מבוא - מהות העניין וההליכים עד-עתה: בפני בקשת רשות זרה מוסמכת - בית המשפט העליון של איי הבתולה הבריטיים - לעריכת חיקור דין בישראל בעניינה של חברת Eldon Ventures Limited [להלן - אלדון] שהתאגדה באיי הבתולה בספטמבר 1999, בהתאם לבקשתם של עורכי דין שמונו כמפרקים לחברה זו בהוראת בית המשפט הזר במאי 2010, לבקשת נושה - חברת SWGI Growth Fund (Cyprus) Limited [להלן - SWGI] המאוגדת בקפריסין, בגין חוב נטען של למעלה משלושים מיליון דולר של ארה"ב. במסגרת בקשה זו, התבקשה גביית עדותם של עדים וכן תפיסה או העתקה של מסמכים, וענייננו עתה באלו: עדותו של עו"ד חנן גולד, שהיה עורך הדין של אלדון מסמוך לאחר היווסדה, וכן הינו עורך דין של בעלי המניות והמוטבים בה; מסמכים מסוימים שתפיסתם מתבקשת, ושעו"ד גולד טוען בעניינם לחיסיון עו"ד-לקוח המונע ממנו להעבירם לידי המפרק. מסמכים אלו נמסרו לעו"ד הרטמן, שמונה כגובה העדויות, במעטפה חתומה, עד להכרעת בית המשפט; עדותו של מר ולדימיר בוגדן שהיה דירקטור של אלדון במהלך שנת 2010; ההליכים בבית המשפט הזר: כאמור, בחודש מאי 2010 מונו מפרקים לאלדון לפי בקשת SWGI, בגין החוב הנטען. אלו מונו ממשרדו של עו"ד קנת קריס [להלן - המפרק], אשר גם התייצב לדיון בפני. צו הפירוק מונה את סמכויות המפרק לפעול בחברה ובשמה כל פעולה, וכו'. יצוין כבר עתה, כי למעשה מוסכם שמטרות מינויו וכן סמכויותיו של מפרק לפי הדין הזר, מקבילות לאלו שלפי הדין הישראלי. המפרק לא הצליח לאתר כל נכס של החברה, ופנה לבית המשפט הזר. זה הפנה ביום 11.8.10 מכתב בקשה לרשות הישראלית המוסמכת - שר המשפטים, בהתאם לחוק עזרה משפטית בין מדינות, תשנ"ח-1998 [להלן - החוק]: בבקשה זו התבקשה חקירתם של עדים, ובכלל זה מר בוגדן ועו"ד גולד, לרבות תפיסה או העתקה של מסמכים, וכל זאת לשימושו של המפרק, לשם מילוי תפקידו שהוטל עליו בצו הפירוק הנ"ל. רישומי העדויות והעתקי המסמכים, חתומים בחותם אימות של בית המשפט, יועברו לבית המשפט הזר. בבקשה פורט, כי במידת האפשר יבוצעו-בפועל גביית העדויות וקבלת המסמכים ע"י עו"ד הרטמן. המידע והמסמכים המבוקשים מעו"ד גולד, לפי הבקשה: מה היו בדיוק שירותיו לאלדון; שמות ופרטי התקשרות של כל בעלי המניות באלדון; היחסים עם מר אלכסנדר צייטלין וחברות שברשותו; היחסים עם חברות אחרות הנקובות בשמן; הצהרה בדבר האופי המדויק של מהלך העסקים של החברה; דו"חות כספיים של החברה, לאורך כל תקופת פעילותה; שם וכתובת של רואה החשבון של החברה; רשימה מלאה של נכסי החברה לסוגיהם; רשימה מלאה של כל חשבונות הבנקים של החברה; כל מסמך, מרשם ומידע הרלוונטי, שברשותו; המידע והמסמכים המבוקשים ממר בוגדן, לפי הבקשה: הצהרה מלאה בדבר ענייניה של החברה; הסבר בדבר נסיבות מינויו כדירקטור; שמות ופרטי התקשרות של כל בעלי המניות באלדון; העתקי מסמכים פיננסיים ומסמכי חברה המצויים ברשותו; ההליכים בישראל: בספטמבר 2010 הועברה הבקשה לבית משפט השלום בתל-אביב -יפו ונמסרה לטיפולה של סה"נ דאז, כב' השופטת ש' אלמגור. במענה לבקשה, הורתה השופטת ביום 1.11.10 על מינויו של עו"ד הרטמן לביצוע חיקור הדין, לפי סעיף 16(ב) לחוק, וקצבה שנה להשלמתו. להזכיר, כי סעיף זה מסמיך את בית המשפט, בעניין אזרחי - להורות שהראיות לא ייגבו בפניו או בפני רשם אלא בפני מי שרשום כעורך דין לפי חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן - חוק לשכת עורכי הדין), ועסק, ברציפות או במצטבר, חמש שנים לפחות, במקצוע עריכת הדין, מהן לפחות שנתיים בארץ; על גביית הראיות יחולו הוראות סימן זה, בשינויים המחויבים. ביום 2.12.10 נענתה השופטת לבקשת עו"ד הרטמן, בדבר זימון העדים להתייצב בפניו במשרדו לגביית העדויות ומסירת המסמכים המבוקשים. ביום 19.12.10 הגיש מר בוגדן באמצעות ב"כ דאז שתי בקשות דחופות - לביטול החלטת השופטת מיום 2.12.10, ולעיכוב ביצועה של ההחלטה: בבקשותיו אלו לא כפר מר בוגדן בעצם כשרותו של הליך חיקור הדין או בסמכות בית המשפט, אך העלה טענה לפיה התרת חיקור הדין, שלו-עצמו ושל האחרים, תוביל לפגיעה קשה בזכויותיו נוכח חקירה פלילית המתנהלת ברוסיה ותשלול ממנו את זכותו להימנע מהפללה עצמית בכל הנוגע לחקירה שם. לעניין עיכוב הביצוע המבוקש, הצהיר מר בוגדן כי הוא נדרש לצורך פנייה לבית המשפט הזר בבקשה לביטול הבקשה לעזרה משפטית - פעולה אשר לא ננקטה עד עצם היום הזה. ביום 21.12.10 דחתה השופטת את בקשותיו של מר בוגדן, באמצה את עמדת עו"ד הרטמן לפיה על מר בוגדן להתייצב למסירת עדותו ובהזדמנות זו יוכל לשטוח טענותיו לחיסיון, כשבמידת הצורך יוכלו הצדדים לפנות להכרעת בית המשפט. על החלטת השופטת הוגשה רע"א 33595-12-10 לבית המשפט המחוזי, ונדחתה, וכמו-כן נדחתה גם בקשה נוספת של מר בוגדן לעיכוב ביצוע עד להכרעה בבקשת רשות לערער. מר בוגדן פנה לבית המשפט העליון אך גם שם נדחתה בקשתו לעיכוב ביצוע, ברע"א 9484/10 מיום 30.12.10, ובאופן סופי ביום 11.3.11 . הוטעם בהחלטה, כי עומדת למר בוגדן הזכות לטעון כל טענה שימצא לנכון, לאחר שיתייצב למסירת עדותו. ביום 22.12.10 התקיימה ישיבה במשרדו של עו"ד הרטמן, בנוכחות המפרק, מר בוגדן ועורך דינו, למטרת חקירתו של מר בוגדן. מר בוגדן שב וטען, מפי בא-כוחו, כי "חיקור דין זה, הן בנוגע אליו והן בנוגע ליתר העדים, פוגע בזכויות המוקנות לו, ובין היתר חושף אותו להפללה עצמית כחשוד וכן נועד לשימוש פסול בחקירה לא חוקית, במדינה זרה, רוסיה... כל מטרתו של הליך זה נועד לשרת מטרה פסולה של חקירה מושחתת המתנהלת ברוסיה, כתוצאה מהשפעת גורמים אינטרסנטיים על המשטרה שם". לפיכך, סרב מר בוגדן לענות על כל שאלה פרט לציון כתובתו, גם לאחר שהמפרק הבהיר כי חקירתו אינה קשורה לכל עניין פלילי ואין הוא מחויב - אף אין בכוונתו - להעביר כל דיווח לרשות רוסית. ביום 5.1.11 התייצב עו"ד גולד עם עורכי דינו לחקירתו במשרד עו"ד הרטמן, בנוכחות המפרק. עו"ד גולד סרב למסור את זהות בעלי המניות והמוטבים של החברה וטען מפי בא-כוחו כי היא חסויה בחיסיון עו"ד-לקוח, מהטעם שחשיפת זהותם תסכן אותם. עוד טען עו"ד גולד, כי לא ניתן לנתק את המידע הכרוך בפעולותיו כמייצג החברה, מהמידע שבידיו ושנוגע לייצוגו את בעלי המניות והמוטבים. גם לאחר שהמפרק הודיע כי הוא מוותר בשם אלדון על חיסיון עו"ד-לקוח, עמד עו"ד גולד על קיום החיסיון בטענה שלא ניתן להפריד את עניינה של אלדון מעניין בעלי המניות והמוטבים. למעשה, עו"ד גולד סרב להשיב גם על שאלות לעניין תנאי העסקתו והנחיות שקיבל, כאשר הובהר כי אלו נקבעו על-ידי אותם לקוחות שאת זהותם סרב למסור. עו"ד גולד מסר למפרק עותק מרשימת הדירקטורים של אלדון שהיתה ברשותו, שכן מדובר במסמך ציבורי מתוך המרשם באיי הבתולה, אך סרב לענות אם מוכרים לו שניים מבין המופיעים ברשימה - אלכסנדר ואולג צייטלין. הוצג לעו"ד גולד מכתבו מיום 4.10.99 לבנק הפועלים בתל-אביב (נלווה להליך פתיחת חשבון), שבו הוצהר כי החברה מצויה בשליטתם של אלכסנדר ואולג צייטלין, והם גם המוטבים העיקריים (principal beneficiaries) של החברה. למכתב נספחו אלו: פרוטוקול הדירקטוריון של אלדון מיום 25.9.10, שנערך "בתל-אביב ובסמארה (רוסיה) באמצעות טלקומוניקציה" בהשתתפות אלכסנדר ואולג צייטלין; אישור ואפוסטיל של מינוי עו"ד גולד כעו"ד אלדון, לפי בקשת חברת Corpman Inc. שהינה או היתה דירקטור של אלדון. עו"ד גולד אישר היכרותו עם המכתב, אך שב וסרב למסור כל פרט לגבי זהות לקוחותיו, ההנחיות שקיבל מהם, וזהות משלמי שכרו. עו"ד גולד אישר היכרות עם מר בוגדן, אך סרב לענות לגבי טיב ההיכרות. בחודש פברואר 2011 הגיש עו"ד הרטמן בקשה לבית המשפט, לקבוע מועד לדיון אליו יזומנו עו"ד גולד ומר בוגדן, לחקירה ולהכרעה בדבר טענותיהם - זה לחיסיון עו"ד-לקוח וזה לחיסיון מפני הפללה עצמית. הדיון נקבע על-ידי ליום 31.3.11 . מאותה עת תכפו ובאו בקשות מצדו של מר בוגדן, לביטול או דחיית הדיון. לבסוף נעתרתי לבקשתו האחרונה, שהוגשה בשיהוי גדול, והחלטתי כי עדותו לא תישמע במועד הדיון, כדי לאפשר לו לבקש רשות לערער, היה ותידחינה טענותיו והוא יחויב להשיב בו-במקום לשאלות. סוף דבר, הוקדש הדיון שאכן התקיים ביום 31.3.11 לטיעוניהם של הצדדים, מבלי שנשמעו העדים. הסוגיות הטעונות הכרעה: טענת עו"ד גולד לחיסיון של זהות לקוחותיו, בעלי המניות והמוטבים באלדון: עו"ד גולד מסכים כי הכלל הוא שזהות לקוח איננה חסויה בדרך-כלל, אך הדין הישראלי מכיר בחריג לכלל, ומאפשר במקרים מסוימים להעניק את החיסיון גם לעצם זהות הלקוחות - וכך ראוי במקרה דנן; טענת מר בוגדן לחיסיון מפני הפללה עצמית: מר בוגדן טוען, שבקשת הפירוק שהוגשה לבית המשפט הזר ומינוי המפרק בעקבותיה, אינם אלא כסות לפעולה זדונית של אוליגרכים רוסים, המבקשים להשיג מידע ולהעבירו לרשויות החקירה הפלילית ברוסיה. רשויות מושחתות אלה סרות למצוותם של האוליגרכים ומנהלות חקירה מוטה ופושעת, שמטרתה פגיעה ביריבי האוליגרכים, וגם מר בוגדן עלול למצוא עצמו נפגע; מטענה זו של מר בוגדן עולה טענה נוספת, שעניינה תקיפה של אופן הפעלת הסמכות המוקנית בחוק לשר המשפטים: לו היה השר מודע לעומד מאחורי בקשה זו, היה עליו לפעול לפי הוראות סעיפים 5(א)(1) ו-5(א)(3) לחוק, ולסרב לבקשה מהטעמים של "פגיעה בתקנת הציבור" או בשל היותה "קשורה להליך שמטרתו לפגוע באדם בשל השתייכותו לגזע, לאום, דת, מין או קבוצה חברתית מסוימים", כשהטענה היא שמר בוגדן שייך לקבוצה חברתית של "אנשים שנקלעים לעימותים עם השלטון ברוסיה" כהגדרת בא-כוחו [ע' 32 לפרוט']. אם לא מטעמים אלו, היה על השר לסרב לבקשה לפי סעיף 5(א)(4) שכן למעשה מאחורי בקשה זו עומד הליך