1. התביעה שלפנינו עניינה עתירתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי הלנת שכר, גמול עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, הוצאות נסיעה, דמי מחלה, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ופיצוי בגין הפרת חוזה ועגמת נפש. 2. הנתבעת היתה, במועד הרלוונטי לתביעה, חברה המספקת שירותי שמירה ואבטחה. במהלך חודש נובמבר 2012 ניתן צו פירוק כנגד הנתבעת. 3. התובע עבד בנתבעת כעובד שעתי מיום 1.1.05 ועד ליום 13.10.07. טענות הצדדים 4. לטענת התובע, הוא הועסק בנתבעת כשומר. לטענתו, במשך כל תקופת העסקתו, הנתבעת לא שילמה לו גמול עבודה בשעות נוספות ושעות שבת ושילמה לו מדי חודש את שכר העבודה באיחור, בניגוד להוראות חוק הגנת השכר. התובע טען כי התריע פעמים רבות על הפגיעה בזכויותיו וכי לאחר שלא שולמה לו, כמו גם לעובדים אחרים, משכורת חודש אוגוסט 2007, הודיע לנתבעת במכתב בא כוחו מיום 30.9.07, על התפטרותו בדין מפוטר עקב הרעה משמעותית ומוחשית בזכויותיו. התובע טען כי מאחר ושכרו השעתי הורכב משכר בסיס ושעות השלמה ששולמו לו באופן קבוע, יש לראות בשעות ההשלמה כחלק משכר הבסיס ולחשב זכויותיו על בסיס שכר שעתי בסך 22 ש"ח, שכר יומי בסך 208.5 ש"ח ושכר חודשי בסך 4,092 ש"ח. לטענת התובע, נוכח נסיבות התפטרותו, הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 11,389 ש"ח ותמורת הודעה מוקדמת בסך 4,092 ש"ח. כן טען כי נוכח הלנות השכר הקבועות בשכרו, שבשיאן אף הגיעו לאיחור של למעלה מחודש בתשלום השכר, יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר בסך 23,837 ש"ח. עוד טען התובע לזכאותו לגמול בגין עבודה בשעות נוספות שלא שולם לו במשך כל תקופת העסקתו, בסך של 16,132 ש"ח וכן לדמי חגים שלא שולמו לו בסך של 5,817 ש"ח. התובע טען כי במשך תקופת העסקתו קיבל רק חלק מדמי החופשה ודמי ההבראה להם היה זכאי, ועל כן עתר לתשלום פדיון יתרת חופשה בסך של 4,251 ש"ח ודמי הבראה בסך 1,511 ש"ח. כמו כן, לטענתו, הנתבעת שילמה לו החזר הוצאות נסיעה חלקי בלבד בסך 4,560 ש"ח ועל כן עתר ליתרת החזר הוצאות נסיעה בסך של 2,120 ש"ח. בנוסף טען התובע כי היה בחופשת מחלה בחודש 2/07 וכי לא שולמו לו מלוא דמי המחלה להם היה זכאי ועל כן טען לזכאותו להפרש דמי מחלה בסך 1,282 ש"ח. עוד טען התובע כי הנתבעת לא הפרישה עבורו כספים לפנסיה ולתגמולים, בהתאם לחובתה על פי צו ההרחבה בענף השמירה ועל כן עתר לתשלום סך של 8,239 ש"ח בגין אי ההפרשה לפנסיה ובצירוף הפסד המס שייגרם לו בגין קבלת הסכום ברוטו עתר לסך של 11,947 ש"ח. בנוסף עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בגין התנהלותה חסרת תום הלב בכך שהלינה את שכר עובדיה באופן שיטתי וגרמה להם להתפטר מבלי לשלם להם פיצויי פיטורים. 