השופטת נילי ארד 1. במהלך דיון בתובענה שהתנהלה בבית הדין האזורי בחיפה (סגנית שופט ראשי איטה קציר; עב' 3149/06), נעתר בית הדין לבקשתה של רשות העתיקות תוך שהורה להוציא מתיק בית הדין מסמכים שצורפו לכתב התביעה, שעניינם בתכתובת עם נציב תלונות הציבור ומטעמו. וכן הורה על מחיקת טענות מכתב התביעה, המתייחסות להחלטות הנציב בעניינו של המערער. כנגד החלטתו של בית הדין האזורי, מכוון הערעור שלפנינו (לאחר מתן רשות; ברע 227/07). הפניות לנציב תלונות הציבור והחלטותיו 2. בתאריך 30.3.06 הוציא נציב תלונות הציבור (להלן גם: הנציב) צו המורה לרשות העתיקות (להלן: הרשות) להחזיר את המערער לעבודתו ביחידה למניעת שוד עתיקות באזור הצפון. זאת, לאחר שהנציב שוכנע כי המערער פעל בתום לב ועל פי נהלים תקינים ולאחר שהנציב הגיע למסקנה לפיה התקיים קשר סיבתי בין התרעת המערער בפניו על התנהלות הרשות, לבין העברתו לעבודה באזור מרוחק מן המקום בו עבד קודם לכן (להלן: הצו). בהתאם, הודיעה הרשות ביום 11.4.06, כי בעקבות הוצאת הצו הפסיקה את הליך פיטוריו של המערער והחזירה אותו לעבודתו ביחידה למניעת שוד עתיקות באזור הצפון. נציבות תלונות הציבור (להלן גם: הנציבות) דחתה את פניות הצדדים אליה שנעשו לאחר מתן הצו ובעקבותיו. כך, במכתב מיום 22.5.06, הודיעה הנציבות לרשות כי לא נמצא טעם המצדיק היענות לבקשה לשנות מן הצו ולהורות על העברת המערער לתפקיד אחר. זאת, נוכח הודעת הפרקליטות על החלטת המשטרה בדבר סגירה מחוסר ראיות של תיק החקירה בעניינו של המערער, והעברתו לבדיקה במישור המשמעתי, ולאחר שהנציב שקל פעם נוספת את מכלול נסיבות העניין. בה במידה, ובמענה לתלונתו של המערער, לפיה הרשות אינה ממלאת אחר הצו, בכך שלא החזירה אותו לתפקידו, ובכך שמשרדו ומשרתו הועברו לעובד אחר - הודיע הנציב, כי אין מקום להמשך התערבותו, משהוחזר המערער לתפקידו כרמ"ד שוד עתיקות בצפון "עם מלוא הסמכויות שהיו לו" (מכתב הנציב מיום 22.8.06). ההליכים בבית הדין האזורי 3. בתאריך 27.9.06 הגיש המערער לבית הדין האזורי "בקשה לצו עשה במעמד צד אחד" בה עתר "להורות למשיבה לתת לו רכב מסוג ג'יפ ולאפשר לו לבצע את עבודתו כראש מדור (רמ"ד) מניעת שוד עתיקות בצפון וזאת עד למתן פס"ד בתביעה אותה עומד המבקש להגיש". במסגרת אותה בקשה פירט המערער בהרחבה את הנסיבות שקדמו ל"השעיתו מנהיגת רכב הרשות מיום 5.9.06 ועד ליום 19.10.06", כאשר לטענתו "פעולת השעייתו מנהיגה ברכב הרשות היא החלטה שרירותית, בניגוד לחוק, בניגוד לסדרי מינהל תקינים, בניגוד לצדק". 1 נציג מעבידים פסל עצמו מלשבת בדין בערעור זה(החלטה מיום 7.5.07) = 2 = רשות העתיקות ביקשה לדחות את ה"בקשה לצו עשה" ואת טענות המערער בדבר "התנכלות והתעללות". בין היתר, התייחסה הרשות בתגובתה לתכתובת עם נציבות תלונות הציבור ולממצאי הבירור בתלונת המערער, תוך שציינה כי החזרת המערער לעבודתו כפי שהורה הנציב "כובדה במלואה" וכי החלטת ההשעיה וההחלטה לאסור עליו לנהוג ברכב בזמן קצוב התקבלו כדין. לגופו של עניין, טענה הרשות, כי חקירת הנציב אינה רלוונטית לאירוע בגינו הגיש המערער את "הבקשה לצו עשה". במהלך הדיון בבקשה לצו עשה ובהיענות להמלצת בית הדין, הוסכם על החזרת הרכב למערער ביום 5.10.06 תוך התייחסות לתיקוני המזגן ברכב. 4. בכתב התביעה שהוגש ביום 3.10.06 העלה המערער טענות התנכלות כנגד הרשות תוך שציין כי "מעשה ההתנכלות האחרון בגינו פנה לביה"ד הנכבד, הוא בשל החלטתו של מר משה שריג - קצין בטיחות בתעבורה ברשות העתיקות - להשעות אותי מנהיגת רכב הרשות". במסגרת זו, התייחס המערער לתלונה שהגיש לנציב תלונות הציבור, לצווים והחלטות שהוציא הנציב בעניינו, ולחליפת מכתבים שניהלו הצדדים עם נציב תלונות הציבור, תוך שצירף מסמכים בנדון זה, כנספחים לכתב התביעה. המערער תבע נזקי הממון ברכיבים אלה: הפרשי שכר בתקופות בהן הושעה שלא כדין; הפחתה של ערך שעה שלא כדין; ההפרשות השונות לביטוח מנהלים, קרנות השתלמות וקופות גמל אשר נפגעו כתוצאה מאי תשלום הפרשי שכר והפחתת ערך שעה; כמו כן טען שיש "לחייב את רשות העתיקות לאפשר לו לעבוד כפי שעבד בטרם החלה כנגד ההתנכלות, לרבות ביצוע שעות נוספות וקבלת התמורה נגדן". בנוסף תבע פיצוי על נזק שאינו ממוני, בסך 300,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, תוך שמירת הזכות לתקן את התביעה עד לסך של 500,000 ש"ח בגין "פעולותיה של רשות העתיקות [ש]גרמו וגורמות לו עוגמת נפש", ואשר לטענתו התבטאו באלה: "ביזויו ופגיעה בשמו הטוב"; "התנהגות רשות העתיקות כלפיו שלא בתום לב ביחסי עבודה"; "לפי חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל התקין) התשנ"ז - 1997, בשל כל הפעולות שננקטו נגדו בהיותו חושף מעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים אשר גררו התנכלות והתעללות בו אשר עדיין נמשכות נכון למועד הגשת כתב התביעה דנן". בין הסעדים המפורטים בסעיף 122 לכתב התביעה, עתר "להעמיד לרשותו של התובע לאלתר ג'יפ"; "לאפשר לתובע לבצע את עבודתו כמקודם טרם ההתנכלויות והשעייתו הראשונה באוגוסט 2005"; ולשלם לו הפרשי שכר והפרשות לקופות ולקרנות. החלטת בית הדין האזורי 5. בהסתמך על הוראתו של סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה (נוסח משולב), תשי"ח - 1958 (להלן: חוק מבקר המדינה), ביקשה הרשות מבית הדין כי יורה להוציא מכתב התביעה את "כל המסמכים והדוחו"ת או כל מסמך אחר שהכין מבקר המדינה". המערער מצידו ביקש לדחות את טענות הרשות ומבוקשה זה. בית הדין האזורי נעתר לבקשת הרשות תוך שהורה כך: "יוצאו מהתיק הנ"ל צו מבקר המדינה מיום 30.3.06 וכל מסמך אחר שהוכן ע"י מבקר המדינה בעניינו של התובע, לרבות מכתבים שנשלחו לב"כ התובע מטעם נציגת מבקר המדינה, עו"ד ליאת שכטר ועו"ד נאוה רז. כמו כן, יימחקו מכתב התביעה סעיפים המתייחסים לצו מבקר המדינה ומסמכים שהוכנו על ידו וביניהם - הציטוטים מצו מבקר המדינה בסעיף 70 והמילים "אשר מדבר בעד עצמו", סעיף 71, סעיף 72 - המילים "בעקבות הצו שהוציא מבקר המדינה", סעיף 73, סעיף 74, סעיף 76, סעיף 77 - פסקה ראשונה, סעיף 78 וסעיף 79. ראוי לציין, כי הוצאת צו מבקר המדינה ושאר המסמכים מהתיק כמו