רוסי שעניינו עבירה פיסקאלית; הן מר בוגדן והן עו"ד גולד ביקשו לזמן עדים מחו"ל, לתמיכות עובדתיות בטענותיהם. המבקשים מתנגדים, שכן משמעות הדבר הינה סיבוך ההליך ומתיחתו לפרק זמן ארוך ובלתי מוגדר; טענת עו"ד גולד לחיסיון עו"ד - לקוח, לעניין זהות לקוחותיו ומידע שהתקבל מהם: טענות אלו נטענו לאחר שעו"ד גולד פנה ללקוחותיו ואלו סירבו לוותר על החיסיון, ונפרשו בפני בית המשפט בטיעון בכתב ובטיעון בעל-פה בדיון. לנוכח עמדת לקוחותיו העלומים, לא יכול עו"ד גולד לענות על שאלות לעניין זה וגם לא למסור את המסמכים החסויים, הנחלקים לשלושה סוגים: חלק ממסמכי החברה, בהם מצוינים שמות בעלי מניות ומוטבים, שהינם לקוחותיו של עו"ד גולד; מסמכים המעידים על העברות כספים ותשלום חשבונות של הלקוחות לעו"ד גולד או באמצעותו; מסמכי ייסוד של החברה, שלגביהם חזר בו עו"ד גולד באמצעות ב"כ מטענת החיסיון [ע' 27 לפרוט']; ואלו הטענות: א. חיסיון שמו של לקוח במקרה חריג, שבו הלקוח חשוף לסכנת הפללה, במדינה זרה: לקוחות אלו, לפי טיעונו של עו"ד גולד בכתב, הם מבעלי המניות בחברה ומוטביה, והם מצוינים כבעלי מניות במסמכי החברה [טיעון בכתב שהוגש ביום 17.3.11, סעיפים 21-22, 24; תצהירו של עו"ד גולד שנספח לבקשה, סעיפים 22-25]. כבר בעת עדותו של עו"ד גולד במשרדו של עו"ד הרטמן, חשף ב"כ המלומד כי אותם לקוחות עלומים הינם בעלי המניות והמוטבים של החברה - בה"א הידיעה [ע' 3 לתמליל]. במהלך הטיעון בבית המשפט התגלה כי מדובר בחיסיון זהותם של שני אנשים [ע' 6 לפרוט'], שטרם נחקרו ברוסיה שכן אינם כלל ברוסיה, ואינם כלל במעמד של חשודים שם [ע' 8 לפרוט']. טוען עו"ד גולד שאמנם, ברגיל זהותו של לקוח אינה חסויה, אולם הדין הישראלי מכיר באפשרות לחיסיון שכזה מקום שבו הלקוח עלול להינזק קשות מחשיפת זהותו - אמנם, בנסיבות חריגות ויוצאות דופן. במקרה דנן, חשיפת זהות הלקוחות עלולה להוביל להעמדתם לדין ברוסיה ולכן מוצדקת מניעתה: חברת אלדון התקשרה באמצעות לקוחותיו העלומים של עו"ד גולד בקשר עסקי עם אוליגרך רב-השפעה, שהסתבך והפך לסכסוך כספי. על-אף היותם נקיי-כפיים, יזם האוליגרך חקירה פלילית נגדם ברוסיה בחשד לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בשל העובדה, כי כל מידע המועבר למפרק מוצא דרכו מיידית לרשויות ברוסיה, הרי מסירת המידע ע"י עו"ד גולד תשמש נגד לקוחותיו בחקירה הפלילית. לתמיכה בטענה זו הוגש תצהיר של עו"ד רוסי, המייצג את הלקוחות העלומים, בו נאמר- בניגוד לתצהירו של עו"ד גולד - כי כעת הלקוחות מצויים במעמד של 'עדים' בחקירה הפלילית, אולם כל חקירה של עו"ד גולד לעניין זהותם או מידע ומסמכים שהועברו מהם אליו, תעמיד אותם במצב של סיכון מיידי להפיכתם מעדים לנאשמים במשפט פלילי שייפתח נגדם. זאת, אף שחקירה שאינה מוטית יכולה היתה לטהר אותם מכל חשד. ב"כ המלומד של עו"ד גולד הודה שלמעשה אין בכוחו של עוה"ד לשפוך אור נוסף על ההסתברות שבהפיכתם של אותם לקוחות עלומים לנחקרים, חשודים או נאשמים [ע' 9 לפרוט']. ב. לעניין חיסיון מפני המפרק, כשמדובר על שירות משותף שניתן על-ידי עורך הדין - לחברה ולאחרים: אמנם, המפרק 'נכנס בנעליה' של החברה, ולכאורה זכאי לקבל כל מידע שהחברה זכאית להחזיק או לקבל, אולם במקרה דנן לא ניתן להפריד ולקבוע, האם מסמכים ומידע מסוימים נמסרו לעו"ד גולד במסגרת פעולתו עבור החברה, או שמא נמסרו לו גם במסגרת פעולתו עבור לקוחותיו העלומים. במצב דברים זה, לא ניתן להסיר את החיסיון מכוח ויתור על החיסיון של החברה על-ידי המפרק. עו"ד גולד הדגיש, כי המסמכים החסויים לא ניתנים לסיווג ברור, כקשורים אך לחברה או אך ללקוחות העלומים. ג. לעניין מידע שאינו ביד החברה ואינו אמור להיות בידיה: טוען עו"ד גולד, שאין למפרק זכות לקבל מידע שאינו אמור להיות ביד החברה מכוח דין או שהיה בידה בפועל. כך, אין החברה 'יודעת' מי הם מקימיה ומי הם מוטביה, ומי מימן את הקמתה ואת שכר טרחתו של עו"ד גולד [ע' 15 לפרוט']. אנשים אלו, הלקוחות העלומים, שהם הבעלים האמיתיים של החברה, קובעי פעילותה והנהנים ממנה, אינם בהכרח אלו הרשומים כבעלי מניות ודירקטורים - אם כי ודאי שעניין זה רלבנטי לפעולתו של המפרק [ע' 16 לפרוט']. ב"כ המלומד של עו"ד גולד הסכים במהלך הדיון, בהגינותו, כי מסמכים שהוחלפו בין החברה לבין אותם לקוחות עלומים, אינם יכולים להיות חסויים מפני החברה [ע' 24-25]. דיון ומסקנות - דחיית טענותיו של עו"ד גולד וחיובו למסור את המסמכים ולמסור את המידע: א. לעניין חיסיון - כללי: סוגיה זו נשלטת על-ידי סעיף 48(א) לפקודת הראיות: דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון; שתחולתו, לפי סעיף 52 הן על מסירת ראיות בפני בית משפט ובית דין והן על מסירתן בפני רשות, גוף או אדם המוסמכים על פי הדין לגבות ראיות; ולצידו ההוראה המשלימה בסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, לפיה דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם. חיסיון זה, של התקשרות עם עורך דין, הוכר כחיסיון בסיסי שבאינטרס הציבורי החיוני, להבטיח שכל אדם יוכל להיוועץ בעורך-דינו בכנות ופתיחות ללא צל-חשש שהדברים יוכלו לשמש נגדו בעתיד. ללא חיסיון זה, המיוחד בכך שאין רשות היכולה להורות על הגבלתו או הסרתו, לא יוכל עורך-דין למלא תפקידו ואף לא תיכון מערכת משפט הוגנת ועצמאית. לשון הסעיף, כמו-גם אינטרס הציבור, מכתיבים הגדרה מגבילה של אותם עניינים עליהם חל החיסיון. אלו הם "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין", כשבהם מתקיים הגיונו של חיסיון - הרצון לאפשר תקשורת חופשית ומוגנת מכל עין ואוזן, בין הלקוח לבין עוה"ד. כל זאת, כאשר ההתקשרות קשורה עניינית לשירות המקצועי המבוקש וניתן. חיסיון ההתקשרות עם עו"ד הינו חיסיון של הלקוח, ורשאי הוא אפוא לעשות בו כחפצו: ירצה, יעשה בו שימוש; ירצה, יוותר עליו במפורש; ירצה, יוותר עליו בהתנהגותו, כלפי כולי עלמא או כלפי אדם זה או אחר. אולם, מרגע שויתר לקוח על שלמות חיסיונו זה, ואיפשר מרצונו לאחר להיות נוכח בעת חילופי הדברים (לרבות מסמכים, בשינויים מחויבים), אין בכוח הלקוח - או עורך הדין - למנוע מאותו אחר להעביר הלאה את תוכן ההתקשרות שנחשף בפניו [ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי [1982], ס' 7, תוך אימוץ האמור בע"א 44/61 רובינשטיין נ' מפעלי טכסטיל נצרת [1961]; י' קדמי על הראיות - חלק שלישי (דיונון - 2009) - להלן קדמי, ע' 1075-1077]; ב. האם עוד קיים-בפועל חיסיון שמות לקוחותיו של עו"ד גולד? במקרה דנן, ספק רב אם עוד קיים חיסיון על זהות לקוחותיו של עו"ד גולד: מהצהרותיו השונות של עו"ד גולד, כמו-גם ממסמכי החברה שמצויים כבר ברשות המפרק ובהם מכתבו של עו"ד גולד לבנק הפועלים מיום 4.10.99 [סומן G/9 בעת גביית עדותו של עו"ד גולד] ורישום דירקטורים, עולה ברורות כי לקוחותיו העלומים של עו"ד גולד הם בעלי המניות והמוטבים בחברה. מאותם הצהרות ומסמכים עולה כי לחברה שני בעלי מניות, ששניהם היו דירקטורים בחברה, הם השולטים בחברה (control the Company כלשון G/9) והם המוטבים העיקריים בה (principal beneficiaries, שם). שני אלה אף נקובים בשמותיהם ובפרטי זיהוי וכתובת - אלכסנדר ואולג צייטלין. במצב דברים זה, ניתן לקבוע כי זהות הלקוחות למעשה כבר נודעה, ומכאן - לא נותר דבר מטענת החיסיון, על נימוקיה. מכאן, נשמט כליל הטעם לטענת החיסיון לה טוען עו"ד גולד שיסודה בזהות הלקוחות, ובכל הנוגע לענייני החברה - ואין מחלוקת שרק בעניינים אלה עוסק המפרק - אין מניעה כי ישיב לשאלות המפרק. להסרת ספק, נמשיך בדיון בטענותיו האחרות של עו"ד גולד. ג. חיסיון זהותו של לקוח: לפי ההלכה הפסוקה, ועל-כך לא היתה מחלוקת בין הצדדים, עצם זהותו של לקוח, כמו-גם עצם הפנייה לקבלת שירות מקצועי של עו"ד, אינם בגדר "דברים שהוחלפו" בין עורך הדין ללקוח, ואינם אפוא בגדר החיסיון. ההיגיון לכך הוא, בקליפת אגוז, שבעצם הפנייה לקבלת השירות אין כדי לחשוף את התקשורת החסויה ולהעמיד אדם בסכנה שעצם הפנייה תעמוד לו לרועץ בהליכים עתידים אפשריים [לפי בג"ץ 447/72 ד"ר ישמחוביץ נ' פ"ש [1973] ועוד]. עם-זאת, הותירה הפסיקה פתח, צר ולעת-עתה תיאורטי בלבד, לאפשרות שבה הידיעה על עצם הפנייה לעו"ד, או גילוי זהות לקוח מטעם אחר, יביאו לנזק של-ממש ללקוח, באופן שיצדיק את הרחבת החיסיון גם על זהות הלקוח, לאחר שבית המשפט ישקול את השיקולים הרלבנטיים [קדמי, ע' 1097]: אפשרות כזו נזכרה באמרה קצרה בעניין ישמחוביץ, בדומה בבג"ץ 301/85 פלונים נ' נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו [1986], וראו למשל גם קביעתו המסויגת-מאוד של הש' קלינג בה"פ (תא) 2163/96 פייראייזן נ' גזית [1997] בסעיף 4. אולם - לא מצאתי, אף לא הביאו בפני הצדדים, ולו מקרה בודד שבו אכן נפסק כך, ולא בכדי: כבר בעניין ישמחוביץ דובר על "מקרים מיוחדים" שניתן להניח קיומם, ובעניין פייראייזן הובאו דוגמאות לכך שבהם עצם פעולת עוה"ד או ההתקשרות עימו מבססות יסודות עבירה בה עלול הלקוח להיות מורשע, או שהן קושרות אותו ישירות (על-דרך הודיה) לביצועה של עבירה: כך למשל, במקרה שבו מגע עם אזרח ישראלי מהווה עבירה לפי דיני מדינה זרה באופן שחשיפת ההתקשרות עם עורך הדין הישראלי תוביל להפללה ודאית. ברור אפוא, שמדובר בהרחבה חריגה מאוד של חיסיון ההתקשרות, השמורה למצבים חריגים, שבהם הפגיעה בלקוח אם תיחשף זהותו תהא קשה וברורה, שצפוי שתנבע באופן מובהק מהחשיפה, ובמידת ודאות קרובה או גבוהה. בנסיבותיו של עניין זה של בפני, לא מצאתי כי מוצדק להרחיב את החיסיון בבחינת חריג מההלכה הנוהגת, שהגיונה תקף