5. לטענת הנתבעת, התובע עבד אצלה כשומר (בהמשך נטען כי עבד כמוקדן) בחלקיות משרה, בשכר מינימום שעתי, בהתאם לשעות עבודתו בפועל, עד לחודש 10/07, עת התפטר. הנתבעת טענה כי התובע מעולם לא פנה אליה בטענה כי לא שולם לו שכרו או בכל טענה אחרת, לפני ששלח לה את מכתב ההתפטרות מיום 30.9.07 בו הודיע על הפסקת עבודתו מיום 11.10.07. לטענת הנתבעת, מאחר והתובע התפטר מיוזמתו ומרצונו החופשי, אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים. הנתבעת טענה כי נוכח המועדים הנקובים במכתב ההתפטרות, התובע הוא שהפר את חובתו ליתן לה הודעה מוקדמת מספקת טרם התפטרותו ועל כן היא זכאית לקזז מכל סכום שייפסק לזכותו, ככל שייפסק, דמי הודעה מוקדמת. לטענתה, לתובע שולמו מלוא הכספים והזכויות להם הוא זכאי על פי דין ובמועד הקבוע בחוק, וככל שייקבע כי הנתבעת איחרה בתשלום, אי התשלום נעשה עקב טעות כנה, בתום לב ומפאת מחלוקת של ממש. הנתבעת טענה כי לתובע שולמו שעות נוספות תחת הכותרת "שעות השלמה", דמי הבראה, דמי חופשה והוצאות נסיעה, כפי שעולה מריכוזי השכר שצירפה לכתב ההגנה. מכל מקום, לטענתה, מרבית התביעה לתשלום דמי חופשה ודמי הבראה התיישנה. הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לדמי חגים בגין שלושת חודשי העבודה הראשונים וכי הוא לא עבד יום לפני ויום אחרי החג ועל כן אינו זכאי לתשלום ימי חג ולחלופין, שולם לו שכר עבור ימי חג בהם עבד. לטענת הנתבעת, התובע לא מסר לה אישורי מחלה בזמן אמת כנדרש בתקנות ואף לא צירפם לכתב התביעה ועל כן אינו זכאי לתשלום דמי מחלה. על פי הנטען, צו ההרחבה בענף השמירה אינו חל על הנתבעת ובנוסף, מאחר והתובע סירב להפריש את חלקו לקרן הפנסיה נבצר ממנה להפריש עבורו כספים. הנתבעת טענה כי טענות התובע בדבר עגמת נפש והפרת חוזה עם עובדים אחרים נטענו ללא כל ביסוס או אסמכתא וכי מכל מקום, לבית הדין אין סמכות לדון ברכיב זה. תצהירים ועדויות 6. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהיר משלים. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות של מר רזי רזניק, מנהל בנתבעת (התצהיר החליף תצהיר קודם שהוגש על ידי הגב' ריקי שרעבי) ושל מר אהרון עמר, סמנכ"ל הכספים של הנתבעת. התובע ומר רזניק העידו במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בפנינו. כן העיד מטעם התובע מר איגור גורליק, שעבד עמו ומר איתן אשבל, שניהל את מוקד הנתבעת מחודש 8/04 ועד חודש 10/08. דיון והכרעה שכרו של התובע 7. אין חולק כי התובע היה עובד שעתי. הנתבעת טענה כי התובע השתכר שכר מינימום שעתי שהתעדכן מעת לעת (סעיף 7 לתצהיר מר רזניק), בעוד התובע טען כי הובטח לו ששכרו יהיה גבוה ב- 1 ש"ח משכר המינימום השעתי שהיה נהוג באותה העת. גם העד מטעם התובע, מר גורליק, העיד כי הובטח לו ששכרו יהיה גבוה ב- 1 ש"ח משכר המינימום השעתי שהיה נהוג באותה העת. 8. מעיון בתלושי השכר עולה כי אין בהם פירוט של שכר העבודה השעתי או של מספר שעות העבודה שהתובע עבד מדי חודש ועל כן לא ניתן ללמוד מתלושי השכר מה היה שכרו השעתי של התובע. עם זאת, הנתבעת צירפה לכתב ההגנה דוחות שנתיים ובהם פירוט הנתונים והזכויות ששולמו לתובע בכל חודש (נספח א' לכתב ההגנה). תחת הכותרת "כמויות" בתחתית הדוחות, מופיעות שעות העסקתו של התובע מדי