א.מהות הבקשה זו בקשה לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית. עניינה של התובענה כפול: עפ"י הנטען בבקשה, דמי הכינון שנגבו מהמבקש נגבו ללא היתר מאת המפקח על הביטוח, ומכאן שנגבו שלא כדין; דמי הכינון נגבו בסכום לא סביר, ומכאן שהם בטלים ו/או שיש לבטלם. ב.עובדות רלבנטיות וטענות כלליות עמדת המבקש - המבקש רכש מאת המשיבה פוליסה לביטוח מקיף של רכבו, מיום 1.2.2003 ועד ליום 31.1.2004 (להלן: "תקופת הביטוח"). במהלך תקופת הביטוח נפגע רכבו של המבקש בתאונה, ונגרם לו נזק בסכום של 12,593 ₪ כולל מע"מ, אשר אושר במלואו לתשלום ע"י המשיבה. המבקש חויב ע"י המשיבה לשלם השתתפות עצמית בגובה של 1,242 ש"ח, לו התחייב בחוזה, וכן חויב בדמי כינון (דמי ביטוח בשל השבת ערך) בגובה של 718 ש"ח. כשהחל המבקש בבירורים אודות דרך החישוב של דמי הכינון, העלה בירורו שניים: האחד - לטענתו, המפקח על הביטוח לא נתן היתר לגבות דמי השבת ערך, וזאת בניגוד לסעיף 25 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) התשמ"ו - 1986 (להלן: "תקנות הביטוח") שקובע שעל המפקח להתיר את השיעור. השני - בעורכו את התחשיב לפי הפוליסה, קרי: בשיעור של 0.75% מהנזק בניכוי סכום ההשתתפות העצמית בגין כל חודש, החל ממועד אירוע התאונה ועד למועד סיום הפוליסה של הביטוח המקיף, הוא הגיע לתוצאה הסופית שדמי הכינון מחושבים למעשה לפי שיעור של 9% לשנה. חישוב זה עולה על שיעור הפרמיה שהוסכמה בחוזה הביטוח שבינו לבין המשיבה, שהוא 5.7% ממחיר המחירון של הרכב שהיה בתוקף במועד עריכת הפוליסה, ומכאן טענתו ששיעור זה הינו בלתי סביר. בנוסף טען המבקש כי אופן החישוב המדויק לא פורט בסעיף 12 לחוזה הביטוח הדן בדמי כינון, ובכך המשיבה הטעתה אותו. עמדת המשיבה לטענת המשיבה, היא גבתה דמי כינון בהיתר מאת המפקח על הביטוח; בנוסף היא גורסת, שתחשיביו של המבקש לענין גובה דמי הכינון, - מוטעים ולא נגרם לו נזק , ומכאן שאין לו עילת תביעה; בנוסף טוענת המשיבה שאין המאטריה מתאימה לדיון בדרך של תובענה ייצוגית, הן עקב הצורך בדיון פרטני בכל תביעה ותביעה, והן עקב העובדה שהעותר בעצמו עד היום "קשור" באותו סוג פוליסה עם המשיבה, ביודעו את כל העובדות ששימשו בסיס לכתב התביעה מטעמו, ומכאן שהוא נעדר תום לב ודרך מקובלת, ואינו יכול לייצג את הקבוצה. ג.הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות והראיות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - האם ניתן היה לגבות דמי כינון? - האם המבקש הוטעה בעת החתימה על הפוליסה? - כיצד חושבו דמי הכינון, והאם ניזוק המבקש ע"י חישוב זה? - האם ראויה התובענה להתנהל כתובענה ייצוגית? ד.האם ניתן היה לגבות דמי כינון? ה ד י ן סעיף 25 לתקנון הפיקוח קובע: "לאחר ששילם המבטח תגמולי ביטוח למבוטח או לצד שלישי בשל מקרה ביטוח במשך תקופת הביטוח, ישיב המבטח את היקף חבותו לפי פוליסה זו לקדמותו כפי שהיה סמוך לפני קרות מקרה הביטוח; דמי הביטוח שעל המבוטח לשלם בעד השבת היקף הביטוח לקדמותו יחושבו: (1) כאשר שולמו תגמולי הביטוח לפי פרק א' לפוליסה - כאחוז מסכום תגמולי הביטוח ששולמו בשיעור שהתיר המפקח לאותו רכב לפי גילו ולתקופת הביטוח שנותרה ממועד קרות הביטוח ועד תום תקופת