וברור: ראשית, אפילו מתנהלת חקירה ברוסיה, אין היא מתנהלת כעת נגד הלקוחות העלומים, שהינם לכל היותר במעמד של עדים בה, לפי תצהיר מטעם עורך הדין הרוסי המטפל בענייניהם. מוסיף ואומר אותו תצהיר, שחקירה כשרה ודאי שתנקה את הלקוחות מכל חשד. התצהיר הכללי, שאינו מבחין כלל בין סוגי מידע שבידי עו"ד גולד, קובע כי מסירת המידע תעמיד את הלקוחות בסיכון מיידי להפיכתם לנאשמים. כלליותה של טענה זו שוללת אפשרות לתת לה משקל של-ממש. כך בודאי, לנוכח הצהרת ב"כ של עו"ד גולד, בהגינותו, כי למעשה אין בכוחו של עוה"ד הרוסי לשפוך אור נוסף על ההסתברות שבהפיכתם של אותם לקוחות עלומים לנחקרים, חשודים או נאשמים [ע' 9 לפרוט']. שנית, הטענה העובדתית במהותה אינה לכך, שמסירת המידע תוביל להליך פלילי 'אמיתי' נגד הלקוחות, אלא פשוט תמסור אותם כטרף לידי כנופיה מושחתת הפועלת תחת מסווה של חקירה לגיטימית ברוסיה. משל למה הדבר דומה - לאדם שיטען לחיסיון זהותו, מכוח התקשרות עם עו"ד, לבל יינזק מפעולתה של כנופיית סחטנים. האומנם מעלה הדבר או מוריד, מבחינת אותם עבריינים חסרי מעצורים, אם ייפול אדם לידיהם מכוח דין או מכוח בריונות גרידא? לא יעלה על הדעת, שבית המשפט יכניע הליכים כשרים ולגיטימיים, לסוג חשש שכזה; שלישית, הלקוחות אינם כלל ברוסיה, לפי הצהרת עו"ד גולד מפי ב"כ, אף לא נטען כי מחויבים הם להגיע לשם. מדובר באזרחי ישראל ותושביה. כך, הסיכון הנטען בפניו הם עומדים הינו סיכון רחוק, בפניו יוכלו להתמודד באמצעים חוקיים, וכאשר לרשותם יעמוד הזמן לשם כך; רביעית, מסמכי החברה שכבר בידי המפרק כמו-גם המסמך הגלוי G/9 חושפים, שלמעשה שמותיהם של אותם לקוחות ידועים למפרק כדירקטורים וכבעלי השליטה בחברה, בפרקי זמן מסוימים במהלך פעילות החברה: לכן, אם אכן זורם מידע מהמפרק לרשויות ברוסיה, הרי כבר ידועה מעורבותם בפעילות החברה לרשויות אלו, ואין כל רבותא של-ממש אם יהא ידוע שהינם מעורבים גם בדרך נוספת, רישומית או אחרת; חמישית, דומה כי תרופתם הפרקטית והמשפטית כאחד של לקוחותיו של עו"ד גולד, שיכול הוא להפעיל בשמם, הינה פנייה לבית המשפט הזר בבקשה שיפעיל סמכותו ויורה על הגבלת מסירתו לאחרים, של המידע שיימסר למפרק: כאן גם שם, כפוף המפרק להוראות בית המשפט לעניין זה. לשון אחר - תרופה ראויה לחשש איננה בחיסיון, אלא בהגבלת פומביות המידע הנמסר, או הגבלת השימוש בו להליכי הפירוק בלבד. כך, לא יופר האיזון בין הפעלת סמכותו של המפרק וזכותו למידע לבין חששותיהם של הלקוחות העלומים. לא ברור, מדוע לא ננקטה דרך זו עד היום; שישית, בהיות חשש זה לא מבוסס דיו ורחוק בזמן ובמקום, אינני מוצא כי איזונם של הערכים מאפשר העדפתו של חשש שכזה על-פני האינטרס המובהק והברור בפעילותו של המפרק, המחייב קבלת המידע, לו הוא זכאי מתוקף תפקידו, לפי החלטת בית המשפט הזר: המפרק לא איתר עד-עתה כל נכס מנכסי החברה, כך שהן עקרונית והן מעשית, אפשרות מילוי תפקידו של המפרק תלויה בהשגתו את המידע הבסיסי, מי הם בעלי המניות בחברה, מי שלט בה הלכה למעשה, ומי נהנה מפעילותה (אותם 'מוטבים'); שביעית, כאשר מדובר במי שהיו בעלי המניות ודירקטורים בחברה, ומי שהיו שליטיה-בפועל, אין דומה עניינם של הלקוחות העלומים לענייננו של צד שלישי, הרחוק מפעולת החברה וממוקד חקירתו של המפרק. גם בכך יש כדי להוביל לקביעה, כי העדפת חששם של הלקוחות העלומים על-פני האינטרס שבפעולת המפרק, איננה פרי איזון ראוי בין הערכים המתנגשים; שמינית, כעניין של מדיניות משפטית, מן הראוי להקפיד ולדקדק במיוחד בבחינת עמדתם של הלקוחות העלומים, אף לא להקל עימם, באשר קבלת עמדתם משמעה גם פגיעה קשה בעקרונות השקיפות השליטים בדיני החברות בישראל, לנוכח תפקידם והשתתפותם בחברה, וגם שליחת מסר שגוי לנושאי משרה ובעלי שליטה בחברות לעניין זהירות ראויה במילוי תפקידם. והשוו הדברים בפש"ר (תא) 2207/03 ) 2207/03 רו"ח עפר עזוז בתפקידו כמנהל מיוחד של קבוצת אדאנת לעסקים בע"מ נ' וייסבאך [20.7.05], שיובאו להלן בהרחבה; לפיכך, נדחית גם טענה זו של עו"ד גולד, ואיני נעתר לבקשתו להרחיב את חיסיון ההתקשרות בין לקוח לעורך-דין, גם על פרטי זהותם של הלקוחות העלומים. ד. משמעות הייצוג המשותף - חברת אלדון והלקוחות העלומים: ב"כ המלומד של עו"ד גולד תמצת את הדילמה שבה לדבריו נתון עו"ד גולד, באמרו כך [ע' 20 לפרוט']: "החיסיון שאני מבקש איננו חיסיון על תפקידי כעורך דין החברה כי אז ברור שאני צריך לספר אינפורמציה על פעילות החברה. וכול עוד בזה עסקינן וככל שאני ידי מגעת לתת אינפורמציה במסגרת מעורבותי אני יכול לתת. אני לא יכול לתת אינפורמציה אשר התקבלה בידיי במסגרת פעילות לקוחותיי האחרים אשר הינה פעילות מקיפה ורבה... מרשי היה מעורב בייסוד החברה, בהקמתה, בפתיחת חשבון, בדברים האלמנטאריים שעורך דין עושה עבור חברה, אלה הדברים שהוא עשה." כלומר: עו"ד גולד נכון היה למסור את המידע שברשותו בנוגע לפעילות החברה ולפעולותיו שלו בענייניה של החברה, אך הוא מנוע מלעשות כן שכן מידע זה משולב במידע שקיבל מלקוחותיו העלומים, וזה האחרון חוסה תחת חיסיון ההתקשרות בין לקוח לעורך דין מבלי שבכוח החברה, באמצעות המפרק, לוותר עליו. כאמור לעיל, מעת שויתר לקוח על שלמות חיסיונו זה, ואיפשר מרצונו לאחר להיות נוכח בעת חילופי הדברים (לרבות מסמכים, בשינויים מחויבים), אין בכוח הלקוח - או עורך הדין - למנוע מאותו אחר להעביר הלאה את תוכן ההתקשרות שנחשף בפניו. מקרה פרטי של שיתוף אדם אחר, הינו פנייה משותפת לעורך הדין, לקבלת יעוץ או ייצוג באותו עניין. כפי שנקבע בעניין גרומט הנ"ל הלכה היא, שכאשר שני לקוחות פונים במשותף לעורך דין אחד, הרי דברים ומסמכים, שהוחלפו בין לקוח אחד לבין עורך הדין לגבי העניין המשותף, אינם חסויים בפני הלקוח האחר. וראו גם קדמי, ע' 1093. במקרה דנן, הצהיר עו"ד גולד, הן בתצהירו שנספח לטיעון בכתב, והן מפי ב"כ המלומד, כי ייצג הן את החברה ואת לקוחותיו העלומים שהיו מוטבים בחברה, באופן שאינו מאפשר לקבוע לגבי מידע ומסמכים מסוימים, אם התקבלו הם מהחברה או מאותם לקוחות. עוד יש להזכיר, כי מדברי עו"ד גולד, במקורות הנזכרים, וממסמכים שברשות המפרק כגון G/9 הנ"ל עולה במפורש כי לקוחותיו העלומים שלטו בחברה ופעלו בשמה. משמע, עו"ד גולד, לקוחותיו העלומים והחברה, לא הבחינו, לא אבחנו, ולא הבדילו בין הייצוג והשירות המשפטי הניתנים לחברה כגוף נפרד (ולו משפטי גרידא), לבין אלו שניתנו ללקוחות העלומים, לגבי עניינים הקשורים בפעילות החברה, מיזמיה ועסקיה. בת"א (תא) 1795/88 יצחק וקסנברג, עו"ד נאמן לנכסי החייב קינו רוקח ומפרת לחברת Cambridge Industrial and Building (בפירוק) [1990] נדון סירובו של עו"ד, שייצג הן את החייב 'הפרטי' רוֹקָח שפשט את הרגל והן את החברה שנכנסה להליכי פירוק, להשיב לשאלותיו של המבקש, שהתמנה כנאמן לנכסי החייב וכמפרק לנכסי החברה. השופט לויט קבע כי המפרק עומד בנעלי מנהלי החברה, וברור שעוה"ד חייב להשיב את כל הידוע לו ולגלות את כל המסמכים בקשר לחברה, נכסיה ועסקיה, כפי שנשאל ע"י המפרק. אין מקום לסברת חיסיון של מנהלי חברה לשעבר בקשר לעסקי החברה. מנהלים חייבים לפעול למען החברה ולא להיפך. לכן, אין כל בסיס לטענת חיסיון של המשיב בקשר לעיסקי החברה. זאת ועוד, כל מידע שהגיע לעוה"ד בקשר לייצוגו את החברה ובקשר לייצוגו את פושט הרגל בעבר במשותף, אינו מוגן ע"י חיסייון לפי הכלל שעו"ד חייב לגלות מידע כזה לכל אחד מלקוחותיו המשותפים" [הדגשה שלי - ע.ד.]. במצב הדברים בענייננו, ברור כי החברה ידעה את זהות הלקוחות העלומים, ובידיעתה היו גם כל פעולה שנקטו אלה ביחס אליה, למיזמיה ולעסקיה, ככל שאלו הובאו לידיעת עו"ד גולד או ככל שמעידים מסמכים רלוונטיים המצויים בידיו. ובהיות הדבר כך, וביודענו כי ידיעתה של חברה הינה ידיעתם של נושאי המשרה בה ומנהליה, ממילא מחויבת הקביעה, כי מידע זה (או הזכות לו), "עבר בירושה" למפרק, לפי העקרונות והקביעה בהלכה הפסוקה עליהם כבר עמדנו: זכותו של המפרק למידע "השייך" לחברה, וזכותו לפעול בחיסיון, אינן יכולות להיות מסופקות. והשוו בש"א (תא) 10111/07 עו"ד זהר גרינברג בתפקידו כמפרק זמני של חב' נפטא קונגו בע"מ נ' נפטא קונגו בע"מ [17.6.07], מפי הש' אלשיך: ויובהר, במינויו של המפרק הזמני הופך הוא לבעל החיסיון הלכה למעשה והוא זה אשר רשאי לוותר עליו" וכך גם בבש"א (תא) 9610/04 עו"ד פנחס רובין בתפקידו כמפרק תעשיות רוגוזין בע"מ נ' עזבון המנוח עזרא הראל ז"ל [26.10.04] מפי הש' קרת-מאיר, "ביחס לחיסיון מידע ומסמכים המתייחסים לחברה". המפרק אכן רשאי כאמור, בשמה של החברה, לוותר על החיסיון לו היא זכאית בהתקשרותה עם עו"ד גולד, כפי שאכן עשה במפורש בעת עדותו של עו"ד גולד, אך עניין זה הינו בבחינת יתר על הנחוץ. ודוק: אפילו ענייננו במצב, שבו מתקיימת זהות אישית (אוניה פרסונאלית) של לקוח עלום בכובעו כ"סתם אדם" לבין אותו לקוח עלום בכובעו כנושא משרה או מנהל בחברה, אין בכך כדי לשנות. מזמנה של הלכת היסוד העתיקה Salomon v. Salomon [1897] A.C. 22 ועד היום, קבועה ומודגשת ההפרדה בין החברה כיצור נפרד, יציר משפט, לבין זהותם של בני האדם הטבעיים הפועלים בה ובשמה. זה ככל הנראה היה המצב גם בעניין וקסנברג הנ"ל. מכאן,שאין כל חיסיון התקשרות בין לקוח לעו"ד, הקיים בין הלקוחות העלומים לבין החברה, לרבות המפרק שבא בנעלי נושאי המשרה בה, ועל עו"ד גולד למסור אפוא את המידע והמסמכים המבוקשים למפרק. ה. האם יכול דירקטור לטעון לחיסיון זהותו? סעיף 224 לחוק החברות תשנ"ט-1999 מחייב חברה לנהל רישום של דירקטורים, שיהא פתוח לעיונו של כל אדם. סעיף 223 לחוק מחייב את החברה