1.התובע, הנדסאי בניין במקצועו, עבד אצל הנתבעת, "יובל הנדסה בע"מ" (חברה קבלנית לעבודות בניין), מתחילת נובמבר 1996. בחודשים הראשונים הוא עבד כמודד, באתר בנייה בטירת הכרמל, ולאחר מכן, במשך מספר חודשים, כמנהל עבודה, באתר בנייה ביוקנעם. 2.בתביעה זו מבקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, בגין הפסקת עבודתו, משפוטר, לטענתו, בחודש אוקטובר 1997, בתום שנת עבודה. בנוסף לכך, הוא מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום פדיון חופשה, דמי הבראה, ביגוד ותגמולי מילואים, כמפורט בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית. 3.התובע טוען, כי ביום 24.9.97 הוא יצא לחופשה ללא תשלום, בת חודש ימים, ונסע לטיול בארצות הברית, ועם שובו מחו"ל, ביום 25.10.97, מצא בתיבת הדואר בביתו, מכתב פיטורים. במכתב (להלן-"מכתב הפיטורים"), אשר לפי הרשום בו הודפס ביום 24.9.97, כתב מנהל החברה, אינג' מרדכי כבירי: "בהמשך לשיחתנו, עבודתך בחברה תסתיים ביום 15.10.97, וזאת מפאת צימצומים". התובע טוען כי בשיחתו עם המנכ"ל, שהתקיימה ביום 23.9.97, לא נמסרה לו הודעת פיטורים, הגם שדובר על אפשרות שעבודתו תופסק, בשלב כלשהו, לאחר חזרתו מחו"ל. לטענתו, עיתוי פיטוריו, סמוך לפני סוף שנת עבודתו הראשונה, נעשה במטרה להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים, ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים, בהתאם לסעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963, וגם לדמי הודעה מוקדמת. 4.הנתבעת טוענת מנגד, כי בשיחה שקיים מנכ"ל החברה עם התובע ביום 23.9.97, ערב נסיעתו לחו"ל, כבר הודיע לו המנכ"ל על פיטוריו, וכי מכתב הפיטורים, שכותרתו "סיום עבודתך בחברה" נשלח אליו סמוך לאחר השיחה עם המנהל, בהמשך לאותה שיחה, כפי שנרשם במכתב. אליבא דהנתבעת, פיטורי התובע, נעשו במסגרת צעדי התייעלות שנקטה בהם החברה, אשר כללו צמצום בכח האדם, עקב קשיים במצב הכלכלי במשק בכלל, ובנתבעת בפרט, משהסתיימו הפרוייקטים בהם עבדה החברה ולא התקבלו עבודות בפרוייקטים חדשים. משכך, הגם שהפיטורים נעשו סמוך לתום שנת העבודה - הם לא נעשו מתוך כוונה להמנע מחובת תשלום פיצויי פיטורים, ומכאן שנסתרה החזקה שבסעיף 3 לחוק. הנתבעת טוענת כי בפיטורי התובע היא נהגה בתום לב, משנאלצה לפטר אותו, עקב צמצום בהיקף העבודה, ומסיבה זו גם לא קיבלה עובד אחר תחתיו. עילת הפטורים 5.אין מחלוקת, כפי שמצהירים שני הצדדים, כי ביום 23.9.97 התקיימה פגישה בין התובע לבין מנהל הנתבעת, מר כבירי. לגירסת התובע, מדובר בפגישה אקראית, שהתקיימה ביוזמתו, משנכנס לחדרו של המנכ"ל, כדי לאחל לו "שנה טובה", טרם נסיעתו לחו"ל. הנתבעת גורסת מנגד, כי הפגישה נקבעה ביוזמתה, משהוזמן התובע אל המנכ"ל, במטרה להודיע לו על הפסקת עבודתו. אשר לתוכן השיחה, הגם שהתובע מודה כי מר כבירי אמר לו באותה פגישה כי "יכול להיות שלא יוכל להעסיק אותי, שלא יהיה לי לאן לחזור", המנכ"ל הבטיח לו, לגרסתו, כי לאחר שובו