הביטוח על פי הפוליסה". מסעיף 25 לעיל עולה כי בטרם תחייב חברת ביטוח את מבוטחיה בדמי כינון, היא חייבת לקבל היתר מאת המפקח על הביטוח. במילים אחרות - אפילו חיובה היה נכון ברמה העקרונית, אפילו חיובה היה פחות מאשר בשנים קודמות/עתידיות, - יש צורך שהרגולטור יאשר מראש את דרך התחשיב ויקבע שהוא התחשיב הנכון. לא מקובלת עלי עמדת ב"כ המשיבה כי יש להחיל את חזקת תקינות הפעולה ביחסים שבין הרגולטור לבין המפוקח - חברת הביטוח, במובן זה שאילו הפעולה לא היתה תקינה היה הרגולטור מתריע על דרך התנהלות לא נאותה. יתר על-כן, מתפקידה של רגולציה להיות ברורה, חד משמעית ולא נתונה לפרשנות כזו או אחרת. מכאן, שהנחיותיה והוראותיה אמורים לטעמי להיות בכתב, כך שלא יהיה צורך לנהל משפט אם היה היתר אם לאו, ומהי דרך הפרשנות של מגעים עקרוניים שהתקיימו בין הרגולטור לבין חברת הביטוח. ניהול משפט מעין זה, מחטיא את עצם מהותה של רגולציה. ודוק: אין המדובר "בתיאוריה של הרגולציה", אלא ההיתר שניתן מטעמה אמור להיות הבסיס לגביית דמי הכינון. ישום הדין על הראיות - העיד מר צעיר הרים (עמ' 20 לפרוטוקול): "ש. בשנת 2000 אתה יכול להראות לי אישור מהמפקח על הביטוח שבו הוא מאשר נוסחה חדשה שמחליפה את הנוסחה שהיתה נהוגה לשיטתך מ- 97'? ת. לי אין מסמך כזה. ש. האם אתה יכול להראות לי בשנת 97' אישור מהמפקח על הביטוח שאומר אני מאשר לכלל נוסחת דמי כינון? ת. מכתב שמאשר את התעריף מ- 97 אני לא יכול להראות, אבל אני יכול להראות לך מכתבים בנושא עם המפקח. ש. אתה בתצהירך אומר שיתכן והיו אישורים בע"פ ולא בכתב. ת. נכון. ש. איתך היתה שיחה שבה אמר לך המפקח על הביטוח שהוא מאשר לך נוסחה מסוימת? ת. כן. זה היה ב 2004. לפני זה לא היתה שיחה כזו שאני זוכר. ש. מישהו אמר לך שישנה איזושהי נוסחה שאושרה בע"פ? ת. לא. ש. האם תעודת עובד הציבור נבדקה על ידך באופן אישי? ת. אני עברתי עליה. כשבדקתי את תעודת עובד הציבור מצאתי דברים שמתאימים ומצאתי דברים שלא מתאימים. ש. כאשר בדקת את תעודת עובד הציבור הזו, מצאת אישורים ספציפיים, קרי מכתב מהמפקח על הביטוח שהוא מאשר את דמי הכינון? ת. לא מצאתי". (ההדגשות שלי- ד.פ). המשיבה טוענת כי ניתן לה היתר כללי לגביית דמי הכינון בשנת 2002, ובאותה המתכונת אושרו נוסחאות כינון בשנים אחרות (1997 ו- 2004). לבקשת המבקש צורף נספח ז', שעניינו מכתב מאת משרד האוצר, אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון, בנידון החזרת היקף הביטוח לקדמותו. במכתב זה, רו"ח ענתבי יואב, שמשמש כמנהל תחום בביטוח כללי מציין כי לא נמצא בתיקם השיעור שהתיר, אם התיר, המפקח על הביטוח לאררט ע"פ סעיף 25 (1) לתקנות הפיקוח. לתשובת המשיבה, צורפה פנייה מאת הפיקוח על הביטוח שנשלחה אליה בשנת 2001, בו נתבקשה המשיבה להבהיר את נוסחת הכינון הנוהגת אצלה (נספח ד' לתשובה). המשיבה השיבה לפניה במכתב (נספח ה' לתשובה), בו הבהירה את אופן חישוב דמי הכינון הנהוג אצלה. בהמשך נתבקשה המשיבה למסור למפקח תעריפים נוספים הנהוגים אצלה בביטוח רכב- (רכוש). לטענת המשיבה בסעיף 38 לסיכומיה, מספר חודשים לאחר מכן ניתן לה היתר כללי לתעריפי ביטוח רכב- רכוש (נספח ז' לתשובה) המאשר את כל תעריפי הביטוח לשנת 2002. המשיבה גורסת