לדווח לרשם החברות על מינויו וסיום כהונתו של דירקטור. במקרה דנן, מעידים מסמכי החברה, כי בשלבים שונים של קיומה ופעילותה היו הדירקטורים שלה הלקוחות העלומים. מוסכם, כפי שהצהירו הצדדים, ששאלות החיסיון שהועלו יוכרעו לפי הדין הישראלי. כך מחויב לכאורה הדבר, לפי לשונו ורוחו של סעיף 8 של חוק עזרה משפטית בין מדינות מכאן, ניתן להסיק כבר עתה כי לא ניתן להעלות טענת חיסיון בכל הנוגע לזהות דירקטורים בחברה, שכן זהותם חייבת בפרסום לפי הדין הישראלי. כך, מחויבת מסירת שמם של הלקוחות העלומים למפרק. ו. מטרת מינויו של מפרק וסמכויותיו לחקור - זכותו הרחבה של מפרק למידע: כאמור, אין מחלוקת כי תפקידו של מפרק (liquidator) במשפט הישראלי זהה לזה שבמשפט הנוהג באיי הבתולה הבריטיים - שתי מערכות היונקות ממסורת המשפט המקובל האנגלי - וכך אמנם עולה מצו הפירוק הזר וממכתב הבקשה לעזרה משפטית שהופנה לרשות בישראל מטעם בית המשפט הזר. ענייננו במצב של פירוק חברה בצו בית משפט, כתוצאה מחדלון פירעון נטען, מצב שבישראל נשלט בעיקרו על-ידי פרק י"ב לפקודת החברות [נ"ח] [להלן - הפקודה]. מטרותיו המרכזיות של הפירוק, ומכאן - מטרות מינויו של מפרק - הינן כינוס מסת הנכסים בה מחזיקה החברה או שהיא זכאית להם (לרבות הגדלתה, למשל על-דרך ביטול עסקאות שקדמו לפירוק), גבייה קולקטיבית מרוכזת של חובות הנושים, וחלוקת הנכסים (אם נותרו) בין הנושים לפי מפתחות שקבע הדין, ובכלל זה הסדרה של חלוקת ההפסדים, בין לנושים ובין למשתתפי החברה. בין המטרות המרכזיות יש למנות גם את היות הפירוק מכשיר לבדיקת הסיבות שגרמו לקריסתה של החברה ולחוסר יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה, תוך בחינת אחריותם של נושאי המשרה ליצירתו של מצב זה. אין צורך לומר, שהטלת אחריות אזרחית על נושאי המשרה, במקרים מתאימים, תשרת את המטרה של הגדלת מסת הנכסים מהם יוכלו הנושים להיפרע [צ' כהן, פירוק חברות (לשכת עוה"ד - 2000) להלן - כהן, ע' 8-13]. המפרק בא במקום האורגנים המוסמכים בחברה, ומוקנות לו השליטה בכל נכסיה והסמכויות הדרושות כדי להביא לפירוק יעיל שלה [הוראות פקודת החברות; כהן, ע' 256]. בין יתר הסמכויות המוקנות לו כדי למלא את תפקידיו, מוקנית לו הסמכות לנהל חקירות בכל הנוגע לאופן ניהול עסקי החברה ולאירועים והסיבות שהובילו לקריסתה או להפיכתה לחדלת פירעון. מטבע הדברים, מדובר לרוב במידע הצפון בידיעת מעטים ואלו אינם ששים ברגיל למסרו. לפיכך, סעיף 288 לפקודה מקנה סמכות רחבה ביותר לבית המשפט, ולשלוחו המפרק, באשר לחקירתם של גורמים רלוונטיים. אלו יכולים להיות מארבעה סוגים - נושאי משרה בחברה; מי ש"חשודים" בהחזקת נכס של החברה; מי ש"חשוד" כחייב כסף לחברה; כל אדם שיכול למסור מידע בדבר ייזום החברה, ייסודה, מסחרה, עסקיה או נכסיה; המחוקק מצא אף ליתן סמכויות עזר להפעלת סמכות זו, ובהן אפשרות ניהולה של החקירה באזהרה והוצאת צו הבאה. ההלכה הפסוקה שבה וקבעה את הצורך בביצור סמכויות רחבות וחריגות אלו של המפרק, הן מכוח לשונו המפורשת של הסעיף והן מכוח פרשנות תכליתית, כתנאים הכרחיים להגשמת מטרת מינויו של המפרק לפי הדין - חשיפה וכינוס מהירים ויעילים של נכסים שלחברה זכויות בהם וגם בחינת תשתית אפשרית לעילות תביעה מצד החברה שקרסה: כך ראו למשל ע"א 1211/96 עו"ד יורם כהן מפרק אדאקום טכנולוגיות בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) נ' נשיונל קונסולטנטס (נטקונסלט) בע"מ [1998] [להלן - אדאקום] בדברי הש' שטרסברג-כהן, על האסמכתאות דשם; וכן כהן ע' 278. כפי שאמרנו, המפרק בא בנעלי נושאי המשרה בחברה. מכאן, ומכוח סעיף 288, נקבע כבר בע"א 3322/92 פלוק נ' זינגל [1993], ובהסכמה גם באדאקום ועוד, כי מידע [זה], אשר עובר לפירוק החברה היה מצוי בידי מנהליה ובעלי תפקידים אחרים בה, מן הראוי שיהא גם בידי המפרק, כדי שיוכל לנהל את החברה בצורה הטובה ביותר, ועל מנת שנזקם של בעלי התביעות כתוצאה מהפירוק יהא קטן ככל האפשר. רואים את המידע כמידע השייך לחברה, ועל כן, מן הראוי שיהא מצוי בידי נציג החברה, הוא המפרק. משום כך, הוענקו למפרק סמכויות רחבות מהרגיל לשם קבלת מידע זה. מכוח העקרונות שבבסיס תפקידו של מפרק, ומתוך שתפקידו הינו תפקיד מעין-שיפוטי באספקלריה של ניהול חקירות, נקבע כי דינן של זכויות שונות, ובהן זכויות יסוד, להיסוג מפני סמכויות המפרק: כך לעניין הזכות לפרטיות, כך לעניין זכות לסודיות עסקית, בנקאית ואחרת, כך לעניין נטלי הקצאת זמן ומשאבים שהוטלו על החייב במסירת המידע (באיזון מול תשלום סביר), כמודגם באדאקום. מכאן, שגם יש לנהוג זהירות יתירה בהרחבתו של חיסיון לקוח -עו"ד אל מעבר לתחומיה הרגילים של ההלכה, שאינה מתירה ככלל הסתרת זהותו של לקוח. אך המפרק אינו זכאי רק למידע שהיה מצוי ב"ידיעת החברה" (ז"א, בידיעת נושאי המשרה), אלא גם למידע המצוי ביד "כל אדם", אם נוגע הוא לעניינים המנויים בסעיף 288 הנ"ל, כפי שנאמר בעניין אדאקום - אינני מוצאת כל היגיון משפטי, כלכלי או אחר, למנוע מהמפרק להגיע למידע שלא היה חלק ממאגר המידע של החברה ערב הפירוק, המצוי בידי כל אדם. יכול שדווקא במידע חיצוני יש כדי לשפוך אור חשוב ורלוונטי על עסקיה ונכסיה של החברה, על הגורמים לקריסת החברה, על הפעילות שהביאה לכך ועל האופן שבו התרחשו הדברים שבסופם הגיעה החברה למצב שאליו הגיעה. שלילת מידע כזה מן המפרק עלולה לפגוע בצורה משמעותית במילוי תפקידו וכתוצאה מכך בהשגת יעדי הפירוק לטובת כל הנוגעים בדבר. ועוד ראו בדומה, ספרו של י' דנציגר הזכות למידע אודות החברה (בורסי - 2000), ע' 426-429. ז. מן הכלל אל הפרט, לעניין מידע לו זכאי המפרק: כך, ודאי שיש לדחות את טענתו של עו"ד גולד, לפיה המפרק אינו זכאי למידע בדבר מייסדי החברה והליכי ייסודה, שכביכול אינם "בידיעת" החברה: מידע זה הינו מידע בסיסי המצוי בגלעין המידע לו זכאי המפרק, הן מכוח לשונו הברורה של סעיף 288 המתייחסת מפורשות לייזום החברה וייסודה, הן מכוח ההלכה הפסוקה, והן כמובן מכוח העקרונות עליהם מושתתת הלכה זו. ודאי וודאי שיש לדחות את טענתו, כביכול המפרק אינו זכאי למידע האצור במסמכים שהוחלפו בין החברה לבין אותם לקוחות עלומים: מסמכים אלו ודאי שהינם בידיעת החברה, ללא כל שאלת חיסיון שהיא. ח. טיב המסמכים שחיסיונם נטען: לאחר בחינתם הפרטנית של המסמכים במעטפה החתומה (שהינם כולם עותקים צילומיים, ולא מסמכי מקור), מצאתי כי יועברו כולם למפרק, ועו"ד גולד יענה בעניינם תשובות לשאלות המפרק, כחלק מהכרעתי לעיל. להסרת ספק, יימנו להלן סוגי המסמכים: צרור רישומים המעידים על העברות כספים ותשלומים, המאוחרים כולם למועד יסוד החברה, וטופס העברת כספים מחו"ל מיום 1.12.08 . עותקי הרישומים שמסר עו"ד גולד הועברו כולם בשגר פקס' ביום 6.1.11 והינם אפוא כמסמך אחד. לנוכח אי-אבחנה שערך עו"ד גולד בין המסמכים, לנוכח חוסר היכולת להפריד בין ייצוג החברה לייצוג הלקוחות העלומים ששמותיהם ברישומים, ולנוכח קביעתו המחויבת של עו"ד גולד כי כלל המסמכים רלוונטיים לפעולת המפרק, אינני מבחין ביניהם אף אני ומסירת כולם למפרק, אף תשובות לשאלות בעניינם, מחויבת; תצלומי תעודות זהות ודרכונים של הלקוחות - אף אלו יימסרו למפרק; מסמכי התאגדות של החברה, וכן מסמכים אחרים שנמסרו למרשם באיי הבתולה, יימסרו למפרק, וזאת לפי הכרעותי לעיל ובהסכמת עו"ד גולד [ע' 27 לפרוט']; כל מסמך של החברה, לרבות פרוטוקולים, תזכירים, שטרי מניות, רישום הקצאת מניות וכו', יימסרו למפרק; כל מכתב או מסמך אחר, לרבות יפוי כוח, שהוצא מטעם החברה, או על-ידי נושא משרה בה מתוקף משרתו, או נשלח אל החברה, או הוחזק על-ידי עו"ד גולד עבור החברה, יימסר למפרק; מכתב של עו"ד גולד לאחר, מיום 7.6.06, שלפי רישום עליו ונספחיו מתייחס גם לחברת אלדון, וכל מכתב אחר של עו"ד גולד, הנוגע לענייני החברה הנ"ל, יימסר למפרק על נספחיו; אישור רו"ח לעניין החברה, מיום 14.10.99, שהוצא מכוח דין, יימסר למפרק; טענות מר בוגדן לעניין חיסיון מפני הפללה עצמית: טענות אלה נפרשו בפני בית המשפט במסגרת בקשות שהוגשו לאורך ההליך, ובמסגרת טיעון בעל-פה בדיון. 1) טיעון עובדתי: כאמור לעיל בקליפת אגוז, ועתה בהרחבה - הבקשה לחיקור הדין אינה אלא טפח נגלה מתוך פרשה רחבת היקף, שעיקרה סכסוך כספי בין אלכסנדר צייטלין לבין האוליגרך ליאוניד מיכלסון, מעשירי העולם לפי הטענה: חברת SWGI שבשליטת מיכלסון העניקה הלוואה של כשלושים מיליון דולר לאלדון, ולאחר פרוץ הסכסוך קבע מוסד לבוררות ברוסיה כי על אלדון להשיב את הסכום ל-SWGI, קביעה שהובילה לפנייה לבית המשפט באיי הבתולה ולהוצאת צו הפירוק. בשל אותו סכסוך, הניע מיכלסון, הודות להשפעתו הרבה ברוסיה, את גלגלי המערכת הפלילית הקלוקלת ברוסיה והביא לפתיחתה של חקירה פלילית בעניין זה - אף שמדובר במחלוקת אזרחית מובהקת. מר בוגדן חוזר ומדגיש, שהוא עצמו כלל אינו מעורב במחלוקת האזרחית האמורה, בעת מתן ההלוואה לא היה עדיין דירקטור באלדון, ואין כל חשד אמיתי של-ממש העלול להיות מופנה נגדו. עוד הובהר במהלך הדיון, כי מר בוגדן אינו נמצא ברוסיה כלל (הוא אזרח ותושב ישראל). לתמיכה בטיעונו העובדתי צרף מר בוגדן לבקשותיו, וכן הגיש בדיון, מסמכים ובהם: צו לניהולה של חקירה שהוצא ביום 12.5.10 בעניין ההלוואה הנ"ל, לרשות הרוסית האחראית על חקירות פליליות מסוג זה; מסמך שסומן בדיון במ/1 והינו מכתב תשובה מיום 28.3.11 של מחלקת החקירות של משרד הפנים הרוסי לפניית עו"ד, ובו מאושר כי ביום 17.5.10 נפתחה חקירה בעניין ההלוואה הנ"ל, לפי תלונת מנהל של SWGI, וכי במסגרת החקירה נוצר הצורך בחקירתם של מר בוגדן ועו"ד גולד כעדים [ההדגשה שלי - ע.