ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן) מיום 20.10.2009, אשר דחה את בקשת העורר לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). 1.העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירות של איומים, הטרדה מינית, מעשה מגונה ואינוס. על-פי כתב האישום מיום 5.4.2009, העורר והמתלוננת, קטינה ילידת 1991 (להלן: המתלוננת), מתגוררים באותה שכונה. עובר ליום 10.11.2008 נסע העורר בשכונת מגוריו, אסף לרכבו את המתלוננת ושני קטינים נוספים וקנה להם אלכוהול. בהמשך אותו הערב, לאחר שהסיע את שני הקטינים האחרים לביתם, הציע למתלוננת לשכב עמו תמורת תשלום כסף ומשזו סירבה הסיע אותה העורר לביתה. בשעת חצות או בסמוך לכך ביום 10.11.2008 הבחין העורר במתלוננת כשהיא הולכת לביתה, יצא מן המכונית בה ישב כשהוא אוחז אקדח או חפץ הנחזה להיות אקדח (להלן: האקדח) וכיוון אותו לעבר המתלוננת, ולאחר מספר שניות הורידו ותחבו בחגורת מכנסיו. בסמוך לכך הורה העורר למתלוננת לעלות לרכב ולאחר שהמתלוננת סירבה הניח העורר את ידו על האקדח וחיווה אותו לכיוונה. המתלוננת, שחששה מן העורר, עלתה לרכב והעורר נהג את הרכב למועדון ביליארד, שם הוביל את המתלוננת לחדר ריק מאדם, סגר את הדלת והסיט את הוילונות, וביקש מן המתלוננת שתשכב עמו. המתלוננת סירבה לעשות כן ולאחר שהעורר הבטיח כי ישלם לה ביקשה שיפסיק וייקח אותה הביתה, אך העורר נהג את הרכב לחניון והחל מנשק את המתלוננת תוך שימוש בכוח, בעוד היא מנסה להדוף אותו מעליה ומבקשת שיעזוב אותה. בשלב מסוים יצא העורר מן הרכב והורה למתלוננת לפשוט את בגדיה תוך שהוא מוציא את האקדח ומניחו מתחת למושב בו ישבה. בסופו של דבר בעל העורר את המתלוננת, חרף בכייה ותחנוניה שיחדל ממעשיו. בחקירתו הודה העורר בקיום יחסי מין עם המתלוננת, אך טען כי הדבר נעשה בהסכמתה המלאה והחופשית. 2.בחודש אוגוסט 2009 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, וטען כי חומרי חקירה רבים לא נמסרו לעיונו. בהחלטתו מיום 20.10.2009 דחה בית משפט קמא (כב' השופטת ח' כוחן) את הבקשה על כל ראשיה. לעניין רשימת חומר החקירה שביקש העורר, קבע בית המשפט כי קיימת בתיק החקירה רשימה מפורטת שהוכנה על-ידי החוקרים, כי רשימה נוספת הוכנה על-ידי הפרקליטות, וכי בכך יש כדי לספק מבחינת העורר. אשר לדוחות הבדוקאי שנתבקשו קבע בית המשפט כי חזקה על יחידת המודיעין שזו העבירה, על-פי דרישת הפרקליטות, את כל החומר המצוי בידה בעניין זה. חומר נוסף שביקש העורר הוא התיק הרפואי של המתלוננת בכל הנוגע להריון והפלה שעברה, ככל שאלה אירעו, נוכח אפשרות שהעלה לפיה המתלוננת נכנסה להיריון ממנו או מאחר, ועל כן יש לה מניע להעליל עליו את מעשה האונס. בית המשפט דחה גם בקשה זו בקובעו כי לטענת ההיריון אין כל בסיס עובדתי וכי המתלוננת טענה שלא נפגעה פיסית עקב האונס ולא פנתה לרופא. על כן, כך נקבע, אין מדובר אלא ב"מסע דיג" מצד העורר ואילו מסירת התיק עלולה לפגוע בפרטיות המתלוננת מעבר לנדרש. כמו כן דחה בית המשפט את הבקשה לקבלת פלט שיחות יוצאות ואיכון הטלפון הנייד של המתלוננת באשר הדבר לא בוצע, אינו מצוי בחומר החקירה וכרוך בעלות כספית נכבדה. אשר לבקשה לקבלת דוח מעקב נוכחות של