בסיכומיה (בסעיף 38) כי: "מספר חודשים לאחר מכן ניתן למשיבה היתר כללי לתעריפי ביטוח רכב- רכוש (נספח ז' לתשובה), המאשר את כל תעריפי הביטוח לשנת 2002 (על אף שאיננו מציין שום תעריף ספציפי)". יש לציין כי נספח ז' נשלח אל מנכ"ל חברת המשיבה מאת הגב' ציפי סמט, המפקחת על הביטוח. בסעיף 1 למכתבה היא מציינת: "בתוקף סמכותי לפי צו הפיקוח על עסקי הביטוח (תכניות ביטוח חדשות ושינוי תכניות), התשמ"ב- 1981, אני מתירה בזה לכלל חברה לביטוח בע"מ את הפעלת נוסחת התעריף המצ"ב". כאן המקום לציין כי לנספח ז' לא צורפה נוסחת התעריף הנידונה, ועל כן לא ברור לגבי איזה נוסחת תעריף ניתן היתר, ובפרט- אם האישור הנידון ניתן לגבי שיעורם של דמי הכינון. יתרה מכך, טוענת המשיבה כי מדובר בהיתר כללי לביטוח רכב רכוש שאינו קשור כלל לשיעור ולגביית דמי הכינון, אולם מתוכן נספח ז' ומלשונו ברור כי מדובר באישור של נוסחת תעריף ספציפית ביותר (האמורה להיות מצורפת לנספח, אך לא צורפה) ואין עסקינן בהיתר כללי כפי שטוענת המשיבה. על כך נשאל מר צעיר הרים בפרוטוקול מיום 19.6.06 בעמ' 22: "ש. אתה טוען שההיתרים הם כלליים לכאורה ומאשרים משהו, אז אני מפנה אותך לנספח ז' לתצהירך, שם רואים אישור משנת 2002, היתר להפעלת נוסחת תעריף מצורפת, היכן הנוסחה? ת. אין לי אותה כעת". למכתב ששלחה המשיבה (נספח ה' לתשובת המשיבה) אל משרד האוצר בו פירטה את תעריפי ההשבה לקדמות, לא מופיע אישור בפועל מאת המפקח, מסקנה זו עולה גם מחקירתו הנגדית של מר צעיר הרים. צורפה תעודת עובד ציבור (מסומנת באות א') הנוגעת לפוליסה לביטוח הרכב המקיף של המשיבה. עובדת הציבור העידה: "אני החתומה מטה מעידה כי ביום 4.4.04 אושרה נוסחת דמי השבה לקדמות (להלן- נוסחת כינון) לכלל חברה לביטוח בע"מ. לא מצאנו בתיקנו נוסחת כינון שאושרה קודם לתאריך זה. יתכן כי בעבר אושרו נוסחאות כינון לביטוח רכב מקיף לכלל חברה לביטוח בע"מ, אך אין ברשותנו עדות לכך". (ההדגשות שלי- ד.פ). בתעודה נוספת של עובדת הציבור מיום 16.2.06 היא מעידה: "מעיון בתיקנו עולה כי החל משנת 1997 ועד שנת 2004 ניתנו לכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן- החברה) ההיתרים הבאים להפעלת תעריף בענף ביטוח רכב מנועי (רכוש וצד שלישי) (להלן- ענף ביטוח רכב רכוש): 1. ביום 24 בנובמבר 1997 ניתן לחברה היתר לערוך שינויים בתעריף בענף ביטוח רכב רכוש, בהתאם למתכונת שפורטה במכתבה של החברה לאגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון. במכתבה של החברה לא נכללה התייחסות לעניין דמי ההשבה לקדמות (דמי כינון). 2. ביום 17 בפברואר 2002 ניתן לחברה היתר להפעלת תעריף בענף ביטוח רכב רכוש בהתאם לנוסחת התעריף שצורפה לאותו היתר, ואשר הוגשה ע"י החברה. נוסחת התעריף האמורה לא כללה התייחסות לעניין דמי השבה לקדמות (דמי כינון). 3. ביום 4 באפריל 2004 ניתן לחברה היתר להפעלת תעריף בענף ביטוח רכב רכוש, בהתאם לנוסחת התעריף שצורפה לאותו היתר, ואשר הוגשה ע"י החברה. נוסחת התעריף האמורה כללה התייחסות לעניין דמי השבה לקדמות (דמי כינון). (ההדגשות שלי- ד.