1. חברת חולה טכסטיל בע"מ (להלן - "חברת חולה") חתמה בתאריכים 1.9.58 ו-16.3.59 על שני הסכמים עם קרן קיימת לישראל (להלן - "הקרן") לפיהם הוחכרו לחברת חולה מקרקעין שבבעלות הקרן והנמצאים בקרית-שמונה, בגוש 13182 חלקה 1 (להלן - "החלקה" הנ"ל). בהסכמים הנ"ל נקבע כי החכרה זו נעשתה בתנאי שחברת חולה תבנה את בנין המטוויה על החלקה הנ"ל וזאת לא יאוחר משלוש שנים מיום 1.4.58, וכך "אם יקיים החוכר את כל המוטל עליו בהתאם להסכם זה ויגמור את הבנין הנ"ל תוך התקופה הקבועה, ייחשב הסכם זה כהתחייבות מצד הקרן לרשום על שם החוכר חוזה חכירה בספרי האחוזה על המגרש הבנוי. אולם מחובתו של החוכר לפנות לקרן בבקשה, חודש ימים לפני תום תקופת ההסכם הנוכחי, לרשום חוזה חכירה במשרד ספרי האחוזה, או בהעדר אפשרות פורמלית לכך לחתום על חוזה זמני לשלוש שנים, לפי הנוסח המקובל בקרן. ההוצאות לסידור הרישום מסי רישום החכירה תחולנה על החוכר. הקרן מתחייבת לרשום את חוזה החכירה בזמן שאפשר יהיה לבצע רישום כזה, בהתאם לתנאים במשרד ספרי האחוזה" (סעיף 26 להסכם). מאידך, אם הבנין לא ייבנה תוך התקופה שנקבעה, "או אם החוכר לא יפנה, במועד הקבוע בסעיף הקודם בבקשה לחתימת חוזה חכירה זמני או קבוע, פטורה תהיה הקרן מהתחייבותה לרשום על שם החוכר חוזה חכירה, והחוכר יהיה חייב לפנות את המגרש על-פי דרישתה הראשונה של הקרן, והקרן תהיה זכאית לתפוס במגרש למסרו לחוכר אחר כראות עיניה" (סעיף 6ד להסכם). 2. אין חולקין, כי חברת חולה קיבלה החזקה בחלקה הנ"ל ובנתה את בנין המטוויה, ומאז מתנהל במקום מפעל לטקסטיל המעסיק עובדים רבים. עם זאת, ועל אף שחברת חולה המשיכה לשלם במשך כל הזמן דמי חכירה למינהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל"), כדרישת המינהל, מאחר והחלקה הנ"ל נמסרה על-ידי הקרן לניהולו של המינהל, וזאת בהתאם לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 [10], לא הועברה החלקה הנ"ל על שם חברת חולה, בלשכת רישום המקרקעין, הוא לא נערך הסכם חכירה עמה. מכל מקום, ברור כי עוד בשנת 1964 פנתה חברת חולה למינהל וביקשה לערוך את הסכם החכירה לתקופה של 49 שנה כמקובל, ולבצע רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין (נ/1), אך על כך נתקבלה תשובת המינהל, בתאריך 24.3.66, לפיה "השטח שנמסר לכם הוא בבעלותה המשותפת של קרן קיימת לישראל ורשות הפיתוח. אנו מטפלים עתה בביצוע פעולת חליפין אשר בעקבותיה החלקה תרשם בבעלות גוף אחד. רק לאחר מכן נוכל לערוך עמכם הסכם חכירה לתקופה ארוכה ולרשום את החכירה במשרד ספרי האחוזה. לכשיסתיים טפולנו בפעולת החליפין נודיעכם מיד". כך חלף הזמן ולא נערך כל הסכם חכירה נוסף עם חברת חולה, והחלקה הנ"ל לא נרשמה על שמה בלשכת רישום המקרקעין, בעוד שחברת חולה ממשיכה לשלם למינהל דמי חכירה בגין נכס זה. לימים, בתחילת שנת 1971, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב תוכנית סידור למיזוג חברות בהתאם לסעיפים 117 ו-118 לפקודת החברות [9], כאשר