גם מחיקת הסעיפים כאמור מכתב התביעה, אין בהם כדי לפגוע בתביעתו של התובע אשר טענותיו העיקריות, כמפורט בכתב התביעה, מתייחסות לנטילת סמכויותיו ולפגיעה במעמדו ובשכר עבודתו לאחר החזרתו לעבודה. בעניין זה הוחלט במשרד מבקר המדינה לא להתערב" (להלן: ההחלטה). הערעור 6. הערעור שלפנינו מכוון כנגד ההחלטה, בה הורה בית הדין על הוצאת צווים ומסמכים ותכתובת שקוימה עם הנציב, ועל מחיקה מכתב התביעה של "הסעיפים המתייחסים לצו נציב תלונות הציבור ומסמכים שהוכנו על ידו". תמצית טענות המערער באלה: החלטת בית הדין מאיינת את צו נציב תלונות הציבור ואינה מאפשרת אכיפתו; סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה אינו חל על החלטות וצווים שניתנו על ידי מבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור; בית המשפט רשאי להידרש לבקשת סעד לאכיפת החלטות הנציב ויישומן, כל עוד לא הורה המחוקק מפורשות אחרת; אין לתת פרשנות מרחיבה לסעיף 30 לחוק, ולהחילו על צווים שהוציא נציב תלונות הציבור, באופן שאינם יכולים לשמש כראיה. פרשנות מעין זו מייתרת את משמעות הצווים, פוגעת בביצועם ובאכיפתם; הוצאת צו הנציב מתיק בית הדין מונעת מן המערער לעשות שימוש בצו לשם הוכחת טענותיו כי הרשות לא מילאה אחר הצו; הרשות עצמה פנתה לנציב בבקשה להורות על שינוי הצו, ובקשתה זו נדחתה. גם מטעם זה, נוהגת הרשות בחוסר תום לב בהיאחזותה בסעיף 30 לחוק, שמשמעותה "... עקיפת הוראות הצו וריקונו מתוכן"; יש לתת הדעת למגמת הערכאות המשפטיות ל"מעבר מפסילת ראיות בשל אי קבילותן לבחינת המשקל שיש לייחס לכל ראיה וראיה וכן למהימנות" . 7. רשות העתיקות תמכה בהחלטתו של בית הדין האזורי מטעמיו והוסיפה וטענה: החלטות נציב תלונות הציבור כמוהן כהחלטות מבקר המדינה שניתנו מתוקף תפקידו כמבקר המדינה ו"הניסיון ליצור שני תפקידים שיש בהם שוני ולהעניק לכל תפקיד משמעות אחרת" הינו "ניסיון מלאכותי" שאינו מתיישב עם הפרשנות התכליתית ואף אינו עולה בקנה אחד עם "הפרקטיקה המעשית הנהוגה"; פרשנות תכליתית של סעיפים 30(א), 31 ו- 45 לחוק מבקר המדינה וסעיף 4 לחוק יסוד מבקר המדינה מלמדת על "המשמעות האמיתית והנכונה שביקש המחוקק להעניק לדו"חות, חוות דעת, או כל מסמך אחר לרבות צו שלא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי"; "צו מבקר המדינה הינו חלק בלתי נפרד מדו"חות המתפרסמים על ידי מבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור, צו זה ניתן במסגרת הליך של ביקורת או תלונה שהוראות חוק מבקר המדינה מסדירות מפורשות, לרבות אופן אכיפתו"; צירוף מסמכים שהוכנו על ידי מבקר המדינה לרבות צווים שהוצאו על ידו לתביעה "יוביל בהכרח לתוצאה לפיה ניתן לתקוף את הצו בתקיפה עקיפה" וכתוצאה מכך יהיה הכרח לחשוף את כל המסמכים אשר היוו הבסיס למתן הצו; צו נציב תלונות הציבור בעניינו של המערער פורסם במסגרת דו"ח שנתי שכותרתו "נציב תלונות הציבור - דו"ח שנתי 33 לשנת 2006", שפורסם ביום 19.3.07, [מספר קטלוגי - 832 - 2007] ולפיכך מהווה הצו "חלק מדו"ח מבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור, וכל ניסיון ליתן לצו מעמד אחר שאינו במסגרת של דו"ח לא תצלח". התבקשה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה ותגובתו הייתה, כי אינו רואה מקום להתייצב להליך, משהצדדים "הנכונים לסכסוך" הגישו טיעוניהם, וכאשר הסוגיה הנדונה בהליך נדונה והוכרעה. המחלוקת מושא דיוננו בערעור זה 8. הינה בשאלה, האם בנסיבות המקרה הנדון, מוצדקת הוראתו של בית הדין האזורי למחוק טענות מכתב התביעה ולהוציא מסמכים שנערכו על ידי מבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור. סדר הדיון בבירור הסוגיה שלפנינו יהיה כלהלן: בפרק הראשון נפרוש את המסגרת הנורמטיבית לפעולתו של מבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור ובתוך כך נעמוד על מהותו של סעיף 30 לחוק מבקר המדינה הקובע את כלל אי הקבילות הסטטוטורית וחסיון השימוש הראייתי במסמכי הנציב; נבחן את משמעות צירופם של מסמכי הנציב לכתב התביעה, כראיות פוטנציאליות בהליך וכטיעונים המגבשים את עילת התביעה, ואת ההשלכות שיש לצירוף מסמכים בלתי קבילים אלה, נוכח ההוראה הסטטוטורית שבסעיף 30 לחוק. על רקע המסכת הנורמטיבית, נפנה בפרק השני של דיוננו, לבחינת החלטתו של בית הדין האזורי וליישומה בענייננו. פרק ראשון: המסגרת הנורמטיבית סמכויותיו של נציב תלונות הציבור 9. מעמדו של מבקר המדינה וסמכויותיו נקבעו בחוק מבקר המדינה התשי"ח - 1958 (להלן גם: החוק). בתפקידו כמבקר המדינה משמש המבקר גם כנציב תלונות הציבור, כפי הוראתו של סעיף 4 לחוק: "מבקר המדינה יברר קבילות מאת הציבור על גופים ואנשים כפי שייקבע בחוק או לפיו; בתפקידו זה יכהן מבקר המדינה בתוארו 'נציב תלונות הציבור'"2. הנציב מפקח על חוקיות פעולות המינהל ותקינותן, תוך שמוקנות לו סמכויות פיקוח מעין שיפוטיות על פעולות המינהל, כמסלול "חלופי" לביקורתו השיפוטית של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, על פעולות המינהל 3 . 2 הוראה זו באה תחת סעיף 31 לתיקון מספר 5 לחוק מבקר המדינה תשל"א - 1971. 3 ראו בהרחבה: בג"ץ 453/84 איתורית בע"מ נ' שר התקשורת ואח', פ"ד לח (4) 617; וכן: מרים בן פורת, "כאשר היועץ המשפטי לממשלה ונציב תלונות הציבור חלוקים בשאלה משפטית או בפירושו של דבר-חקיקה", ספר ברנזון (חלק ב) בני סברה עמ' 389, 394-395; בג"צ 384/71 דודאי נ' הראל ואח’, פ"ד כה (2) 554. = 4 = בסעיף 45ג לחוק מבקר המדינה מפורטים הצווים אותם מוסמך הנציב להוציא וכך נאמר בו: "(א) נציב תלונות הציבור רשאי ליתן כל צו שימצא לנכון ולצודק, לרבות צו זמני, כדי להגן על זכויות העובד, בשים לב לתיפקודו הראוי של הגוף שבו הוא עובד. (ב) היתה התלונה על כך שהעובד פוטר, רשאי נציב תלונות הציבור לצוות על ביטול הפיטורים או על מתן פיצויים מיוחדים לעובד, בכסף ובזכויות. (ג) נציב תלונות הציבור רשאי לצוות על העברת העובד למשרה אחרת בשירות מעבידו. (ד) צו לפי סעיף זה מחייב את מי שממונה על העובד ואת העובד עצמו, והמפר אותו עובר עבירת משמעת; ואולם אין באחריותם של אלה, בשל עבירת משמעת, כדי לגרוע מאחריותם