פ) מסקנה- מהאמור לעיל, כי גם לעמדת המפקח אישוריו לעניין דמי כינון צריכים להיות בכתב. בהיעדר כתב יתכן ונוצרה המסגרת הכללית המאפשרת אישור, ברם המפקח על הביטוח לא אישר את דמי הכינון, מלפני ה- 4 באפריל 2004, עפ"י הוראות הדין. לכן, אינני מקבלת את טענות המשיבה לעניין האישורים בע"פ. לעניין מתן ההיתרים הכלליים, גם עמדה זו אינה מקובלת עלי, מכיון שמנוסחם של האישורים הנ"ל, ניתן להבחין כי מדובר באישורים ספציפיים. המשיבה טוענת כי יחסי המבטחת והמפקח "אינם מעניינו של המבקש". אני דוחה טענה זו. אי מתן ההיתר ע"י המפקח על הביטוח למשיבה, אכן מקים עילה, מכיוון שהמשיבה פעלה בניגוד לקבוע בסעיף 25 לתקנות הפיקוח, שהוא הסעיף המאפשר נורמטיבית קביעת גובה דמי הכינון. מתן היתר ע"י המפקח על הביטוח הוא מעניינו של ציבור המבוטחים. מתן ההיתר מסייע לפיקוח נאות על התעריפים שגובות המבטחות, ולהסדרתו. מסקנת ביניים - למשיבה לא ניתן היתר לענין גובה דמי הכינון, מכאן שלא היתה מוסמכת לגבות דמי כינון בכלל ולכן גם מתייתר הדיון בסוגיה האם דמי הכינון שנגבו הם סבירים אם לאו. ה.האם נגרם למבקש נזק - או שאלת עילת התביעה ה ד י ן אקדים ואומר כי ביום 1.3.2006 התקבל בכנסת חוק התובענות הייצוגיות התשס"ו - 2006 (להלן: "החוק"). סעיף 45 לחוק מחיל את הוראותיו על בקשות לאישור תובענה ייצוגית ועל תובענות ייצוגיות, שתלויות ועומדות לפני בית המשפט ביום פרסום החוק. מכאן שהחוק חל על תובענה זו. סעיף 3(א) לחוק קובע את גדר הסמכות של בימ"ש זה בהפנותו אותו לתוספת השניה לחוק התובענות הייצוגיות. תוספת זו לענייננו קובעת בסעיף 2 כי: "תביעה נגד מבטח, סוכן ביטוח או חברה מנהלת, בקשר לעניין, לרבות חוזה ביטוח או תקנון קופת גמל, שבינם לבין לקוח, לרבות מבוטח או עמית, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". סעיף 4(א)(1) לחוק קובע שיכול להגיש תובענה ייצוגית: "אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א) המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה". יישום הדין לענייננו אין מחלוקת בין הצדדים, שבמידה ואדם תובע נזקים, הוא צריך להוכיח את נזקיו. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי למבקש יש עילה בתביעה, מאחר וממנו נגבו דמי כינון. מאחר וחוק התובענות הייצוגיות החדש, אינו קובע ייחוד הדיון (כפי שהיה בעבר) למתכונת מסוימת של דין, אזי גביה ביתר במקרה הנוכחי, הינה בניגוד לדין, ומהווה, לכן עוולה ו/או עשיית עושר שלא כדין. טוען ב"כ המשיבה כי המבקש היה, במקרה הטוב אדיש, ובעצם מה שהנחה אותו לעתיד, דבר שמשליך גם על העבר, זה חישוב כלכלי טהור, ולראיה גם כיום הוא קשור עם המשיבה בפוליסת ביטוח. לא מצאתי פגם בכך. אציין בתחילת דברי כי כיום אין מחלוקת שחישוב דמי הכינון העדכני אושר ע"י המפקח על הביטוח. אדם אמור לבצע כל חישוב כלכלי טהור שברצונו לעשות, ובתנאי שהוא מודע לכך שהמצע לחישוב הוא נכון, כן, אמיתי. האם היה המבקש מודע לכך? טוען ב"כ המשיבה כי המבקש לא היה מודע לפרטי דמי הכינון, ומכאן מסקנתו שאם לא היה מודע, גם לא היה יכול להיות מוטעה, וחסר הקשר הסיבתי בין המצג אם היה לבין התוצאה של הנזק שנגרם לו, אם נגרם. איני רואה עמו עין בעין את המצב. ביחסים שבין חברת הביטוח לבין המבוטח חלים יחסי אמון, ויש אומרים גם יחסי אמון מיוחדים. אם נתייחס "לחלקה" של המשיבה במעגל יחסי