ד.] כך שבקשה מתאימה לעזרה משפטית נשלחה לרשות המוסמכת בישראל. למכתב צורפה רשימת שאלות שיש להפנותן למר בוגדן (ולאחר) ולעו"ד גולד, כשלא ברור טיבה של רשימה זו ומאיזו מסמך נלקחה. השאלות נוגעות בעיקרן לזהות בעלי השליטה באלדון ולקשרים אפשריים עם אלכסנדר צייטלין. מבקש מר בוגדן כי הדיון יידחה תקופה ארוכה (מאוד) ולמעשה בלתי מוגדרת, כדי לאפשר הגעתם של עדים מרוסיה שיסבירו בעדויותיהם את טיב הסכנה בפניה הוא עומד. 2) טיעון משפטי: 2א. לעניין סכנה של הפללה עצמית ברוסיה: טוען אפוא מר בוגדן, כי כיון שהמידע הנמסר למפרק זולג לרשויות החקירה ברוסיה, עומד הוא בפני סכנה ממשית של "הותרתו לחסדיה של מערכת משפט בעייתית" [מפי ב"כ], ורשאי הוא אפוא להיזקק לזכותו בדין ולהימנע ממתן תשובות העלולות להעמידו בסכנה של הפללה עצמית, כשסכנה זו אורבת לו ברוסיה. חשוב לציין, כי מר בוגדן, מפי ב"כ, לא הבחין בין סוגי שאלות וטען - אף טוען - בהתייחס לכל שאלה אפשרית שיישאל ע"י המפרק או מטעמו, כמקשה אחת. עוד נקודה חשובה הובהרה מפי ב"כ של מר בוגדן: אפשר וטענה זו איננה כלל טענה של חיסיון מהפללה עצמית, אלא טענה בדבר שימוש פסול בהליך משפטי קלוקל, ברוסיה [ע' 5 לפרוט']. ב"כ המלומד של מר בוגדן ער כמובן לייחודיות של המצב, שבו החשש לשימוש במידע לצורך הפללה עצמית, הינו חשש לשימוש במידע על-ידי רשות זרה, במדינה אחרת, אך טוען שהרציונאל הכללי חל גם במקרה זה, ושכך מאפשר הדין לקבוע. גם כנגד מפרק, קיים רציונאל זה ואף ביתר תוקף, שכן כאשר עסקינן במפרק זר, אין עליו את הביקורת הקיימת בישראל על מפרק הממונה על-ידי בית המשפט. כך, לא ניתן יהיה להבטיח שמידע שיימסר למפרק הזר לא יזלוג לרשויות האחרות, אפילו יצווה כך בית המשפט בישראל. 2ב. לעניין הפעלה לקויה של סמכות שר המשפטים: טענה זו, שלא הועלתה בעבר, התחדשה רק סמוך לדיון, אם לא בדיון עצמו. הטענה היא, כי לו היה שר המשפטים יודע את המצב לאשורו, היה נמנע מאישורה של הבקשה לחיקור דין, שכן אז היה עליו לפעול לפי הוראות סעיפים 5(א)(1) ו-5(א)(3) לחוק, ולסרב לבקשה מהטעמים של "פגיעה בתקנת הציבור" או בשל היותה "קשורה להליך שמטרתו לפגוע באדם בשל השתייכותו לגזע, לאום, דת, מין או קבוצה חברתית מסוימים", כשהטענה היא שמר בוגדן שייך לקבוצה חברתית של "אנשים שנקלעים לעימותים עם השלטון ברוסיה" כהגדרת בא-כוחו [ע' 32 לפרוט']. אם לא מטעמים אלו, היה על השר לסרב לבקשה לפי סעיף 5(א)(4) שכן למעשה מאחורי בקשה זו עומד הליך רוסי שעניינו עבירה פיסקאלית; דיון ומסקנות - דחיית טענותיו של מר בוגדן וחיובו לענות כל שאלות המפרק: א. תקיפתה של הפעלת סמכותו של שר המשפטים - והאפשרות לדון לגוף הטענות: כאמור, בשיהוי חמור וללא הצדקה, תקף מר בוגדן את הימנעותו של שר המשפטים מסירוב לבקשה שהופנתה מטעם בית המשפט הזר, כסמכותו לפי סעיף 5 לחוק. אינני סבור שעניין זה ראוי שיהא נושא לתקיפה עקיפה מסוג זה, ובודאי כאשר מר בוגדן ישב בחיבוק ידיים ולא העלה טענותיו אלו בהליך הולם יותר, במסגרת הזמן הרחבה שעמדה לרשותו. מכל מקום, לא ניתן לראות בבקשה, על-פניה, כל עילה מהעילות המנויות בסעיף, וטיעוני מר בוגדן מפי סניגורו המלומד לעניין זה - כגון טענת השתייכותו של מר בוגדן לקבוצה חברתית נרדפת של "אנשים שנקלעים לעימותים עם השלטון ברוסיה" כהגדרת בא-כוחו [ע' 32 לפרוט'], אין בהן ממש. אלא, שדקדוק בלשון החוק (חוק עזרה משפטית בין מדינות) ובפרט סעיפים 8 ו-9 בו, מעלה כי בית המשפט אמנם מוסמך לבצע פעולה לפי חוק זה, אך אינו מחויב לבצעה, מקום שסובר הוא כי ביצועה אינו תואם את הוראות הדין, והשוו בר"ע (תא) 2551/02 ירקוני נ' Boston Scientific Corporation [2003]. הדין הישראלי, ודאי שמאפשר לבית המשפט למנוע פגיעה מהותית בזכותו של אדם, על-דרך מניעת ביצועה של פעולה פוגענית אותה מתבקש בית המשפט לבצע בעצמו. לא יעלה על הדעת, כי בית המשפט יבצע הליך, שמשמעו עיוות-דין או אי-צדק מהותי. כפי שהראתה חברתי השופטת רייך-שפירא בח"ד (תא) 1/05 מת"ב תקשורת בכבלים בע"מ נ' חברת האחים וורנר [28.7.05], עיון ברשימת העילות מכוחן יסרב השר לבקשה לפי סעיף 5 הנ"ל, מלמד כי מדובר בעילות 'לבר משפטיות', כאלה שעניינן יחסי החוץ של המדינה, שיקולים ציבוריים שונים, או תנאים שאופיים משפטי אך הינו טכני וקל לזיהוי - האם מדובר בעבירה צבאית, פיסקאלית, מדינית וכו'. תמיכה במסקנה זו ניתן למצוא בתקנה 4(א) לתקנות עזרה משפטית בין מדינות, תשנ"ט-1999, המונה את גורמי ההיוועצות המחויבים לפני דחייתה של בקשה מטעם רשות זרה. רשימה זו אינה שוללת את כוחו של בית המשפט, לשקול את שיקוליו המשפטיים. כלומר, ניתן לבחון את טענותיו של מר בוגדן בכלים הרגילים הנתונים ביד בית המשפט, להגנה על זכות מהותית שלו, אם נתונה היא בסכנת פגיעה חמורה ואין כנגדה ערך אחר הגובר עליה בנסיבות העניין. לענייננו, קביעה זו עולה כמובן בקנה אחד עם הוראת סעיף 18(א) לחוק הנ"ל, המקנה למי שהוזמן להעיד לפי בקשת רשות זרה, כל זכות שיש לעד שהוזמן להעיד בפני בית משפט בישראל. ב. החשש מהפללה עצמית בחו"ל - הערות עובדתיות ודחיית הבקשה לזימון עדים: כנקודת מוצא, יש להזכיר שאף לפי טענותיו של מר בוגדן, ובהסתמך על המסמך שהציג במ/1, אלו הן נקודות עובדתיות בעלות משקל: מתנהלת ברוסיה חקירה בעניין מרמה (ולא חקירה פיסקאלית, כסברתו המוטעית של עו"ד נצר) שמר בוגדן איננו חשוד בה, אלא הינו עד בלבד; שלדברי מר בוגדן, הנתמכים במסמכים, בתקופה הרלוונטית לקבלת ההלוואה וביצוע הפעולות בגינן נפתחה החקירה, הוא-עצמו לא היה דירקטור באלדון - משרה בה נשא זמן מצומצם; שרשימת השאלות האמורה להיות מופנית אליו בהליך חיקור דין נפרד, לבקשת רשות החקירות הרוסית, לפי במ/1, מתייחסת בעיקרה לזהות בעלי השליטה באלדון ואינה מפנה אליו האשמה כלשהי; שהמחלוקת האזרחית שבשורש החקירה, אף לדברי מר בוגדן עצמו, אינה נוגעת בו, הוא אינו מעורב בה, ואין לו סכסוך עם מי מהניצים בה; שבכל מקרה, מדובר ברדיפה זדונית באמצעות מערכת מושחתת, שאינה בוררת בין ראיות אמת לראיות שקר; מר בוגדן סרב סירוב גורף למסור תשובה לכל שאלה שהיא משאלות החוקר (פרט לכתובתו), ללא כל אבחנה; כבר עתה ניתן לקבוע, כי גם תתקבלנה טענותיו של מר בוגדן על ראשן וכרעיהן, כאילו הוכחו בראיות, ספק רב אם מדובר בחשש ממשי וכן להפללה עצמית. אפילו הייתי מניח, שטיב ההליך שבפני הולם זימון עדים והבאת ראיות להוכחת טענות עובדתיות - ואיני סבור כך - איני מוצא כי יש צורך להכריע בכך, לנוכח מסקנתי, כי ניתן להגיע להכרעות תקפות על-סמך המידע שבפני: ראשית, לצורך הדיון, ניתן לקבל את עיקר טיעוניו העובדתיים של מר בוגדן כאילו הוכחו, מה-גם שחלק מהעדויות שמתבקשת השמעתן נועד לספק הסברים כלליים והערכות, כעולה מדברי ב"כ של מר בוגדן; שנית, לא צורפו ולא הוגשו מטעם מר בוגדן תצהירים של העדים או חומר אחר, ממנו ניתן ללמוד את תוכן עדויותיהם, מקורות המידע שלהם, ולהסיק בדבר הרלוונטיות של העדויות לעניין; שלישית, הבקשה לזימון העדים הוגשה באיחור רב ובלתי מוסבר, והיעתרות לה משמעה סיכול-למעשה של ביצוע חיקור הדין, לפרק זמן ארוך ובלתי-מוגדר, בניגוד לרוח החוק; רביעית, לצורך המסקנות המשפטיות, די בתשתית שהונחה; ואומר, כפי שנאמר בעניין לקוחותיו של עו"ד גולד, בהסתמך על הערת עו"ד נצר שהובאה לעיל - הטענה העובדתית במהותה אינה לכך, שמסירת המידע תוביל להליך פלילי 'אמיתי' נגד מר בוגדן, אלא פשוט תמסור אותו כטרף לידי כנופיה מושחתת הפועלת תחת מסווה של חקירה לגיטימית ברוסיה. משל למה הדבר דומה - לאדם שיטען לחיסיון זהותו, מכוח התקשרות עם עו"ד, לבל יינזק מפעולתה של כנופיית סחטנים. לא יעלה על הדעת, שבית המשפט יכניע הליכים כשרים ולגיטימיים, לסוג חשש שכזה. יש להוסיף ולומר, שאם אמנם נחושים ויכולים אותם גורמים שליליים אומניפוטנטיים לרדוף את מר בוגדן, ודאי שתשובה זו או אחרת לשאלות, לא תעלה ולא תוריד. ג. הזכות להימנע מהפללה עצמית - כללית: זכות זו משמעה, בפשטות, זכותו של כל אדם להימנע מלהשיב לשאלות, בחקירה או בהליך משפטי, לשאלות שיש בתשובה עליהן כדי לסבכו באחריות לביצועה של עבירה. בעניין דנן, צומחת-לכאורה זכות זו מהוראות סעיף 47(א) לפקודת הראיות, לפיהן אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה. ותחולתן, לפי סעיף 52 הן על מסירת ראיות בפני בית משפט ובית דין והן על מסירתן בפני רשות, גוף או אדם המוסמכים על פי הדין לגבות ראיות; כלומר, לכאורה גם בחקירת מפרק הפועל מכוח הוראות בית המשפט - אך ראו להלן. עוד אוסיף, כי בכללה של זכות זו גם הזכות להימנע ממסירת מסמכים או מיטלטלין, ואין היא מצטמצמת לזכות לסירוב לענות לשאלה [ע"פ 725/97 קלקודה נ' הרשות לפיקוח חקלאי [1998]; רע"פ 8600/03 מ.י. נ' שרון [2003] ]. ד. זכותו של המפרק למידע מול הזכות להימנע מהפללה עצמית - מידע "השייך" לנחקר: כפי שנסקר לעיל, לעניין טענותיו של עו"ד גולד, מיוחדות סמכויות החקירה בעת פירוק, הנמסרות לבית המשפט וממנו למפרק, ברוחבן ובתחומי השתרעותן. לנוכח עקרונות הפירוק, והצורך לאפשר למפרק סמכויות שכאלה כדי שיגשים את מטרות מינויו, עלתה השאלה האם עומדת מול סמכויות רחבות אלו הזכות להפללה עצמית. השופט שמגר, כתוארו אז, התייחס לשאלה זו באמרת אגב בע"א 3322/92 פלוק נ' עו"ד זינגל [1993], באמרו [הדגשה שלי - ע.