חודש. מעיון בנתונים שהוצגו באשר להכנסות התובע אל מול שעות עבודתו עולה, כי בשנת 2005 התובע השתכר שכר שעתי ממוצע של 18.9 ש"ח, בעוד שכר המינימום השעתי באותה שנה עמד על 17.93 ש"ח, בשנת 2006 השתכר התובע שכר שעתי ממוצע של 22.11 ש"ח בעוד שכר המינימום השעתי באותה שנה החל ב- 17.93 ₪ והסתיים ב- 19.28 ₪, ובשנת 2007 השתכר התובע שכר שעתי ממוצע של 21.37 ש"ח בעוד שכר המינימום השעתי באותה שנה החל ב- 19.28 ש"ח והסתיים ב- 19.95 ש"ח. 9. משכך, בין אם הובטח לתובע תשלום שכר שעתי העולה על שכר המינימום ובין אם לא, מהנתונים המופיעים בדוחות עולה כי לתובע שולם בפועל שכר שעתי הגבוה לפחות ב- 1 ש"ח משכר המינימום שהיה נהוג באותה העת. לאור האמור, החישובים בפסק דין זה ייעשו על פי השכר השעתי הממוצע שהתובע השתכר בתקופת עבודתו, בגובה 21 ש"ח. היקף המשרה של התובע 10. התובע טען כי עבד בהיקף משרה של 97% בשנת 2005, בהיקף של 100% משרה בשנת 2006 ובהיקף של 94% בשנת 2007. התובע צירף לתצהירו סידורי עבודה (נספח ז' לתצהיר) שנערכו על ידי מר אשבל (ר' עדות מר אשבל, עמ' 2, ש' 18-22) שעל בסיסם חישב את שעות עבודתו. הנתבעת, מנגד טענה כי התובע עבד בהיקף משרה של 85% (ר' סעיף 7 לתצהיר מר רזניק). כשנשאל מר רזניק בחקירתו הנגדית כיצד הגיע לחישוב אחוז המשרה הנטען השיב "חישוב שנעשה במשרדי. אני לא יודע איך הגעתי לזה."(עמ' 15 לפרוט', ש' 14). 11. הנתבעת לא סתרה את הנתונים המופיעים בסידורי העבודה שהוצגו על ידי התובע ולא הציגה כל תחשיב התומך בגרסתה בעניין אחוזי המשרה של התובע, כשמהדוחות המצורפים לכתב ההגנה עולה כי התובע עבד לכל הפחות ב- 90% משרה ובצירוף שעות ההשלמה, בהיקף העולה על 100% משרה. 12. משכך, אנו מקבלים את גרסת התובע לעניין אחוזי משרתו וקובעים כי עבד בהיקף משרה של 97% בשנת 2005, בהיקף של 100% משרה בשנת 2006 ובהיקף של 94% בשנת 2007. הסעדים הנתבעים פיצויי הלנת שכר 13. סעיף 1 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 מגדיר 'שכר מולן' כ"שכר עבודה שלא שולם עד ליום הקובע" כאשר 'היום הקובע' הוא ה- "יום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה או הקצבה לפי סעיפים 9, 10... לפי הענין...". סעיף 10 לחוק הגנת השכר קובע כי המועד לתשלום שכר העבודה לעובד שמשכורתו משתלמת על בסיס שעתי במשך כל החודש, יהיה בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק הגנת השכר. סעיף 9 לחוק קובע כי שכר העבודה ישולם "עם תום החודש בעדו הוא משתלם". לאור האמור לעיל, בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, היה על הנתבעת לשלם את שכר התובע בסוף כל חודש עבודה, כאשר השכר יחשב למולן אם שולם לאחר היום התשיעי בחודש העוקב. 14. התובע טען כי הנתבעת הלינה את שכרו כמעט מדי חודש בחודשו. הנתבעת מנגד, טענה כי שכרו של התובע, כמו גם שכר יתר עובדיה, שולם להם במועד ולא יאוחר מהיום ה- 9 לכל חודש קלנדרי. 