מהחופשה בחו"ל, תנתן לו שהות של תקופת עבודה נוספת, כדי לאפשר לו למצוא עבודה אחרת, כדבריו (בעמ' 5-4 לפרוטוקול): "כשנכנסתי אליו הוא אמר לי בין היתר: צר לי אבל לא יודע אם אוכל להעסיק אותך כשתחזור. שאלתי אם עכשיו זה הזמן? אילו ידעתי שאתה מפטר אותי, לא הייתי נוסע. אמר לי: אם ככה, כשתחזור, אאפשר לך לעבוד עוד מספר, תקופה מסויימת, כדי שאוכל למצוא עבודה אחרת". בעמ' 8, חזר התובע על גירסתו: "הוא אמר שכאשר אני אחזור, הוא לא יודע אם יוכל להמשיך להעסיק אותי לאור המצב במשק. כאשר שאלתי אותו למה לא הודיע לי מראש שהוא מפטר אותי ... הוא ענה "אז אם כך, כשתחזור, אני אתן לך תקופה מסויימת לעבוד כדי שתוכל לחפש עבודה". אני הבנתי לפני הנסיעה שגורל המשך עבודתי בחברה עומד בספק וזה היה ממש ביום הנסיעה ולא יכולתי לעשות כלום ולא לבטל את הנסיעה...". ברי, אפוא, גם על פי גרסת התובע בעדותו, כפי שציין ב"כ הנתבעת בדיון המוקדם הראשון, כי בעקבות השיחה עם מר כבירי, כבר ביום 23.9.97, עוד לפני שנסע לחו"ל, התובע הבין היטב את המסקנה הברורה מדברי המנכ"ל - כי עבודתו אצל הנתבעת מופסקת. לפיכך, טענת ב"כ התובע שם (בעמ' 1 לפרוטוקול) כי בשיחה עם המנכ"ל "דובר איתו על אפשרות ערטילאית שאולי הוא ייאלץ להפסיק לעבוד" - אינה מדוייקת. במכתב הפיטורים, אשר נשלח אל התובע למחרת הפגישה - אכן חזר המנכ"ל על תוכן ההודעה שכבר נמסרה לתובע בעל פה, כפי שצויין במכתב עצמו. 6.באותה תקופה, עובר לנסיעתו לחופשה בחו"ל, עבד התובע כמנהל עבודה בפרוייקט בנייה ביוקנעם, לשם הועבר, לדבריו, לאחר שהבנייה בפרוייקט הקודם, בטירת הכרמל, הוקפא. יחד עמו, עבד באתר ביקנעם מנהל עבודה נוסף, סעיד, לאחר שסיים פרוייקט אחר, במעלות. התובע האמין כי מקומו בפרוייקט הבניה בטירת הכרמל נשמר לו, כדבריו "ידעתי שאני אמור לחזור לטירה, כי אז כבר התעוררה העבודה, וגם בטירה התחילו לחזור לפעילות". אלא, שבטירת הכרמל עבדו אז 3 מנהלי עבודה אחרים, בכירים וותיקים מהתובע, והמחשבה כי יחזור לפרוייקט בטירת הכרמל, לא היתה אלא משאלת לב של התובע, שלא היה לה כל בסיס, לא כל שכן הבטחה מטעם מי מהנהלת הנתבעת. הגם שאין מחלוקת כי לאחר פיטוריו של התובע, התקבל עובד אחר, לאתר הבנייה בטירת הכרמל - לא מדובר בעובד שהתקבל לתפקידו של התובע, כמנהל עבודה, אלא בתפקידאחר, של מנהל האתר, אשר לא היה מיועד לתובע, ולא התאים לו, כפי שהסביר מר כבירי בתצהירו: "מדובר בעובד שהינו מהנדס בניין, בוגר הטכניון, והוא התקבל לעבודה כמנהל אתר, ולא כמנהל עבודה, 3 חודשים לאחר פיטורי התובע. בכל הכבוד, לתובע אין כישורים של מהנדס ותפקידו אצל הנתבעת לא היה של מנהל אתר, אלא של מנהל עבודה, הכפוף למנהל האתר". 7.