכים רק "בנסיבות נדירות ביותר". על הלכה זו חזר בית המשפט העליון גם בפרשות מאוחרות יותר" ( עע 28222-05-10 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' יהודה פלצ'י, מיום 21.9.10). (ראו עוד דב"ע נו/ 26-3 אלפריח נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל 543; עע 129/06 טמבור בע"מ נ' אברהם אלון, מיום 7.5.06; עא 174/88 גוזלן נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב(1) 563). כללו של דבר: הואיל והזכות לפרטיות היא זכות יחסית שכאמור יש לאזנה כנגד זכויות יסוד אחרות, ושעה שהתובעת היא בעל הדין המבקש שלא לחשוף את המידע, הרי שידו של אינטרס גילוי האמת ועשיית הצדק על העליונה. עמד על כך כב' השופט יצחק עמית בת"א (חי') 995/05 פלוני נ' מיקוד אבטחה שמירה שירותים וניקיון בע"מ: "כאשר בעל הדין שנדרש לחשוף את המסמך נשוא החסיון או נשוא הטענה לפגיעה בפרטיות הוא התובע, יש טעם חזק לטעון כי אינו רשאי לאחוז בחבל משתי קצותיו: גם להגיש תביעה וגם לסרב להמציא חומר העשוי לשמש את יריבו בטענה לפגיעה בפרטיות או בחסיון. ההנחה היא, שבעצם הגשת התביעה, יש משום ויתור מכללא על הגנת הפרטיות ועל החסיון, וכי התובע נכון להקריבם על מזבח תביעתו. בתיקי נזיקין קיימת פרקטיקה, לפיה התובע חותם על כתב ויתור סודיות רפואית (וס"ר) על מנת לאפשר לנתבע לגלות כל חומר רפואי הרלוונטי לתביעה, בין היתר, כדי לאפשר לנתבע להגיש חוות דעת שכנגד (ובתביעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1974 ראה תקנה 2(א)(3) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986). החתימה על כתב ויתור סודיות רפואית נובעת מהנחה מקדמית, כי ממילא בית המשפט יורה על הסרת החסיון, על מנת לאפשר לבעל הדין שכנגד להתגונן . השורה התחתונה היא, שכאשר בתובע עסקינן, נקודת האיזון, בין האינטרסים הנוגדים של גילוי האמת מול החסיון והפגיעה בפרטיות, קרובה מאוד לאינטרס של גילוי האמת, וידו של אינטרס זה תהא על פי רוב על העליונה . ברם, אין פירוש הדבר שהגשת תביעת נזיקין מבטלת מיניה וביה את החסיון הרפואי. גם התובע, יהא רשאי במקרה מתאים, להעלות את הטענה כי ראוי שלא לחשוף חומר מסוים, בשל חסיון או בשל פגיעה קשה בפרטיותו" בנוסף, אחד האינטרסים שבפניהם ייסוג עקרון הגילוי, הוא כשמתקיים חיסיון כלשהו ביחס למסמך (בג"צ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אברהם עוז ואח' , מיום 14.5.08). בהקשר זה מבחינים בין שני סוגי חיסיונות עיקריים: חסיונות סטטוטורים וחסיונות יצירי הפסיקה. רפואהחיסיון