הפלילית בשל הפרת אותו צו". ככלל, צו שהוציא הנציב הוא בן שני חלקים המובחנים זה מזה. בחלק האינפורמטיבי - אובייקטיבי של הצו, מפורטים הליכי בירור התלונה, טענות הצדדים, התשתית הראייתית שהובאה בפני הנציב, מסמכים שהוכנו לבקשת הנציב, ומסמכים ש"נוצרו" ללא קשר לחקירת הנציב. בחלקו האופרטיבי של הצו נמצאת הכרעת הנציב כפי שהתקבלה על בסיס התשתית הראייתית שהובאה לפניו, מסקנותיו, ופירוט הסעד שניתן. החלק האופרטיבי של הצו הוא בעל אופי שיפוטי או מעין-שיפוטי ולו תוקף משפטי4. ביטוי מיוחד לצביונו השיפוטי של הצו נמצא במקרה של תלונה בדבר חשיפת שחיתויות, שאז רשאי נציב תלונות הציבור "ליתן כל צו שימצא לנכון ולצודק, לרבות צו זמני, כדי להגן על זכויות העובד" 5. הוראה זו מקנה, באופן חריג, "תוקף משפטי" לצו הנציב באופן שהמפר את הצו צפוי לסנקציה של העמדה לדין משמעתי6 . סעיף 30 לחוק - עקרון אי הקבילות הסטטוטורי 10. סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, שכותרתו "חומר שאינו ראיה" מורה כך: "(א) דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי. הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר לא תשמש ראיה בהליך משפטי או משמעתי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת עדות בשבועה או בהן צדק, שהושגה מכוח הסמכויות האמורות בסעיף 26" 7. הוראתו של סעיף 30 חלה על פעולות המבקר גם בתפקידו כנציב תלונות הציבור, וזאת, בהתאם לאמור בסעיף 47 לחוק. מדברי ההסבר להצעת החוק 8 ניתן לעמוד על כוונת המחוקק בנוגע להגבלת השימוש הראייתי בחומר שהכין המבקר בשני כובעיו, לרבות בזה של נציב תלונות הציבור: "אגב תיקון חוק מבקר המדינה מוצע להוסיף בו הוראה, שהיתה חסרה עד כה, בענין כוחו הראייתי של חומר שהכין מבקר המדינה או עדות שגבה אגב מילוי תפקידו. הוראה בדומה לכך מצויה בסעיפים 14 ו-22 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט ומטרתה היא לאפשר למבקר המדינה לאסוף מידע באופן חופשי ולנותן המידע - למסרו באופן חופשי ללא חשש שהדבר ישמש ראיה משפטית. יצוין כי הוראה זו היא כללית והיא חלה הן לגבי מילוי תפקידי הביקורת הקיימים והן לגבי מילוי התפקיד החדש של בירור התלונות". 4 פרשת איתורית לעיל. 5 סעיף 45ג לחוק; וראו: ע"ע 1504/04 ד"ר ללה אבין - מכבי שירותי בריאות, פד"ע מ 505, 518-519. 6 וראו: מאמרה של בן פורת. 7 ההדגשה לא במקור. 8 דברי ההסבר להצעת חוק 858, כ"ז אלול תשכ"ט - 10.9.69. = 5 = 11. סעיף 30 לחוק מבקר המדינה קובע חסינות ראייתית המונעת ביסוס ממצאים על עדות של עד או על ראיה אחרת. חסינות זו מוצאת ביטויה בכלל המשפטי של "חסיון השימוש הראייתי" (use immunity) 9 שעניינו בהגבלה על הגשת חומר כראיה. חסיון השימוש החל על שני סעיפי המשנה שבסעיף 30, הוא חיסיון "אוטומטי", בדומה לחסיון השימוש שבסעיף 14 לחוק ועדות חקירה10 . ודוק. סעיף 30 לחוק אינו מורה על חיסיון מפני גילוי ראיה 11. לאמור, איסור השימוש הראייתי אינו מונע שימוש אחר באותו חומר, במסגרת ההליך המשפטי12 . בית המשפט העליון עמד בפסיקתו על האבחנה בין אי-קבילות ראיה לבין חסיון מסמכים ועל השוני במהותם של "חסיונות" אלה. מפאת חשיבות הדברים לענייננו, נעמוד עליהם להלן, כמידת הנדרש. בפסק הדין בעניין alberici international 13 נדונה הוראתו של סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, בדבריה אלה של השופטת טובה שטרסברג-כהן: "מדובר במסמכים שהוכנו בתשובה לפניות משרד מבקר המדינה לצורך איסוף מידע על-ידיו. טענת המבקשות היא, כי מסמכים אלה נופלים לגדרו של סעיף 30 לחוק מבקר המדינה [נוסח משולב], תשי"ח-1958. אלא שאין עניינו של סעיף זה בחיסיון, כי אם בקבילות של דו"חות, חוות-דעת או מסמכים אחרים שהוציא המבקר במילוי תפקידו, כראיה בהליך משפטי או משמעתי, ובקבילות הודאה שנתקבלה על-ידיו, כראיה בהליך משפטי או משמעתי. אי-קבילות כראיה לחוד וחיסיון לחוד. המדינה מבקשת למנוע חשיפתם של מסמכים אלה בשלב טרומי של בקשה לעיון במסמכים שגולו לצד שכנגד במסגרת תביעה אזרחית. אין זה השלב של הגשת ראיות, ואין במתן אפשרות לעיין במסמכים כדי להשליך על נושא קבילותם במהלך המשפט".14 בהתייחס לביטוי שניתן לכלל חסיון השימוש הראייתי, להבדיל מחסיון מפני אי גילוי, בחוק הביקורת הפנימית, אמר המשנה לנשיא אהרן ברק, בפרשת אזולאי 15 כך: "סעיף 10 לחוק הביקורת קובע אי-קבילות ("לא ישמשו ראיה") של דו"ח הביקורת הפנימית. אין בהוראה זו, כשלעצמה, כדי ליצור חיסיון מפני גילוי הדו"ח לצד למשפט. אכן, אי-קבילות לחוד וחיסיון לחוד. אי-קבילותו של מסמך כראיה אינו מונע גילויו של המסמך ... אי-קבילות נועדה למנוע מבית המשפט לבסס מימצא על אותה ראיה. אי-גילוי בשל חיסיון נועד למנוע מבעל דין לעיין במסמך. ... הגישה המקובלת הינה כי אי-קבילותו של מסמך אין בה, כשלעצמה, כדי לחסנו מפני גילוי ... הדין מבחין בין אי-קבילות לבין חיסיון. אינני סבור כי יש מקום ללמוד מאי-קבילות על אי-גילוי" . בדומה, נקבע בפסק הדין בעניין חננאל 16 מפי סגנית הנשיא אלישבע אוסוסקין-ברק, כי את הכלל של אי קבילות מסמכים יש להחיל גם על חסיון מסמכים שהוחלפו לצרכי פשרה. 9 לעניין הוראות בחקיקה הקובעות חיסיון שימוש ראייתי ראו: סעיף 10(א)(ב) לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב-1992; סעיפים 14 ו-22 לחוק ועדות-חקירה, תשכ"ט - 1968; סעיפים 538 (א) ו-539א(ב) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955;סעיף 22 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996). 10 עפ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 221, 296 (להלן: עניין יפת). 11 בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ניתן ביום 8.10.06. וראו גם: קלגסבלד אביגדור, ועדות חקירה ממלכתיות, עמ' 260. 12 וראו: עניין יפת לעיל, עמ' 305. 13 רע"א 4999/95 alberici international שותפות רשומה זרה הרשומה בישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (1) 39, 46. 14 ההדגשות אינן במקור. 15 רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל נ' הנרי אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 63. 