השופט ת' אור: 1. עניינו של ערעור זה הוא בשאלה, אם זכאי המערער לדרוש תשלום דמי הסכמה או דמי חכירה מהוונים כאשר חברה החוכרת מקרקעין שבבעלותו מתמזגת עם חברה אחרת. 2. עיקרי העובדות הצריכות לעניין אלו הם: חברת בטוב בע"מ (להלן - בטוב) הינה החוכרת של חלקות 280 ו-356 בגוש 6688 שבבעלות המערער (להלן - החלקות). בין בטוב לבין המשיבה הוסכם על מיזוג שתי החברות, באופן שבטוב (החברה המעבירה) תחוסל ללא פירוק לאחר שתעביר למשיבה (החברה הנעברת או החברה הקולטת) את כל נכסיה והתחייבויותיה, וכנגד קבלת בעלי המניות בבטוב מניות במשיבה. לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הוגשה בקשה לאישור תכנית המיזוג כאמור, בה נתבקש בית המשפט גם להורות על העברת כל הנכסים וכל ההתחייבויות של החברה המעבירה אל החברה הקולטת בתוקף מיום 1.4.82. בין היתר, נתבקש בית המשפט: "לצוות על רשמי מקרקעין לרשום את המקרקעין הרשומים על שם החברה המעבירה על שם החברה הקולטת בכפיפות למשכנתאות וליתר הזכויות הרשומות לטובת צדדים שלישיים ובכפוף להסכמת מינהל מקרקעי ישראל". חברת בטוב והחברה המשיבה פנו לוועדת המיזוגים לפי פרק ז' לחוק עידוד התעשיה (מסים), תשכ"ט-1969, בבקשה לאישור מוקדם של המיזוג, ואישור כזה (על-פי סעיף 30 לחוק) ניתן להן ב-15.4.82, לאחר שהוועדה השתכנעה שנתקיימו התנאים הקבועים לכך בחוק. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה וציווה כמבוקש בה ביום 22.6.82. על-פי לשון הצו - "כמבוקש" - הוא חל גם על הציווי כלפי רשמי המקרקעין, כמצוטט לעל. לאחר צו המיזוג, פנתה המשיבה אל המערער וביקשה את הסכמתו לרישום החלקות על שמה. המערער התנה את הסכמתו בתשלום דמי הסכמה או בתשלום דמי חכירה מהוונים הפוטרים את החוכר מתשלום דמי הסכמה. ואכן, במכתבה מיום 9.11.82 אל המערער התחייבה המשיבה כלפי המערער כדלקמן: "הננו מתחייבים בזה כלפיכם להסכים לשלם מיד עם דרישה את כל דמי החכירה, כשהם מהוונים, (דמי היוון) עד סוף תקופת החכירה בהתאם לנוהלי מינהל מקרקעי ישראל, לגבי המקרקעין שיועברו לבר-טון תכנון וייצור בע"מ ('בר-טון') במסגרת המיזוג עם בטוב בע"מ ('בטוב') (חלקות 280 ו-356 בגוש 6638 ברחוב הברזל 24 ו-25 בתל-אביב". בתשובה למכתב זה מאותו תאריך, ועל יסוד האמור במכתב המשיבה, הודיע המערער על הסכמתו "להעברת זכויות בחכירה בנכסי המערערת האמורים לבר-טון במסגרת מיזוגה עם בטוב על פי צו בית המשפט מתאריך 22.6.82". בעקבות הסכמה זו בין הצדדים, ערך המערער חישוב של דמי החכירה המהוונים ולצורך זה ערך הערכה חדשה של המקרקעין. לטענת המשיבה, הופתעה מהתשלום שנדרשה לשלמו בעקבות הערכה מחדש זו, ומכל מקום, לא שילמה אותו. רק ב-1987, כשנדרשה לרשום משכנתא על החלקות כבטוחה להלוואה שעמדה לקבל, שבה ופנתה המשיבה לקבל את הסכמת המערער לרישום החכירה בחלקות על שמה ולרישום המשכנתא. המערער התנה את הסכמתו בקבלת דמי החכירה המהוונים. המשיבה לא הייתה מוכנה לשלם את הנדרש ממנה ופנתה לבית המשפט בעתירה למתן צו הצהרתי, על פיו אין המערער זכאי לדרוש דמי הסכמה או דמי חכירה מהוונים כתנאי לרישום החלקות על שם המשיבה או כתנאי לרישום משכנתא על החלקות. 