ד.] מטרתן של חקירות אלה היא ליצור בידי המפרק, הבא אל החברה מן החוץ ואשר אינו מתמצא במצב עסקיה, מנגנון דיוני שיאפשר לו להגיע למידע הנחוץ לו... הסמכויות כוללות לא רק סמכות לחקור אלא גם את הסמכות לדרוש הצגת מסמכים, ואף לאכוף דרישות אלו על ידי מעצר אדם המסרב להיענות לדרישות... הסמכויות על פי סעיפים אלו הן רחבות. הן אף כוללות שלילה של הזכות להימנע מהפללה עצמית בעניין אדאקום [1998] הנ"ל, הובאה אמרה זו בהסכמה בדברי הש' שטרסברג-כהן. ברע"א 8997/07 צלר נ' עופר גבריאלי, עו"ד - מפרק חברת שט-גד שירותי טרקטורים בע"מ (בפירוק) [2008] דן השופט מלצר בטענת המבקשים, לפיה מענה לשאלות המפרק תוביל להפללתם העצמית. טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט העליון, בשתי קביעות החשובות לענייננו: ראשית, קבע השופט כי על המבקשים, נושאי תפקידים בחברה, מוטלת חובה לשתף פעולה עם המפרק, הן מכוח דיני הפירוק הכלליים והן מכוח סעיף 288 לפקודת החברות, הנ"ל. יוצא מהדברים, ומהפניית בית המשפט לעניין אדאקום (המכונה בהחלטה עניין נשיונל קונסלטנטס), שהיקף סמכויות החקירה נתון לשינוי לפי סוג הנחקר: כאשר מדובר במי שהינו משתתף או נושא משרה בחברה, תגבר זכותו של המפרק למידע על הזכות להפללה עצמית, בכפוף לאיזון בית המשפט בין צרכי החקירה לבין מידת הפגיעה בזכויות הנחקר. שנית, ואפילו תתקבל הטענה כי המבקשים מצויים בסיכון להפללה עצמית, אין בכך כדי למנוע את קיום החקירה. בית המשפט אימץ את אמרת האגב בעניין פלוק ואף הוסיף והפנה לפסיקה האנגלית, כפי שהתחדשה מאז מתן פסק הדין בעניין פלוק: ניתוח הפסיקה מראה כי הדין האנגלי קבע כי כאשר מדובר בנושא משרה, בשונה מנחקר שאינו בעל תפקיד בחברה, לא תישמע טענתו לחיסיון להפללה עצמית. עם זאת, הצביע בית המשפט על אפשרות שינוי בקביעות אלו גם באנגליה, ועל האפשרות הקונקרטית לטעון לחיסיון מהפללה עצמית בנוגע לשאלה זו אחרת, להכרעת בית המשפט. בבש"א רובין הנ"ל, הסתמכה גם הש' קרת-מאיר על האמרה בפלוק ועל הלכת אדאקום וקבעה, כי סמכותו של המפרק על פי סעיף 288 לפקודה, גוברת על החיסיון מפני הפללה עצמית. נראה כי ניתן לגזור כלל ברור, מהפסיקה הישראלית לדרגותיה, ומהדין האנגלי כפי שהובא בעניין צלר: ככלל, יכולה לגבור זכותו של מפרק למידע על זכותו של נחקר להימנע מהפללה עצמית. אין מדובר בשלילה פסקנית של זכות נחקר לטעון לחיסיון, אלא כל מקרה ייבדק לגופו ויוכרע במידת הצורך על-ידי בית המשפט. ככל שנחקר קרוב יותר לליבת החברה, כך יקטן משקלה של זכותו להימנע מהפללה עצמית ויגדל במקביל משקלה של זכות המפרק לקבל מידע. בעניינו של נושא משרה בחברה, הרי ככלל תגבר זכות המפרק למידע על זכות הנחקר להימנע מהפללה עצמית. הנמקתו של כלל זה עולה בהכרח ממטרת מינויו של מפרק, ונשענת גם על סיווגיו של סעיף 288 לפקודה: אין כל היגיון במינוי מפרק, שמטרה מרכזית ממטרותיו הינה השגת מלוא המידע הרלוונטי על החברה לשם ביצוע תפקידיו, באופן שייחסם מפניו דווקא אותו מידע קריטי, העלול להצביע על כשלים בהתנהלות נושאי משרה ואחרים בחברה. מסקנה אחרת, תביא לאיון-למעשה של יכולותיו של המפרק, והכשלת מטרתם של דיני הפירוק, בניגוד לכוונת המחוקק אשר בחר להעניק סמכויות חקירה מרחיקות לכת במצבי פירוק. מדיניות משפטית ראויה, מחייבת אף-היא למנוע היווצרותן של 'ערי מקלט ראייתיות', בהן יוכלו לחסות (תרתי משמע) נושאי משרה רשלניים או עבריינים: ידע כל נושא משרה ובעל שליטה, שיכול ויידרש הוא ליתן דין וחשבון מלא על פעולותיו, ויקפיד לקיים חובות הזהירות הנובעות ממשרתו או ממעמדו בחרה, כלפי החברה וכלפי נושיה. איזון אפשרי מפני חומרת הפגיעה בנחקר, יכול ויוגשם באמצעים אלו: ראשית, פיקוחו של בית המשפט על הפעלת סמכויות המפרק; שנית, חיסיון השימוש - קרי, האיסור הקבוע בסעיף 47(ב) לפקודת הראיות, ולפיו לא ייעשה שימוש, בהליך פלילי מאוחר, במידע מפליל שנחקר ייאלץ למסור לפי החלטת בית משפט; שלישית, אמצעים להגבלת פרסום המידע הנמסר והפצתו, בין אם על-דרך מסירת עדות בדלתיים סגורות, ובין אם על-דרך הוראה מפורשת של בית משפט למפרק, לעניין זה. דרך זו ננקטה לא-פעם, והשוו למשל החלטתו של הש' עדיאל בת"א (י-ם) 3279/01 ד"ר ריכטר נ' Boston Scientific Corporation [29.10.01] שנמצאה ראויה ברע"א 9365/01 ד"ר ריכטר נ' Boston Scientific Corporation [2002] מפי הש' דורנר: קיום הדיון בדלתיים סגורות משמש במקרה זה נוסחת פשרה ראויה בין תכליתו של ההליך השיפוטי להגיע לידי חקר האמת, לבין אינטרס העד כי עדותו לא תביא להפללתו במדינה זרה. ולענייננו: מר בוגדן היה דירקטור בחברת אלדון, בשנת 2010, ולמעשה עד לפירוקה. כנושא משרה בחברה, אין הוא יכול ככלל להיאחז בטענת החיסיון מפני הפללה עצמית, וחייב הוא לשתף פעולה עם המפרק. היתה ביד מר בוגדן האפשרות לטעון לגבי שאלות קונקרטיות ולהראות, באופן ספציפי ומפורט, מדוע בכל-זאת חל חיסיון בעניינו, אך הוא בחר - במודע ובמכוון - שלא ללכת בדרך זו, אלא להסתפק בטענה גורפת. זהו שטר ושוברו בצידו: משבחר מר בוגדן בדרך כללית וגורפת זו, יתכבד ויכניע עצמו לכלל, ולא יוכל עוד לטעון שתשובה לשאלה קונקרטית זו או אחרת חורגת מהכלל. ובנוסף, לא נחסמה דרכו של מר בוגדן לעתור להגנת בית המשפט הזר, ולו על-דרך בקשה להגביל הפצתו של המידע שימסור. ה. זכותו של המפרק למידע מול הזכות להימנע מהפללה עצמית - מידע "השייך" לחברה: וכל שאמרנו, לא נאמר אלא על מידע "השייך" לנחקר; לשון אחר - מידע הנוגע לענייניו שלו. שאלה אחרת היא, מה דינו של מידע שבידיעת הנחקר, אך "שייך" לחברה - מידע שהגיע לידי הנחקר או נוצר אצלו, בכובעו כנושא משרה בחברה: במקרה שכזה, כפי שכבר נדון לעיל לעניין עו"ד גולד, אין לנחקר זכות למנוע מהמפרק, שהינו כעת החברה, מידע שהחברה זכאית לו. כך, ראו מסקנותיה של הש' אלשיך בפש"ר (תא) 2207/03 רו"ח עפר עזוז בתפקידו כמנהל מיוחד של קבוצת אדאנת לעסקים בע"מ נ' וייסבאך [20.7.05], שם נדון האיזון הראוי בין זכות מפרק למידע לבין זכויותיהם של נחקרים "מהמעגל הראשון" אליו מתייחס סעיף 288, כלומר - נושאי משרה או בעלי שליטה בחברה, והדברים יובאו במלואם [הדגשות במקור - ע.ד.]: בנסיבות המקרה, עסקינן במשיבים שהינם נושאי משרה לשעבר או בעלי שליטה בחברה, קרי: משיבים השייכים במובהק לקבוצה הראשונה, אשר הפיקוח והסמכות לחוקרה הינה הרחבה והמקיפה ביותר. לא זו בלבד כי הם המקורבים ביותר לחברה, נהנו מעסקיה ורווחיה בתקופת פעולתה, ואחראים במידה כזו או אחרת לכשלונה (ואין נפקא מינא, לעניין זה, האם "אחריות" זו הינה בת-אשם ועשויה להניב סנקציה משפטית, או אם הינה עסקית גרידא, ונטולת השלכות משפטיות) - אלא, שעל משיבים כאלו, חלה חובה גורפת לשתף פעולה עם המפרק או הנאמן בהקפאת הליכים, לסייע לו לפי דרישתו ולהעביר לו כל מידע על החברה שברשותם, וזאת מעצם מהותם של דיני הפירוק, והעובדה כי מעת מתן הצו, הרי שהמפרק הוא-הוא החברה, וזכאי באורח מובהק לכל נכס, מידע או מסמך השייך לחברה. אין צורך להכביר מילים, אם כך, כי בעלי שליטה ודירקטורים לשעבר חבים לספק כל מידע הקשור ושייך לחברה - וזאת אף מכח הדין הכללי של הפירוק, ולא אך ורק לפי סעיף 288 לפקודת החברות. לא זו בלבד, שחקירת התנהלות החברה (כולל בעלי המניות ובעלי השליטה) הינו חלק עקרוני בכל פירוק, וקשור קשר בל-ינתק לשיקולים של מדיניות משפטית ובהרתעה ex-ante של בעלי שליטה מניהול עסקיהם באופן שיעמיד את נושי החברה מול שוקת שבורה, אלא שכל עוד עסקינן במסמכים של החברה, הרי שלמפרק קיימת זכות מוקנית לקבלם לחזקתו, גם ובעיקר אם הם עשויים להזיק למנהליה הקודמים של החברה. הסיבה לכך הינה פשוטה: ככל שעסקינן במסמכים של החברה, אשר נוצרו, נערכו או הגיעו לידי נושאי המשרה ובעלי המניות בכובעם ככאלו (להבדיל מכובעם כאנשים פרטיים, בעניינים שאינם נוגעים לחברה), אך ברור הוא, כי אלמלא נכנסה החברה לפירוק, הרי שהמסמכים היו מצויים וגלויים בפני האורגנים המוסמכים שלה. סירוב למסור מסמכים של החברה, בתואנות כאלו ואחרות, אינו אלא נסיון של המנהלים, נושאי המשרה ובעלי השליטה לשעבר בחברה להנות מעצם הקריסה, ולהותיר את המפרק במצב של "נחיתות אינהרנטית" בכל הנוגע למידע עדכני על החברה אשר הופקדה בידו. זאת ועוד; ככל שעסקינן במסמכים של החברה, הרי שאין ממש בטענות החסיון שמעלים המשיבים. זאת, באשר במצבים כאלו, החברה (והמפרק) הם-הם בעלי החסיון... בהקבלה, מן החומר אל הקל, ניתן להביא מעניין שרון הנ"ל: שם היה מצבו של הנחקר קשה ממצבו של מר בוגדן - חשוד בחקירה פלילית, שנדרש למסור מסמכים בעלי פוטנציאל מפליל, לפי הנטען. נפסק, כי לגבי מסמכים לא עומדת לחשוד זכות השתיקה, אלא הזכות להימנע מהפללה עצמית בלבד. במצב זה, נדרש סיווג של המסמכים - מסמכים אישיים-פרטיים שכתב אדם לעצמו, יכול וייחסו תחת החיסיון; מסמכים ציבוריים, בין שנוצרו על-ידי החשוד-עצמו מכוח חובה שבדין, ובין נוצרו על-ידי גוף אובייקטיבי (כגון בנק) ומצויים ביד החשוד, אינם חוסים כלל תחת החיסיון [שם, ס' 19, ובהפנייה לרע"פ 4574/99 מ.