16 5 עע 381/03 אינטרפרייס פרטנרס אינטרנשיונל לימיטד - משה חננאל, ניתן ביום 1.3.06. = 6 = איסור השימוש הראייתי וגבולותיו 12. כלל חסיון השימוש הראייתי שבסעיף 30 לחוק מבקר המדינה, גלום במונח "לא ישמשו כראיה" או "לא ישמש כראיה" שבסעיפים קטנים (א) ו(ב) הימנו. פרשנותו של מונח זה בסעיף 14 לחוק ועדות חקירה, נדונה בהרחבה בפסק הדין בעניין יפת17 וביטוי לה נמצא, בין היתר, בדבריו אלה של השופט דב לוין: "השאלה המרכזית העומדת לבחינה היא אם הפירוש המתחייב למילים 'לא תשמש ראיה' בסעיף 14 מונע הגשת העדות גופא כראיה לבית המשפט, היינו, שימוש ישיר בעדות כראיה, או שמא פרשנותו הנכונה של הסעיף היא כי 'לא תשמש ראיה' פירושו לא ייעשה בה כל שימוש, היינו מניעת שימוש ישיר, עקיף ונגזר בעדות. בישראל, שבה זכות החיסיון אינה מעוגנת בחוקה, אין בחיסיון אלא מה שקבוע בחוק עצמו. בסעיף 14 לחוק ועדות חקירה נבחרו המילים 'לא תשמש ראיה' בשונה, למשל, מן הביטוי 'לא ייעשה כל שימוש', ולמעשה קובע הכלל העולה מעל פני הסעיף הנ"ל כי העדות שנמסרה בוועדת החקירה אינה קבילה כראיה. אין בהוראת הסעיף דבר וחצי דבר המרמז על מתן חיסיון רחב מזה במובן 'סודיות' או 'אי-גילוי' מוחלט של תוכן העדות. יודגש: אי-קבילותו של מסמך אין בו כשלעצמו כדי לחסנו מפני גילוי. ... עדיין נשאלת השאלה אם לא ראוי לפרש את הוראת סעיף 14 בעניין אי הקבילות באופן שמשתמע ממנה גם חיסיון מפני שימוש עקיף או נגזר. משסקרנו בהרחבה את תכליתו החקיקתית של סעיף 14 תוך התייחסות לאיזון הדרוש בין זכותו של הפרט למשפט הוגן לבין זכות הציבור למיצוי הדין, ותוך הבנת המציאות הישראלית והמבנה החברתי שלה, הפרשנות הראויה להתקבל היא זו האוסרת שימוש ישיר בלבד. אסורות: הגשת העדות החסויה כראיה במשפט, ו/או הצגת עדותו של עד בבית המשפט במסגרת חקירה ראשית או נגדית, תוך בקשה שיתייחס לדברים שאמר לפני ועדת החקירה, ו/או הצגת מסמכים שהכין אותו עד במיוחד על-פי דרישת ועדת החקירה תוך בקשה להתייחס אליהם .... מותרת: עשיית שימוש עקיף בעדויות שנמסרו, בדין-וחשבון של ועדת החקירה שהתפרסם ובמסקנותיה... המדובר בהגנה מצומצמת, ולפיה לא ייעשה שימוש ישיר בדבריו של העד לחובתו, אולם אין מניעה לקיים חקירה בעקבות המידע שנאסף מפיו של עד, אפילו הפך להיות אשם בשלב מאוחר יותר, ולהעמידו לדין על פי הראיות שיושגו במסגרת העדות. לפיכך, מותר לתביעה לקרוא הודעות מוועדת החקירה, מותר לה להשתמש בהודעות לצורך הכנת תשתית לחקירה, אך אסור לה להפוך את ההודעה לראיה". השופט יעקב קדמי, סבר אף הוא באותה פרשה, כי "...אין שום הצדקה לזניחת המגבלה שיוצרת התיבה 'ראיה' ולקביעה כי האיסור חל על כל 'שימוש' מכל סוג שהוא ולכל תכלית שהיא". אף לדעתו, אין מניעה לכך שרשויות החקירה יעשו שימוש בעדות שמסר החשוד או העד "על בסיס החומר שאספה ועדת חקירה, כשם שאין כל מניעה לכך שייעשה שימוש בעדות כזו לצורכי הכנת חקירתו של עד במסגרתו של הליך משפטי כלשהו; ובלבד שהעדות האמורה - היא גופה - לא תשמש 'אמצעי הוכחה' בהליך משפטי, אם להוכחת תוכנה ואם לתמיכה או לפגיעה במהימנותו של עד" 18. לשם השלמת התמונה, נעיר, כי לא נעלמה מאיתנו פסיקתו המאוחרת של בית המשפט העליון בבג"ץ 11339/0519 בו נבחנה מחדש הלכת קינזי. באותה פרשה גרס השופט אדמונד לוי כי יש לאמץ תחולה של איסור שימוש ראייתי ישיר ועקיף, תוך אבחנה בין "שימוש רחוק או זניח בעדות, לבין שימוש שיש בו כדי להשפיע על תוצאת המשפט". הנשיאה דורית בייניש, הסתייגה מפרשנות רחבה זו של דוקטרינת השימוש הראייתי ותחולתו. סיכום ביניים בפרק זה 13. לאור ההלכה הפסוקה שעניינה בחיסיון השימוש הראייתי, כפי שהוא מוצא ביטויו בסעיף 30 לחוק, מתבקשות המסקנות המפורטות להלן: את המונח "לא ישמשו כראיה" שבסעיף 30 לחוק מבקר המדינה, יש לפרש כאיסור על שימוש ראייתי ישיר בדו"חות, חוות דעת, וכל מסמך אחר שהוציא, או הכין, נציב קבילות הציבור במילוי תפקידיו, וכל הודעה שהתקבלה על ידו, 17 עפ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 221 18 עניין יפת לעיל בעמ' 467 -465. 19 בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ניתן ביום 8.10.06. = 7 = תוך כדי ואגב מילוי תפקידיו (להלן: המסמכים). מסמכים אלה אינם קבילים כראיה ולא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי. חריג לכלל פרשנות זה הינו בעשיית שימוש ראייתי עקיף במסמכים, אף זאת, באופן ובהגבלות שלהלן: מותרת עשיית שימוש ראייתי עקיף במסמכים שהוציא הנציב כאמור, ובמסמכים שהם בעלי זיקה ישירה לחקירה ולתשתית הראייתית שהובאה בפני הנציב ושהם בגדר "הודעה". משמעות הדברים היא, כי מותר שימוש במסמכים לשם הכנת טיעוני הצדדים, או לשם הבנת הרקע לסכסוך. במסגרת זו, ניתן להביא את דו"ח מבקר המדינה והחלטותיו לידיעת הצדדים, ובאמצעותם לידיעת בית הדין לעבודה. חריג נוסף לכלל זה הוא היתר להגשת הצו כראייה כאשר צו נציב תלונות הציבור, כשלעצמו, מהווה מרכיב בעילת התביעה, או בטענות ההגנה, של צד להליך. בנסיבות אלה, מותר להציג את הצו כראיה לעצם העובדה שניתן צו ולתוכנו האופרטיבי של הצו בלבד. זאת, להבדיל מהצגת הצו כראייה לאמיתות תוכנו של הצו. לשון אחר: ניתן להגיש את הצו כראיה להוכחת הטענה על עצם הוצאת הצו על ידי נציב תלונות הציבור, ועל הוראות אופרטיביות מסוימות שבו, וזאת לצורך הוכחת הטענה כי הוראות הצו הופרו. אולם, על השימוש הראייתי העקיף, כאמור, חלה הגבלה מפורשת וברורה והיא - שבהבאת המסמכים לידיעת הצדדים ובית הדין, לא תהא כל חריגה מגבולות האיסור שבסעיף 30 לחוק, ובכפוף לכך שלא ייחצה קו הגבול והגדר שמעמיד אותו איסור. קרי, השימוש הראייתי העקיף במסמכים אינו מכשיר הגשתם כראיה, בעת הבירור העובדתי של ההליך המשפטי גופו, או כנספחים לכתבי הטענות 20. ודוק. הגשת הצו לצורך שימוש ראייתי עקיף בצו אינה מכשירה עשיית שימוש ראייתי ישיר אחר בצו. גם הגשת הצו כראיה אינה מכשירה עשיית שימוש בצו לשם הוכחת הטענה בדבר חשיפת מעשי שחיתות על ידי העובד, או הוכחת הטענה בדבר קשר סיבתי בין התנכלות ופיטורים לבין דיווח על מעשי שחיתות. הודעה לפי סעיף 30(ב) לחוק - מסמכים שהם בגדר "הודעה" 