3. לטענת המשיבה, במקרה מיזוג בין חברות אין המדובר בהעברת זכויות, אלא בפעולה מכוח צו של בית-משפט, ועל-כן לא חלה עליה חובת תשלום דמי הסכמה או דמי חכירה מהוונים למערער. בעניין זה הסתמכה המשיבה על פסק הדין שניתן בה"פ (נצ') 969/80 [5]. מוסיפה המשיבה וטוענת, שההסכמה בינה לבין המערער ביום 9.11.82, אשר מצאה ביטויה במכתבים הנ"ל, נעשתה מתוך טעות משותפת למשיבה ולמערער בדבר המצב המשפטי לאשורו. שתיהן סברו, שבמקרה מיזוג נדרשת הסכמת המערער וחלה חובת תשלום דמי הסכמה. אך הנחה זו מוטעית הייתה, ובשל טעות זו שבחוק - דהיינו אי-ידיעת המצב המשפטי לאשורו, כפי שהוברר לאחר מכן בפסק-דינו הנ"ל של כבוד השופט י' אברמוביץ - נכרת החוזה מיום 9.11.82. בנסיבות אלה, זכאית המשיבה לבטל את ההסכמה כאמור, ועתירתה כוונה לכך שבית המשפט יתיר ביטול זה ויראה את החוזה כמבוטל. טענות המשיבה נתקבלו על-ידי הערכאה הראשונה, וזו נתנה צו הצהרתי כמבוקש, על פיו על המערער להסכים לרישום החלקות על שם המשיבה ללא חובת תשלום דמי הסכמה או דמי חכירה מהוונים מצדה. בהחליטו כך, הלך בית המשפט בעקבות פסק הדין הנ"ל בה"פ (נצ') 969/80 [5], בה קבע כבוד השופט אברמוביץ, כשדחה את בקשת המינהל שם לתשלום דמי הסכמה במקרה של מיזוג, בעמ' 424 מול אות השוליים ד, לאמור: "התוצאה היא, כי העברת הנכסים לסוגיהם, וזאת במסגרת מיזוג, איננה בגדר מכירה. עסקינן בפעולת הקנייה הנעשית מכוח החוק והשונה מחל הסדר או הסכם שהצדדים יכולים לערוך ביניהם. מכל מקום, לא מדובר בהעברת נכסים מיד ליד, אלא שינוי צורה בלבד של אותה יישות כלכלית, כאשר בכל מקרה קיים העקרון של המשכיות...". כבר כאן יש להזכיר, שבשגגה נמסר לערכאה הראשונה שעל פסק-דינו הנ"ל של כבוד השופט אברמוביץ לא הוגש ערעור, ומהנחה זו יצא בית המשפט. היום יודעים אנו, שערעור כזה הוגש (ע"א 632/82 [1]), ובהסכמת הצדדים התקבל הערעור, פסק הדין בערכאה הראשונה בוטל, והתביעה שם נדחתה, לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה על חוזה חכירה חדש. תוצאה זו אינה מייתרת, כמובן, את הצורך לברר את המצב המשפטי לאשורו, כשהאמור בפסק-דינו של כבוד השופט אברמוביץ, על הנימוקים שבו, ראוי שייבחן גם הוא. 4. חוזי החכירה בין המערער לבטוב, שאת הזכויות על פיהם מבקשת המשיבה לרשום על שמה בעקבות פעולת המיזוג, כוללים תנאי בדבר הצורך בקבלת הסכמת המערער בכל מקרה של העברת זכויות החכירה. בחוזה האחד, זה המתייחס לחלקה 280, נקבע, ש"אסור ליוזם להעביר את זכויותיו או התחיבויותיו לפי חוזה זה או כל זכות או התחיבות הנובעות ממנו לאחר או אחרים בשלמות או באופן חלקי... מבלי לקבל את הסכמתה המוקדמת בכתב של הרשות". וכן נקבע, "שלפני מתן הסכמתה לפי פסקה (א) לעיל תהיה הרשות לערוך הערכה חדשה של השטח ולשנות את דמי החכירה בהתאם לגבי התקופה שלאחר מתן הסכמתה" (ראה בסעיף 16 של החוזה נספח ג' לבקשה). ובחוזה השני, זה המתייחס לחלקה 356, נאמר: "ירצה החוכר להעביר את זכויותיו לפי חוזה זה בשלמותן או בחלקן בצורה כל שהיא...