האמון, נאמר כי הם מבוססים על כוחה של חברת הביטוח ,על המאטריה המיוחדת והקשה בה היא עוסקת ועל חישוביה המורכבים. הפרט אמור לצאת מנקודת ההנחה, שבנוסף לרגולטור שאוזכר לעיל המפקח על פעילותה שתהיה לפי הדין, אזי גם החברה, מכוח הוראות תום הלב והדרך המקובלת, תפעל לפי הדין והנחיות הרגולטור. הנחה בסיסית זו, מנחה אותו בהתקשרות, מכיוון שלא תמיד הוא יוכל לבקר ולהבין את מלוא החישובים והמצב העובדתי - משפטי הנכון לצורך ההתקשרות עמה. ודוק: התקשרות עם חברת ביטוח, לא יוחדה רק למשפטנים או פילוסופים, אלא היא לחם חוקם גם של רבים אחרים, במקצועות מבוקשים ויום-יומיים. מכאן שהמבקש יכול בהחלט לצאת מנקודת ההנחה בדבר חזקת תקינות פעולתה של חברת הביטוח, הן באשר לעצם גביית סכומי דמי הכינון, מבחינת חובתה כלפיו ומבחינת היות הנושא בפיקוח הרגולטור, והן מבחינת החישוב , שאמור להתאים להוראות הפוליסה. יתר על כן, במקרה הנוכחי, מאחר וקבעתי שהמשיבה לא היתה יכולה לגבות דמי כינון ללא היתר מאת המפקח, והיתר כזה לא היה בנמצא, - לא ראיתי מקום להיכנס לתחשיבי הצדדים , מכיון שהנזק הקיים הוא מלוא דמי הכינון שנגבו מהמבקש, ו/או מאחרים, ללא ההיתר. לענין זה אין נפקות לכך אם חישובו של המבקש היה נכון אם לאו. לענין זה אין גם נפקות לכך אם המבקש כלכל את צעדיו בהתאם למצגים שהוצגו לו. המחוקק גילה את דעתו, כי בעסקי ביטוח, הוא זה ששומר על האזרח הקטן למול חברות הביטוח. מאחר והדין הוא מן המפורסמות, אזי אפילו אם רק בדיעבד התגלה למבקש שהמשיבה לא שמרה על הוראות הדין במקרה הנוכחי, הוא בהחלט יכול היה להניח, בעת התקשרותו עם חברת הביטוח, כי חברה מעין זו הנתונה לפיקוח, גם היא וגם הרגולטור אכן מקיימים את הפיקוח לפי הוראות הדין, ומכאן שברגע שמוצעת לו פוליסה היא תקינה, ברגע שנעשה חשבון הוא לפי אמות מידה מפוקחות, וברגע שמשולם לו תשלום, זה התשלום הנכון. לכן אם המבקש יצא מנקודות הנחה אלה, נוצר הקשר הסיבתי בין התקשרותו עם חברת הביטוח, לבין הנזק שנגרם לו, בעקבות התקשרות זו. בין אם נצא מנקודת ההנחה שהחוק הוא מן המפורסמות, כך שהמבקש ידע ידיעה קונסטרוקטיבית אודות חוסר תקינותה של המשיבה, ובין אם נצא מנקודת ההנחה, שהמשיבה היתה חסרת תום לב בכך שלא דאגה לאישור בכתב של המפקח בדבר גביית דמי כינון, עפ"י הוראות תקנות הפיקוח, - נגיע לאותה מסקנה, קרי: המבקש יכול היה להסתמך על אחת משתי אפשרויות אלה; הסתמכותו גרמה לו נזק, הנזק הוא דמי כינון שנגבו ממנו ללא היתר כדין. מסקנה - למבקש עילת תביעה בגובה תשלום דמי הכינון ששילם, המייצגים את נזקו. ו.המולאו שאר התנאים לאישור התובענה כתובענה ייצוגית? משהוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, אשר עילתה נכנסת בגדר רשימת העילות המנויות בתוספת השנייה לחוק, והמבקש נכנס בגדר אחת מהחלופות המנויות בסעיף 4 (א) לחוק, עליו לעמוד גם בתנאי סעיף 8 לחוק. בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו התנאים שלהלן: 1. התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה הסוגיה העיקרית העומדת בבסיסה של התובענה, נוגעת לחזקת תקינות פעולתה של חברת הביטוח, באשר לגביית סכומי דמי כינון והתאמתם לתנאי הפוליסה, לאישור שאמור להינתן עפ"י