בתוכנית זו נקבע כי חברת חולה תתמזג לתוך חברת סלילים בע"מ (להלן - "חברת סלילים") באופן שכל המפעל, הרכוש הזכויות וכל ההתחייבויות של חברת חולה יועברו לחברת סלילים. כן נקבע, כי במסגרת זו תתקבל החלטה מיוחדת של חברת סלילים בדבר מיזוג הון המניות וחלוקתו מחדש, כאשר כתמורה יחידה בעד כל זאת תקצה חברת סלילים, לבעלי המניות בחברת חולה, מניות, כמניות נפרעות במלואן, ואילו חברת חולה תחוסל ללא פירוק. בעקבות זאת ניתן, בתאריך 21.2.71, צו לפיו אושר הסדר ההתמזגות לפי סעיף 118 [9], ובהתאם לתוכנית שהוגשה. בסמוך למתן הצו אישר רשם החברות את החלטת חברת סלילים בדבר שינוי שמה לחברת סלילים חולה בע"מ (להלן - "חברת-סללים-חולה"), ואזי פנתה חברת סלילים-חולה למינהל בבקשה לבצע רישום החלקה הנ"ל על שמה. המינהל לא התנגד לבקשה זו, אך טען כי זכויות החכירה של חברת חולה הועברו בהתאם לתוכנית המיזוג לחברת סלילים ששינתה את שמה לאחר מכן לחברת סלילים-חולה, ובתמורה הוקצו לבעלי המניות בחברת חולה מניות בחברת סלילים, ולכן יש לשלם למינהל "דמי הסכה" ורק לאחר תשלום זה ניתן יהיה להכן חוזה חכירה ע"ש חברת סלילים-חולה (מכתב המינהל מיום 21.8.75). בין הצדדים התנהלה חליפת מכתבים ענפה בענין דמי ההסכמה ומאחר והמינהל עמד על כך כי תנאי לחתימת חוזה חכירה לזמן ארוך בגין החלקה הנ"ל נעוץ בתשלום "דמי הסכמה", ומאידך חברת סלילים-חולה חלקה על דרישה זו, עתרה חברת סלילים-חולה בבקשה דנן להצהיר כי אין היא חייבת "בתשלום "דמי הסכמה" למשיבים ו/או למי מהם, בגין קבלת חכירה, שתרשם על הקרקע המצוייה בקרית-שמונה והידועה כחלקה 1 בגוש 13182, והעברת הזכות לרישומה משמה של חולה טכסטיל בע"מ לשמה של המבקשת". 3. סלע המחלוקת נעוץ, איפוא, רק בשאלה האם בנסיבות בהן עסקינן, יש לשלם למינהל "דמי הסכמה" וזאת כתנאי לעריכת הסכם החכירה עם המבקשת - חברת סלילים-חולה, ורישום החכירה בלשכת רישום המקרקעין. אולם כשהובאה סוגיה זו לדיון בבית-המשפט החליט המינהל לעורר טענות משפטיות נוספות שמשוכנעני שאף ב"כ המינהל היה ער לכך שאין להם כל מקום בנסיבות דנן. אולם מאחר ובעיות אלה הועלו בסיכומי הצדדים, אין מנס אלא לתת הדעת גם לטענות אלה, אך אתייחס לכך בקצרה ועל קצה המזלג. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -- - - - - 4. העולה מן המקובץ, כי לחברת חולה זכויות חכירה שביושר, בחלקה הנ"ל, אך יחד עם זאת, יש עדיין לתת הדעת לשאלה האם זכאי המינהל לדרוש תשלום "דמי הסכמה" בעת רשום הזכויות בחלקה הנ"ל ע"ש חברת סלילים- חולה, שכאמור הינה תולדת המיזוג שבין חברת חולה וחברת סלילים. מונח זה של "דמי הסכמה" כבר לובן בבית-המשפט במספר פסקי-דין שהתייחסו לנושא זה, ואכן נקבע, כי "נכס מושכר או מוחכר אשר עקב התייקרות המקרקעין נמכר בריווח, הדין והיושר דורשים שייהנו ממנו לא רק שוכרו או חוכרו, אלא גם בעליו. גם לזה יש אינטרס לגיטימי להיות שותף בהשבחת רכושו. קל וחומר ברכוש צבורי המוחכר לאזרח כדי לספק לו שכון, ולאו דוקא