1. התובעות, (להלן - מרב) (להלן - דרורה), עבדו בנתבעת, ברית חיילי הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל (להלן - הנתבעת או ברית האצ"ל) כמדריכות באתר שוני (להלן - גם מוזיאון שוני או המוזיאון) החל משנת 1989 ועד לסוף שנת 2001. 2. התובעות פוטרו מעבודתן בנתבעת והגישו את תביעותיהן לתשלום זכויותיהן, עקב עבודתן בנתבעת וסיומה. בצד תביעותיהן העיקריות, הגישו התובעות בקשות לצווים זמניים, וביניהם צו להחזירן לעבודתן כמדריכות באתר מבצר שוני ובמוזיאון שוני, וצו למנוע מהנתבעת לשבץ בעבודה בתפקידיהן עובדים אחרים. 3. לבקשת התובעות, ומשעסקינן באותה מערכת יחסים, הורה בית הדין על איחוד הדיון בתביעות העקרות בתיקים עב 4182/01 ו - 4183/01, כמו גם בבקשות הזמניות בתיקי בש"א 142/02 ו- 143/02. 4. במסגרת הדיון בבקשות הזמניות הגיעו הצדדים, לגבי חלק מהמחלוקות, להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי וזה לשון ההסכם: "1.מבלי להודות בחבות כלשהי מצידה תשלם המשיבה לכל אחת מהמבקשות בפשרה סכום נוסף בסך 13,000 ₪ שיהווה תשלם נוסף לפיצויי הפיטורים המגיעים להן. 2.כל סכום פיצויי הפיטורין, לרבות הסך הנ"ל ישולם ישירות לכל אחת מהמבקשות לחשבון הבנק שלהן לא יאוחר מיום 22.1.2002, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד יום התשלום המלא בפעל. 3.הסכם פשרה זה הוא לסיום סופי ומוחלט של תביעות המבקשות/התובעות בסעיפים 31.1 עד 31.5 ועד בכלל, לכתבי התביעה שלהן וכן לסיום המחלוקות ביניהן בתיקי בשא 142/02 ו-143/02." 5. ביום 21/10/2001 קיבלו התובעות מכתב המודיע להן על הפסקת עבודה במוזיאון החל מיום 22/11/2001, לנוכח שינויים ארגוניים הצפויים להתרחש. 6. ביום 21/11/2001 נתבקשו התובעות להמשיך ולעבוד במוזיאון לתקופה של 3-4 שבועות עד לאיתורו של מועמד לריכוז הפעילות באתר, והן המשיכו בעבודתן עד ליום 31/12/2001 ובשכר של 44.80 ₪ לשעה שהוא שכר כפול משכרן השוטף. גדר המחלוקת: 7. התובעות טוענות כי הן זכאיות להפרש פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי נסיעות ודמי חגים והנתבעת מנגד דוחה נמרצות טענות אלה. נדון בשאלות המתעוררות אחת לאחת. פיצויי פיטורים: 8. התובעות טוענות כי חישוב פיצויי הפיטורים צריך להיעשות בחלוקה לשתי תקופות: האחת לשבע השנים הראשונות, על פי ממוצע של 97 שעות עבודה לחודש כפול השכר לשעה הממוצע האחרון 25.45 ₪. השניה על פי ממוצע שכרן בשנים עשר החודשים האחרונים להעסקתן, קרי- בשנת 2001, כפול שש, הכל בהסתמך על העובדות בדבר היקף השעות, שבהן הועסקו התובעות לפני שהצטרפה עובדת נוספת למערכת ולאחר מכן. הנתבעת טוענת כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים, על פי השתכרותן של התובעות בארבע השנים האחרונות לעבודתן. התובעות מתנגדות לחשוב ממוצע השכר על- פי ארבע השנים האחרונות. 9. דרורה ציינה בתצהירה (מוצג ת/1) כי היקף משרתה, כמו גם היקף משרתה של מרב היה מחצית המשרה. היא ומרב עבדו לסירוגין על פי סידור עבודה, אשר הן סיכמו עליו בינן לבין עצמן, תוך מתן גיבוי מלא זו לזו בין בעת חופשה ו/או מחלה ו/או חופשת לידה וכל כיוצא באלה היעדרויות של עובד מן העבודה; בשבע השנים ראשונות,התובעות הפעילו את המוזיאון במשך כל ימות השנה כולל שבתות וחגים וערבי חג במשותף, כשבע שעות בכל יום ובימי שישי וערבי חג שלוש שעות וחצי. בשש השנים האחרונות לעבודתן הועסקה עובדת