התובעת עבדה בנתבעת, חברה לשירותי סיעוד, החל מיום 1/6/01. ביום 31/8/06, התובעת נפצעה במהלך יום העבודה ויצאה לחופשת מחלה למשך כחודשים. ביום 2/11/11, התובעת שבה לעבודה ועוד באותו היום נפצעה פעם נוספת, פציעה שבעקבותיה סיימה את עבודתה בנתבעת תוך שקיבלה פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה. אין חולק, כי התובעת עבדה בנתבעת על בסיס שכר שעתי, ולפי סידור עבודה שבועי. מעדויות הצדדים ומהמסמכים שהוצגו בפני בית הדין (דו"ח מעקב יומי משוחזר (נ/2 ו - נ/ 3) עולה כי בחלק מימי השבוע עבדה הנתבעת כשעתיים ביום (טיפול בקשישה אחת) ובחלק מימי השבוע עבדה כחמש שעות (טיפול בשני קשישים), כאשר המתכונת השבועית חזרה על עצמה שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, בכפוף לשינויים שבוצעו מעת לעת. על רקע האמור לעיל, הוגשה התביעה בתיק דנן, לתשלום ימי חג, ימי מחלה, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה ושכר יום עבודה בגין יום אחד (2/11/06). לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו בפני אני קובעת כדלקמן: פדיון חופשה התובעת טענה כי היא זכאית לתשלום בגין פדיון 65 ימי חופשה, וכן טענה כי יש לגזור את ערכו של "יום חופשה" מהמשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים כפי שהיא מופיעה בטופס 161 שנחתם על ידי המשיבה. הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה, ואולם טענה, כי לתובעת שולמו ימי חופשה. בעניין זה הפנתה הנתבעת לריכוז משכורות שנתי לשנים 2004-2006 (נ/5), בו מופיעים סכומים ששולמו לתובעת בגין פדיון חופשה בין השנים 2004-2006 (סה"כ 1,096 ש"ח). עוד טענה הנתבעת כי אין לגזור את הזכויות הסוציאליות המגיעות לתובעת מסכום "המשכורת הקובעת" המופיע בטופס 161, אלא מסכומי המשכורת ששולמו לתובעת בפועל, כמפורט בנ/ 5, אשר הנתונים בו מתאימים לתלושי השכר שהמציאה התובעת, והוא איננו נתון במחלוקת. סעיף 10(ב) (2) לחוק חופשה שנתית, תשיא - 1951 מבהיר כיצד יש לחשב ערך של יום חופשה. לאחר שעיינתי בשכרה של התובעת לחודשים ינואר - מרץ 2006 (שכר ממוצע 1,496 ₪) הרי ששכרה היומי של התובעת לצורך חישוב חופשה הוא 50 ₪, ובגין פדיון 65 ימי חופשה זכאית התובעת ל3,250 ₪ ולאחר ניכוי הסכומים ששולמו לה בגין דמי חופשה: 2,154 ₪. ימי חג התובעת תבעה תשלום בגין 10 ימי חג בשנה לכל תקופת עבודתה, תוך שטענה שלא שולמו לה דמי חג לכל אורך התקופה. אין חולק על כך, שבתלושי השכר שנמסרו לתובעת, כמו גם בריכוז משכורות שנתי לא מופיע תשלום עבור ימי חג. על רקע האמור לעיל טען מנהל הנתבעת כי בחודשים בהם חלו ימי חג בימי עבודה, שולמו לתובעת שעות כאילו עבדה בפועל, הגם שלא עבדה. כראיה לכך הוצגו על ידו דוחות עבודה ותלושי שכר לחודשים אפריל 2005 ו- אפריל 2006. כאשר דוחות הנוכחות הוצגו לתובעת, היא טענה כי הם אינם מכסים את כל עבודתה באותם חודשים, שכן לטענתה, במקביל עבדה אצל קשישה בשם אסתר, שהדו"ח הנוגע לעבודה אצלה לא צורף על ידי הנתבעת. יובהר, כי משמדובר בעובדת שעבדה, ככלל, במתכונת עבודה קבועה, שישה ימים בשבוע, חזקה היא שלא נעדרה מעבודה ביום שלפני וביום שלאחר החג, אלא באישור מעסיקה, ולפיכך היא זכאית לתשלום בגין יום חג שחל ביום עבודה (א-ו). בנסיבות הללו, אני סבורה כי כאשר תלושי השכר אינם מפרטים תשלומים בגין ימי חג, הנטל להוכיח כי שולמו ימי חג עובר לכתפי המעביד. בנסיבות דנן, בשים לב לעדותה של התובעת, לא עלה בידי הנתבעת לשכנע כי שילמה דמי חג כדין, לכל אורך תקופת עבודתה של הנתבעת, וזאת, במיוחד, בשים לב לכך שמעדות מנהל הנתבעת עולה כי דוחות העבודה שהוצגו על ידו (בכתב ידו) הם דוחות משוחזרים, אשר הוכנו לצורך ההליך דנן, לדבריו מתוך נתונים הקיימים במחשב. בעת הגשת התביעה (30/12/09), מטעמי התיישנות, יכולה היתה התובעת לתבוע בגין ימי חג שחלו לאחר 1/1/03. עיון בלוח השנה, שהוא בבחינת ידיעה שיפוטית מעלה כי