השקעה יציבת ערך" (דברי כב' השופט ויתקון בע"א 585/68 וייחאוק נ' מינהל מקרקעי ישראל [1], ע' 493). וכב' השופט לנדוי הוסיף והדגיש כי "דמי הסכמה אלה באים לשתף את המינהל כנציג ציבור בריווח אותו עושה המשתכן עקב עליית ערכה של האדמה עליה נבנה הבית" (בעמ' 494 לפסה"ד, וכן ראה ע"א 840/75 מינהל מקרקעי ישראל נ' חבל טוביה ואח', בע' 540 [2], וכן ה"פ (ת"א) 8/81 אנטר שלמה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל בע' 353 [7]). מכל מקום, זכות המינהל לגבות מהחוכר "דמי הסכמה" וזאת בעת ביצוע עיסקה של העברת זכות חכירה במקרקעין שהינם בבעלות או בניהול המינהל מכוח חוק מינהל מקרקעי ישראל, עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 2 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 [11], לפיו "השוכר אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר או להשכירו בשכירות משנה, אלא בהסכמת המשכיר. אולם אם לא הסכים המשכיר לעיסקה מטעמים בלתי סבירים, או התנה את הסכמתו בתנאים בלתי סבירים...". אולם יושם אל לב, כי בכל המקרים שבהם דרש המינהל תשלום "דמי הסכמה" היה לכך בסיס, בין לאור הסכם החכירה שנחתם עם מעביר הזכות שבו היה תנאי מפורש, כי עת מכירת הזכות לאחר ישלם המעביר למינהל דמי הסכמה, או מכוח "החלטות בדבר שיעור חלקו של מינהל מקרקעי ישראל בעליית ערך הקרקע בעת העברת זכות חכירה", (ראה לענין זה י.פ. 1747 מיום 9.8.71, תשל"א עמ' 2458 וכן י.פ. 2371 מיום 30.9.77 תשל"ח עמ' 82 וי.פ. 2637 מיום 20.6.80 תש"מ עמ' 1919 שתוכנם וניסוחם דומה). אין חולק, איפוא, כי בענין שבפני, כשאין בנמצא כל הסכם חכירה עם חברת חולה, לא מדובר בהוראה מפורשת בהסכם שבין הצדדים בדבר תשלום "דמי הסכמה". יחד עם זאת, משוכנעני, שאין כל מקום לאשר לחברת חולה להיבנות מעובדה זו, הואיל ובכל מקרה ברי כי אין המינהל חייב לבצע את רישום הזכויות במקרקעין ישירות על שם חברת סלילים-חולה, אלא קודם לכן כמקובל במקרים דומים, יש לערוך ההסכם עם חברת חולה שהינה החוכרת הראשונה, ורק לאחר מכן לבצע הרישום על שם חברת סלילים-חולה, ואזי אין ספק, כי בהסכם עם חברת חולה יופיע התנאי בדבר הדרישה לתשלום "דמי הסכמה", כפי שמנוסח עתה בהסכמים שנערכים עם המינהל ושעותק הימנו צורף לתצהיר התשובה שמטעם המינהל. יתר על כן, גם אם צו המיזוג ניתן לפני פרסום "החלטות המינהל", הרי הוברר כי הפנייה הראשונה של חברת חולה-סלילים לבצע הרישום על שמה היה אחר פרסום "החלטות המינהל" (י.פ. 1747 מיום 9.8.71) שבהן נקבע כי "בכפוף לשקול הדעת המוקנה למינהל מקרקעי ישראל להסכים להעברת זכות חכירה ובהתחשב בתנאים אחרים הקבועים בחוזה החכירה, לא יתן מינהל מקרקעי ישראל הסכמתו להעברת זכות חכירה מחוכר לאדם אחר, אלא אם כן, בנוסף לתנאים אחרים שמותר לקבעם, ישותף מינהל מקרקעי ישראל בתוספת התשלום שזכה בה המעביר בעד העברת זכות החכירה, בתוצאה מעליית ערך הקרקע בעת העברת זכותו לאחר בהתאם לכללים הקבועים להלן". 