נוספת בימי שבת וחג. בנוסף התובעות היו אחראיות על אירועים תרבותיים וחינוכיים במקום בשעות הערב והלילה והן היו נוכחות במקום בכל פעילות שכזו עד השעות הקטנות של הלילה. (ראו סעיפים 10, 17, לתצהירה של דרורה). מר פתחיה שמיר, יושב ראש העמותה, ברית חייל האצל, ציין בתצהירו (מוצג נ/1) כי התובעות עבדו כמדריכות באתר שוני, וכל אחת מהן עבדה בהיקף של כחצי משרה וקיבלה משכורתה, משך כל שנות עבודתה, לפי שעות העבודה. התובעת תאמו ביניהן לפי נוחיותן, במשך כל שנות עבודתן, את זמני העבודה (סעיף 6 לתצהירו של מר פתחיה שמיר ראו גם סעיף 8 לכתב ההגנה המתוקן). 10. איננו מקבלים את טענת התובעות כי חישוב פיצויי הפיטורים צריך להיעשות בחלוקה לשתי תקופות. תקנה 7 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים תשכ"ד-1964 (להלן - תקנות חישוב הפיצויים) קובעת כי: "עבר עובד מעבודה מלאה לעבודה חלקית או מעבודה חלקית לעובדה מלאה, יחושב שכרו האחרון לגבי כל אחת מתקופות העבודה לפי שכרו ערב פיטוריו באופן יחסי למידת החלקיות של עבודתו". אמנם על פי תקנה 7 ניתן לערוך את חישוב פיצויי הפיטורים לפי תקופות עבודה, ואולם בענייננו לא הונחה תשתית ראייתית ולא שוכנענו כי התובעות עבדו אי פעם עבודה מלאה, או כי עברו מעבודה מלאה לעבודה חלקית, או להפך; לפיכך אין עניינן בא בגדר תקנה זו. כך גם איננו מקבלים את טענת הנתבעת כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים על פי השתכרות התובעות בארבע השנים האחרונות לעבודתן. על פי התלושים שהוגשו, התובעות קיבלו תשלומים נפרדים בגין עבודתן בשבתות, בחגים או בשעות הערב והלילה; בגין עבודתן בשבתות וחגים קבלו התובעות גמול עבודה במנוחה השבועית ובחג; ובגין עבודתן בשעות הערב והלילה, קיבלו התובעות גמול שעות נוספות. אין לכלול בבסיס השכר, לצורך חשוב פיצויי פיטורים, תשלומים בגין שעות נוספות, עבודה בשבתות או בחגים, זאת משום שאת חשוב פיצויי הפיטורים יש לחשב על פי השכר הרגיל. בשים לב לתצהיריהן של התובעות ותצהירו של מר פתחיה שמיר, שוכנענו כי משרתה הרגילה של כל אחת מהתובעות היתה בהיקף של מחצית המשרה, 3.5 שעות עבודה ליום ולמשך 22.5 ימים בחודש. משכך קובעים אנו כי משרתה הרגילה של כל אחת מהתובעות, לצורך חישוב פיצוי פיטורים, היתה בשיעור של 3.5 X22.5 = 79 שעות לחודש. חיזוק לקביעה זו מוצאים אנו בדרך בה חישבה הנתבעת את התשלום בגין דמי ההבראה כמו גם בגין דמי חופשה, לפי 3.5 שעות ליום, לכל אחת מהתובעות (ראו למשל את התלושים של דרורה מהחודשים הבאים: 8/97, 7/98, 8/98, 7/99, 6/00, 7/00, 8/00, 9/01). 11. אשר לשכר לפיו יש לחשב את פיצויי הפיטורים, טוענות התובעות שיש לחשבו על פי ממוצע השכר בשנים עשר החודשים האחרונים לעבודתן והממוצע, לטענתן, הוא 25.45 ₪. אין בידינו לקבל טענה זו. על פי תקנה 4 (1) לתקנות חישוב הפיצויים, השכר שישמש בסיס לחישוב פיצויי פיטורים בענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי, יהיה:שכרו האחרון של העובד; ותקנה 6 קובעת כי: "חל בשכרו האחרון של העובד שינוי זמני, יחושב השכר האחרון לפי שכר העובד כאילו לא חל שינוי כאמור". אין חולק כי ביום 21/11/2001 נתבקשו התובעות להמשיך לעבוד במוזיאון לתקופה של 3-4 שבועות, עד לאיתורו של מועמד לריכוז הפעילות באתר, והן המשיכו בעבודתן עד ליום 31/12/2001 בשכר של 44.80 ₪ לשעה, שהוא שכר כפול משכרן השוטף. מר פתחיה שמיר