15. התובע צירף לתצהירו תדפיסי חשבון בנק (נספחים ג' לתצהיר) מהם עולה כי ההפקדות של משכורותיו בוצעו במשך חודשים רבים באיחור רב. הגם שתדפיסי חשבון הבנק אינם מצביעים בהכרח על מועד העברת ההמחאה לידי התובע כי אם על מועד הפקדת ההמחאה, סביר להניח כי עובד קשה יום כדוגמת התובע, המשתכר שכר הגבוה במעט משכר המינימום, ימהר ויפקיד את ההמחאות בגין שכרו מוקדם ככל שניתן לאחר העברתן לידיו. בנוסף, התובע צירף העתק המחאה לתשלום משכורת חודש אפריל 2007 ממנה עולה כי תאריך הפרעון היה מאוחר בהרבה לתאריך התשלום הנדרש על פי חוק (ר' נספח ב1 לתצהיר התובע). כמו כן, התובע צירף לתצהירו מכתב בחתימת מר רזניק המופנה לעובדים בו הנתבעת מודה באיחור בתשלום שכר העובדים ומודה להם על סבלנותם (נספח ב' לתצהיר). 16. מעבר לאמור, מר גורליק, שעבד עם התובע העיד כי "המשכורות לא היו משולמות בזמן" (עמ' 6, ש' 23). גם מר אשבל, מנהל המוקד, אישר בעדותו כי היו איחורים בתשלום המשכורות לעובדים. מר אשבל, שהיה חלק מהשרשרת במסירת ההמחאות לעובדים, ציין אמנם כי בדרך כלל התשלומים השתלמו עד ל- 9 בחודש, אולם בהמשך ציין כי "היו מקרים שהמשכורות שלהם נדחו על ידי החברה עצמה, הכוונה ליבטח" (עמ' 3 לפרוט', ש' 20). מר אשבל אף העיד כי זכור לו שהתובע פנה אליו והלין על העיכוב בקבלת שכרו (עמ' 4, ש' 13-14) ובהמשך ציין כי "הטענה העיקרית זה היה הלנת שכר שהם קיבלו את המשכורות מאוחר" (עמ' 4, ש' 18). גם לגבי העד מר גורליק העיד מר אשבל "את העניין של איגור אני לא הכי זוכר, יחד עם זאת היו לו טענות יותר בעניין של הלנת שכר" (עמ' 5, ש' 11-12). הוכחה נוספת לתשלום המשכורת באיחור היא מכתבו של עורך דינו של התובע מיום 30.9.07 בו הלין על כך שהתובע טרם קיבל משכורת בגין חודש אוגוסט 2007 (נספח ד1 לתצהיר). 17. לאור האמור, על יסוד העדויות והראיות שהוצגו בפני בית הדין ומאחר והנתבעת לא הציגה כל ראיה לתשלום משכורות התובע במועד, אנו קובעים כי התובע הרים את נטל ההוכחה בדבר הלנת שכרו. 18. משהנתבעת לא הציגה כל תחשיב נגדי לתחשיב התובע, מקובלת עלינו הטבלה שערך התובע ובה נתונים באשר למשך האיחור בתשלום השכר ותחשיבי ההלנות החודשיות, ועל כן, אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום סך של 23,837 ש"ח בגין פיצויי הלנת שכר. גמול עבודה בשעות נוספות 19. ככלל, על פי הפסיקה ובטרם תוקן חוק הגנת השכר, על התובע גמול שעות נוספות הוטל הנטל להוכיח את מספר השעות שבהן עבד בפועל, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק לתובע סכום קצוב: "התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר-ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על-מנת שבית-הדין יוכל לפסוק סכום קצוב." (דיון לב/32-3 (ארצי) מרלן פרוימוביץנ' דן בר-אדון פד"ע ד 39, 43). לאחר התיקון בחוק הגנת השכר (תיקון מס' 24), על המעביד הוטל הנטל להוכיח את מספר השעות שאותן עבד העובד. במקרה דנן העסקתו של התובע הייתה בתקופה שקדמה לתיקון חוק הגנת השכר, ועל כן על התובע הנטל להוכיח שעבד בשעות נוספות ואת מספרן או לכל הפחות מתכונת עבודה קבועה. 