י. נ' לגזיאל [2000] ]. ברור אפוא מהגיונה של הלכה, שמסמכים של החברה או הקשורים לחברה אינם יכולים להיחשב כ"אישיים פרטיים" של מר בוגדן, אפילו נוצרו בידו - כל עוד נוצרו בקשר למשרה בה נשא בחברה, ולא חל בעניינם החיסיון. ולענייננו: אפשר, והכלל הקובע כי מידע השייך לחברה חייב במסירתו למפרק על-ידי נחקר, אליו הגיע מתוקף היותו נושא משרה, מחייב סיוג-מה באופן זה, שעדיין ניתן להעלות על הדעת מצבים חריגים שבהם גם במקרים כאלה, תועדף זכותו של נחקר לחיסיון מפני הפללה עצמית, לעניין שאלה קונקרטית זו או אחרת. מר בוגדן, בסירובו הכולל לענות על כל שאלה ולמסור כל עותק מסמך (או אף לאשר או להכחיש את קיומו בידיו), שלל מעצמו ביודעין ובמכוון את זכותו זו, להביא בפני בית המשפט נימוקים הנוגעים לעניינים קונקרטיים מתוך אלו עליהם נשאל. עיון ברשימת הנושאים עליהם מתבקשת חקירתו של מר בוגדן לפי בקשת בית המשפט הזר, ושפורטו לעיל, מלמדת כי למעשה נדרש מר בוגדן למסור בעיקר מידע הגיע לידיו מתוקף היותו נושא משרה בחברה. כך בודאי, לגבי מסמכי חברה, או עותקיהם, המוחזקים בידיו. מידע שכזה אינו שייך למר בוגדן, אלא לחברה - ומכאן שעליו להיות בשליטת המפרק, ואין למר בוגדן כל זכות למנעו מהמפרק. זה הכלל, ומר בוגדן לא הרים את הנטל המצדיק חריגה ממנו. ו. חיסיון מפני הפללה עצמית במדינה זרה: אם עד-עתה דנו בזכותו הנטענת של מר בוגדן כפי שניתן להפעילה בישראל, יש לדון עתה בשאלה, מה דין טענה זו בהתחשב בעובדה, שסכנת ההפללה העצמית נטועה בקרקע זרה - ברוסיה, במקרה דנן. אדגיש, שאין נפקא מינה לשאלה, האם עומד מר בוגדן בסכנת הפללה במדינה המבקשת (איי הבתולה) או במדינה אחרת (רוסיה), לבחינה המהותית של שאלת הפעלת הזכות. לשאלה זו שתי פנים, שייענו בתשובה אחת: ראשית, האם קמה לנחקר הזכות להימנע מהפללה עצמית, אל-מול רשות פלילית זרה? שנית, עליה עמד עו"ד נצר, מה הנפקות לכך שנשללות מהנחקר הערובות וההגנות שמעניק לו הדין הישראלי, כנגד שלילת זכותו - חיסיון השימוש, הגבלת העברתו של המידע בצו בית משפט, ובמקרה של פירוק גם פיקוח בית המשפט על פעולות המפרק? פסק הדין העיקרי לעניין זה הוא ע"פ 196/85 זילברברג נ' מ.י. [1990]: שם נדון מצב שבו עצם מתן תשובה בחקירה, יצר מניה וביה עבירה לפי חוקי ארץ מגוריו של הנחקר. הש' ד' לוין הביא בפסק הדין את הנימוקים שבבסיסה של הזכות להימנע מהפללה עצמית. נימוקים אלו הופיעו בלשונות שונות בפסיקה, ואלו הם: הצורך לאזן בין אינטרס הציבור בחשיפת עבירות וענישת עבריינים, אל-מול החשש מהאדרת כוחם של השלטון וזרועו, המשטרה: מצבו של הנחקר, הניצב לבדו בתחנת משטרה מול חוקר שלצידו כוחה של הרשות המבצעת, מחייב מתן הגנה למניעת שימוש לרעה של החוקרים בכוחם, לחילוץ הודאות. נימוק זה מצטרף לצידוקה של הגישה האדוורסרית הנהוגה במשפטנו, שמטילה על רשויות החקירה והתביעה את נטל הבאת הראיות נגד הנאשם ואינה מבקשת "לתלותו בלשונו"; הטלת חיוב על חשוד למסור גרסה, איננה מעשית ולא תועיל, כאשר החשוד יעדיף להסתכן בהעמדתו לדין בגין אי-ציות לחובה להשיב, מאשר בהרשעה בעבירה בה הוא חשוד. זו היא גם דילמה מוסרית ופרקטית, ה"טרילמה" הידועה בה ניצב חשוד או נאשם - להפליל עצמו, לשקר, או להסתכן בביזיון בית המשפט; חיוב נחקר להשיב, יוליך לחשש חמור לתשובות שקר, ולו בשל המצוקה והבלבול בהם הוא נתון, כך שעדיפה האלטרנטיבה של מתן האפשרות לשתוק. אחרת, מסתכנת המערכת הפלילית בהכרעות על בסיס הודאות שווא, ובסיכול מטרות ההליך הפלילי כולו; על החוקר להתמקד בחקירתו בשאלות המכוונות לגילויה של עבירה קונקרטית בגינה מתנהלת החקירה, ואין להתיר "מסע דייג" ללא מידע מקדים מוגדר, אחרת יש בפעולת החוקר משום פגיעה בוטה בזכות האזרח לחירות אישית ולצנעת פרטיותו; שלושת הנימוקים הראשונים הובאו בהסכמה ברע"פ 8600/03 מ.י. נ' שרון [2003] הנ"ל, בהפניה להלכת זילברברג, ויש לשים-לב לכך שעניין שרון נפסק לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992. בנוסף, השתרשה בישראל התפיסה, לפיה הזכות להימנע מהפללה עצמית (לצד זכות השתיקה המוקנית לחשוד) כלולה בזכות להליך הוגן, שאף אם לא התקבלה בישראל במלוא תוקפה החוקתי, הרי כפי שנקבע בבג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה [2005] והובא בהסכמה בע"פ בנסיבות מתאימות, פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן תעלה כדי פגיעה בזכות החוקתית לכבוד האדם משמעה של הזכות להליך הוגן, באספקלריית הזכות להימנע מהפללה עצמית, הינה ראשית לכל הגינות פרוצדוראלית - הבטחת פרוצדורה הוגנת וערובות דיוניות הולמות להגינותו של ההליך הפלילי כלפי חשוד או נאשם, כאשר זכות זו נוגעת לכל שלבי ההליך הפלילי, מחקירה ועד משפט [יששכרוב, שם]. הש' ד' לוין בזילברברג, בהישענו על פסיקה זרה מקיפה, לרבות מארה"ב שבה הזכות להימנע מהפללה עצמית מוגנת בתיקון החמישי לחוקה, קובע כי לא עומדת לנחקר זכות החיסיון מפני הפללה עצמית במדינה זרה. זאת, כיוון שלא מתקיים הנימוק המרכזי, המתקיים גם-מתקיים בתחומי המדינה, בפניו השונות: החוקר הישראלי חסר עניין-למעשה בתוצאה מפלילה אפשרית במדינה זרה, ולכן מוסר כליל החשש להפרת זכויותיו של נחקר להליך הוגן, ובודאי שמוסר כליל החשש להפעלתם של אמצעי חקירה לא-הוגנים שמטרתם לגרום לנחקר למסור גרסה, כנגד רצונו. הש' בך הסכים כי ניתן לחייב נחקר בתשובה לחקירה, גם אם היא מעמידה אותו בסכנת הפללה במדינה זרה, וזאת מן הטעם של העדפת האינטרס הלאומי בחשיפת עבירות. הלכה למעשה, על רשויות החקירה והתביעה לשקול את הדילמה בה נתון הנחקר, ולקחת בחשבון את חומרת העבירה הנחקרת ואת חיוניות המידע שברשות הנחקר להוכחתה, וכן את מידת השכנוע בה מצליח הנחקר להוכיח כי תשובותיו אכן תפללנה אותו במדינת מוצאו. עניין זה לא הוכרע במישרין על-ידי השופט השלישי, וינוגרד, ואף לא נדון בדיון נוסף שהתנהל בפרשה זו, אך כפי שאומר המלומד קדמי [ע' 1055], על-אף שהסוגיה טרם הוכרעה סופית, נראה כי הנטייה שהיא שלא להעניק זכות לחיסיון מפני הפללה עצמית בארץ זרה: מסקנה זו נובעת, ככל הנראה, מכך שללא קבלת עמדתו של הש' ד' לוין, לא יכול היה הש' וינוגרד להצטרף למסקנתו הסופית לעניין ההרשעה באחד האישומים, כפי שאכן עשה, וכך הובן הדבר על-ידי הש' אור בדנ"פ 3898/90 זילברברג נ' מ.י. [1992], בסעיף 5 לדבריו. נראה כי דעה זו אכן שליטה בפסיקת בתי המשפט, במקרים הלא-רבים שבהם נדרשה הכרעה לגוף הסוגיה, וראו למשל: בת"א (י-ם) 3279/01 ד"ר ריכטר נ' Boston Scientific Corporation [29.10.01] אימץ הש' עדיאל את דעתו של הש' ד' לוין כהלכה פסוקה, ואף הוסיף כי התפתחויות חדשות בפסיקה האנגלית והאמריקאית שוללות באופן מפורש את החיסיון מפני הפללה עצמית בחו"ל - אם כי מותירות ביד בית המשפט, בכל מקרה, שיקול דעת להחילו במקרים ספציפיים. בבר"ע (תא) 3056/05 מנור נ' KPMG Inc. [12.12.05] אמרה הש' דותן כי הלכת זילברברג אכן משקפת את הדין החל בישראל באשר לזכויות עדים, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא. בארה"ב, פסק בית המשפט העליון הפדראלי כי הזכות החוקתית לחיסיון מפני הפללה עצמית, המעוגנת בתיקון החמישי לחוקה, אינה משתרעת על חשש מהפללה במדינה זרה [US v. Balsys, 524 US 666 [1998]]. אחד הנימוקים המרכזיים לקביעה היה נעוץ דווקא בחוסר היכולת להבטיח חיסיון שימוש: ברגיל, המדינה יכולה לשרת את האינטרס שלה במידע, על-דרך הבטחת חיסיון שימוש (grants of immunity). כאשר מדובר במדינה זרה, אפשרות זו נמנעת מהמדינה (שאינה יכולה לערוב לחיסיון שימוש במדינה הזרה). כך, הכרה בחיסיון מפני הפללה עצמית במדינה זרה, תשבש ותטה את מאזן הערכים ותגרור העדפה מוחלטת של האינטרס הפרטי של הנחקר על-פני האינטרס הציבורי של המדינה והחברה בהשגת המידע [שם, ע' 22-23]. ועוד, צוין כי לא ידועים תקדים או פרקטיקה בעולם המשפט המקובל כולו, המעניקים חיסיון מפני הפללה עצמית במדינה זרה [שם, ע' 5-7]. בפסיקה מוקדמת יותר, קבע בית משפט פדראלי לערעורים כי פשוט לא ניתן לקבל שחקירה פלילית בארה"ב תושם לאל (be thwarted) בשל ההתנגשות עם אינטרס של מדינה אחרת [US v. Field (1976) 532 F. 2d 404]. בבריטניה פסקה הועדה השיפוטית של ה-Privy Council פה-אחד בערעור על בית המשפט לערעורים של ניו-זילנד, שעניינו סירוב עדים לענות לשאלותיה של ועדת חקירה בראשות שופט בדימוס, בטענה שמתן התשובות יהווה הפללה לפי חוקי מדינה אחרת, איי קוק [Brannigan and others v. Davison [1996] UKPC 35]: בדומה לש' ד' לוין בזילברברג, הציב הלורד בירקנהד את השאלה - האם החיסיון מפני הפללה עצמית חל במקום שבו העבירה הפלילית קמה תחת חוק של מדינה אחרת? בדומה להערות בית המשפט באמריקה, העיר גם הלורד בירקנהד על-סמך פסיקה מ-1912 כי היסטורית, לא הוכר באנגליה חיסיון מפני הפללה עצמית בארץ זרה. לציין, כי בכל הנוגע לדין האזרחי, אימץ הפרלמנט הצעת חוק ששללה זכות לחיסיון שכזה, בהנמקה שמקורה בפסק-דין ישן שקבע שלפיו בית משפט באנגליה אינו יכול לדעת בוודאות כיצד תפעלנה רשויות זרות. בפסיקתו, חזר בית המשפט להנמקת היסוד של חיסיון זה, והיא החשש מפני אילוץ המדינה את הנחקר להרשיע עצמו במו-פיו, והעמדתו של נחקר ב"טרילמה האכזרית" (הנזכרת גם בפסיקתנו), שמשמעה שהנחקר עלול להיענש, בכל דרך בה יבחר לנקוט. לחיסיון זה מעמד חוקתי, ומטרתו העיקרית הגנתו של הפרט. בית המשפט הכיר בכך, שבסיטואציה בה סכנת ההפללה אורבת במדינה זרה, מצבו של הנחקר עלול להיות קשה לא פחות ממצבו, במצב בו חשש ההפללה הוא בתחומי המדינה. הבעיה הינה, שהכרה בחיסיון במצב כזה, גוררת העדפה לא-מאוזנת של אינטרס הנחקר על-פני אינטרס הציבור, שכן היא שוללת כליל את האפשרות לקבל תשובה מהנחקר: העד יוכל לסרב ולהשיב, ואפילו תהא תשובתו חשובה ביותר בהליך המקומי. מדובר בהתנגשות בין מערכות מדינתיות שונות, ובמקרה זה, אין לאפשר נסיגתה של המערכת המקומית מפני המערכת הזרה. המסקנה היא, שיש לדחות את הטענה שחיסיון שכזה מתקיים בטהרתו: החיסיון מפני הפללה עצמית אינו יכול להיות מורחב גם לחשש הפללה במדינה זרה, מבלי לכרסם באופן בלתי-קביל באינטרס הכשר של המדינה לנהל את הליכיה השיפוטיים [ס' 18]. מסקנה זו זהה, הן במצב שבו עצם מתן התשובה יוביל להפללה הזרה, והן במצב בו מתבקשת תשובה שעלולה להפליל בעבירה שכבר בוצעה והושלמה [ס' 20]. אפשר - כך הלורד בירקנהד - שקביעה שוללת זו מצריכה מיתון על-דרך מתן שיקול דעת לשופט, מכוח סמכותו