המתלוננת בבית הספר בשנים 2008-2007 קבע בית המשפט כי "יש בבקשה זו משום ההפרזה", כי מחנכת הכיתה נדרשה להעביר דוח נוכחות לתקופה הרלוונטית לביצוע העבירה וכי אין צורך בקבלת מעקב הנוכחות המתייחס לשנים קודמות. בית המשפט הוסיף ודחה את בקשת העורר לקבלת תיעוד של הודעת המתלוננת מיום 26.3.2009 נוכח הצהרת באת-כוח המשיבה כי במועד זה לא נחקרה המתלוננת ונערך רק תשאול אשר לגביו נרשם דוח פעולה; ולבסוף דחה בית המשפט את הבקשה לקבלת גיליונות רישום פלילי של ארבעה עדים, בציינו כי ביחס למתלוננת הוצהר שאין לה עבר פלילי ואשר ליתר העדים - אין לעדותם רלוונטיות לאישום. 3.בערר שלפניי מציין העורר כי היקף השאלה הדורשת בירור בהליך העיקרי הוא צר ביותר: האם נתנה המתלוננת את הסכמתה לקיום יחסי המין אם לאו. בהיות העורר והמתלוננת העדים היחידים לאירוע ונוכח הגרסאות הסותרות שהציגו בהקשר זה, טוען העורר כי גורלו של התיק יוכרע על-פי מידת המהימנות שתיוחס למי מהשניים, וכי יש בכך כדי להדגיש את הצורך בבחינת הנסיבות שקדמו למעשה האינוס הנטען ואלו שלאחריו. על רקע זה טוען העורר כי חומרי החקירה שביקש חיוניים להגנתו, תוך שהוא מלין על הביקורת שמתח בית משפט קמא לגבי היקף הבקשה שהוגשה. להלן יפורטו טענות העורר לגבי כל אחד מחומרי החקירה שהעיון בהם מבוקש, עמדת המשיבה ביחס אליהם וההכרעה בכל אחד מהפריטים. תיקה הרפואי של המתלוננת 4.בקשה מרכזית שמעלה העורר בפניי עניינה עיון בתיקה הרפואי של המתלוננת בכל הנוגע להריון ולהפלה שעברה לטענתו. נושא ההיריון של המתלוננת, ככל שהיה כזה, עלה במהלך החקירה בהקשרים שונים. בהודעתו מיום 23.3.2009 (שעה 13:33) הציג העורר מניע אפשרי לתלונה שהוגשה נגדו, לפיו המתלוננת בהיריון מחברהּ (להלן: א'). העורר סיפר כי א' עצור בגין תלונה שהגישה נגדו מי שהייתה בעבר במערכת יחסים עם העורר. העורר טען כי המתלוננת כעסה על כך שהוא לא השפיע על אותה חברה לחזור בה מן התלונה, וכנקמה על כך הגישה נגדו את התלונה נשוא ההליך דנן. במהלך אותה חקירה הוטח בעורר שהוא זה שהכניס את המתלוננת להריון, והעורר השיב "לא יכול להיות כי א' אמר לי ש[המתלוננת] בהריון ממנו". כמו כן, בא-כוח העורר הציג במהלך הדיון בערר תצהיר מטעם א', בו צוין בין היתר כי היה קשר רומנטי בינו לבין המתלוננת, במסגרתו קיימו השניים יחסי מין מספר פעמים, וכי לאחר שהוא נעצר אמרה לו המתלוננת ש-"90% אני בהריון" ושנכנסה להריון ממנו. כששאל אותה בהמשך על ההיריון התחמקה המתלוננת מלהשיב. בהודעתה מיום 22.3.2009 הכחישה המתלוננת קיומו של קשר רומנטי עם א', ובעימות שנערך בינה לבין העורר מיום 29.3.2009 טענה המתלוננת שלא הייתה חברתו של א' ולא קיימה עימו יחסי מין. ראוי לציין כי ביום 23.3.2009 נערך "תרגיל חקירה" במסגרתו התקשרה המתלוננת, בהנחיית המשטרה, אל העורר ואמרה לו כי הרתה ממנו. בתגובה לכך אמר לה העורר "אני יודע שאת בהריון, מ[-א']". המתלוננת טענה בתגובה שהיא לא בהריון מ-א'. 5.