1. מדובר בתביעה לתשלום יתרת פיצויי פיטורים בסך 17,773 ש"ח, לרבות תשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. 2. התובע טוען בתביעתו, בתצהירו במקום עדות ראשית ובסיכום טענותיו, כי עבד אצל הנתבעת מיום 18.11.89 ובמשך 10 שנים, עד שפוטר ביום 30.11.99. החל מ-8/99 חדל לעבוד בשל מחלתו, אולם פוטר רק בסוף 30.11.99 וזוכה בדמי מחלה כמפורט בתלושי השכר שצורפו לתיק בית הדין. התובע טוען, כי זכאי לפיצויי פיטורים עפ"י שיעור שכר חודשי בסך 4,000 ש"ח, ולפרק זמן של 10 שנים זכאי ל-40,000 ש"ח פיצויי פיטורים, אולם קיבל על חשבון פיצויי פיטורים 22,227 ש"ח ולפיכך תובע היתרה בשיעור 17,733 ש"ח. התובע פנה לנתבעת לקבלת הסבר ונאמר לו, כי חישוב שיעור הפיצויים הינו עפ"י חישוב תקופת עבודה של 8 שנים ו-11 חודשים, כאשר משכורתו הממוצעת ב-6 חודשים האחרונים לעבודתו שימשה בסיס לחישוב הפיצויים. מדובר בשכר חודשי ממוצע בשיעור 2,496 ש"ח X 8.11 ובסה"כ 22,256 ש"ח. הובהר לתובע, כי פיצויי הפיטורים מחושבים עפ"י שעות עבודה רגילה בלבד - 100% (נספח ה' לתצהיר). לטענת התובע, עבד 10 שנים בחברה, וכפי שעולה אף מתלושי השכר שהציג. כמו כן טוען, כי מעולם לא נאמר לו שהינו עובד לפי שעות, כי עבד רגיל וקיבל משכורת חודשית, ומדגיש, כי עבד שעות נוספות מעטות בלבד ובוודאי שהמעט שעבד לא הכפיל את שכרו, כפי שניתן להסיק מתלושי השכר. 3. הנתבעת טוענת בכתבי טענותיה ובתצהירו של מנכ"ל הנתבעת, כי התובע עבד 10 שנים (על כך אין מחלוקת). התובע עבד מטעם הנתבעת במפעלי ים המלח וקיבל שכר על בסיס שעת עבודה. פיצויי הפיטורים שולמו לו עפ"י משכורתו מבלי לכלול גמול עבודה בשעות נוספות ועפ"י ממוצע שכרו לחודשים אוגוסט 98 עד יולי 99 ובהתאם לחישוב ממוצע עפ"י תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים בהתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד - 1964. הטעם לכך הינו, כי מדובר בתובע שעבד בשכר שעתי מידי חודש בשעות עבודה משתנות, ויש לחשב שכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים עפ"י ממוצע השכר ל-12 חודשים שקדמו לפיטורים (תקנה 9 לתקנות הנ"ל). הנתבעת לא כללה בחישוב שכרו הממוצע את החודשים אוגוסט 99 עד שפוטר שכן שהה במחלה. שיעור פיצויי הפיטורים שהתובע היה זכאי להם בגין 10 שנות עבודתו, הינו 21,247.16 ש"ח, אך התובע קיבל פיצויי פיטורים ביתר ובשיעור 1,009 ש"ח, שכן סך פיצויי הפיטורים ששולמו לו הינו בשיעור 22,256 ש"ח. הנתבעת טוענת טענת התיישנות באשר לתביעה לפיצויי הלנה, ומדגישה, אם יקבע בית הדין שהתובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורים, אין לחייבה בתשלום פיצויי הלנה, שכן לטענתה היתה מחלוקת של ממש בדבר זכאות התובע וכספי הפיצויים שלא היו שנויים במחלוקת, שולמו לתובע במועדם. 4. ההכרעה א. על התובע הנטל להוכיח תקופת עבודתו ושיעור שכרו (דב"ע נד/23 - 3 חיים פרינס ואח' נ' נתי גפן ואח', פד"ע כו' 548). ב. התובע בתצהירו במקום עדות ראשית וכן בחקירתו בבית הדין, לא העיד על שעות עבודתו המדוייקות, אלא לראשונה נטען על ידי בא-כוחו בדיון, כי התובע עבד מידי יום משעה 07:00 עד 15:30. עולה מעדות התובע, כי הדפיס כרטיס נוכחות בכניסתו לעבודה וביציאה, אולם כרטיסים אלה אינם בחזקתו. לטענת הנתבעת בתצהיר המנכ"ל, כרטיסי העבודה צורפו לתלושי השכר של התובע מידי חודש בחודשו. התובע מעולם לא הלין על האמור בהם, והכרטיסים אינם נמצאים בחזקת הנתבעת, שכן נהגה להשמידם כעבור כחודשיים ימים (עדותו בעמוד 3 לפרוטוקול). כן העיד מנכ"ל הנתבעת, כי התובע ידע שעבד עפ"י שעות. ג. טענת התובע, כי שכרו החודשי לצורך חישוב זכויותיו הינו כ-4,000 ש"ח לא הוכחה, שכן עולה מתלושי השכר, כי משכורתו הנ"ל הינה בבחינת משכורת