14. בפרק זה נעמוד על תחולתו של כלל חסיון השימוש הראייתי עליו מורה הוראתו של סעיף 30(ב) לחוק בנוגע למסמכים שהם בגדר "הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר" ש"לא תשמש ראיה בהליך משפטי או משמעתי...". לפי שמורה סעיף 41 לחוק, יבואו בגדר "הודעה" "... כל ידיעה ומסמך העשויים, לדעת נציב תלונות הציבור, לעזור בבירור התלונה" אותם חייבים הצדדים להמציא לנציב לפי דרישתו, באופן ובמועד שקבע 21. ומוסיף סעיף 43 לחוק וקובע, כי "הודעה" כוללת את הודעת הנציב למתלונן, לנילון ולממונה על תוצאות בדיקתו, ואת הודעת הצדדים לנציב על הצעדים שננקטו בהתאם למסמכים שהוצאו על ידו ומטעמו 22. הפסיקה מצאה ליתן למונח "הודעה" פרשנות שאינה מתגדרת בדלת אמותיה של "עדות" בלבד שנמסרה לנציב. פרשנות זו מתיישבת עם תכליתו של סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, שהיא "לעודד גילוי לב" ולתת למוסר ה"עדות" מלוא ההגנה על מסירת המידע שאלמלא החסיון לא ניתן היה להשיגו ממקור אחר 23. אולם זאת, בכפוף לאבחנה שיש לעשותה בין מסמכים שנוצרו במיוחד לצורך חקירת הנציב, או הוכנו והוגשו במיוחד על-פי בקשתו, לבין מסמכים "מקוריים באופיים" 24. על אבחנה זו ועל האיזונים הנדרשים במסגרתה נעמוד להלן. "הודעה" כמשמעותה בסעיף 30(ב) לחוק כוללת כל מסמך שהוא בעל זיקה ישירה וממשית לחקירה, או לצו שהוציא נציב תלונות הציבור, ודינו כדין "עדות" שנמסרה בפני הנציב. מסמך ממין זה, הינו בגדר ראיה ישירה ואסורה, ולא ישמש ראיה בהליך משפטי. במסגרת זו יבואו: מסמך שנתנו הצדדים מיוזמתם לנציב ושנוצר במיוחד לצורך הכרעת הנציב או לשם מתן סעד על ידו; מסמך שנוצר לצורך כל הוראה אחרת שניתנה על ידי הנציב; וכל מסמך שהוצא לבקשתו של הנציב, או לשם מעקב אחר ביצוע הסעד שניתן, בין אם ביוזמת הנציב ובין אם ביוזמת הצדדים. ובלבד שאין אלה מסמכים "מקוריים באופיים". על מהותם של אלה נעמוד להלן. 20 ראו: בר"ע 1119/02 מועצה אזורית שפיר נ' הסתדרות הפקידים עובדי המינהל והשירותים ואח' (לא פורסם); דב"ע נה/28-4 ארגון סגל המחקר במערכת הביטחון - ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פד"ע לא 54; וראו גם: בג"ץ 6436/02 המועצה האזורית הערבה התיכונה נ' שר העבודה והרווחה, ניתן ביום 15.12.02; בג"צ 2126/99 מתי דה - הס נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד נד (1) 468; בג"צ 1113/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד נד(2) 164. 21 סעיף 41(ד) לחוק - שכותרתו "דרכי בירור" של תלונות. 22 סעיף 43(א)(ב)(ג) לחוק מבקר המדינה 23 ראו: דברי ההסבר להצעת החוק לעיל; והשוו: עניין יפת, בעמ' 301 24 השוו: דברי השופט דב לוין בפסק הדין בעניין יפת. = 8 = מסמכים "מקוריים באופיים" שאינם בגדר "הודעה", הם מסמכים שנוצרו ללא קשר ישיר או עקיף לפניות אל הנציב ולהוראותיו, ושהעתק מהם נמסר לנציב במהלך החקירה ולצרכי החקירה. מסמכים אלה אינם כלולים במונח "הודעה שנתקבלה" כמשמעותה בסעיף 30(ב) לחוק מבקר המדינה, ועל כן אינם בגדר ראיה אסורה. על מהותם של "מסמכים מקוריים" עמד השופט דב לוין בעניין יפת25 ונכוחים דבריו לענייננו, בהתאמה הנדרשת: "מסמכים שלא נוצרו במיוחד לצורך ועדת החקירה, שלענייננו אכנה אותם 'מקוריים' - מסמכים אלה היו קיימים בזמן אמת ללא קשר לעבודת הוועדה. בכלל מסמכים אלה ניתן למנות, למשל, רשומות בנקאיות או מכתבים שנכתבו בזמן אמת, פרוטוקולים של ישיבות, וכמובן מסמכים ציבוריים או רשמיים, כגון תשקיפים, מאזנים וכיוצא באלה מסמכים הפתוחים לעיון הציבור. לא יעלה על הדעת לפסול מסמך כזה מלשמש ראיה במשפט רק משום שהעד או הנאשם הגישו אותו לפני ועדת החקירה. חיסיון כה רחב עלול להביא לידי כך שעדים מתוחכמים, שיש להם מה להסתיר, ייחפזו מרצון להגיש לוועדת החקירה כל מסמך שיש בו או שאפשר שיהיה בו כדי להפלילם. המסמך המפליל ימצא דרכו לוועדה, ייחתם בחותמה ובכך ייסתם הגולל על האפשרות להציגו כראיה במשפט, ונמצא 'יוצא חוטא נשכר' ". 15. הנה כי כן, פרשנות הוראתו של סעיף 30(ב) לחוק, מחייבת אבחנה על דרך האיזון, בין שני קטבים מנוגדים אלה: מחד גיסא - לא ישמשו כראיה בהליך משפטי ואסורים כראיה, מסמכים שהם בעלי זיקה ישירה וממשית לחקירה בהיותם "הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו" של הנציב. באיסור זה מוגשמת תכליתו של סעיף 30(ב) לחוק, לפיה יש להבטיח למוסר "העדות" מלוא ההגנה שהמחוקק התכוון לה. מאידך גיסא - לא ייפסלו מלשמש ראיה במשפט מסמכים "מקוריים" שאינם במהותם בגדר "הודעה שנמסרה". אלה הם מסמכים שהיו קיימים "בזמן אמת" ללא קשר לחקירת הנציב, ושהעתק מהם נמסר לנציבות עובר למתן הצו או בעקבותיו. בהיבט מצומצם זה של המונח "הודעה", ניתן ביטוי להשקפה המשפטית לפיה יש להיזהר מפני הרחבת יתר של כלל האיסור בשימוש ראייתי, ומפני השימוש במחסום הקבילות. פרשנות זו מכוונת לכך שלא יימנע מבעלי הדין להוכיח טענותיהם במשפט, בראיות עצמאיות וחיצוניות, שנוצרו ללא קשר לפניות אל הנציב ולהוראותיו; ולמנוע מצב בו נמנעה הצגתם של העתקי מסמכים "מקוריים" באופיים, כראיות במשפט, בשל כך בלבד, שהובאו קודם לכן לעיונו ולידיעתו של הנציב. שכן, לא לכך התכוון המחוקק בהוראת סעיף 30 לחוק, אשר נועדה, כאמור, להבטיח מתן מלוא ההגנה למוסר "ההודעה". צירוף מסמך שאינו קביל לשמש ראיה לכתב התביעה פתח דבר 16. לפי תקנה 11 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991 שכותרתה "צירוף מסמכים" ירשום התובע ב"כתב התביעה או ברשימה המצורפת אליה, מה הם המסמכים שעליהם הוא נסמך בתביעתו, בין שהם ברשותו ובין שאינם ברשותו"; עליו לצרף העתק או תצלום של המסמך לכתב התביעה, ו"אם איננו ברשותו - יציין בידי מי הוא נמצא לפי מיטב ידיעתו". הוראה זו חלה, בהתאמה, גם על המסמכים עליהם נסמך הנתבע בהגנתו, ועל צירופם לכתב ההגנה 26. כך מורה אף תקנה 75(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 כאשר "המבחן לקיומו של מסמך מהותי שיש לצרפו לכתב טענות, דומה למבחן בעניין עובדה מהותית שיש לפרטה בכתב טענות. המסמך המהותי המצורף לכתבי הטענות הופך להיות חלק בלתי נפרד מהם"27. ודוק. בין אם המסמכים צורפו לכתב התביעה כמסמך מהותי, ובין אם כל מטרתם לשמש, בבוא העת, ראיה בהליך מטעם התביעה, הרי שכל עוד לא הבשילו לכלל ראיה בהליך המשפטי, אין הם אלא בגדר פוטנציאל בלבד להפוך לראיה. מכל מקום, "משצורף מסמך לכתב התביעה, רשאי בית המשפט לעיין בו גם לפני התחלת הדיון, למשל, כדי לקבוע אם כתב התביעה מגלה עילה, ופעמים גם למטרות אחרות"28 . 