על רקע כל אלה טוען העורר כי כבר בחקירתו העלה את נושא ההיריון כמניע אפשרי לתלונה נגדו, וכי ההיריון וההפלה (ככל שאכן אירעו) עשויים להסביר את העובדה שהמתלוננת כבשה את תלונתה במשך שלושה חודשים. העורר מלין על כך שהמשטרה כלל לא בדקה את טענתו בהקשר זה ועל כך שהמשיבה לא טרחה לבדוק עם המתלוננת את עמדתה בעניין זה, שכן ייתכן שזו הייתה מאשרת את דבר ההיריון או ההפלה ואף מוותרת על החיסיון הרפואי העומד לה בהקשר זה. על כן מבקש העורר לעיין בתיקה הרפואי של המתלוננת בכל הנוגע להיריון ולהפלה, ככל שאלה אירעו. המשיבה, מצידה, מתנגדת לבקשה וטוענת כי נוכח העובדה שמדובר בעבירת מין על העורר להצביע על רלוונטיות של ממש לגבי התיק הרפואי המבוקש. לטענת המשיבה, העורר לא הצביע בטיעוניו על מידת רלוונטיות כזו ועל כן אין כל הצדקה להיעתר לבקשתו. 6.זכותו של נאשם לעיין בחומר חקירה מעוגנת בהוראת סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי. זכות זו נגזרת מן הזכות להליך פלילי הוגן, ונועדה להעניק לנאשם הזדמנות ראויה להתמודד עם האישומים המיוחסים לו (ראו: בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376, 381 (2000) (להלן: עניין מסארווה); בש"פ 7064/08 מדינת ישראל נ' ברקו, פיסקה 21 (טרם פורסם, 13.8.2009) (להלן: עניין ברקו)). המבחן לפיו מתפרש המונח "חומר חקירה" הוא מבחן הרלוונטיות של החומר לאישום, ולפיו זכות העיון מתפרשת על פני כל "חומר רלוונטי לאישום הפלילי שנאסף על-ידי המשטרה במהלך החקירה" (עניין מסארווה, 381). נוכח תכליתה של הזכות לעיון, המונח "חומר חקירה" פורש בהרחבה ובגדרו עשויות לבוא גם "ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום" (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 129 (1985) (להלן: עניין אל הוזייל); ראו גם עניין ברקו, פיסקה 22). יחד עם זאת, נפסק כי אין להפליג למרחקים ולכלול בחומר החקירה באופן גורף כל ראיה שהרלוונטיות שלה למשפט היא "רחוקה ושולית" (עניין אל הוזייל, 129). 7.מקום שבו נדרש עיון בחומר חקירה הנוגע לצנעת הפרט של מתלוננים בעבירות מין, מתעוררת במלוא העוצמה סוגיית ההתנגשות בין זכותו של נאשם למשפט הוגן לבין פרטיותו של מי שמבקשים לחשוף את החומר בעניינו (ראו בש"פ 8555/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה ז(1) (לא פורסם, 9.11.2006) (להלן: בש"פ 8555/06)). כאשר מדובר ב"חומר חקירה" מובהק או כאשר קיימת אפשרות סבירה שתהא בחומר תועלת להגנת הנאשם, יורה בית המשפט על גילויו של החומר לנאשם גם אם הדבר יוביל לפגיעה בזכויותיו של עד או מתלונן. עם זאת, "ככל שהרלוונטיות בין החומר הנדון לבין השאלות העשויות להיות במחלוקת במשפט רחוקה יותר, וככל שהזיקה בין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם נחלשת, כך יש ליתן משקל רב יותר לזכויותיהם של העדים ושל המתלוננים" (בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360, 381 (2005) (להלן: עניין בית משפט השלום בירושלים); ראו גם: בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625, 636-635 (2003); בש"פ 10787/06 אבו שחאדה נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (טרם פורסם, 17.1.2007); בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי, פיסקה 13 (לא פורסם, 15.9.2005)). השאלה האם חומר רפואי או פסיכיאטרי ביחס לעד או למתלונן הוא חומר רלוונטי להגנת הנאשם תלויה במהות החומר, בהקשרו, ביחס שבינו לבין