5. א. נראה, איפוא, על פני הדברים, כי לכאורה, זכאי המינהל לבוא בדרישה לתשלום "דמי הסכמה". אולם עם כל זאת יש לוודא תחילה מה משמעות צו המיזוג של שתי החברות דנן ומהות הקשר שבין חברת חולה וחברת סלילים-חולה, הואיל וכבר נקבע כי המינהל זכאי לגבות "דמי הסכמה" בעת ביצוע עיסקה במקרקעין, על-מנת שאף המינהל ייהנה ויהיה שותף לרווחיו של המעביר וזאת כתוצאה מהשבחת המקרקעין מאז הרכישה ועד ההעברה. אמנם ההגדרה של "העברת זכות חכירה" ב"החלטות בדבר שיעור חלקו של מינהל מקרקעי ישראל בעליית ערך הקרקע בעת העברת זכות חכירה" היא "העברתה של זכות חכירה במקרקעין או הסבתה בדרך כלשהיא לאחר, בתמורה או ללא תמורה" וזאת רק למעט העברת זכות חכירה מהורים לילדיהם ולהיפך, מבעל לאשתו ולהיפך, ממוריש ליורשו החוקי ובן יורשים חוקיים לבין עצמם (סעיף 4(א) להחלטות הנ"ל), אך ההגיון אומר שלמעשה זכאי המינהל לחלקו בעליית שווי הקרקע רק בעת ביצוע עיסקה במקרקעין. פקודת החברות עוסקת בסעיף 118 במיזוג חברות (‎,(AMALGAMATION כאשר המטרה בדרך כלל בהתמזגות היא למנוע תחרות בין שתי חברות, או על- מנת לבצע קימוצים בהנהלות החברות ושכלולים בתהליכי הייצור. (ראה לענין זה אברהם פלמן, דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה עמ' 775 [13]). התוצאה היא, כי העברת הנכסים לסוגיהם, וזאת במסגרת מיזוג, איננה בגדר מכירה. עסקינן בפעולת הקנייה הנעשית מכוח החוק והשונה מכל הסדר אן הסכם שצדדים יכולים לערוך ביניהם. מכל מקום, לא מדובר בהעברת נכסים מיד ליד, אלא שינוי צורה בלבד של אותה יישות כלכלית, כאשר בכל מקרה קיים העקרון של המשכיות, וכך למשל לצורך חישוב פחת בעתיד על נכס שהינו בר פחת מחשבים המועד מתקופת ההחזקה של הנכס על-ידי החברה הראשונה שהתמזגה. (ראה לענין זה מאמרו של יעקב פוטשבוצקי, "השלכות המס במזוג חברות תעשייתיות - הבטים חדשים", עמ' 226 [14]). בענין דנן מדובר במיזוג שתי חברות בענף הטכסטיל, מיזוג שהתבצע מכוח סעיף 118 לפקודת החברות וכן בכפיפות לחוק עידוד התעשיה (מיסים), תשכ"ט-1969 [12], (ראה סעיף 12 לתצהירו של אהרון וייץ מנהל חברת סלילים-חולה, כשעובדה זו לא נסתרה), הקובע כתנאי בל יעבור, כי במקרה כזה חייבות החברות המתמזגות להיות חברות תעשייתיות ובעלות קו ייצור דומה. ברי, כי מטרת המיזוג לפי החוק עידוד התעשיה (מסים) תשכ"ט-1969 [12] הינו ניהול מפעל מאוחד למפעלים המתמזגים כפי שבמקרה דנן. זאת ועוד, במיזוג סטטוטורי, מוקנים נכסי חברה אחת לרעותה זאת מכוח צו ההקנייה של בית-המשפט (סעיף 118 לפקודת החברות [9]), בעוד שחברת סלילים חולה הקצתה מניות לחברת חולה, וזאת כנגד "בליעת" נכסיה, וחברת חולה חוסלה ללא פירוק, באמצעות מחיקתה מפנקס רשם החברות. (ראה לענין זה גם מאמרו של יאיר הורוביץ, "טכניקות למיזוג חברות" [15], וכן מאמרם של יורן-פלומין "תכנון מס במיזוג חברות לפי חוק עידוד התעשיה (מיסים)" [16]). ב. בנסיבות אלה, ועל-מנת לקבוע מסמרות באשר לדרישה לתשלום "דמי הסכמה", אפשר ללמוד לגבי