17. הכללים החלים על הבאת ראיות בבית הדין לעבודה, נקבעו בפסיקתו של בית דין זה, מראשית דרכו, בפרשת פרלה 29 ונכוחים הם וטובים כאז כן היום. ואלה הדברים: "...בכל הנוגע לראיות בפני בתי הדין לעבודה, יש לתת את הדעת לשני כללים: הכלל האחד - בתי הדין לעבודה אינם קשורים בדיני הראיות - סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה 25 עניין יפת, בעמ' 303-305; 26 תקנה 29(ב) לתקנות. 27 אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, סיגא - הוצאה לאור בע"מ, תשס"ה - 2005, עמ' 76. 28 על נפקותו של מסמך מהותי, ראו: ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995 174-175. 29 דב"ע לא/8-0 פרלה נגד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 93, סעיפים 9 - 11 לפסק הדין (להלן: פרשת פרלה). = 9 = (להוציא דיון בעבירות מכוח סעיף 24(ב) לחוק בית הדין לעבודה); הכלל השני - בתי הדין לעבודה קשורים וקשורים בעקרונות הצדק לעניין ראיות בהליך שיפוטי. .... לא יעלה על הדעת, שבית הדין לעבודה ינהג שלא ככל בית משפט אחר לעניין ראיות חסויות מטעמים שבטובת המדינה (סעיף 5א לפקודת העדות), לעניין עדות עורד דין (סעיף 5ג לפקודה האמורה) או לעניין עדות רופאים (בסעיפים 5ד ו- 5ה לפקודה האמורה). הוא הדין בחיסיון הנובע מסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1960 ובכל חיסיון אחר שמקורו בדבר חקיקה מיוחד. לא כן הדבר בחיסיון שמקורו במשפט המקובל". לאור הוראות הדין וההלכה הפסוקה לפיהן בית הדין לעבודה אינו כבול בדיני הראיות, הוספנו ונתנו דעתנו לשיטתנו הפרשנית המתירה גילוי מסמכים הרלבנטיים לניהול ההליך המשפטי, על פני חיסוי 30. אף לא התעלמנו מן המגמה ה"ברורה מבחינת דיני הראיות של מעבר מכללים נוקשים של קבילות למבחנים גמישים של משקל ומהימנות, תוך העדפת השיטה הבוחנת את הראיה לגופה" 31 . עם זאת, ובהתחשב בכך שבתי הדין לעבודה קשורים בעקרונות הצדק לעניין ראיות בהליך שיפוטי 32 , הגענו למסקנה, כי במקרה הנדון לפנינו, גובר עקרון איסור הקבילות הסטטוטרי שבסעיף 30 לחוק מבקר המדינה, על המגמה המקלה שבפסיקה בקבלת ראיות תוך הענקת מלוא הכובד למשקלן. ונבאר. בחינת הקבילות לאור המניעות הסטטוטורית שבסעיף 30 לחוק מבקר המדינה 18. ככלל, חלים מבחני הקבילות במלוא היקפם וכתנאי סף, על כל חומר המוגש לערכאה השיפוטית, והאמור להיות מוגש במסגרת מסכת הראיות, החל מהשלב הטרומי בו מתבקש צירוף מסמך לכתב התביעה, טרם היותו לראיה. כאשר מוגשת בקשת בעל דין לצרף לכתב התביעה מסמך שבכוונתו לעשות בו שימוש כראיה, יש ליתן את הדעת, בין היתר, להוראת סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, ולאור דוקטרינת איסור השימוש הראייתי הישיר, יש לקיים בחינת קבילות כפולת פנים: של סוג המסמך ושל תכלית צירופו לכתב התביעה. בבחינת סוג המסמך, יש לבדוק אם דבק במסמך "כתם" של אי קבילות, בשים לב למהות המסמך והדין החל. בחינת תכלית צירופו של המסמך לכתב התביעה, מחייבת בדיקה האם מדובר במסמך מהותי המהווה חלק בלתי נפרד מטענות התביעה, או אם המסמך שצירופו מבוקש, מיועד על פי מטרתו ותכליתו להוות ראיה לנטען בכתב התביעה. פשיטא, שאם נמצא כי השימוש במסמך נועד לתכלית של הגשתו כראיה להוכחת הטענות בתביעה, קם ועומד מחסום הקבילות שבסעיף 30 לחוק, בפני צירופו לכתב התביעה, למרות שהמדובר בשלב הטרומי והמסמך טרם הבשיל לכדי ראיה. קרי, צרוף המסמך לכתב התביעה אינו מותר, מלכתחילה, מחמת המניעה הסטטוטורית להגשתו כראיה קבילה במשפט. בהתייחס למניעות הסטטוטורית שבסעיף 30 לחוק, הוסיף בית המשפט העליון וקבע, כי דיני הקבילות מונעים אף הגשתו של מסמך מהותי שהוא חלק מטענות התביעה. כך, בפרשת עצמון 33 ביקשו התובעים לצרף לכתבי התביעה דו"ח ועדת חקירה שהוקמה מכוח חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, בנוגע להשלכות של פעילות צבאית בנחל הקישון ומימי הסביבה על בריאותם של חיילי צה"ל שהופעלו במקום (ועדת שמגר). וזאת, במטרה להגישו כראיה במסגרת ההליכים המשפטיים בתובענה. בית המשפט העליון, מפי השופט גרוניס, קבע את מתווה הדיון המשפטי הנדרש להכרעה במבוקשם של התובעים, ולפיו: " ....יש לבחון תחילה האם המסמך שמתבקשת הגשתו הינו קביל כראיה. במידה שנשיב לכך בשלילה יתייתר הדיון בשאלה האם דו"ח ועדת שמגר מהווה מסמך מהותי, שכן ברי כי מסמך שאינו קביל כלל כראיה אינו יכול להיות מצורף גם לכתב הטענות...". ואכן, משנמצא כי הדו"ח אינו קביל כראיה במשפט, התייתר הדיון בשאלה אם ניתן לצרפו לכתבי התביעה, כמסמך מהותי. על אחת כמה וכמה שאין להתיר צירופו של מסמך לכתב התביעה, שאינו בבחינת "מסמך מהותי" לתביעה, ושכל תכליתו להוכיח את טענות התביעה ולהוות חלק ממסכת הראיות בתביעה. 30 ראו והשוו: עע 494/06 מדינת ישראל-נציבות המים - קלרק אבנצ'יק, ניתן ביום 28.3.07; עפ"א 14/06 ניסים סבן - מדינת ישראל-משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, ניתן ביום 9.1.07. 31 ע"א 05/ 3038 מוחמד מתקאל זידאן נ' המפקד הצבאי באזורי יהודה ושומרון, ניתן ביום 9.8.06 בפסק דינה של השופטת א' חיות; וראו גם: רע"א 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל, פ"ד לז (4) 281, 287-286 ; ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה (5) 71, 86-85; ע"פ 5339/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נו (3) 769, 776-775 ; יעקב קדמי, על הראיות חלק ראשון 580 (2003); ע"פ 7450/02 אחמד עיד - מדינת ישראל, ניתן ביום 17.3.05; ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (1) 133. 