או למסור חזקה או שימוש במלואו או בחלקו עליו לקבל לכך הסכמתו של המחכיר בכתב ומראש. המחכיר יכול להתנות את הסכמתו בתשלום דמי הסכמה בהתאם לאמור בסעיף קטן ד' להלן ומילוי יתר התנאים המקובלים אצל המחכיר בזמן מתן הסכמה".... (ראה בנספח ד' סעיף 18) על-פי חוזי חכירה אלה, אין החוכר רשאי להעביר את זכויותיו לפי חוזה החכירה, כולן או חלקן, לאחר ללא קבלת הסכמת המחכיר, והאחרון רשאי להתנות את מתן הסכמתו בקבלת דמי הסכמה או דמי חכירה מהוונים. לעניין קבלת דמי הסכמה על-ידי המערער במקרה של העברת החכירה על-ידי חוכר, יש להזכיר גם את "החלטות בדבר שיעור חלקו של מינהל מקרקעי ישראל בעלית ערך הקרקע בעת העברת זכות חכירה תש"ם-1980", אשר פורסמו בי"פ תש"מ מיום 20.6.80. בהחלטות אלה מוגדרת "העברת זכות חכירה ", המצדיקה קבלת דמי הסכמה, כ"העברתה של זכות חכירה במקרקעין או הסבתה בדרך כלשהי לאחר בתמורה או שלא בתמורה". המחלוקת בין הצדדים היא, אם המיזוג בין בטוב למשיבה, על פיו זכאית המשיבה לרישום הזכויות בחלקות על שמה, הינו בגדר העברת זכויות החכירה במובן חוזי החכירה הנ"ל מבטוב אל המשיבה, שאז יש למערער זכות לקבלת דמי הסכמה או דמי חכירה מהוונים. אין מחלוקת, שאם זכות כזו קיימת, גם התחייבות המשיבה מיום 9.11.82 תופסת, ואז בוודאי אין יסוד לטענת הטעות שבפי המשיבה. 5. המיזוג בו עסקינן הינו פעולה מרצון של שתי חברות, הרואות כאינטרס שלהן, כל אחת מטעמיה, להעביר (כנגד תמורה במניות בחברה הקולטת לבעלי המניות בחברה המעבירה) את נכסיה וזכויותיה של החברה המעבירה אל חברתה, בדרך שהחברה המעבירה מתחסלת לאחר מכן. הפעולה היא פעולה רצונית, בדרך של עריכת תכנית מקובלת ומוסכמת על שתי החברות, אשר על-פי הדין נדרש לה אישור בית המשפט. אכן, במסגרת אישורו את הסדר המיזוג רשאי בית המשפט ליתן הוראות כמפורט בסעיף 234 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (מקודם סעיף 118 לפקודת החברות). אך המדובר בהעברת זכויות אל החברה הקולטת, שנעשה קודם כול על יסוד הסכמה בין החברות הנוגעות בדבר. במיזוג כאמור אין מקום לומר, שהחברה הקולטת הינה אותה חברה מעבירה שאך שינתה זהותה. המדובר בגוף משפטי בעל זהות משלו, שהיה קיים קודם למיזוג כגוף בעל נכסים וזכויות וחובות משלו. מתוך עצם מהותו של המיזוג, הגורר העברת חכירה מגוף משפטי אחד אל גוף משפטי אחר - אפילו שהראשון "מתמזג" באחר כנגד קבלת מניות על-ידי בעלי מניותיו והתחסלות שלו - לא יכול להיות ספק, שהמדובר בהעברת זכויות חכירה מחוכר אחד אל משנהו. אכן, ברוח זו מדברת הפקודה (ראה בסעיף 234) על העברת נכסים מהחברה המעבירה לחברה הקולטת, ולא על שינוי זהות של החברה האחת, שמכוחו נעשית חברה אחרת בעלים של הנכסים. אין המדובר בשינוי זהות, אלא בהעברה מזהות משפטית אחת למשנה. 