בשנת 2003 - 6 ימי חג חלו בימי עבודה (כולל שישי); בשנת 2004 - 7 ;בשנת 2005 - 9 ; בשנת 2006 ועד למועד סיום עבודתה של התובעת - 4 (סה"כ 26 ימים). כפי שציינו לעיל, שכרה הממוצע של התובעת היה 1,496 ₪ לחודש. אשר על כן תשלם הנתבעת לתובעת בגין 26 ימי חג 1,560 ₪. דמי הבראה בהתאם לויתקה בעבודה, התובעת זכאית ל - 14 ימי הבראה בגין שתי שנות העבודה האחרונות, ובהתאם ליחסיות משרתה. הנתבעת גורסת כי יש לחשב את היקף המשרה בהתאם לסך השעות המפורט בריכוז המשכורות (נ/5) תחת הכותרת "ביטוח לאומי" באשר לשיטתה רובריקה זו מציינת את שעות העבודה החודשיות שבוצעו. דא עקא שהשוואת הסכוםשמוביע בנ/5 לגבי חודש אפריל 2006 מעלה כי המספר המופיע תחת הכותרת "ביטוח לאומי" ב- נ/5 איננו תואם את סך השעות שבוצע בפועל, כפי שעולה מדווחי הנוכחות שהמציאה התובעת לבית הדין (נ/2). לנוכח האמור לעיל, לצורך חישוב היקף המשרה לעניין דמי הבראה מוסכם עלינו החישוב שהציע בא כח התובעת בסיכומיו ולפיו היקף המשרה לצורך חישוב דמי הבראה יהיה לפי חצי משרה, כנגזרת של השכר הקובע לפנסיה שעמד על סך 1801 ש"ח, כפי שנחתם על ידי נציג הנתבעת בטופס 161, חתימה שהיא בבחינת הודעת בעל דין. לנוכח האמור לעיל, בגין דמי הבראה תשלם הנתבעת לתובעת סך 2450 ₪ ובניכוי סכום ששולמו לתובעת ע"ח דמי הבראה לשנים 2005-226 : סה"כ: 1,596 ₪. ימי מחלה התובעת הגישה לבית הדין אישורי מחלה בגין תקופת העדרותה מהעבודה בעקבות פציעתה הראשונה והשניה, ותבעה כי הנתבעת תשלם לה דמי מחלה בגין 90 ימים. מהמסמכים שהוצגו בפני על ידי הנתבעת עולה כי התובעת קיבלה מהביטוח הלאומי תשלום מלא בגין תקופת העדרותה בגין פגיעה בעבודה, ולפיכך, היא איננה זכאית לתשלום ימי מחלה מהנתבעת, ומוטב היה כי התביעה לדמי מחלה כלל לא היתה נכללת בכתב התביעה. פיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה בכתב התביעה טענה התובעת כי היתה זכאית להפרשות מעביד לקרן פנסיה בשיעור של 5% מהשכר. התובעת לא ציינה את מקור הזכות הנטענת. הנתבעת טענה כי בתקופת עבודתה של התובעת לא חלה עליה כל חובה להפריש עבורה כספים לקרן פנסיה. בעדותה בבית הדין טענה התובעת כי למעשה, הגם שתפקידה הוגדר כמטפלת, היא ביצעה בפועל עבודות ניקיון, ולפיכך יש לקבוע כי חל עליה צו הרחבה בענף הנקיון, והיא היתה זכאית להפרשות לפנסיה בשיעור 5%. מהעובדות שהובאו בפני לא שוכנעתי כי יש להחיל על התובעת את צו ההרחבה על העובדים בענף הניקיון. כפי שעולה משמה של הנתבעת במסמכים שבפני, המדובר בחברה המספקת שירותי סיעוד, ולא שירותי ניקיון. מנכ"ל הנתבעת העיד כי עובדי הנתבעת מונחים לסייע לקשישים שבטיפולם בביצוע משימות שונות לרבות קניות במכולת, וכן עזרה במשק בית, ואולם אין מדובר בעבודת ניקיון לשמה אלא לכל היותר בסיוע בהדחת כלים או בשטיפת רצפות. התובעת אמנם נפצעה בעת שהזיזה כורסה, ואולם אין בכך כדי ללמד כי עבדה כעובדת נקיון ובפרט לנוכח העובדה כי בתביעתה לביטוח הלאומי (נ/1) ציינה התובעת כי עבדה כמטפלת, ולא כעובדת נקיון. יום עבודה מאחר שלא הובאו בפנינו ראיות כי לתובעת שולם שכר בגין יום העבודה ב- 2/11/06 (אז אירעה תאונת העבודה השניה) אנו מורים כי הנתבעת תשלם לתובעת שכר בסך 60 ₪ בגין יום זה. כללו של דבר, הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 יום את הסכומים הבאים: פדיון ימי חופשה 2,154 ש"ח דמי חגים 1,560 ש"ח דמי הבראה 1,596 ש"ח יום עבודה 60 ש"ח לכל הסכומים יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה (30/12/09) ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף, בשים לב לכך שמרבית התביעה נדחתה כמפורט לעיל, ובשים לב לכך שכבר נפסקו הוצאות לטובת התובעת, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,000 ש"ח. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין לפני בית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא להם. דמי הבראהמטפלת