32 ראו: פרשת פרלה לעיל. 33 רע"א 9728/04 מיכאל עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ (לא פורסם, 7.2.2005). פרק שני: מן הכלל אל הפרט 19. עד כאן המסגרת הנורמטיבית עליה עמדנו בהרחבה הנדרשת לענייננו. על רקע המסכת הזו ובמסגרתה, נפנה לבחינת החלטתו של בית הדין האזורי בנסיבות המקרה הנדון. צירוף מסמכים כנספחים לכתב התביעה 20. נקדים ונאמר, שכלל המסמכים שבית הדין האזורי הורה בהחלטתו על הוצאתם מכתב התביעה, אינם מסמכים מהותיים, במובן זה שאין הם מהווים תשתית חיונית למסכת הטענות הנטענת בכתב התביעה לצורך גיבוש העילה. מסקנה זו עולה מתוכנו של כתב התביעה הכולל פירוט השתלשלות העניינים, לשיטתו של המערער - התובע. עם זאת, יש להותיר בעינם את שני הצווים האופרטיביים שהוציא נציב תלונות הציבור, מפאת היותם מרכיב מהותי בעילת התביעה, הלא הם צו מיום 30.3.06 - נספח 29 לכתב התביעה; ומכתב הנציבות מיום 22.5.06 - נספח 36 לכתב התביעה (להלן: הצווים). ככל שהמדובר ברכיבי התביעה הממוניים בגין הפרשי שכר והפחתת ערך שעה - אלה לא נדונו כלל על ידי הנציב ולא היו חלק מן הצו וההחלטות שבו, כפי שניתנו על ידי הנציב. שונה מצב הדברים עת המדובר בפיצוי הנתבע בגין נזק שאינו ממוני. בנדון זה, טוען המערער כי הצו שהוציא הנציב מבסס את טענותיו באשר להתנכלויות הרשות כלפיו בגין חשיפת שחיתויות. עם זאת, נחזור ונטעים כי המערער מנוע מלעשות שימוש ראייתי ישיר בצו, ועשיית שימוש ראייתי כזה הינו פסול. ככל שיבקש להוכיח טענותיו בדבר חשיפת שחיתויות, לא יוכל המערער להסתמך על הצו שהוציא הנציב, ויהא עליו לעשות כן בראיות אחרות, או בזימון עדים, ככל שיראה לנכון. המערער ביקש לבסס על הצו ועל מסמכי הנציבות, אף את טענותיו לפיהן לא מילאה הרשות אחר הצווים האופרטיביים שהוציא הנציב בנוגע להחזרתו לעבודה ברשות. משהוברר כי הצווים שהוציא הנציב אכן מהווים מרכיב בעילת התביעה, תותר הגשתם כראיה בלבד לכך שהצווים הוצאו על ידי הנציב וכראיה להוראות האופרטיביות שבהם. הא ותו לא. מכאן ואילך יקום האיסור על עשיית שימוש ראייתי ישיר בצו ובאמור בו, לשם הוכחת טענות בדבר חשיפת שחיתויות או פיטורים בשל כך. על רקע האמור נפנה, לבחינת מבוקשו של המערער בפנינו. 21. אשר לצירוף מסמכים שהוכנו על ידי נציב תלונות הציבור ומטעמו - דין הערעור להידחות. אלה הם מסמכים שהוכנו על ידי הנציב ומטעמו. ככאלה, באים הם בגדר הוראתו של סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה, ואינם קבילים בהיותם "דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו". על כן, צירופם של נספחים 34, ו - 41 לכתב התביעה, הינו בגדר שימוש ראייתי ישיר ואסור, אין להתיר צירופם לכתב התביעה, ויש להוציאם מתיק בית המשפט. שונה מאלה, עניינם של הצווים שהגשתם מותרת, כמבואר לעיל והם אלה: צו נציב תלונות הציבור מיום 30.3.2006 (נספח 29 לכתב התביעה), והמכתב מיום 22.5.2006 (נספח 36 לכתב התביעה), בו נדחתה בקשת הרשות לשנות את הצו. משכך הוא, מותרת הגשתם של נספחים 29 ו-36 לכתב התביעה. מסמכים שהם בגדר "הודעה" אסורה כראיה 22. נספחים 33; 35(א); 35(ב); 38; 39; ו - 40 לכתב התביעה הינם בגדר "הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו" של נציב תלונות הציבור 34. מדובר במסמכים שהם חליפת מכתבים בין הצדדים ובאי-כוחם לבין הנציבות ועניינם באלה: הפרת הצו שהוציא הנציב; בקשה לשינוי הצו; תגובות לפניות אלה; מסמכים ודו"חות שהוצאו לבקשת הנציב וביוזמתו. מסמכים אלה הובאו לעיונו של נציב תלונות הציבור, וקשורים בזיקה ישירה וממשית לחקירה שקיים, לצווים שהוציא ולסעדים שנתן, ולחליפת מכתבים בנוגע לאותם צווים ואכיפתם אשר שימשו תשתית עובדתית וראייתית להחלטותיו. על כן אנו קובעים, כי נספחים 33; 35(א); 35(ב); 38; 39; 40 הינם "הודעה" כמשמעותה בסעיף 30(ב) לחוק, ועל כן חל איסור על שימוש ראייתי וישיר בהם; ובהיותם ראיות שאינן קבילות, אין לצרפם לכתב התביעה ויש להוציאם מתיק בית הדין. אי לכך, דין הערעור להידחות בכל הנוגע למסמכים אלה. 34 על פי הוראתם המשולבת של סעיפים 30(ב) ו-47 לחוק. = 11 = בהתאם, אף לא יצורף לכתב התביעה מסמך התלונה לנציב תלונות הציבור - המסומן כנספח 1 לכתב התביעה. מסמך זה הוא התלונה שהגיש המערער לנציב. מסמך זה, מעצם טיבו ומהותו, הינו בעל זיקה ממשית וישירה לחקירה שקיים הנציב. מסמכים "מקוריים" שאינם "הודעה שנמסרה" 23. לשם הסדר הטוב, יובהר כי אסורה הגשתו של נספח 1 בלבד. לא כן הוא נספחים 1(א) עד 1(כה) כולל, שהם מסמכים "מקוריים" כמבואר לעיל. נספחים 30; 31; 32; 37(א); 37 (ב) לכתב התביעה, הם מסמכים שהוכנו על ידי בעלי דין כתכתובת בינם לבין עצמם, ולא הוצאו על ידי הנציב או מטעמו. מסמכים אלה לא נוצרו במיוחד עבור נציב תלונות הציבור לצורך הכרעתו, ולא נוצרו לשם מתן צו בעניינם של הצדדים, או למעקב אחר הוצאתו לפועל של הצו, או שינויו; אי לכך, נעדרת מאותם מסמכים ה"זיקה הממשית והישירה" לחקירת הנציב, לתשתית הראייתית עליה התבסס לצורך מתן הצו להחזרת המערער לעבודה, או לשם החלטותיו והצווים מטעמו ולמעקב ביצוע אכיפת הצו. גם אם קיימת במסמכים זיקה כלשהי בנוגע למעקב אכיפת סעד ההשבה לעבודה, עליו הורה הנציב, ואופן יישומו, הרי שנעדרת ממסמכים אלה הזיקה הנדרשת, הישירה והממשית לנציבות תלונות הציבור. על כן, לא יחול על מסמכים אלה מחסום הקבילות שבסעיף 30(ב) לחוק. ומשכך הוא, דין הערעור להתקבל בנוגע לצירופם של נספחים 30; 31; 32; 37(א); 37(ב) לכתב התביעה, ואין להוציאם מתיק בית הדין. מחיקת סעיפים מכתב התביעה 24. לפי תקנה 40 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991 (להלן: תקנות סדר דין בבית הדין לעבודה) "בית הדין או הרשם רשאי, בכל עת, להורות כי יימחק או יתוקן כל עניין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו". הוראה זו מקבילה לתקנה 91(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). הלכה פסוקה היא כי תקנה בסדר הדין בבית הדין לעבודה הזהה בהוראתה לתקנה בסדר הדין האזרחי, תפורש תוך זיקה מרבית לפירוש שניתן לתקנה הכללית. לעניין פרשנותה של תקנה 91(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, כלל נקוט הוא כי השימוש בסמכותה של הערכאה השיפוטית לתקן או למחוק כתבי טענות ייעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד, כאשר ברור על פניו , כי האמור בכתבי הטענות טורדני, מביש, מפריע או עשוי לסבך את הדיון. 