האירוע הנדון ובנתוניו של כל מקרה (ראו: בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 3 (לא פורסם, 6.8.2001) (להלן: עניין פלוני); בש"פ 10032/06 אזולאי נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (לא פורסם, 21.12.2006)). יש לזכור כי גם כאשר מדובר בחומר חקירה, התביעה אינה רשאית למסור את החומר המבוקש לידי הסנגוריה אם על פי טיבו מדובר בחומר חסוי. מקום שבו חומר חסוי מצוי בידי התביעה או בשליטתה, עליה להודיע על כך לסנגוריה כדי שזו תוכל לעתור להסרת החיסיון מן החומר האמור (ראו עניין פלוני, פיסקה 3). זאת ועוד, אי-הימצאותו של החומר שנתבקש בידי גורמי החקירה והתביעה מהווה ככלל אינדיקציה לכך שאין מדובר ב"חומר חקירה". יחד עם זאת, הלכה היא כי "חומר חקירה" אינו כולל רק חומר המצוי פיזית בידי רשויות החקירה והתביעה, אלא הוא עשוי לכלול גם חומר המצוי בשליטתן במובן הרחב או חומר שצריך על פי טיבו להימצא בידיהן (ראו: עניין בית משפט השלום בירושלים, 373-372; בש"פ 8555/06, פיסקה ה(3); בש"פ 3831/02 מצרי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 337 (2002)). מקום שבו לא מדובר בחומר הנמצא בשליטת התביעה ואף לא בחומר שצריך להיות בידיה או בשליטתה נוכח העדר הרלוונטיות שלו לאישום, אין להטיל על התביעה חובה להשיגו, ובפני ההגנה פתוחה הדרך לזימון עד מטעמה, לזימון עד לשם הבאת מסמכים או להגשת עתירה להסרת החיסיון, ככל שקיים חיסיון (ראו עניין פלוני, פיסקה 3; ראו והשוו עניין מסארווה). 8.במקרה שלפנינו תיקה הרפואי של המתלוננת ביחס להריון ולהפלה אינו נמצא בידי התביעה. יתרה מכך - כלל לא ברור אם קיים תיק כזה. בדיון בבית משפט קמא טענה באת-כוח המשיבה "לא היה הריון, זה היה תרגיל חקירה... לכן גם לא הייתה הפלה ואין תיק רפואי. אין פה מה 'לדוג' בתיק רפואי שלא קיים". על רקע דברים אלה, בין היתר, דחה בית משפט קמא את בקשת העורר לעיין בתיק הרפואי. העורר טוען לאפשרות קיומו של הריון בהסתמך על דבריו של א', כפי שבאו לידי ביטוי גם בתצהיר שהוגש מטעמו בשלב הערר. המתלוננת, מצידה, הכחישה כי קיימה עם א' יחסים. על פני הדברים, לא ניתן אומנם לשלול את האפשרות כי בירור שאלת הריונה של המתלוננת, ככל שהיה כזה, יהיה בו כדי לתרום להגנת העורר. עם זאת, אין בחזקת התביעה תיק רפואי של המתלוננת וכלל לא ברור אם תיק כזה קיים ואם המתלוננת הייתה בהריון או שמא כל העניין כולו נולד כתוצאה מתרגיל חקירה שקיימה המתלוננת בהנחיית המשטרה (עובדה שאין עליה מחלוקת). בנסיבות אלה אין לומר כי עניין לנו בחומר הנוגע לליבת האישום אשר לגביו יש להטיל על התביעה חובה להשיגו ולחשפו בפני העורר, אף שאינו מצוי בידה, תוך פגיעה בצנעת הפרט של המתלוננת הכרוכה בחשיפת תיק זה (השוו: בש"פ 2103/06 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.4.2006); בש"פ 8467/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 454 (2000); בש"פ 8555/06). על כן, מן הראוי שסוגיה זו תתלבן במהלך המשפט בחקירת המתלוננת והעדים הרלוונטיים. הערר ככל שהוא מתייחס לתיקה הרפואי של המתלוננת דינו, אפוא, להידחות. דוחות מעקב אחר נוכחות המתלוננת בבית-הספר בשנים 2008-2007 9.