הדין, וכן לחובתה של המשיבה כלפי המבוטחים. אין ספק כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט משותפות. בנסיבות המתוארות לעיל, ישנה אפשרות סבירה בהחלט שהשאלות השנויות במחלוקת יוכרעו בתובענה לטובת חברי הקבוצה. התובענה מבוססת על הוראות חוק מפורשות, ונתמכת בתעודות עובד ציבור, אשר מאששות את טענות המבקש. עפ"י הדין והפסיקה, על המבקש להכיר בתובענה כייצוגית, להראות כי סיכויי הצלחת תובענתו סבירים (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו בע"מ, (פ"ד נא (2) 312). שלב האישור הינו שלב מקדמי, ואינו דיון מלא בתובענה גופה (רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט (5) 774), לפיכך סיכויי ההצלחה אותם יש להוכיח, הם ברמה של: "אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה". בסעיף זה עומד המבקש. 2. התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין בירור התביעה כתובענה ייצוגית, היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, ועונה גם על האינטרס הציבורי, נוכח היעילות והחיסכון של כל הצדדים והן של בית המשפט. הבאת עניינם של כלל חברי הקבוצה בדרך התובענה הייצוגית, הינה הדרך ההוגנת, היעילה והנאותה ביותר, באשר היא תרכז תביעות מרובות בתובענה אחת. באמצעותה תושג אחידות בהחלטות בית המשפט ויימנע ריבוי התביעות בנידון. כיום, אין דרישה בחוק המתייחסת לגודל הקבוצה, אולם יש לבחון אם גודלה של הקבוצה מצדיק את הגשת התביעה בדרך של תובענה ייצוגית. כאשר מספר התובעים הוא גדול וקשה לזהותם, הסכום קטן, יתקיים בד"כ תנאי זה, מכיוון שסביר להניח כי ללא בירור התובענה כך, לא תתברר המחלוקת כלל. גם כאשר הקבוצה מונה מספר מועט יחסית של תובעים ייתכן כי הדרך ההוגנת והיעילה להכרעה במחלוקת הינה בדרך התובענה הייצוגית, אם משום שקיים קושי לאתר את התובעים, או אם משום שהתובעים חוששים להגיש תביעה פרטנית, שכן בית המשפט עלול להטיל עליהם הוצאות שונות, או למוחקה בבחינת היותה זוטי-דברים. יש להניח כי רבים מחברי הקבוצה כלל אינם מודעים לעצם קיומה של הפגיעה בזכויותיהם ולהיקפה, וגם מסיבה זו לא יפנו לבית המשפט. החוק במתכונתו החדשה קובע מנגנון מפורט להגשתה ולניהולה של התובענה הייצוגית. התובענה הייצוגית היא כלי רב עוצמה המממש את מטרותיו: היא מסייעת למימוש זכות הגישה לבתי המשפט ע"י כך שקיימת אחידות בכללי התובענות הייצוגיות, ההגנות על זכויות הפרט משתכללות, ובנוסף, זהו גם כלי לאכיפת הדין ולהרתעה מפני הפרתו; התובענה הייצוגית מעניקה מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין ותורמת לניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות. השופטת ט' שטרסברג כהן ברע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ, (פ"ד נז (3) 220) (להלן: "עניין א.ש.ת") קובעת: "לתובענה הייצוגית השלכות כלכליות וחברתיות משמעותיות. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. בכך מגנה היא על אינטרס היחיד שנפגע ושאיננו מגיש תביעה בשל הטרחה וההוצאות הכרוכות בכך". חוק התובענות הייצוגיות מבטא מגמה מוצהרת, המעניקה פתחון פה לניזוק הקטן, לממש את זכויותיו. תחום שזכה להרחבת עילות התביעה הוא התחום הצרכני, אשר מאפשר, בין השאר, הגשת תביעות ייצוגיות כנגד מבטחים. נתבעים אלה מטבע הדברים מתקשרים עם מספר עצום של לקוחות שלכל אחד מהם נגרם בד"כ נזק קטן יחסית. מספר התובעים הגבוה והנזק המועט יחסית שנגרם להם, מונעים הגשת תביעות עצמאיות ואינדיבידואליות, ומצדיקים את השימוש במנגנון התובענה הייצוגית. אין מחלוקת כי אחת ממטרותיה של התובענה הייצוגית היא לאפשר לאותן "תביעות קטנות" שעלולות להימחק על הסף בבתי המשפט בהיותן De Minimis להתנהל בבתי המשפט. כמו כן, תובעים רבים יעדיפו לעיתים שלא לתבוע בשל הסכומים הנמוכים וכן יהיו כאלה שלא ירצו להתמודד עם תביעות בבית המשפט ולהשקיע בניהולן את המשאבים הדרושים. 3. קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת נוסחו של החוק החדש אינו מייחד את התנאים לתובע בלבד, ויש לבחון אם הם מתקיימים גם במייצג. סעיף 8 (א) (3) לחוק קובע כי "הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על ההחלטה בעניין זה". יש לקחת בחשבון שעניינה של הקבוצה ינוהל וייוצג באופן היעיל והטוב ביותר ע"י נציג ראוי והולם: "התובענה הייצוגית היא כלי רב עוצמה, שהפעלתו במקרה שאינו מתאים עלולה להביא לתוצאה שאינה רצויה. היותו של תובע תובע הולם על פי החוק נדרש לא רק כדי להגן על העוסק אלא גם על קבוצת הצרכנים עצמם, שפסק דין בתובענה הייצוגית יהווה מעשה בית דין כנגדם". (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, עמוד 50 (מהדורה שביעית, 2003). במקרה דנן, תנאי זה מתקיים, והמבקש שהיה מודע לנושא ומיצגיו יכולים לעמוד בהגדרה זו. 4. קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב מטבעם של הדברים, הדרישה לייצוג ההולם מופנית כלפי עורך הדין המייצג, ודרישת תום הלב מופנית כלפי התובע. לעניין הייצוג ההולם, עורך הדין המייצג צריך להראות שיש לו את הכישורים הנדרשים לניהול התובענה באופן שישרת נאמנה את כלל חברי הקבוצה. במקרה דנן, התביעה נשענת על עילות תביעה ראויות ומבוססות ונראה כי תנאי זה מתקיים בעניינינו. לעניין תום הלב של המבקש- מטרת התביעה הינה לתקן את העוול שנגרם למבקש ולחברי הקבוצה ולהשיב להם את הסכומים שנגבו מהם שלא כדין. לא קיים ניגוד אינטרסים בין המבקש לכלל חברי הקבוצה אותם הוא מבקש לייצג. בנוסף, הנטל להוכחת טענה מסוג זה מוטל על הטוענים אותה, קרי על המשיבה. כאשר טוענת המשיבה כי מניעיו של המבקש מעידים על חוסר תום לב, מוטל עליו הנטל לשכנע את בית המשפט בטענה זו. המשיבה לא הרימה נטל זה. במקרה שלפנינו קיים יסוד סביר בהחלט להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייצוג וינוהל בתום לב. הגנה על נתבע שיציבותו הכלכלית עלולה להיפגע- משיקולי ביהמ"ש סעיף 8 (ב) (2) לחוק קובע: "הוגשה בקשה לאישור נגד גוף המספק שירות חיוני לציבור, תאגיד בנקאי, בורסה, מסלקה או מבטח, ושוכנע בית המשפט כי עצם ניהול ההליך כתובענה ייצוגית צפוי לגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותיו של הנתבע או לציבור בכללותו, כתוצאה מפגיעה ביציבותו הכלכלית של הנתבע, לעומת התועלת הצפויה מניהולו בדרך זו לחברי הקבוצה ולציבור, ולא ניתן למנוע את הנזק בדרך של אישור בשינויים כאמור בסעיף 13, רשאי בית המשפט להתחשב בכך בבואו להחליט