ברוטו הכוללת רכיבי שעות נוספות או החזר הוצאות נסיעה, אשר אין לכלול אותם במסגרת השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים (דב"ע נז/124 - 3 כאלק כימיקלס בע"מ נ' שרה פלד - לא פורסם, צוטט בספרו של מ. גולדברג/"דיני עבודה"/חלק ראשון, פרק 18, עמוד 24א). כמו כן חלק ממרכיבי השכר כפי שעולה מהאמור בתלושי השכר, אינם כלולים בתקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים בהתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד - 1964. ד. באשר לסיווגו של התובע - התובע לא השכיל להוכיח, כי היה "עובד במשכורת", היינו שעיקר גמול עבודתו משתלם על בסיס של חודש או של תקופה ארוכה יותר. כל שהוכח, כי מדובר בעובד "בשכר" - עובד שאינו עובד במשכורת (סעיף 12(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963. מעדותו של התובע, כי עבד עבודה רגילה ולעיתים עבד שעות נוספות, אין להסיק, כי מדובר ב"עובד במשכורת". כמו כן, מסגרת שעות עבודתו היומיות לא פורטו בכתב תביעתו, לא פורטו בתצהירו, אלא נשמעו מפי בא-כוחו במועד הדיון. בנסיבות אלה, יש לערוך חישוב פיצויי הפיטורים עפ"י שיעור שכרו הממוצע, כפי שנקבע בדב"ע נז/57 - 3 סנונית, הדגמות וקידום מכירות בע"מ - שולמית פרץ, פד"ע ל' 364). הנטל הראשוני מוטל על התובע להוכיח מהו שיעור שכרו לצורך בחינת חישוב פיצויי הפיטורים, ורק לאחר מכן עובר הנטל לנתבעת, כמעבידה, להוכיח, כי שילמה לתובע מלוא פיצויי הפיטורים. ה. התובע מבקש להסיק מהאמור בתלוש השכר לחודש 7/99, כי עבד 8 שעות יומיות, שכן ימי החופשה חושבו בתלוש הנ"ל עפ"י 8 שעות יומיות. כמו כן טוען שאם אכן קיבל שכר על בסיס שעה, היה עליו לקבל השכר במועד הקבוע בסעיף 10 לחוק פיצויי פיטורים, אולם קיבל שכרו במועד הקבוע בסעיף 9, היינו מועד לתשלום שכר חודשי. ו. עפ"י סעיף 24 לחוק הגנת השכר, על המעביד לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדיו והשכר ששולם להם, וכן חייב למסור לעובדיו, בכתב, פירוט שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו. מכח הסעיף הנ"ל הותקנו תקנות ע"י שר העבודה והרווחה בדבר ניהול פנקס שכר, ובין היתר, חובה על המעביד לפרט התקופה שלגביה ניתן השכר ורישום השכר הרגיל; התקופה או התקופות שבעדם שולם השכר; מספר ימי עבודה בתקופה שלגבי ניתן השכר ומספר ימי העבודה שבהם עבד העובד בפועל; השכר הרגיל; תשלומים אחרים ופירוטם (שעות נוספות, פדיון עבודה בשעות נוספות, דמי הבראה וכיוצ"ב). מעיון בתלושי השכר, אין כל פירוט בדבר היקף המשרה של התובע או האם מדובר בעובד יומי או חודשי (ניתן להסיק, כי אין מדובר בעובד חודשי מאחר ולא פורט היקף משרתו). אף לא צויין מחיר שעה. כלומר, הנתבעת הפרה את החובה המוטלת עליה למלא הפרטים הנ"ל בתלוש השכר שהינו בבחינת "פנקס שכר" לצורך העניין. אולם, עיון מעמיק בתלושי השכר מביא למסקנה, כי ניתן להסיק מהמפורט בהם, כי יום עבודתו של התובע, לצורך חישוב זכויותיו, הינו יום עבודה בן 8 שעות. כך עולה משיעור תמורת החופשה שפורטה בתלוש שכר חודש יולי 99, כך עולה מתמורה בגין שעות חג ששולמו לתובע בתלוש שכר לחודש יוני 99, וכך עולה מהשכר ששולם לתובע בגין שעות חג ושעות רגילות בגין יום בחירות בתלוש שכר לחודש מאי 99. אך יחד עם זאת הוכח, כי הסכומים שקיבל התובע ושפורטו בתלושי השכר, מהווים חישוב שכרו בגין ימי עבודה בפועל. כך גם עולה מפירוט הימים בגינם שולמה לתובע "תוספת סדום". תוספת זו שולמה עפ"י מספר ימי העבודה בפועל שעבד באותו חודש. ניתן להסיק כך מחלוקת שעות עבודתו הרגילות של התובע בכל תלושי השכר ל-8 שעות יומיות. התוצאה המתקבלת מחלוקה זו זהה לימי עבודה בגינם שולמה לתובע "תוספת סדום". לפיכך, עולה מתלושי השכר, כי לתובע שולם שכר בגין שעות