ציין בסעיף 10 לתצהירו כי הובהר לתובעות, שתקופת העבודה שלאחר פיטוריהן היא תקופה "זמנית ומיוחדת" ובשל כך, ישולם להן שכר גבוה, מהשכר אשר שולם להן לפני פיטוריהן (ראו התרשומת על גבי מכתבו של מר פתחיה שמיר מיום 21/11/2001 אל התובעות - נספח ד/4 לתצהירה של דרורה). דבריו של פתחיה שמיר מקובלים עלינו ואנו קובעים כי השכר לשעה בסך 44.80 שקיבלו התובעות, בגין תקופת העבדה מ- 21/11/2001 עד 31/12/2001 הינו בגדר "שינוי זמני"; על כן לפי תקנה 6 לתקנות יחושב השכר האחרון לפי שכר התובעות כאילו לא חל שינוי, ומשכך קובעים אנו כי שכרן השעתי האחרון של התובעות לצורך חישוב פיצויי הפיטורים הוא בסך 22.80 ₪, ושכרן החודשי האחרון הוא 79 שעות X 22.80 = 1,801 ₪. נחשב, איפוא, את פיצויי הפיטורים להם זכאיות התובעות: דרורה עבדה בנתבעת מיום 11/3/89 ועד ליום 31/12/2001 היינו 12 שנים + 9.5 חודשים; 1,801 X 153.5 = 23,038 ₪. 12 דרורה קיבלה פיצויי פיטורים בסך של 17,516 ₪, על כן היא זכאית להפרש פיצויי פיטורים בסך של: 23,038 - 17,516 = 5,522 ₪. מרב עבדה בנתבעת מיום 29/4/89 ועד ליום 31/12/2001 היינו 12 שנים + 8 חודשים; 1,801 X 152 = 22,813 ₪. 12 מרב קיבלה פיצויי פיטורים בסך של 22,015 ₪, על כן היא זכאית להפרש פיצויי פיטורים בסך של: 22,813 - 22,015 = 798 ₪. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים: 12. התובעות טוענות כי הן זכאיות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הן בגין הלנת פיצויי הפיטורים שכבר שולמו להן, והן עקב הלנת הפרשי פיצויי הפיטורים, שטרם שולמו להן ואותם הן תובעות. דרורה ציינה בתצהירה כי הסכום של 13,000₪, על פי האמור בהסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, שולם ישירות לחשבונה בבנק ביום 22/1/2002, ותשלום פיצויי הפיטורים בסך 17,516 ₪ שול ם לה ביום 1/2/2002. 13. מרב ציינה בתצהירה כי הסכום של 13/000 ₪, על פי האמור בהסכם הפשרה, שולם ישירות לחשבונה בבנק ביום 22/1/2002, ותשלום פיצויי הפיטורים בסך 22,015 ₪ שולם לה רק ביום 11/3/2002. מר פתחיה שמיר הסביר בסעיף 16 לתצהירו, כי מרב ביקשה שהפיצוי המוסכם, בסך של 13,000 ₪, יכלל גם הוא, מטעמיה, כפיצויי פיטורים ועל כן נדרשה הנתבעת לארכת זמן, על מנת לתקן את הטפסים הרלבנטיים, על פי הפרוצדורה של הבנקים וקופות הפיצויים. בנק דיסקונט דרש כי מרב תחתום על גבי טופס בקשר לכך, על כן החישה הנתבעת את הטופס עם שליח מיוחד ביום 3/2/2002 אל מרב, ואולם מרב החזירה את הטופס חתום על ידה, רק ביום 25/2/2002. מיד עם קבלת הטופס החתום העבירה הנתבעת את הטופס לבנק, ומסיבה זו - בקשתה המיוחדת של מרב - התשלום שולם לה רק ביום 11/3/2002. 14. ראשית נציין, כי דבריו של מר פתחיה שמיר מקובלים עלינו. שנית, אין מקום לפסוק לתובעות פיצויי הלנה, זאת משום שבהסכם הפשרה הסכימו השתיים כי "כל סכום פיצויי הפיטורין, לרבות הסך הנ"ל ישולם ישירות לכל אחת מהמבקשות לחשבון הבנק שלהן לא יאוחר מיום 22.1.2002, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד יום התשלום המלא בפעל". הסכם זה, כאמור, קיבל אף תוקף של פסק דין. משהסכימו התובעות, אין לפסוק להן פיצויי הלנה, אלא זכאיות הן לכך שסכומים ששולמו לאחר יום 22/1/2002, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק . על כן זכאית דרורה להפרשי הצמדה וריבית כחוק על סך 17,516 ₪ מיום 22/1/2002 ועד ליום 1/2/2002 בסך 23 ₪. סכום זה (23 ₪) ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/2/2002 ועד יום התשלום בפועל. ומרב זכאית הפרשי הצמדה וריבית כחוק על סך 22,015 ₪ מיום 22/1/2002 ועד ליום 11/3/2002 בסך 355 ₪. סכום זה (355 ₪) ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 11/3/2002 ועד יום התשלום בפועל. 