אם לאשר תובענה ייצוגית". ההגנה המוענקת בסעיף 8 (ב) (2) לחוק מוענקת מתוך דאגה לאינטרסים של הציבור הנזקק לשירותיו של הגוף המספק שירותים חיוניים לציבור ולאינטרסים של הציבור בכללותו בלבד. הגנה זו נובעת מהמתח השורר בין הרצון להרתיע את המשיב מפני הפרת חובותיו מראש (Ex Ante) לבין החשש מפני פגיעה בציבור עקב הסנקציה שתופעל עליו בדיעבד (Ex Post). עצם היותו של השירות "חיוני" מחייבת את הגוף לספק שירות ראוי תוך כדי עמידה בסטנדרטים גבוהים של שירות וחובות הגינות כלפי הציבור. טול דוגמא- בעבר מוכר לא היה מחויב לגלות לקונה מגרעות או ליקויים במוצר או בשירות המוענקים לו, והקונה היה צריך להיזהר (Caveat Emptor); לימים העיקרון השתנה וניתן לומר כי הכלל השתנה ל- Caveat Vendor "ייזהר המוכר". צא ולמד- על המשיבה מוטלת חובת הגינות כללית ובכלל זה- לגלות מידע מהותי. בנוסף, יש לשים לב גם לחובת האמון המוגברת החלה בין מבוטח ומבטח. בית משפט זה קבע ב- ת"א בורובסקי דניאלה נ' מנורה בע"מ- חברה לביטוח, (דינים מחוזי לג (4) 114): "איסור ההטעיה הוא חד וברור- כל תכליתו להבטיח את זכות המבוטח וחירותו לבחור את המוצר הביטוחי המתאים לו באמת. חירות לבחור- משמע, בחירה על בסיס מידע מלא ומבוסס. לאור מסגרת נורמטיבית זאת חלה על חברות הביטוח חובת זהירות מוגברת מפני הטעיית הלקוח. מכאן צומחת חובת גילוי מוגברת של חברות הביטוח. חוזה הביטוח מהווה דוגמה מובהקת לחוזים המחייבים דרגה גבוהה מן הרגיל של אמון, של גילוי ושל תום לב- הווה אומר- "מירב הנאמנות" מהצדדים". מאפיינים אלה המצדיקים עמידה בסטנדרטים גבוהים מצדיקים את חשיפת המשיבה לאחריות באמצעות התובענה הייצוגית. סעיף 8 (ב) (2) לחוק מונה חמישה תנאים מצטברים בהתקיימם תינתן ההגנה למספק השירות החיוני: ראשית, נדרש כי עצם ניהול ההליך כתובענה ייצוגית צפוי לגרום לנזק; שנית, על הנזק להיות חמור; שלישית, הנזק אמור להיגרם לציבור הנזקק לשירותיו של הנתבע או לציבור בכללותו; רביעית, דרוש כי הנזק ייגרם בעקבות פגיעה ביציבותן הכלכלית של הנתבע; חמישית, יש להביא בחשבון את הנזק שנגרם לעומת התועלת הצפויה מניהול ההליך כתובענה ייצוגית לציבור ולחברי הקבוצה. בכל הנוגע לנזק העלול להיגרם למשיבה: המשיבה לא העלתה טענה זו. אין נתונים מספיקים על מנת לקבוע בנידון. לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי בעניינינו התנאים לאישור התובענה כייצוגית התקיימו. לאור כל האמור לעיל אני קובעת: במסגרת הקבוצה הרלבנטית ייכללו מבוטחים שהיתה ברשותם פוליסת ביטוח מקיף לרכב של כלל ביטוח, טרם ניתן האישור מאת המפקח על הביטוח לגבייתם (האישור ניתן ביום 04.04.2004), בתקופה של 7 השנים שקדמו להגשת התובענה (החל מחודש יוני 1997 ועד למועד הגשת התביעה). המבקש ובאי כוחו ייצגו את הקבוצה הנ"ל. עילות התובענה והשאלות המשפטיות הן כפי שהוגדרו בפלוגתאות של דיון זה. הסעדים הנתבעים הם: סעד כספי להשבה וצו למתן חשבונות. אני מורה לצדדים לנסח הודעה לעיתונות בדבר אישור התובענה כייצוגית, ולהגישה לאישור ביהמ"ש תוך 30 יום מהיום. ימי הפגרה נמנים במספר הימים. לאור האמור, דין הבקשה להתקבל. המשיבה תשלם למבקש שכ"ט עו"ד בגין בקשה זו בסכום של 40,000 ₪ פלוס מע"מ. כינון