35 על בסיס כלל זה, נבחן להלן הוראותיו של בית הדין בהחלטתו על מחיקת סעיפים ומלל מכתב התביעה, והערעור כנגדן. 25. בית הדין הורה על מחיקת האמור בסעיף 70 מכתב התביעה משהובא בלשון הכתוב בצו. דעתנו היא כי דין הערעור להתקבל בנדון זה. שכן, משהותר צירוף הצו כראיה לעצם מתן הצו ותוכנו האופרטיבי בלבד, ממילא מותרת אף הבאת ציטוט לשונו בגוף התביעה. ודוק. נחזור ונטעים, כי הציטוט מלשון הצו, כפי שהוא מובא בסעיף 70 לכתב התביעה, אינו מכשיר עשיית שימוש ראייתי ישיר בנאמר בו. הציטוט מלשון הצו, כשלעצמו, אינו בגדר ראיה מותרת להוכחת טענות המערער, לשחיתויות, או חשיפתן, או הקשר הסיבתי בין אלה לבין התנכלות הנטענת כלפיו, וכל כיוצ"ב. במילים "אשר מדבר בעד עצמו" שבסעיף 70 לכתב התביעה, אותן הורה בית הדין האזורי למחוק, אין נשמעות טענות טורדניות, מבישות, או מסבכות, ואין בהן כשלעצמן כדי להפריע לדיון הוגן. משכך הוא, אין המילים הללו באות בגדר המקרים החריגים, בהם ייעתר בית הדין לבקשה למחוק חלקי טענות מכתב התביעה, ויש על כן להותירן על כנן. 26. בסעיף 71 לכתב התביעה כתב המערער: "התובע יטען כי הוכח כי הליך הפיטורים שנקטה רשות העתיקות כנגדו איננו חוקי, כפי שקבע מפורשות מבקר המדינה בצו". הקטע המודגש בסיפא בסעיף 71 דינו להימחק באשר יש בו שימוש ראייתי אסור בצו. בסעיף 72 לכתב התביעה טען המערער, כי: "בעקבות הצו שהוציא מבקר המדינה, כתבה ב"כ התובע ביום 30.3.06 כי התובע חוזר למחרת לעבודתו כרמ"ד מניעת שוד עתיקות בצפון וביקשה לדאוג כי יקבל את כל הציוד הדרוש לו לעבודתו. כן ביקשה ב"כ התובע לדעת היכן יחכה לתובע הציוד הנ"ל". לתמיכה בטענות אלה צורפו כנספחים מכתב ב"כ המערער ומכתב תגובה של סמנכ"ל משאבי אנוש ברשות העתיקות. אין אנו רואים הצדקה למחיקת המילים "בעקבות הצו שהוציא מבקר המדינה" כפי שהורה בית הדין האזורי. מלים אלה הן חלק מהתיאור העובדתי של הטענה בדבר הפרת הצו ואין בהן שימוש ראייתי ישיר ופסול בצו. 35 ראו: זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שישית, סעיפים 326-327 ,321; ע"א 1252/00 זמיר חייק, ד"ר נ' מיכל ארזי, ניתן ביום 14.6.00 תימוכין להכרעתנו זו מוצאים אנו אף בפרוטוקול הדיון בבית דין זה, כאשר בתשובה לשאלתנו ענה בא-כוח הרשות כך: "לשאלת בית הדין האם מותר לציין בכתב התביעה שהיה דוח מבקר שחשף ליקויים אני אומר שאם חברתי רוצה שתציין. לשאלה האם מותר לציין שהיה צו שהורה להחזיר את העובד לעבודה אני אומר שאם חברתי רוצה לציין שתציין אולם אין לזה שום משקל". עם זאת נחזור ונטעים: ככל שהמערער יבקש לתמוך טענותיו בסעיפים אלה ולהוכיחן, פתוחה בפניו הדרך לעשות כן באמצעות ראיות חיצוניות. אולם לא תתאפשר עשיית שימוש במסמכים שאינם קבילים, לרבות כאלה שצורפו לכתב התביעה ושעל הוצאתם הורינו לעיל. משכך הוא מן הדין לקבל את הערעור באופן שהמלים מסעיפים 70 ו-72 לא יימחקו כלל, ומסעיף 71 תימחק הסיפא בלבד. 27. בית הדין האזורי הורה בהחלטתו על מחיקת סעיפים 73, 74, 76, 78, 79 ומחיקת פסקה ראשונה בסעיף 77 מכתב התביעה. סעיפים אלה עוסקים בתיאור כללי בלבד של הצו שהוציא נציב תלונות הציבור וההתרחשויות בעקבותיו. האמור בסעיפים אלה מכוון לביסוס הטענה על הפרת הצו שהוציא הנציב. על כן, ומן הטעמים המפורטים לעיל, יש להותיר סעיפים אלה בנוסחם המקורי בכתב התביעה, למעט ההפניות אל המסמכים שיצאו מטעם הנציבות, או מסמכים שהם בגדר "הודעה". אלה הם מסמכים אסורים בשימוש כראיה וממילא אין טעם להפנות אליהם ויש להוציאם מכתב התביעה. אי לכך, מתקבל הערעור בנדון זה, באופן שלא יימחקו מכתב התביעה סעיפים 73, 74, 76, 78, 79 והפסקה הראשונה בסעיף 77. עם זאת, יש למחוק מכתב התביעה את ההפניות למסמכים האסורים בשימוש כראיה והם לפי שקבענו לעיל, מסמכים שמספרם ברשימה: 33; 34; 35(א); 35(ב); 38; ;39; 40; 41. סוף דבר 28. ככלל, לא יצורפו לכתב התביעה ולכתבי בי-דין אחרים נספחים נוספים המהווים פניות של בעלי הדין לנציב תלונות הציבור, שיש בהם זיקה ממשית וישירה לחקירה שקיים הנציב, ולתשתית הראייתית שבהסתמך עליה הורה הנציב על מתן הצו והחלטות אחרות בעניינו של המערער. עם זאת, וכמבואר לעיל, אין מניעה לצרף לתביעה כראיות, מסמכים "מקוריים" שצורפו לתלונה ושהם חיצוניים לה. תוצאת הדברים היא, איפוא זו: 29. מותר צירופם של נספחים 29 ו-36 לכתב התביעה, שהם "הצווים" שהוציא נציב תלונות הציבור. צירופם מותר אך ורק כראיה לתוכנם האופרטיבי ולעצם העובדה שהוצאו על ידי הנציב ומטעמו. 30. נספחים 34 ו- 41 לא יצורפו לכתב התביעה ויוצאו מתיק התביעה, בהיותם מסמכים שהוכנו מטעם הנציב. הערעור בעניינם נדחה. 31. נספחים 33; 35(א); 35(ב); 38; 39; 40 - לא יצורפו לכתב התביעה ויוצאו מתיק התביעה, בהיותם מסמכים המהווים "הודעה" שהתקבלה אגב מילוי תפקידיו של הנציב. הערעור בעניינם נדחה. 32. מסמך התלונה לנציב תלונות הציבור- שהינו חלק מנספח 1 לכתב התביעה, לא יצורף אף הוא לכתב התביעה מן הטעם שיש בו זיקה ממשית וישירה לחקירה שקיים הנציב. עם זאת, מותר צירופם של נספחים 1(א) עד 1(כה) ועד בכלל, שהם מסמכים "מקוריים". 33. נספחים 30; 31; 32; 37(א); 37(ב) לא יוצאו מתיק בית הדין, בהיותם מסמכים "מקוריים". הערעור בעניינם מתקבל. 34. סעיף 70 מכתב התביעה יוותר בעינו ולא יימחק. המלים מסעיפים 70 ו-72 לא יימחקו כלל, ומסעיף 71 תימחק הסיפא בלבד. לא יימחקו מכתב התביעה סעיפים 73, 74, 76, 78, 79 והפסקה הראשונה בסעיף 77. עם זאת, יש למחוק מכתב התביעה את ההפניות למסמכים האסורים בשימוש כראיה והם לפי שקבענו לעיל, מסמכים שמספרם ברשימה הוא 33; 34; 35(א); 35(ב); 38; 39 40; 41. 35. התיק מוחזר לבית הדין האזורי להמשך הדיון בתובענה. בתוך כך, יקבע את סדרי הדין והמשך הדיון בתביעה שלפניו, לרבות הגשת כתב תביעה מתוקן הכולל התאמות ותיקונים לפי שנקבע בפסק דין זה. וכן, יורה על התאמות ותיקונים בכתבי בי-דין שהגישו הצדדים לבית הדין האזורי, ככל הנדרש. לאור התוצאה אין צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה.חיסיון