מקובלת עלי גרסת הנתבעת, כפי שהעיד כבירי, מנכ"ל החברה, כי באותה תקופה, מאז שנת 1997, הצטמצם היקף העבודה של החברה, לא התקבלו פרוייקטים חדשים, והחברה צימצמה את מצבת כח האדם, מ- 37 עובדים ל- 18 עובדים. בנסיבות שנוצרו, נאלצה החברה לפטר עובדים, ובכללם עובדים ותיקים בהרבה מהתובע. משהוכח כי התובע עבד מספר חודשים בחפיפה עם מנהל עבודה אחר, ולא היתה לו עוד עבודה בפרויייקט ביוקנעם (כחצי שנה לאחר פיטוריו, פוטר גם מנהל העבודה השני, סעיד, שהיה בעל וותק של 12 שנות עבודה בנתבעת), ובפרויקט השני שבו פעלה הנתבעת, בטירת הכרמל, עבדו כבר שלושה מנהלי עבודה, ותיקים מהתובע, והתובע לא התאים לתפקיד מנהל אתר - כי אז עלה בידי הנתבעת להוכיח שפיטורי התובע, במועד בו פוטר, סמוך לסיום שנת עבודתו - נבעו מתוך צורך ממשי ואמיתי של החברה, אשר לא נזקקה עוד לשרותיו, ולא מתוך רצון או כוונה להמנע מתשלום פיצויי פיטורים. המסקנה אליה הגעתי, כאמור לעיל, מתיישבת גם עם גירסת התובע, כי פגישתו עם מנכ"ל החברה ביום 23.9.97, יום לפני שיצא לחופשה בחו"ל, היתה פגישה אקראית, ביוזמתו של התובע, משנכנס כדי להפרד מהמנכ"ל ולברך אותו לקראת השנה החדשה. ברי, אפוא, לפי גירסת התובע, כי המנכ"ל לא תכנן מראש את הפגישה, כל שכן שלא חישב את מועד כניסת הפיטורים לתוקף, לפני שחלפה שנה ממועד תחילת העבודה, אלא הסביר לתובע, לפני צאתו לחו"ל, כי החברה נאלצת לפטר עובדים, ובמסגרת זו הוא עומד לקבל הודעת פיטורים פורמלית, מבלי שייחס חשיבות למספר החודשים המדוייק שהתובע הספיק לעבוד בחברה, ולשאלה אם השלים שנת עבודה, אם לאו. 8.משהגעתי למסקנה כי ההודעה שמסר מנכ"ל הנתבעת לתובע, על פיטוריו, לאחר פחות מ- 11 חודשי עבודה, נעשתה בתום לב, בהתחשב במצב החברה, עקב צורך ממשי ואמיתי לצמצום כח האדם - שוכנעתי כי הפיטורים ,לא נעשו מתוך כוונה להמנע מתשלום פיצויי פיטורים, משמע שנסתרה החזקה שבסעיף 3 לחוק. אשר על כן, משפוטר התובע לפני שהשלים שנת עבודה מלאה אצל הנתבעת - נדחית תביעתו לפיצויי פיטורים. הודעה מוקדמת 9.טענת הנתבעת בסיכומיה, כי כבר בתחילת חודש ספטמבר קיבל התובע הודעה מוקדמת בדבר פיטוריו - אינה מקובלת עלי. גם אם מנהל הנתבעת, בשיחה שקיים עם התובע בתחילת ספטמבר, באחד מביקוריו באתר העבודה ציין בפני התובע, כי עקב מצב המיתון במשק, ומשלא קיבלה הנתבעת עבודות חדשות, אפשר שלא תוכל להמשיך להעסיק את התובע - אין לראות בכך הודעה מוקדמת פורמלית בדבר פיטוריו. יחד עם זאת, מקובל עלי, כאמור לעיל, כי בפגישה שהתקיימה בין התובע לבין מר כבירי ביום 23.9.97, סמוך ליציאתו של התובע לחופשה - או אז נמסרה לו הודעה על פיטוריו, אשר נתמכה במכתב פורמלי שהוצא למחרת היום. 10.בתצהיר עדותו הראשית, הסתמך מנכ"ל הנתבעת על ההסכם הקיבוצי שחל על הצדדים, וטען, בהתחשב בתקופת עבודתו של התובע ובכך שהוא לא היה עובד קבוע בנתבעת - כי מגיעים לתובע 6 ימי הודעה מוקדמת בלבד. לשיטתו, משקיבל התובע שכר מלא עבור חודש ספטמבר, על אף שעבד עד 23.9.97 בלבד, משמע שהמשכורת האחרונה כללה גם את מלוא דמי ההודעה המוקדמת המגיעים לו. בסיכומים, התייחסה ב"כ הנתבעת גם לצו ההרחבה בדבר הודעה מוקדמת לפיטורים, כפי שהיה בתוקף בתקופה הרלבנטית לתביעה, והסכימה, כי על פי הצו זכאי התובע לדמי הודעה מוקדמת עבור½18 ימים (יום אחד לחודש בגין ששת החודשים הראשונים ו-½2 ימים לכל חודש נוסף, בשנה הראשונה). משהגעתי למסקנה כי התובע לא קיבל הודעה מוקדמת בפועל, וכי שולמו לו דמי הודעה מוקדמת עבור 6 ימים בלבד - כי אז זכאי התובע ליתרת דמי הודעה מוקדמת עבור ½12 ימים נוספים. 