20. התובע טען כי במשך כל תקופת עבודתו, הוא לא קיבל תשלום עבור השעות הנוספות בהן עבד, בעוד הנתבעת טענה כי לתובע שולם מלוא הגמול בגין עבודה בשעות נוספות תחת רכיב שנקרא "שעות השלמה". 21. התובע צירף לכתב התביעה טבלה (נספח ו') שהתבססה על פירוט משמרותיו בימים 21.9.07 - 6.10.07, ועל בסיסה טען לזכאותו לסך של 16,132 ₪ בגין שעות נוספות. לא ברור כיצד ערך התובע את תחשיבו וכיצד הגיע לסכום הנתבע על בסיס הטבלה שצורפה. בסעיף 15 לתצהירו ערך התובע טבלה אחרת על בסיסה טען לזכאותו לגמול עבודה בשעות נוספות בסך 24,047 ש"ח. בטבלה זו פירט התובע שעות עבודה שלטענתו ביצע, כשהערכים המצויינים בה תחת הכותרות "שעות נוספות שלא שולמו" ו"שעות שבת וחג שלא שולמו" בחלק גדול מהחודשים, אינם סבירים בעליל (ר' לדוגמא הנתונים שצויינו בחודשים ספטמבר 2005 - מאי 2007 ובחודשים אוגוסט 2007 - ספטמבר 2007). טבלה זו הועתקה באופן כמעט מלא לסיכומי התובע בהם נטען לזכאות לגמול עבודה בשעות נוספות בסכום של 25,127 ש"ח. 22. נוכח אי ההתאמה שבין הנתונים המופיעים בכתב התביעה לנתונים המופיעים בתצהיר התובע ובסיכומיו ותחשיביו הבלתי ברורים והבלתי סבירים של התובע בעניין השעות הנוספות בהן עבד, אנו קובעים כי לא ניתן להסתמך על תחשיביו לעניין השעות הנוספות אותן ביצע לטענתו, ועל כן התובע לא הוכיח את מספר השעות הנוספות בהן עבד, ככל שעבד. התובע אף לא טען וממילא לא הוכיח כי עבד במתכונת עבודה קבועה כשבחקירתו הנגדית אף אישר באופן ברור כי לא עבד במתכונת עבודה קבועה (ר' עדותו, עמ' 8 לפרוט', ש' 18-20). 23. מעבר לאמור, כמפורט בתלושי השכר ובדוחות השנתיים, לתובע שולם כמעט מדי חודש רכיב בשם "שעות השלמה", שלטענת הנתבעת, היווה תשלום בגין השעות הנוספות שביצע התובע. רכיב זה לא שולם לתובע באופן קבוע מדי חודש בחודשו, כי אם בסכומים משתנים ולעיתים לא שולם כלל, כשבחודשי החגים ניכר כי מספרן של שעות ההשלמה היה גבוה יותר מבחודשים אחרים, דבר המחזק את המסקנה כי מדובר היה בתשלום בגין שעות נוספות וחגים. מעבר לאמור, ברי כי מעביד לא ימהר לשלם לעובדיו כספים מעבר לנדרש על פי חוק, שלא בגין ביצוע עבודה, ומאחר והתובע לא השכיל להוכיח כי יש לראות ב"שעות ההשלמה" חלק משכר הבסיס שלו, אנו קובעים כי יש לראות ב"שעות ההשלמה" תשלום בגין שעות נוספות. 24. משכך, התובע לא הוכיח כי לא שולם לו גמול בגין השעות הנוספות בהן עבד, ועל כן, דין תביעתו לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות - להידחות. פדיון חופשה 25. בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 מעביד חייב לנהל פנקס חופשה בו ירשמו בין היתר מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם. כמו כן, הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה שנטל העובד ובדבר ימי החופשה שנצברו לזכותו של העובד מוטל על המעביד (דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט נ' קסטנר,פד"ע ג' 215). 