6. המיזוג בענייננו נעשה גם בהתאם להוראת חוק עידוד התעשיה (מסים) (להלן - חוק עידוד התעשיה). מיזוג על-פי חוק זה מתקיים, כשהמיזוג הוא לטובת משק המדינה וכשמטרתו העיקרית היא ניהול ותפעול מאוחד של המפעלים התעשייתיים של החברות המבקשות להתמזג וכשוועדת מיזוג, שהוקמה לפי החוק, משתכנעת בכך (ראה סעיף 30(א) לחוק). בהיות פעולת מיזוג כזו לטובת משק המדינה, מעניק החוק הקלות מס שונות בקשר לפעולה זו, כקבוע בפרק ז' של חוק עידוד התעשיה. אך על-פי נוסח החוק ברור שמיזוג כזה כרוך בהעברת נכסים מגוף אחד למשנהו. ניתן ללמוד זאת מהגדרת "מיזוג" שבחוק (ראה בסעיף 28 שלו), על פיה המיזוג כולל "העברת כל הנכסים וההתחיבויות של חברה תעשייתית אחת (להלן - חברה מעבירה) לחברה תעשייתית אחרת (להלן - חברה קולטת), או, של קבוצת חברות תעשייתיות (להלן - חברות מעבירות) לחברה אחרת שהוקמה לצורך המיזוג בלבד (להלן - חברה חדשה), כשהחברה המעבירה והחברה הקולטת, או החברות המעבירות, לפי הענין, הן כעלות מפעלים תעשייתיים בני קו ייצור אחד". במלים פשוטות, המדובר בהעברת נכסים מגוף אחד למשנהו. ניתן ללמוד זאת גם מכך שהמחוקק ראה לפטור מחובת תשלום מסים שונים את העברות הנכסים עקב המיזוג. אם לא היה מדובר בהעברת נכסים מגוף משפטי אחד למשנהו, לא ניתן היה בלאו הכי לגבות אותם מסים החלים על העברה. מהעובדה, שהמחוקק ראה לפטור מחובת תשלום מס, ניתן להסיק שהוא ראה בכך העברה. כך, למשל, באה הוראת פטור ביחס לתשלום מס שבח מקרקעין על השבח במיזוג (סעיף 38 לחוק עידוד התעשיה) וכן הוראה, על פיה "על העברת מקרקעין במיזוג לא תוטל אגרת העברת מקרקעין על פי פקודת העברת קרקעות ולא תוספת מס כמשמעותה בחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963" (סעיף 39 לחוק). ובמשתמע מכך: כשמקרקעין של חברה מעבירה מגיעים אל החברה הקולטת, דנים אנו בהעברת מקרקעין, הכפופה לחובת תשלום מס שבח ואגרת העברה (או תוספת מס), אך על-פי הוראת חוק מיוחדת שבחוק עידוד התעשיה חל פטור מתשלומי חובה אלה. ברוח זאת ראו זאת גם מציעי החוק לעידוד התעשיה. בדברי ההסבר לסעיפים 38-40 להצעת חוק עידוד התעשיה (מסים), תשכ"ט-1969, הדנים בפטור ממס שבח מקרקעין ומאגרת העברת מקרקעין ותוספת מס, נאמר, שם, בעמ' 291: "המיזוג עצמו כולל בחובו מספר פעולות המחייבות בתשלום מסים; העברת הנכסים של החברות המעבירות לחברה הקולטת או החדשה היא מכירה שחלה עליה חובת תשלום מס שבח על ידי המוכר ואגרת העברת מקרקעין על ידי הקונה. כמו כן יש הכרח או להגדיל את ההון של החברה הקולטת או לרשום חברה חדשה - פעולות המחייבות בתשלום אגרות הון ואגרות רישום לפי פקודת החברות וכן מס בולים על תזכיר ההתאגדות של החברה החדשה ועל דו"ח הקצאת המניות לבעלי המניות בחברות המעבירות. מאחר שהחוק מכוון לעודד מיזוגן של חברות תעשייתיות, מוצע לפטור את פעולות המיזוג מהמסים והאגרות המוטלים על עצם פעולת המיזוג". התייחסות דומה להעברת מקרקעי במיזוג כחייבת בתשלום מס רכישה ניתן למצוא בתקנה 19(2) לתקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה), תשל"ה-1975. על-פי תקנה זו, רשאי המנהל לחייב במס בשיעור נמוך מזה החל בדרך כלל במקרה העברת מקרקעין, אם השתכנע, שהמדובר בהעברה עקב מיזוג בין תאגידים (אפילו אין המדובר במיזוג שחוק לעידוד התעשיה חל עליו, שאז יש פטור מלא ממס רכישה). 