נושא זה מנושא דומה במקצת בענין מיזוג חברה זרה עם חברה ישראלית (סעיף 119א' לפקודת החברות [9]), אם כי קיים שוני בין הוראות סעיף 118 לפקודת החברות וסעיף 119א' לפקודת החברות, הואיל ובסעיף 119א'(7) ישנה הוראה מפורשת, שאיננה קיימת בסעיף 118 הנ"ל, אך אפשר לומר שלמעשה משתמעת גם הימנו, לפיה כאשר "נתן בית- המשפט צו המאשר את הסידור (העברת מפעל של חברה נכרית לחברה הישראלית, י' א'), הרי מהיום שנקבע בצו באה החברה הישראלית לכל דבר וענין, וללא הפסק, במקום החברה הנכרית, כאילו שתי החברות היו זהות" (סעיף 119א'(7) לפקודת החברות [9]). כך קבע, איפוא, כב' השופט אשר, בשבתו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, (ע"ש 47/72, 57/72 [8]) כאשר עירית תל- אביב סברה שהחלטתה הקודמת בענין חברה זהה שהוענקה לה הפחתת מס עסקים איננה תפסת לגבי החברה הישראלית שעמה התמזגה, הואיל ואין זהות בין שתי החברות, כי העברה זו הינה יוצאת דופן לאור סעיף 119א'(7), וכי החברה הישראלית באה לכל ענין ודבר, ללא הפסק, במקום החברה הנוכרית, כאילו שתי החברות הן זהות. לכן, מכוח הפונקציה המשפטית שיצר המחוקק באה החברה הישראלית במקום החברה הנוכרית לכל ענין ודבר. ואכן כב' השופט קיסטר שדן בערעור זה קבע כי פירוש זה הינו נכון (ע"א 599/72 עירית תל-אביב נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ [3]). אולם אם בכך לא סגי, הרי אפשר בנקל להקיש וללמוד גזירה שווה בסוגיה זו מפסק-הדין בע"א 203/71 231/7 הממונה על המרשם אגף רישום והסדר מקרקעין נ' חברת זרובבל בע"מ [4]. בפסק-דין זה דן בית-המשפט באגודה שיתופית שהיו לה גם נכסי מקרקעין ושהתארגנה מחדש לחברת מניות, וזאת לפי סעיף 256 לפקודת החברות [9]. רשם המקרקעין סבר שעל החברה לשלם אגרת מקרקעין בגין הקניית הבעלות או העברתה מהאגודה לחברה, ועל- כך השיב כב' השופט לנדוי (כתוארו דאז), כי המקרקעין הועברו והוקנו לחברה עם רישום האגודה כחברה והנכסים הועברו מכוח החוק ללא כל צורך בפעולה נוספת כלשהי, ולפיכך אין לראות בכך "עיסקה" החייבת ברישום, ולמעשה על רשם המקרקעין רק לרשום תזכורת ליד רישום המקרקעין כי כיום הנכסים הועברו מהאגודה לחברה, וזאת על-מנת לשקף המצב לאשורו (בעמ' 600 לפסק-הדין [4]). "מכל מקום ,הפעולה' הנרשמת על יסוד סעיף 256 הנ"ל איננה פעולה קונסטיטוטיבית, מעמידה, של הקניית בעלות או העברתה, אלא זוהי פעולת רישום דקלרטיבית, מצהירה, בלבד. מסקנה זו נובעת גם היא מסעיף 256 שלפיו הנכסים ,יעברו ויוקנו' (ובלשון המקור - ‎PASS TO AND REST IN SHALL, כלומר: לשון פועל עומד). עבירת נכסים כזאת מכוח החוק עצמו אינה חייבת רישום להשלמתה. הרישום לא בא כאן אלא כדי להעיד על ארוע משפטי שכבר אירע והושלם מחוץ לפנקסי המקרקעין" (בעמ' 601 לפסק-הדין). זאת ועוד, "אין אני מסכים שהיה כאן שינוי שם בלבד, אבל נכון יהיה לומר שבעצם דרוש רק תיקון הרישום בפקסי המקרקעין, כדי לשקף את השינוי שחל בבעלות הנכסים עקב רישום החברה" (בעמ' 602 