15. אשר להפרשי פיצויי הפיטורים, שנפסקו לעיל, מפחיתים אנו אותם לכדי הפרשי הצמדה וריבית כחוק, זאת עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש. פדיון חופשה: 16. התובעות טוענות שהתשלומים ששילמה הנתבעת במשך תקופת עבודתן, שולמו להן על חשבון תקופת העבודה שקדמה לכך, שבה לא שולמו להן הרכיבים האמורים, וכי למעשה עדיין חייבת הנתבעת את התשלומים בגין דמי ההבראה, דמי חופשה ודמי נסיעה לשנים 1995 ו-1996. אין בידינו לקבל טענה זו. בתלושים לא מצויין כי התשלומים נעשו עבור שנים עברו, ויש להתייחס, איפוא, לכל תשלום שנעשה במסגרת התלושים לתשלום בגין התקופה הסמוכה למועד התשלום. על כן, באשר לפדיון החופשה, ועל פי הוראת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית התשיא-1951 יש לבחון האם התובעות קיבלו דמי חופשה בארבע השנים שקדמו להגשת תביעותיהן. התובעות עבדו בנתבעת משנת 1989 עד סוף 2001, במחצית המשרה וששה ימים בשבוע; על כן כל אחת מהן היתה זכאית, לפי ותקה בעבודה, בגין ארבע השנים האחרונות 1998-2001 שקדמו להגשת התביעה, ל - 90 ימי חופשה נטו. ימים אלה יש לחשב לפי שכר של 3.5 שעות ליום. על פי התלושים שולמו לדרורה 65 ימי חופשה בגין השנים 1998 - 2001 (תלושים לחודשים 8/98, 7/00, 8/00, 9/01), על כן דרורה זכאית לפדיון של 25 ימים לפי החישוב הבא: 25 X 3.5 X 22.80 = 1,995 ₪. למרב שולמו על פי התלושים 34 ימי חופשה בגין השנים 1998 - 2001 (תלושים לחודשים 8/98, 8/00). על כן מרב זכאית לפדיון של 56 ימים לפי החישוב הבא: 56 X 3.5 X 22.80 = 4,469 ₪. דמי הבראה: 17. על פי צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, התובעות זכאיות, לפי ויתקן בעבודה, ועל פי מחצית משרתן ל - 8 ימי הבראה בגין שתי שנות עבודתן האחרונות 8X 285 ₪ = 2,280 ₪. לדרורה ולמרב שולמו בחודש 6/00 דמי הבראה בסך 997 ₪ לכל אחת ובחודש 7/01 שולמו דמי הבראה בסך 1,083 ₪ סך הכל = 2,080 ₪. משכך כל אחת מהתובעות זכאית להפרש בדמי הבראה בסך 200 ₪. דמי נסיעה: 18. אין חולק כי הנתבעת החלה לשלם לתובעות דמי נסיעה החל מחודש מאי 1997, ואולם התובעות זכאיות לתובע גם בגין התקופה מ- 1/1995 עד 4/1997 סך הכל בגין 28 חודשים. הפרש דמי הנסיעה בגין התקופה 1/1995 עד 4/1997 יחושבו על פי תעריף דמי הנסיעה שהיה בחודש 5/1997 - 6.60 ₪, הם ישולמו בגין 11 ימי עבודה בחודש, זאת משום שהתובעות עבדו לסירוגין וכיומיים וחצי בשבוע. לפיכך דמי הנסיעות החודשיים, לכל אחת מהתובעות, הם בסך 6.60 X 11 = 73 ₪. בגין 28 החודשים זכאיות התובעות לדמי נסיעה בסך 28 X 73 = 2,044 ₪; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מ - 1/5/1997 ועד יום התשלום בפועל. דמי חגים: 19. סעיף 7 להסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לתנאי שכר במשק הפרטי, שנחתם בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל, ואשר הורחב בצו הרחבה שתוקפו מיום 01.12.96 (י"פ 4462 התשנ"ז, עמ' 707) קובע:. "א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (זאת אומרת יום לפני ויום אחרי החג) אלא בהסכמת ההנהלה, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת. ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג". דמי החגים נועדו - על-פי תכליתם - לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם (ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש. קרל זינגר (צפון) בע"מ (לא פורסם). 20. עיון בתלושים מלמד כי הנתבעת אף פעם לא שילמה לתובעות דמי חגים. משהנתבעת אף פעם לא שילמה לתובעות, עול ההוכחה מוטל עליה להוכיח שהתובעות אינן זכאיות לדמי חגים וכבר נפסק כי: "חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר, בכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם היתה לו סיבה להיעדרות. על הטוען ליוצא מן הכלל, במקרה שלפני המעבידה, הנטל להוכיח כי נעדר העובד מעבודתו סמוך ליום החג" (דב"ע מג/91-3 מולה נוהד - חברת אל-וו בע"מ, פד"ע ט"ו 163). הנתבעת בענייננו לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כי התובעות נעדרו מהעבודה, יום לפני החגים ויום אחרי החגים, משכך כל אחת מהתובעות זכאית ל- 9 ימי חג בשנה בגין השנים 1997- 2001 הינו 9 X 5 = 45 ימים. את דמי החגים יש לחשב כדלקמן: 45 X 3.5 שעות ביום X 22.80 ₪ לשעה = 3,591 ₪. על כן כל אחת מהתובעות זכאית לדמי חגים בסך 3,591 ₪. סוף דבר: 21. אשר על כן אנו מקבלים את התביעות בחלקן ומורים לנתבעת לשלם לתובעות כדלקמן: לתובעת דרורה ורד: הפרש פיצויי פיטורים בסך 5,522 ₪; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1/1/2002 ועד יום התשלום המלא בפועל. הפרשי הצמדה וריבית כחוק בסך 23 ₪; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/2/2002 ועד יום התשלום בפועל. פדיון חופשה בסך 1,995 ₪; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/1/2002 ועד יום התשלום בפועל. הפרשי דמי הבראה בסך 200 ₪; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/1/2002 ועד יום התשלום בפועל. דמי נסיעות בסך 2,044 ₪; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/5/1997 ועד יום התשלום בפועל. דמי חגים בסך 3,591 ₪; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/1/2002 ועד יום התשלום בפועל. לתובעת מרב ברזילי: הפרש פיצויי פיטורים בסך 798 ₪; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1/1/2002 ועד ליום התשלום בפועל. הפרשי הצמדה וריבית כחוק בסך 355 ₪; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 11/3/2002 ועד יום התשלום בפועל. פדיון חופשה בסך 4,469 ₪; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/1/2002 ועד יום התשלום בפועל. הפרשי דמי הבראה בסך 200 ₪; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/1/2002 ועד יום התשלום בפועל. דמי נסיעות בסך 2,044 ₪; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/5/1997 ועד יום התשלום בפועל. דמי חגים בסך 3,591 ₪; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/1/2002 ועד יום התשלום בפועל. 22. משהתביעות נתקבלו רק בחלקן, תשלם הנתבעת לכל אחת מהתובעות הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ₪ בתופסת מע"מ כדין. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 23. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. עובד יומידמי חופשה שנתית