11.הגם שבכתב התביעה ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הודעה מוקדמת בסכום של 10,673 ₪, בסיכומיו הוא העמיד את הסכום על סך 8004.75 ₪. התובע טוען כי בחישוב השכר הקובע, לעניין שיעור דמי ההודעה המוקדמת, יש להביא בחשבון את כל הרכיבים שפורטו בתלושי השכר, לרבות: דמי הבראה, שעות נוספות, פרמיה, ביגוד והחזקת טלפון, אשר לטענתו "אינם אלא פיקציה, שכל מטרתם להקטין את השכר לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, ו/או מיסוי..." הנתבעת טוענת מנגד, כי שכר היסוד החודשי של התובע עמד על סך של 5,768 ₪, וזה הסכום הקובע, לעניין חישוב דמי ההודעה המוקדמת. 12.מקובל עלי הבסיס לחישוב דמי הודעה מוקדמת, כפי שפירטה הנתבעת בסיכומיה, היינו, על פי שכר יסוד, בסכום של 5,768 ₪, מבלי להביא בחשבון את רכיבי השכר האחרים המפורטים בתלושי השכר (דמי הבראה, פרמיה, ביגוד, שעות נוספות והחזקת טלפון). משפורטו הרכיבים בתלושי השכר, מוטל על התובע הנטל להוכיח כי מדובר בפיקציה וכי הכינוי שניתן לתשלומים בתלושי השכר אינו מעיד על מהותם למעשה. התובע לא התייחס לעניין זה בתצהיר עדותו הראשית, וגם לא בעדותו בבית הדין, ואילו מנהל הנתבעת העיד בתצהירו כי שכר היסוד של התובע אכן היה 5,768 ₪, וכל שאר התשלומים שולמו לו על פי הדין והסכמי העבודה, כפי שהם מכונים בתלושים, כדבריו: "דמי ביגוד ודמי הבראה - משולמים לכל עובדי החברה מידי חודש במהלך השנה... פרמיה משולמת בגין חריצות ואי העדרות...", ותשלום "שעות נוספות" שולם לו עבור עבודה בשעות נוספות, מעבר ל- 8 שעות רגילות. התובע לא הרים, אפוא, את הנטל המוטל עליו, להפריך את הרכיבים המפורטים בתלושי השכר. המשכורת הקובעת לעניין חישוב דמי הודעה מוקדמת היא, אפוא, המשכורת הבסיסית, בסך של 5,768 ₪. אשר על כן - התובע זכאי לתשלום דמי הודעה מוקדמת, עבור ½12 ימים נוספים, בסכום של 2,884 ₪ (½12 X 25 : 5,768) בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק, החל מיום 1.10.97. פדיון חופשה 13.הנתבעת שילמה לתובע פדיון חופשה, עבור 5 ימים, כמפורט בתלוש המשכורת של חודש אוקטובר 1997. התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום יתרת פדיון חופשה, עבור 5 ימים נוספים. נטל ההוכחה בדבר ניצול ימי חופשה בתשלום, ויתרת חופשה שלא נוצלה - מוטל על המעביד. משלא הוכיחה הנתבעת כי התובע ניצל ימי חופשה בתשלום במהלך תקופת עבודתו, ובהתחשב בתקופת עבודתו אצל הנתבעת (קרוב ל- 11 חודשים) - דין תביעתו בעניין זה להתקבל, משמע שהוא זכאי לפדיון חופשה עבור 5 ימים נוספים. אשר על כן - הנתבעת תשלם לתובע פדיון חופשה בסך 839 ₪ (לפי הסכום הנתבע בכתב התביעה) בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.10.97. דמי הבראה 14.התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הבראה, עבור 5 ימים, בסך 1,250 ₪. דין התביעה לדמי הבראה להדחות - מכמה טעמים: ראשית, על פי צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, הוגבלה הזכות לדמי הבראה - לעובד שהשלים את שנת עבודתו הראשונה במקום עבודתו. התובע, כפי שצויין לעיל, לא השלים שנת עבודה אצל הנתבעת. שנית, עולה מעדות מנהל הנתבעת, שלא נסתרה, כי הנתבעת נוהגת לשלם לעובדיה את דמי ההבראה במפוצל, בתשלומים חודשיים, משמע שבמהלך תקופת עבודתו קיבל התובע תשלומים על חשבון דמי הבראה (כדוגמת רכיב "הבראה" (בסך 200 ש"ח) בתלוש המשכורת לחודש ספטמבר 1997). אשר על כן, התביעה לדמי הבראה - נדחית. דמי ביגוד 15.גם באשר לדמי ביגוד - דין התביעה להדחות, מהנימוקים הבאים: ראשית - התובע לא פירט בכתב התביעה ובתצהיר את הבסיס המשפטי, לפיו הוא מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום 500 ש"ח, עבור "דמי ביגוד". שנית - דמי ביגוד הם בגדר זכות נילוות, שאינה ניתנת לפידיון, אלא אם כן נקבע אחרת, בחוק, בהסכם קיבוצי או בהסכם אישי, כפי שנאמר בדב"ע לז/131-3 ד"ר פאולינה קלר נ. האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע ט' 305: משלא עלה בידי התובע להצביע על מקור הזכות לתשלום פידיון ימי חג או ביגוד - על פי הפסיקה, הזכות הנלווית אינה ניתנת לפדיון". שלישית, הנתבעת שילמה לעובדיה דמי ביגוד, כמו דמי הבראה, במפוצל, בתשלומים חודשיים. התובע קיבל, אפוא, במהלך תקופת עבודתו, גם תשלומים עבור ביגוד (כדוגמת רכיב "ביגוד" (בסך 150 ש"ח) בתלוש המשכורת לחודש ספטמבר 1997). מטעמים אלה - נדחית התביעה לדמי ביגוד. תגמולי מילואים 16.אין מחלוקת כי התובע שירת במילואים, 5 ימים, במהלך התקופה מ- 1.7.97 עד 30.9.97, וכי בימי המילואים הוא המשיך להופיע לעבודה והנתבעת שילמה לו שכר מלא, מבלי להפחית את ימי המילואים. לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת, ב- 12.2.98, קיבלה הנתבעת מהמוסד לביטוח לאומי, תקבול בסך 1,917 ש"ח, כתגמולי מילואים עבור התובע. הנתבעת לא העבירה את תגמולי המילואים לידי התובע, בטענה שהוא אינו זכאי לתשלום נוסף, בעבור אותם ימים בגינם שולם לו שכר עבודה מלא. 17.התובע מבקש לחייב את הנתבעת לשלם לידיו את תגמולי המילואים, בסכום האמור של 1,917 ש"ח, הן משום שבפועל, הוא שירת במילואים, ובמקביל גם עבד ומילא את חובותיו כלפי הנתבעת, משמע שהיה זכאי לשכר (תמורת העבודה) וגם לתגמולי המילואים (תמורת השירות בצבא), והן משום שכך נהגה עמו הנתבעת במהלך כל תקופת עבודתו, משנוצר נוהג, אשר על פיו, לטענתו, חייבת הנתבעת לשלם לו גם את סכום תגמולי המילואים שהגיעו עבורו אחרי שהופסקה עבודתו. 18.