לפסק-הדין). יתר על כן, "בא כוח הממונה הדגיש עוד שבעת ארגונה מחדש של האגודה שונו גם יחסי הכוחות בה, לצורך ההסדרים שלפיהם הועברה השליטה בחברה החדשה לבנק הלוואה וחסכון. אך לענייננו אין נפקא מינה, כי פירוש הסעיף 256 אינו יכול להשתנות, בין אם הארגון מחדש הוא דבר של צורה בלבד ובין אם יש בו בעת ובעונה אחת גם שינוי התוכן הכלכלי של הגוף אשר אורגן מחדש". (בעמ' 602 לפסק-הדין). כל מי שיעיין בפקודת החברות בסעיף 256(6) הנ"ל ובסעיף 118(2) בדבר העברת הרכוש, לרבות מקרקעין, יגיע למסקנה חד-משמעית, כי קיים דמיון רב בין ההוראות בסעיפים אלה, וכך עולה כי הפסיקה בענין סעיף 256 יש בה כד לפתור הסוגיה בענין שבפני, דהיינו, שיש לראות פעולה זו של רישום המקרקעין על שם חברת סלילים-חולה כפעולה דקלרטיבית גרידא ולא כפעולה קונסטיטוטיבית של הקניית הנכס, העברתו או הסבתו בדרך כלשהי מחברת חולה לחברת סלילים-חולה. זאת ועוד, כאמור, המיזוג בענין דנן בוצע גם בהתאם לחוק עידוד התעשיה (מסים), תשכ"ט-1969 [12] ובחוק זה נקבע במפורש כי כל העברת מקרקעין כתוצאה ממיזוג כזה תהיה פטורה מתשלום מס שבח מקרקעין וכן מתשלום אגרת העברת מקרקעין ותוספת מס (סעיפים 38 ו-39 לחוק עידוד התעשיה (מיסים) [12]; ראה לענין זה גם המאמר של יורן-פלומין, בעמ' 317 [16]). אמנם אין בחוק זה כל איזכור בדבר פטור מתשלום "דמי הסכמה", אך אין להסיק מכך שהכוונה שיש לשלם דמי הסכמה למינהל, כאשר אין כל ספיקא שאין לראות במיזוג דנן כפעולה המצדיקה תשלום "דמי הסכמה". בנקודה זו אעיר, כי בטענותיו של בא-כוח סלילם-חולה כאילו אין מקום להיזקק כלל לטענות המינהל בהיותו, לטענתו, אורגן של המדינה ולא אישיות נפרדת, כל זאת מאח והמדינה היתה מיוצגת בהליכי המיזוג באמצעות רשם החברות ושר האוצר על-פי חוק עידוד התעשיה (מיסים) [12], אין כל ממש. אכן בזמנו נקבע בע"א 570/66 עבד אללה בלעו ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' [5], שהמינהל הינו מוסד של המדינה ואינו תאגיד ואישיות משפטית אוטונומית, וכי מדובר במנגנון מינהלי המתמנה על-ידי הממשלה וכפוף לה, והפועל כאורגן של המדינה וכשלוחה (בעמ' 111 לפסק-הדין [5]), אך בא-כוח המבקשת לא היה ער לכך כי ההלכה שבפסק-דין זה שונתה בע"א 141/75 מדינת ישראל, רשות הפיתוח נ' יעקב לוי, (בעמ' 508, 510 [6]). כשנקבע כי "כידוע רשות הפיתוח היא תאגיד ציבורי ואיננו מוסד המדינה" (בעמ' 510 לפסק-הדין), ואם כך הדבר לגבי רשות הפיתוח, הרי לגבי קרן קיימת לישראל על אחת כמה וכמה, כשאין כל ספק שהמינהל פועל מכוח סעיף 2(א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 [10] בתור מורשה של קרן קיימת כשהינו מנהל עבורה את המקרקעין. 6. לאור כל זאת ניתן בזה צו המחייב את המשיבה לרשום את החכירה בחלקה הנ"ל על שמה של חברת סלילים-חולה בע"מ ללא כל תשלום "דמי הסכמה". כן הנני מחייב את המשיבה בהוצאות המבקשת וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 7,500 שקל בצרוף מ.ע.מ.בניהדמי הסכמה