הטבועה לנהל את ההליך בדרך הוגנת והגיונית, לחרוג מהכלל ולשקול את כלל התוצאות המסתברות (מהסירוב להשיב ומהחיוב להשיב), אך בית המשפט לא נדרש להכרעה לעניין זה בנסיבות אותו מקרה [ס' 22-23]. בקנדה, שלל בית המשפט העליון את קיום החיסיון לעניין סכנת הפללה במדינה זרה, בשרשרת פסיקות שהאחרונה שבהן ניתנה בעניינו של מי שתשובותיו עלולות היו להפלילו לפי חוקי הבנקאות של איי בהמה [Spencer v. The Queen [1985] 2 SCR 278]. ניתן אפוא לסכם את הנימוקים בגינם קבעו בתי המשפט במרחב המשפט המקובל, כי חיסיון זה אינו חל לעניין סכנת הפללה בארץ זרה: 1. לא מתקיים הרציונאל העיקרי לחיסיון, של חשש מפעולה נלהבת-מדי או פסולה של הרשות החוקרת המקומית, וכך אין חשש לפגיעה בהוגנות החקירה המקומית; 2. העדפת האינטרס הלאומי שבחקירה וניהול הליכים משפטיים, תוך שלילת האפשרות לפגיעה או כרסום באינטרס זה בשל התנגשות עם חוקיה של מדינה אחרת; 3. הכרה בחיסיון באופן זה, משמעה שלילה מוחלטת של זכות המדינה לקבל מידע נחוץ מהנחקר, שכן אין בידה אפשרות להבטיח לו חיסיון שימוש 'תמורת' תשובתו. העדפה חד-משמעית זו של אינטרס הנחקר על אינטרס הציבור, גוררת תוצאה חמורה ובלתי נסבלת; נראה אפוא, שיש לאמץ כהלכה את דברי הש' ד' לוין בעניין זילברברג בעיקרם, אך יש לסייג קביעתו, כראוי לזכות כה יסודית שמאז אותה פסיקה זכתה להכרה כמעט-חוקתית, ובהתייחס לחומרת התוצאות האפשריות, בדומה לדברי הש' בך שם לוקביעתו של בית המשפט הבריטי: ככלל, אין חיסיון מהפללה עצמית חל כאשר סכנת ההפללה הינה במדינה זרה, אולם לעולם קיים שיקול דעת לבית המשפט לקחת בחשבון נסיבות קונקרטיות, ובמקרים מתאימים, לאפשר לנחקר (לרבות עד או נאשם) להיזקק לחיסיון גם במצב זה. בין הנסיבות שיש להביא בחשבון, ולא כרשימה סגורה, תבואנה אלו: ודאות הפגיעה הצפויה בנחקר ומידת השכנוע בקיומה; חומרת הפגיעה הצפויה בנחקר (חומרת העבירה הזרה והעונש הצפוי); מידת החשיפה האמיתית של הנחקר לרשות הזרה (האם מקום מגוריו או עסקיו הם במדינה הזרה); קיומה של הבטחה הולמת של רשות זרה שלא לעשות שימוש במידע; האפשרות לנקוט אמצעים למניעת העברת המידע לרשות הזרה (כגון עדות בדלתיים סגורות); מידת החשיבות של החקירה המקומית, ובפרט ביחס לחומרת העניין הנחקר; מידת החשיבות של המידע שנדרש העד לספק לחקירה המקומית; היכולת להשיג מידע זה ממקור חלופי; ולענייננו: ברור, כי ההנמקה הקלאסית לחיסיון מפני הפללה עצמית אינה חלה במקרה דנן: מר בוגדן אינו ניצב בודד, נתון לשרירות לבו של חוקר איש-מרות, בחדר חקירות בליבה של תחנת משטרה, ואין כל סכנה המרחפת מעל כשרות ההליך או חשש לפגיעה בזכויותיו הדיוניות. אכן, מצבו של מר בוגדן אינו קל, כאשר לצורך הדיון מקובל כי אפשר והוא חשוף לחקירה פוטנציאלית ברוסיה כחשוד, והטרילמה לא נפתרה בעניינו, אך השאלה היא - האם להעדיף באופן חד-משמעי וקטגורי את האינטרס הפרטי של מר בוגדן, על-פני האינטרס החברתי והמדינתי במענה לשאלות המפרק? לשון אחר: האם מתקיימות כאן נסיבות, המצדיקות חריגה מהכלל השולל קיומו של חיסיון מפני הפללה עצמית במדינה זרה? התשובה היא שלילית, מנימוקים אלו: 1. מר בוגדן הוא במעמד של עד בלבד בחקירה הרוסית, והשאלות שמופנות כלפיו בחקירה זו, כמגולם בבמ/1, מתייחסות לפעולות בחברה, ולמסמכים של החברה. מהותן של חלק ניכר של השאלות הוא בירור פרטים 'יבשים' כגון כתובות, שמות בעלי תפקידים, וכו'. בנוסף, מר בוגדן מדגיש שפעולתו בחברה היתה בזמן מאוחר-הרבה לאותה הלוואה נשוא החקירה הפלילית. גם על-בסיס ההנחה שהעובדות להן טוען מר בוגדן הן נכונות, מרחק רב מפריד בינן לבין הערכות שמבקש הוא שבית המשפט יאמץ; 2. מדובר במידע ובמסמכים הנוגעים לליבתה של חקירת המפרק, והם חיוניים לביצוע תפקידו. כך קבע גם בית המשפט הזר, במכתב הבקשה. לא נטען כי קיים מקור חליפי להשגת מידע זה; 3. כמוסבר לעיל, ספק רב אם החיסיון היה עומד למר בוגדן, גם אם מדובר היה בסכנת הפללה במדינת ישראל. כיוון שכך, משקלה של טענת החיסיון אינו גדול גם בהתייחס למדינה זרה; 4. מר בוגדן אינו ברוסיה. הוא נמצא בישראל, תושב ואזרח, הנהנה מכל ההגנה שהמדינה יכולה לספק לאזרחיה כדין. בשונה מכמעט כל ההחלטות ופסקי הדין שהובאו לעיל, ישראליים וזרים, שבהם נדון מצבם של אנשים שמקום מושבם או עסקיהם במדינה הזרה, לא נטען כי מר בוגדן חייב להגיע לרוסיה. יכולת הרשויות הרוסיות להשיגו ולהפלילו, מבלי שיהיו בידו הערובות הניתנות לאזרח ישראלי בדין, אינה קיימת למעשה; 5. לפי מדיניות משפטית ראויה ועקרון ההדדיות השולט על יחסי המדינות, אין מקום לאבחנה בין אינטרס מקומי-במקורו לבין אינטרס שיש לשקלו לפי חוק עזרה משפטית בין מדינות, המאומץ-למעשה על-ידי מדינת ישראל, בפעלה כשלוחה של המדינה הזרה. במקרה דנן, עומד במלוא תוקפו האינטרס החברתי בחקירה תקינה, מלאה ולא-מופרעת של המפרק, מכוח דיני הפירוק והתפיסה העומדת מאחוריהם, כפי שפורט בהרחבה בעניינו של עו"ד גולד. ולא רק ככלל, אלא גם כפרט - במקרה דנן, מדובר על היעלמותם הכוללת של נכסי החברה ועל חוב של למעלה משלושים מיליון דולר, שתשלומו מחויב לאחר פסיקת טריבונאל לבוררות, שעליה אין מחלוקת ואין עוררין; 6. מעבר לכך, כאשר מדובר ביחסים עם מדינה זרה (איי הבתולה), נוסף גם האינטרס הברור של מדינת ישראל במתן סיוע ראוי למדינה הזרה, כדי לשמר את עקרון ההדדיות, להבטיח את שמה של ישראל כמדינת חוק השומרת את התחייבויותיה הבינלאומיות, וכדי להירתם עם יתר המדינות להשלטה ואכיפה של חוקי המסחר והתאגידים באופן בינלאומי, ההולם את פריסתם הבינלאומית של עסקים ותאגידים רבים; 7. בידי מר בוגדן אמצעים חליפיים להקטנת הסיכון בפניו הוא נתון, שלא נקט בהם (על-אף הצהרת בא כוחו בעבר) אך עדיין עומדים הם לרשותו: מר בוגדן יכול לפנות לבית המשפט הזר, ולנוכח הצהרות המפרק - ככל הנראה בפנייה מוסכמת, ולעתור להגבלה של מסירת תשובותיו לגורמים אחרים, פרט למפרק ולבית המשפט. בהשלמה, יוכל מר בוגדן לעתור כי עדותו בישראל תישמע בדלתיים סגורות. באלו, יש כדי להקהות את עצמת הטרילמה עד איונה, ולפצות על היעדר היכולת להבטיח למר בוגדן חיסיון שימוש; סוף דבר - דחיית טענותיהם של עו"ד גולד ומר בוגדן: לנוכח כל האמור לעיל, נדחות כל טענותיהם של עו"ד גולד ומר בוגדן כנגד חיובם לענות על שאלות המפרק ולמסור לידיו מסמכים, והכל במסגרת הנושאים הכלולים במכתב הבקשה מטעם בית המשפט העליון של איי הבתולה הבריטיים. להסרת ספק: מר בוגדן בחר, באופן שקול ומכוון, לאחר ייעוץ משפטי, שלא לאבחן בין סוגי שאלות ו/או סוגי מסמכים שונים, אלא התייחס לכלל השאלות והמסמכים כמקשה אחת. מר בוגדן בחר אפוא למצות בדרך זו את טיעוניו לסוגיית החיסיון מהפללה עצמית. כיון שכך, לא תישמענה טענות לעניין שאלות ומסמכים קונקרטיים, ככל שטענות אלו נוגעות לעניין החיסיון מהפללה עצמית. הוראות אופרטיביות ומשלימות: לעניין עו"ד גולד: עו"ד גולד יתייצב להיחקר על-ידי המפרק, במשרד ש. הורוביץ ושות', בפני עו"ד א' הרטמן, והכל כמפורט בבקשת הרשות המוסמכת באיי הבתולה מיום 1.12.10 והחלטת הש' אלמגור בעניין זה מיום 2.12.10. עו"ד גולד ישיב לשאלות וימסור מסמכים, כאמור לעיל בהחלטתי זו; מועד החקירה ייקבע על-ידי עו"ד הרטמן, במידת האפשר בתיאום עם עו"ד גולד; להסרת ספק, שב אני וחוזר על החלטתה הנ"ל של הש' אלמגור, לעניין אפשרות החקירה על-ידי המפרק באמצעות מערכת טלויזיה סגורה בין-לאומית ("וידיאו קונפרנס"), לפי תקנה 15 לתקנות עזרה משפטית בין מדינות, תשנ"ט-1999; תיקית קרטון שהוגשה ע"י עו"ד הרטמן ביום 3.2.11 ומסומנת נספח ה', שבה חומר שנטען לחיסיונו על-ידי עו"ד גולד אך מותר עתה בעיון לפי החלטתי לעיל (ואינה חתומה עוד), תושב לעו"ד הרטמן או מי-מטעמו, שייטול את החומר ממזכירות בית המשפט, אך לא לפני יום 25.5.11; תוצאות החקירה, תמליל ומסמכים, יועברו לבית המשפט לא יאוחר מיום 5.9.11; לעניין מר בוגדן: מר בוגדן יתייצב להיחקר על-ידי המפרק בבית המשפט בפני, ביום 3.7.11 שעה 16:00, בהתאם למפורט בבקשת הרשות המוסמכת באיי הבתולה מיום 1.12.10 והחלטת הש' אלמגור בעניין זה מיום 2.12.10, בשינויים המחויבים. מר בוגדן ישיב לשאלות וימסור מסמכים (ככל שברשותו), כאמור לעיל בהחלטתי זו; הצדדים יוכלו לבקש כי חלף הדיון בפני, תתבצע החקירה בפני עו"ד הרטמן, כאמור בבקשה ובהחלטה הנ"ל, במועד הקבוע או מועד אחר. במקרה זה, תוצאות החקירה, תמליל ומסמכים, יועברו לבית המשפט לא יאוחר מיום 5.9.11; מועד החקירה נקבע בטווח זמן שיש בו כדי להותיר ביד מר בוגדן זמן מספיק לפנייה לבית המשפט באיי הבתולה הבריטיים, אם רצונו בכך; לעניין פרסום ההחלטה: הבקשה שהועברה מאיי הבתולה לא כללה בקשה לסודיות ההליך ותוצאותיו, לפי סעיף 11(א) לחוק. אף שעניין סגירת דלתיים בעת הדיון הועלה בדיון על-ידי עו"ד נצר, נמנעו הצדדים מלבקש איסור פרסום בנוגע להליך או את סגירת הדלתיים. לפיכך, מותרת החלטה זו בפרסום, ללא סייג. הוצאות: עו"ד גולד מחויב בתשלום הוצאות ושכ"ט למפרק ולמבקשת, בסך של 10,000 ₪; מר בוגדן מחויב בתשלום הוצאות ושכ"ט למפרק ולמבקשת, בסך של 20,000 ₪; הסכומים בתוספת מע"מ וישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. מזכירות: נא לקבוע דיון בתיק, בפני, ליום 3.7.11 שעה 16:00 ולזמן רק את המבקשת והמפרק באמצעות עו"ד א' הרטמן, את העד ולדימיר בוגדן, ואת בא-כוחו עו"ד נצר; יש לזמן מתורגמן לאנגלית למועד הדיון; יש לזמן הקלטה למועד הדיון; תיקיית קרטון המסומנת נספח ה' שהוגשה ביום 3.2.11, תילקח על-ידי עו"ד הרטמן או מי-מטעמו, אך יש להקפיד לבל תימסר לפני יום 25.5.11; חיסיון