7. לאור אופייה כאמור של פעולת המיזוג כפעולת העברת נכסים מחברה אחת למשנה, מתבקשת המסקנה, שבהעברת רישום זכויות החכירה מבטוב למשיבה בוצעה פעולת העברת זכויות במקרקעין, ופעולה זו כפופה להסכמת המערער. מסקנה זו מתבקשת מנוסח הסעיפים הרלוואנטיים בחוזי החכירה, כמצוטט לעיל, והיא מתיישבת עם הכוונה שביסוד התנאי בדבר הצורך לקבל את הסכמת המערער להעברת זכויות החכירה. למערער כבעל הקרקע מסורה הזכות לברר ולדעת, מי יהיה הגוף מקבל הנכסים, שמא אין הוא ראוי להיות חוכר של המקרקעין, מטעם זה או אחר. במקרים ראויים רשאי המערער לסרב ליתן את הסכמתו, וכשנותן הוא את הסכמתו רשאי הוא להתנות אותה בתמורה: "השאלה אינה... מניין למשיב הזכות לתבוע דמי הסכמה. השאלה היא מניין חובתו להסכים להעברת החכירה בלי להתנות תנאים? ... עלינו לצאת מההנחה שהמשיב לא היה מחויב לתת את הסכמתו, יהא אשר יהיה הקונה המוצע, ואם רשאי היה לסרב, אין זאת אלא שהיה גם רשאי לדרוש תמורה בעד הסכמתו" (ראה ע"א 585/68 [2], בעמ' 493). אמנם כן, בבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להסכים להעברת זכויות אם לאו, על המערער לעמוד גם בתנאי חוזה החכירה וגם במבחן יריעת הנורמות המיוחדת של המשפט הציבורי, אשר גם הן חלות עליו (ראה ע"א 15/87 [3] והאסמכתאות שם). אך אין מחלוקת, שאם נדרשת הסכמת המערער, והוא מתנה אותה בתשלום המקובל על-פי החלטות וכללים החלים על הכול - התנהגותו סבירה ואינה מצדיקה התערבות. כאן המקום להזכיר, שגם המשיבה ובטוב הבינו ופירשו את הסעיפים הרלוואנטיים בשטרי החכירה, המתנים את העברת החכירה בקבלת הסכמת המערער, כחלים על המיזוג שביניהן. זאת למדים אנו מבקשתן לאישור המיזוג שהוגשה לבית המשפט בטרם פנו אל המערער. בבקשה זו הן ביקשו את רישום מקרקעי בטוב על שם המשיבה "בכפוף להסכמת מינהל מקרקעי ישראל", ואמנם, בכפוף לכך אושר המיזוג בין השתיים. 8. כפי שנזכר לעיל, המשיבה סמכה טיעוניה על פסק הדין בה"פ (נצ') 969/80 [5] של כבוד השופט אברמוביץ. מהאמור לעיל ברי, שפרט לכך שעל-פי המוסכם בין הצדדים שם פסק הדין בוטל בערכאת הערעור, גם לעצם העניין אין לקבל את האמור בפסק הדין. שלא כקביעת בית המשפט, שם, בעמ' 424, על פיה מיזוג הוא "פעולת הקנייה הנעשית מכוח החוק והשונה מכל הסדר או הסכם שצדדים יכולים לערוך ביניהם" - מדובר בתכנית הסדר של מיזוג על-פי רצון הצדדים, הכוללת הסכמה בדבר הקניית נכסים. בית המשפט נדרש לאשרה, אך ההקניה היא על-פי הסכמת ולבקשת הצדדים. גם הקביעה, שאין המדובר בהעברת נכסים, אלא "בשינוי צורה בלבד של אותה יישות כלכלית" (שם), אינה יכולה לעמוד. כפי שהוטעם לעיל, נכסי בטוב הועברו אל המשיבה, אשר הייתה ונשארה בעלת ישות - גם משפטית וגם כלכלית - שונה מזו שהייתה הטוב. 9. עוד מסתמכת המשיבה על פסק הדין בע"א 203/71, 231 [4]. בעניין זה, אושרה לבנק זרובבל אגודה שיתופית מרכזית בע"מ, אשר הוקם כאגודה לפי פקודת האגודות השיתופיות, תכנית לארגון האגודה מחדש כחברת מניות בשם חברת זרובבל בע"מ, וזאת