העורר מציין כי מחנכת הכיתה בה למדה המתלוננת במועד הרלוונטי מסרה בהודעתה מיום 15.3.2009 שהמתלוננת נעדרת מהלימודים "בתקופה האחרונה", וכי לאחר אירוע האונס הנטען "נעדרה מהלימודים למשך יומיים רצוף וזה לא אופייני לה". המחנכת צירפה את דו"ח מעקב הנוכחות של המתלוננת לחודשים אוקטובר-דצמבר 2008, והעורר טוען כי הואיל והתביעה תבקש ודאי למצוא בכך חיזוק למעשה האינוס הנטען, יש צורך לבחון את דוחות הנוכחות שלה ביחס לתקופת זמן ארוכה יותר, דהיינו במשך השנים 2008-2007, ולטענתו שגה בית משפט קמא בקובעו כי אין מקום להמצאת הדוחות ביחס לשנים אלו. 10.כפי שצוין לעיל, העובדה שחומר שנתבקש אינו נמצא בידי התביעה אין משמעותה בהכרח כי לא מדובר ב"חומר חקירה". במקרה כזה על בית המשפט להבחין בין חומר שעל-פי טיבו מצוי בשליטת התביעה במובן הרחב, או שצריך היה להימצא בידי התביעה בשל זיקתו לחקירה, לבין חומר שאין להטיל על התביעה חובה להשיגו גם אם הנאשם מעוניין בו לצורך הגנתו. במקרה אחרון זה, כאשר מדובר בחומר שאין לו רלוונטיות ישירה לאישום ואינו מצוי בידי התביעה, אך הוא בהחלט יכול לתרום לאחד מן הצדדים להליך (בדרך כלל להגנה-למשל על מנת לקעקע את גרסת עדי התביעה או לפגוע במהימנותם), פתוחה בפני הסנגוריה הדרך לעשות שימוש בהוראת סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי ולבקש מבית המשפט להורות על זימון עד על-מנת שיביא את החומר המצוי בידיו (ראו: עניין מסארווה, 383; עניין בית משפט השלום בירושלים, 378-372; בש"פ 9305/08 פלוני נ' בית ספר אל מאמוניה לבנות, פיסקה 12 (טרם פורסם, 3.12.2008); בש"פ 6521/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.9.2009)). במקרה שלפנינו דוחות המעקב הנכללים בחומר החקירה נוגעים לחודשים אוקטובר-דצמבר 2008, הסמוכים לאירוע נשוא האישום. הדוחות שנתבקשו על-ידי העורר אינם בידי התביעה ולא נתפסו על-ידי המשטרה במהלך החקירה, בהיותם נוגעים לתקופה הרחוקה מרחק רב ממועד האירוע. בנסיבות אלה אין מקום לקבוע כי הדוחות לגבי השנים 2008-2007 אמורים להימצא בידי התביעה או כי יש להטיל עליה להשיגם. אכן, אין להוציא מכלל אפשרות כי חומר זה יוכל לסייע לעורר לבחון את התנהלותה של המתלוננת בבית הספר בשנת הלימודים שקדמה למועד האירוע, אך למקרים מסוג זה מכוון סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי. העורר יוכל אפוא לעשות שימוש בהוראה זו ככל שיראה צורך בכך בשלב שמיעת הראיות במשפט, ולבקש מן הגורם הרלוונטי להתייצב ולהציג בבית המשפט את דוחות המעקב. אשר על כן, ראש זה של הערר אף הוא דינו להידחות. דוחות בדוקאי לחודשים אוקטובר 2008-פברואר 2009 11.העורר מציין כי בתיק החקירה מצויה הודעת דואר אלקטרוני מיום 22.2.2009 בה התבקש לגביו "דו"ח בדוקאי במשך חמישה חודשים אחרונים", וזאת על מנת לבחון את נכונות הדברים שאמר בחקירה לפיהם הוא לא נהג להסתובב עם נשק ברכבו. העורר מלין על כך שהדוחות הקיימים בתיק החקירה אינם מתייחסים לחמשת החודשים שקדמו לחודש פברואר 2009, כפי שנדרש בהודעת הדואר האלקטרוני, אלא לתקופה שבין יום 18.4.2007 ועד 26.6.2008. לטענת העורר, העובדה שהיחידה החוקרת עצמה ראתה לבקש את הדוחות מקימה חזקה כי מדובר בחומר חקירה רלוונטי ועל כן הוא מבקש לעיין בדוחות הבדוקאי שהתבקשו לגבי החודשים אוקטובר 2008 עד פברואר 2009. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי העורר מבקש את החומר על מנת להוכיח שאין לו גישה לאקדח ולהפריך את הנטען בכתב האישום לפיו איים על המתלוננת באקדח או באקדח צעצוע. ואולם, לטענתה משנתפס בביתו של העורר אקדח צעצוע, אין עוד רבותא בדוחות הבדוקאי שכל מטרתם הייתה, כאמור, לבחון האם העורר נהג להסתובב עם נשק. 12.עמדת המשיבה מקובלת עלי. דוחות הבדוקאי בהם מבקש העורר לעיין אינם נמצאים בידי התביעה וגם אין מקום להטיל עליה להשיגם, ככל שהם קיימים. זאת, שכן גם אם נניח לטובת העורר כי בדוחות שלא נמסרו אין כל עדות לכך שהוא החזיק באקדח, הרי משנתפס בביתו של העורר אקדח דמה מפלסטיק והעורר אף התייחס לכך בחקירתו (ראו דו"ח פעולה מיום 23.3.2009; הודעת העורר מיום 23.3.2009 שעה 10:44, שורות 7-4, 86-80), אין עוד רלוונטיות בשלב זה לדוחות הבדוקאי, למצער לא במידה המצדיקה להורות למשיבה להמציאם. דין הערר בעניין זה להידחות, אפוא. גיליונות המרשם הפלילי של עדי תביעה 5, 6 ו-7 13.חומר נוסף בו מבקש העורר לעיין הוא גיליונות המרשם הפלילי של שלושה מעדי התביעה: חבר של אחיה של המתלוננת (להלן: ע'); אימה של המתלוננת; וחברתה של המתלוננת. לטענת העורר, נוכח ההכרעה שתידרש במשפט בשאלת מהימנות העדים ישנה חשיבות רבה בקבלת מידע זה. העורר טוען כי קביעתו הגורפת של בית משפט קמא כאילו מדובר בעדים "צדדיים" וכי גיליון המרשם הפלילי "אינו משפיע על קביעת מהימנות" אינה יכולה לעמוד, והא ראיה שבחומר החקירה נמצא מזכר בדבר ניסיונות לאתר את ע' על מנת לעצרו בחשד לגרימת נזק לניידת משטרה. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי שלושת העדים רחוקים מן האירוע וכי בנסיבות העניין לא יהיה במסירת המרשם הפלילי שלהם כדי להועיל לעורר בהגנתו. 14.בבש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.2.2007) (להלן: עניין בניזרי) נקבע כי גיליון המרשם הפלילי הינו חומר חקירה בעל מאפיינים מיוחדים שחלות עליו שתי מערכות של חוקים: חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981 וכן סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. לפי כל אחד משני המסלולים בית המשפט הוא שצריך להכריע בסוגיה מקום שמתעוררת מחלוקת, ולשם כך עליו לבדוק את גיליונות המרשם שבהם מדובר ולהעמידם במבחן של רלוונטיות ותועלת פוטנציאלית להגנת הנאשם. לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין ואת גיליונות המרשם הפלילי הרלוונטיים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לאפשר לעורר לעיין בגיליונות המרשם של ע' ושל אימה של המתלוננת, באשר הדבר עשוי לסייע לו בהגנתו. ע' סיפר בהודעתו מיום 31.3.2009 כי ישב עם המתלוננת ואחיה, כי הם שתו וודקה, וכי לפתע החלה המתלוננת לבכות והאח ביקש ממנו להגיע עימו לתחנת המשטרה כדי להביא את המתלוננת לחקירה. ע' עשה כן והוסיף כי בדרך חזרה הביתה האח אמר לו שהמתלוננת נאנסה (וראו גם דברים שמסר בעל-פה לפי מזכר מיום 31.3.2009). אומנם ע' אינו עד מרכזי בפרשה ונראה שהפוטנציאל הראייתי הגלום בעדותו אינו רב (בהתחשב בכך שלעניין מעשה האונס