התובע, הינו עובד הנתבעת מיום 1.1.96 ככתב. התובע מספק לנתבעת שהינה רשת עיתונות מקומית, כתבות פרי עטו. בתביעתו דורש התובע פדיון חופשה בסך 3,742 ₪ ותשלום עבור דמי הבראה בסך 3,492 ₪ בגין עבודתו אשר מתבצעת לטענתו מספר שעות לא קבוע ליום. משכורתו החודשית שולמה לו בעבור תפוקתו העיתונאית ולא לפי שעת עבודה. בכתב הגנתה של הנתבעת נטען, כי התובע עדיין עובד אצל הנתבעת ככתב בהיקף של לא יותר מ - 2 שעות שבועיות ומאחר והתובע עובד של הנתבעת, לא עומדת לו זכות לפדיון ימי חופשה. מר דינר, נציג הנתבעת מציין בעדותו כי ההסכם עם העובדים היה, עד לפני שנתיים שהם עובדים במעמד של פרילנסר ולכן לא היתה כל התיחסות לחופשה והבראה. בשנתיים האחרונות לאור פסיקת בית הדין החלה הנתבעת לשלם לכתבים פדיון חופשה והבראה. התובע קיבל בחודש ינואר 2002 סכום של 483 ₪ בגין זכויות אלה. התובע מצידו טען, כי הוא לא דרש בעבר חופשה והבראה מחוסר ידיעה, רק לאחר שהנתבעת שילמה לו חופשה והבראה וכן קיבל זכויות אלה מגוף אחר בו הוא מועסק, הגיע לתודעתו כי הוא זכאי לזכויות אלה. התובע עובד אצל הנתבעת כמשתתף חופשי ("פרילנסר") ומשנתקיימו בינו ובין הנתבעת יחסי עובד-מעביד. בתביעה זו יש לבחון את זכאותו לדמי הבראה באופן יחסי לחלקיות המשרה בה הוא מועסק ובהתחשב בדמי ההבראה ששולמו לתובע בינואר 2002. כמו כן יש לבחון את זכאותו לפדיון חופשה בכפוף לטענת ההתיישנות שהעולתה על ידי הנתבעת לעניין זה בכתב ההגנה. באשר תשלום לדמי ההבראה הלכה פסוקה היא, כי לעובד במשרה חלקית תשולם קצבת הבראה חלקית (דב"ע נו/269-3 ד"ר איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה. צו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש חל על כל העובדים והמעבידים בישראל ומכוחו קיימת זכות לפדיון דמי הבראה לשנתיים, כאשר עובד במשרה חלקית זכאי לקצובת הבראה ע"פ חלקיות משרתו. התובע זכאי, על פי חלקיות משרתו ומאחר ויחסי העבודה בינו לבין הנתבעת נמשכים, הרי שזכאי הוא לדמי הבראה בגין כל תקופת עבודתו, בהתחשב בחלקיות המשרה. מסכום דמי ההבראה ינוכה הסכום 483 ₪ ששולם לתובע במשכורת ינואר 2002. החל משנת 1996 עבד התובע כ- 0.25% משרה ולפיכך זכאי הוא לסך של 1939.5 ₪ בגין דמי הבראה לכל תקופת עבודתו (לאחר ניכוי הסכום שכבר שולם). באשר לפדיון חופשה שנתית הלכה היא נטל ההוכחה ברישום ימי החופשה שנטל העובד הינה על המעביד, ומשהנתבעת לא הוכיחה רישום חופשותיו של התובע, אנו מחליטים לקבל את תביעתו לפדיון ימי חופשה, בכפוף לטענת התיישנות אשר מצמצמת את זכאותו של התובע בגין פדיון חופשה שנתית ל -3 שנים בלבד, דהיינו בגין השנים 1999-2001. חוק חופשה שנתית התשי"א - 1951 סעיף 10 קובע: (א) המעביד חייב לשלם לעובד בעד ימי חופשה דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל. (ב) השכר הרגיל לענין סעיף זה הוא: (2) לגבי עובד בשכר - שכר העבודה היומי הממוצע כפול במספר ימי החופשה ; שכר העבודה היומי הממוצע הוא הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למספר תשעים ; היו ברבע השנה כאמור חדשי עבודה לא-מלאה, יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים עשר החדשים שקדמו לחופשה, הכל לפי בחירת העובד. על כן ובהתאם לאמור לעיל הנתבעת תשלם לתובע דמי חופשה שנתית על פי חישוב זה וזאת בגין השנים 1999 - 2001 וזאת בסך של 1,289 ₪. לסיכום: 1. הנתבעת תשלם לתובע דמי הבראה בסך של 1,939.5 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה, דהיינו 11/2/02 ועד הפרעון. הנתבעת תשלם לתובע פדיון חופשה שנתית סך של 1,289 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה, דהיינו 11/2/02 ועד הפרעון. משרהדמי חופשה שנתית