בהתאם לסעיף 256 לפקודת החברות (כיום סעיף 45 לפקודת החברות [נוסח חדש]). על-פי סעיף-קטן(6) של סעיף 256, "כל הנכסים, דניידי או דלא ניידי, במוחזק או בראוי, השייכים או המוקנים לאגודה שיתופית בתאריך רישומה כחברה בהתאם לסעיף זה, יעברו ויוקנו (SHALL PASS TO AND VEST) עקב הרישום לחברה כפי שנתאגדה לפי סעיף זה, בהתאם לזכות ולטובת ההנאה של האגודה בהם". התעוררה השאלה באותו עניין, מהי פעולת הרישום בפנקסי המקרקעין הדרושה עקב ארגון האגודה השיתופית בעלת המקרקעין כחברת מניות. בית המשפט קבע שם [4], מפי השופט לנדוי, שאין המדובר בעיסקה בין האגודה לחברה, וכי לפי סעיף 256(6) לפקודת החברות, נכסי האגודה יעברו ויוקנו לחברה, דהיינו מכוח החוק עצמו. לפיכך, אין המדובר ברישום עיסקה בפנקסי המקרקעין לפי סעיף 123(ב)(1) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אלא ברישום החלטה או צו שניתנו על-ידי רשות המוסמכת לכך לפי דין, דהיינו החלטת שר המשפטים לאשר את ארגונה מחדש של האגודה כחברה, כאמור בסעיף 123(ב)(2) לחוק. מעניין זה הסיק כבוד השופט אברמוביץ לעניין פרשת המיזוג שנדונה לפניו, והמשיבה אף היא מסתמכת לפנינו על פסק-דין זה. אך העניין שם שונה מענייננו בשניים. ראשית, שם המדובר בשינוי צורת התארגנות מבחינה משפטית של תאגיד - קודם היה מאורגן כאגודה שיתופית ולאחר מכן חברה- בלא שחל שינוי כלשהו בנכסיו. מה שהיה הוא שנשאר. בענייננו, עקב המיזוג מועברים נכסים שהיו בידי גוף משפטי אחד לאחר, ואין המדובר בשני תאגידים שרק צורת הארגון שלהם כגוף משפטי השתנתה. התוצאה מהמיזוג היא, שאל נוף משפטי שהיה קיים כבר קודם- המשיבה - הועברו מקרקעין, אשר לא היו לו קודם לכן. שנית, במקרה של הפיכת אגודה שיתופית לחברה, כפי שמדגיש השופט לנדוי שם [4], מעצם אישור הפעולה מועברים הנכסים כולל המקרקעין אל החברה, כאמור בסעיף 256(6) לפקודת החברות. והסיבה לכך ברורה: המדובר בתאגיד ששינה את צורת התארגנותו מבחינה משפטית, בלא שחל כל שינוי בנכסיו. לא כן המצב בתהליך של מיזוג, בו נדרשת החלטה על העברת הנכסים הן של הגופים המתמזגים והן של בית המשפט המאשר את המיזוג, כעולה מסעיף 234 לפקודת החברות [נוסח חדש]. על פסק הדין בע"א 203/71, 231 [4] נמתחה ביקורת במאמרם של ד"ר א' יורן ו-י' פלומין, "תיכנון מס במיזוג חברות" רבעון לענייני מסים ז (תשל"ב-ל"ג) 222, 235. אין צריך שנרחיב בעניין זה. לצורך ענייננו, די שנזכיר את דעת המחברים, על פיה: "דרך המיזוג הסטטוטורי היא אחת החלופות העומדות לרשות חברות החפצות להגיע לשילוב כלכלי ומישפטי ביניהן. אין, איפוא, לראות העברת נכסים במיזוג סטטוטורי כפעולה פחות רצונית ממכירת נכסים מחברה אחת לשניה" (שם). 10. על סמך כל האמור לעיל מתקבל בזה הערעור, פסק הדין של הערכאה הראשונה מבוטל בזה, ועתירת המשיבה לפסק-דין הצהרתי, כמבוקש על-ידיה, נדחית בזה. המשיבה תשלם למערער הוצאות בשתי הערכאות בסכום כולל של 8,000 ש"ח להיום. השופט ש' לוין: אני מסכים. השופט ד' לוין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור. חכירה