עבודה רגילות בהם עבד בפועל, ולא השכיל להוכיח טענתו, כי מידי יום עבד 8 שעות עבודה בגינם זכאי לשכר רגיל. ז. ובאשר לשיעור השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים, יצויין, כי מעיון בתלושי השכר עולה, כי התובע קיבל מידי חודש תוספת סדום עפ"י ימי עבודתו בפועל, כלומר שכרו הרגיל כלל באופן בלתי מותנה תוספת זו, ויש לכלול תוספת זו בשיעור שכרו הקובע, שכן אין מדובר ב"תוספת". אמנם הצדדים לא טענו ישירות לפריט הנ"ל, אולם התובע טוען, כי יש לכלול כל התוספות שקיבל, אך לא השכיל להוכיח הטענה במלואה. כמו כן יש לכלול בשכרו הרגיל התמורה שקיבל התובע בגין ימי בחירה או שעות חג או ימי חופשה בגין החודש בו שולם התשלום, שכן אלה מהווים שכר עבודה רגיל לכל דבר ועניין, אלא שאין מדובר בעבודה בפועל, אך אין מחלוקת כי מדובר בתמורה שהינה חלק משכר עבודתו של התובע. אין לנכות מהשכר הקובע דמי חופשה שקיבל במהלך עבודתו, שכן דמי חופשה שיעורם בסכום השווה לשכרו הרגיל (סעיף 10 (א) לחוק), והתובע זוכה בדמי חופשה בגין שעות עבודתו הרגילות, להבדיל משעות עבודתו הנוספות, היינו בגין 8 שעות יומיות. כאמור, אין לכלול גמול בגין עבודה בשעות נוספות או תוספת אי העדרות או החזר הוצאות נסיעה בשכרו הקובע. גירסת התובע לא הוכחה בעילות אלה. 5. מכל שנאמר לעיל ועפ"י חישוב שערך בית הדין להלן שיעור שכרו הקובע לתקופה מ-9/98 עד 7/99: 7/99 - 18 ימים - 2,878.5 ש"ח (שכר עבור שעות רגילות, תוספת סדום ודמי חופשה). 6/99 - 22 ימים - 2,662.4 ש"ח (שכר עבור שעות רגילות, תוספת סדום ושעות חג). 5/99 - 18 ימים - 2,276.8 ש"ח (שכר עבור שעות רגילות, תוספת סדום ודמי חג). 4/99 - 16 ימים - 2,258.7 ש"ח (שכר עבור שעות רגילות, תוספת סדום, שעות חג וימי חופשה). 3/99 - 20 ימים - 2,378.6 ש"ח (שכר עבור שעות רגילות, תוספת סדום). 2/99 - 19 ימים - 2,259.7 ש"ח (שכר עבור שעות רגילות, תוספת סדום). 1/99 - 19 ימים - 2,259.7 ש"ח (שכר עבור שעות רגילות ותוספת סדום). 12/98 - 20 ימים - 2,372 ש"ח (שכר עבור שעות רגילות ותוספת סדום). 11/98 - 19 ימים - 2,197 ש"ח (שכר עבור שעות רגילות ותוספת סדום). 10/98 - 17 ימים - 1,847 ש"ח (שכר עבור שעות רגילות ותוספת סדום). 9/98 - 17 ימים - 2,016.2 ש"ח (שכר עבור שעות רגילות ותוספת סדום). סך משכורותיו של התובע לתקופה הנ"ל הינו 25,406.6 ש"ח ולפיכך שכרו הממוצע ברוטו לחישוב פיצויי פיטורים הינו בסך 2,310 ש"ח. 6. הצדדים אינם חלוקים על תקופת עבודתו של התובע, לפיכך זכאי התובע בגין תקופת עבודתו לפיצויי פיטורים בשיעור כולל של 23,100 ש"ח. התובע קיבל פיצויי פיטורים בשיעור 22,256 ש"ח, לפיכך זכאי ליתרת פיצויי פיטורים 844 ש"ח ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.12.99 עד לפרעון המלא בפועל. 7. אין מקום לזכות התובע בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, שכן הוכח, כי מדובר במחלוקת של ממש, והנתבעת שילמה לתובע במועד את הסכום שלא היה שנוי במחלוקת. 8. לפיכך דין התביעה להתקבל בחלקה, והנתבעת תשלם לתובע יתרת פיצויי פיטורים בשיעור 844 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.12.99 עד לפרעון המלא בפועל. בנסיבות אלה, כאשר רוב רובה של תביעת התובע נדחתה, וממילא התובע לא השכיל להוכיח עילת תביעתו, כי שכרו הקובע הינו בשיעור 4,000 ש"ח לחודש, מן הדין לזכות הנתבעת בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. לפיכך התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 2,000 ש"ח + מע"מ, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפרעון המלא בפועל. הצדדים רשאים לקזז החובות ההדדיים. 9. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין. דמי חופשה שנתית