התובע העיד כי בשרות המילואים הוא עוסק באיתור חיילים נפקדים וכאלה שלא נענו להזמנות לשרות מילואים, וכל פעילותו במסגרת ימי המילואים מתבצעת בשעות הערב, מחוץ לשעות העבודה. בכל תקופת עבודתו, הוא שרת מידי פעם במילואים, באותה מתכונת, היינו, ימים בודדים, לא רצופים, שהתשלום עבורם בוצע אחת ל- 3 חודשים, באמצעות המעביד, והנתבעת נהגה לשלם לו את תגמולי המילואים שקיבלה עבורו מהמוסד לביטוח לאומי, למרות שלא נעדר מהעבודה בימי המילואים ושולם לו גם שכר עבודה. הגם שלדברי מנהל הנתבעת, בימי המילואים התובע הופיע לעבודה "רק לחלקי ימי עבודה", מקובלת עלי גרסת התובע, כי "מעולם לא הפסדתי אף שעת עבודה בגלל המילואים". 19.תשלום תגמולי מילואים נועד לשמש תחליף לשכר עבודה, למי שנאלץ להעדר מהעבודה עקב שרות במילואים, ובשל כך נמנע ממנו השכר עבור ימי המילואים, כפי שנאמר בדב"ע נו/26-02, אריה לודר נ' המוסד לביטוח לאומי ורפא"ל, פד"ע לא 385: "העקרון המונח ביסודו של התגמול הוא שיש לפצות את המשרת במילואים על איבוד הכנסה שהיתה צפויה לו בימי השרות על ידי תשלום (תגמול) שהוא פונקציה של ההכנסה. לשון אחר: התגמול הוא תחליף לשכר עבודה". על פי הפסיקה, כפי שציינה ב"כ הנתבעת בסיכומיה, מי שמקבל את מלוא שכרו בתקופת המילואים - אינו זכאי לתגמולי מילואים בגין אותה תקופה, ואין הוא זכאי לתבוע את החזר התגמולים מהמעביד, כפי שנאמר בעניין אריה לודר הנ"ל, בדברים שהובאו מפסיקת בית הדין קמא: ”מהחוק כולו עולה, כי התגמול לא בא, אלא לפצות על הפסד שכר עבודה עקב שרות במילואים, כך שהתגמול בא כתחליף לשכר עבודה. הדעת אינה סובלת שהתחליף ינתן גם עת המקור קיים. לשון אחר, אין זכות לתגמול באמצעות אותו מעביד החייב במקביל במלוא שכר העבודה, בעת העבודה הרגילה" (דב"ע ל"ז/28-2 אלברט כהן נ' נאמנות התיאטרון הקאמרי פד"ע ט' 217). אלא, שלא כך המצב בעניינו של התובע, משהעיד התובע כי בדרך כלל, שולמו לו תגמולי המילואים אחת ל- 3 חודשים, עבור ימי המילואים שביצע באותה תקופה, וכי המעביד נהג לשלם לו את התקבול שקיבל עבורו מהמוסד לביטוח לאומי, למרות שהוא עבד בהיקף מלא גם בימי המילואים וקיבל שכר תמורת עבודתו. משזה היה הנוהג - זכאי התובע להחזר תגמולי המילואים גם הפעם, ואין משמעות לכך שהנתבעת קיבלה את התגמולים מהמוסד לביטוח לאומי לאחר שהתובע כבר לא עבד בחברה. אשר על כן - הנתבעת תשלם לתובע את תגמולי המילואים שקיבלה עבורו מהמוסד לביטוח לאומי, בסך 1,917 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.3.98 (משהתקבל התשלום אצל הנתבעת ב- 12.2.98). 20.סוף דבר התוצאה היא שהתביעה מתקבלת, בחלקה בלבד. על פי האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים: הפרש דמי הודעה מוקדמת 2,884 ₪ פידיון חופשה 839 ₪ תגמולי מילואים 1,917 ₪, על שני הסכומים הראשונים הנ"ל יתווספו ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.10.97, ועל סכום תגמולי המילואים יתווספו ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.3.98. 21.שאר עילות התביעה - נדחות. 22.משנתקבלה התביעה בחלקה בלבד - תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,700 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. הודעה מוקדמת