עצמו מדובר בעדות מפי השמועה), אך בשלב זה אין לשלול את האפשרות שעדותו תהא בעלת חשיבות ראייתית לעניין מה שידוע לו אודות האירוע - דבר העשוי להצריך את בחינת מהימנותו. אשר לאימה של המתלוננת. האם לא הייתה מוכנה אומנם להעיד במשטרה ואף ניסתה למנוע מן המתלוננת להתלונן, אך מן החומר שהוצג עולה שהאם סיפרה כי המתלוננת שיתפה אותה במה שאירע לה (ראו גם מזכר מיום 31.3.2009 לגבי דברים שאמר ע'), ולא ניתן להוציא מכלל אפשרות שהאם תחליט לספר בעדותה פרטים שיהיה בהם כדי לשפוך אור על הסוגיה שבמחלוקת, במיוחד נוכח העובדה שהמתלוננת סיפרה שהסתגרה בביתה לאחר האירוע. על רקע זה יש לאפשר אפוא לעורר לעיין גם בגיליון המרשם הפלילי של האם. לחברתה של המתלוננת אין רישום פלילי כלשהו על-פי הגיליון שנמסר בעניינה ועל כן הבקשה ככל שהיא נוגעת אליה מתייתרת. פירוט שיחות, בעלויות ואיכון הטלפון הנייד של המתלוננת 15.חלק ניכר מן הערר הוקדש לפלט השיחות היוצאות ואיכון הטלפון הנייד של המתלוננת, וכן לפרטי הבעלות של נמעני השיחות שביצעה המתלוננת. זאת, בהמשך לצו שיפוטי שהורה לחברת סלקום להמציא פירוט שיחות נכנסות לטלפון הנייד של המתלוננת, וכן פירוט האיכונים ופרטי הבעלות של נמעני השיחות. במהלך הדיון בערר הסכים בא-כוח המשיבה לחזור ולדרוש מחברת סלקום את המצאת הנתונים אליהם מתייחס הצו שניתן אשר לא הומצאו, וכן הוסכם כי יינתן צו נוסף לעניין פלט השיחות היוצאות (ראו החלטה נפרדת שניתנה בנדון ביום 8.11.2009). תיעוד חזותי וקולי של תשאול המתלוננת מיום 26.3.2009 16.העורר מלין על כך שהתיעוד היחיד הנוגע לתשאול שנערך למתלוננת בביתה ביום 26.3.2009 הוא מזכר שנכתב שלושה ימים לאחר מכן, ובו תיאור לאקוני ביותר של התשאול (המתלוננת עוכבה בביתה ותושאלה לאחר שזומנה אך לא התייצבה בתחנת המשטרה). העורר טוען כי התשאול הינו בגדר חקירה לכל דבר ועניין ומשכך ברי כי הוא תועד והוקלט ויש צורך בגילויו להגנה. בעניין זה הצהיר בא-כוח המשיבה כי פרט למזכר שנמסר לעורר לא נערך כל תיעוד של התשאול. על כן, אין מקום לערר בראש זה המבקש הצגת חומר שאינו קיים. רשימת חומר החקירה 17.העורר מציין כי ביום 15.6.2009 פנה לבא-כוח המשיבה בבקשה לקבלת חומרי חקירה חסרים וכן לקבלת רשימת חומר החקירה, אך נמסרה לו רשימה שכותרתה "רשימת החומר, הנוגע לאישום, שנאסף או שנרשם על ידי הרשות החוקרת... ושהועבר לפמת"א". לטענת העורר, אין די בהכנת רשימה הכוללת את חומרי החקירה שהעבירה היחידה החוקרת לתביעה שכן בדרך זו לא תוכל ההגנה (ואף לא התביעה), לדעת על קיומם של חומרי חקירה שלא הועברו לתביעה על-ידי המשטרה. על כן ביקש העורר כי תימסר לו רשימה מלאה של חומר החקירה שבידי היחידה החוקרת. במהלך הדיון בערר הצהיר בא-כוח המשיבה כי לא קיים פער בין החומר שנאסף על-ידי המשטרה לבין רשימת החומר שנמסרה לפרקליטות. נוכח הצהרה זו, לא מצאתי מקום להוסיף ולהידרש לטענות שהעלה העורר בעניין זה. סוף דבר 18.סיכומם של דברים, הערר מתקבל באופן חלקי בכל הנוגע לגיליונות המרשם הפלילי של אם המתלוננת ו-ע', חברו של אחיה (לא כולל מב"דים), כמפורט בסעיף 14 לעיל, וכן בכל הנוגע לנתוני התקשורת, כמפורט בסעיף 15 לעיל. יתר הערר נדחה. חיסיוןרפואהסודיות רפואית