26. התובע טען כי במהלך תקופת עבודתו לא שולמו לו מלוא דמי החופשה להם היה זכאי. הנתבעת טענה כי התובע קיבל את מלוא דמי החופשה להם היה זכאי, בהתאם להיקף משרתו וכן טענה כי זכאותו לדמי חופשה התיישנה. 27. בפסק הדין בעניין ע"ע (ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שרותים בע"מ (27.3.2006), קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי העילה לפדיון חופשה נוצרת עם סיום יחסי עובד-מעביד וכי עובד המגיש תביעתו תוך פחות משלוש שנים מיום הקמת העילה, רשאי לתבוע את מלוא דמי פדיון החופשה שהגיעו לו ביום סיום יחסי עובד-מעביד. על פי פסק הדין בעניין ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה (8.10.2007), בעת סיום יחסי עובד-מעביד, עומדים לזכות העובד, ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת. מאחר והתובע הגיש תביעתו כחצי שנה בלבד לאחר סיום העסקתו, ומאחר ותקופת העסקתו של התובע בנתבעת עמדה על 33.4 חודשים בלבד, ברי כי תביעת התובע לדמי חופשה לא התיישנה ודין טענת הנתבעת בעניין זה - להידחות. 28. על פי סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, עובד זכאי ל- 14 ימי חופשה בגין כל אחת מארבע השנים הראשונות לעבודתו. מאחר ובשנת 2005 עבד התובע בהיקף משרה של 97%, בשנת 2006 עבד בהיקף משרה של 100% ובשנת 2007 בהיקף של 94%, בגין תקופת עבודתו זכאי היה התובע לסך הכל 38.5 ימי חופשה בסך של 6,468 ש"ח (38.5 ימים X 8 שעות X 21 ש"ח). מעיון בתלושי השכר וריכוז משכורות התובע, עולה כי לתובע שולמו בחודש 8/06 דמי חופשה בסך 1,520.52 ש"ח ובחודש 8/07 דמי חופשה בסך 1,604.16 ש"ח ובסך הכל במשך תקופת עבודתו שולמו לו דמי חופשה בסך 3,124 ש"ח. 29. מששולמו לתובע במהלך תקופת עבודתו דמי חופשה בסך של 3,124 ש"ח בלבד, התובע זכאי לתשלום יתרת חופשה בסך של 3,344 ש"ח. פדיון דמי הבראה 30. על פי הוראות צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה גם לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את קצובת ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו. בהתאם לצו ההרחבה, עובד זכאי ל- 5 ימי הבראה בגין השנה הראשונה לעבודתו ול- 6 ימי הבראה בגין השנה השניה והשלישית לעבודתו. החל מחודש 7/2005 עמד תעריף יום הבראה על סך של 307 ש"ח, ומחודש 7/06 עמד תעריף יום הבראה על סך של 318 ש"ח. 31. על פי צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, עובד זכאי לדמי הבראה לאחר שהשלים את שנת עבודתו הראשונה. בהתאם לתלושי השכר והדוחות השנתיים שצורפו לתיק, לתובע שולמו בחודש 8/06 דמי הבראה בסך של 1,530 ש"ח ובחודש 8/07 סך נוסף של 1,530 ש"ח. מאחר והתובע החל לעבוד בנתבעת בחודש ינואר 2005, יש לראות את התשלום ששולם לו בחודש 8/06 כתשלום בגין שנת עבודתו הראשונה ואת התשלום ששולם לו בחודש 8/07 כתשלום בגין שנת עבודתו השניה. משכך לתובע, לא שולמו מלוא דמי ההבראה להם היה זכאי במשך תקופת עבודתו. 32. כמפורט לעיל, בשנת 2005 עבד התובע בהיקף משרה של 97% ועל כן היה זכאי לדמי הבראה בסך של 1489 ש"ח (5 ימים X 307 ש"ח X 0.97 משרה) בגין שנת עבודתו הראשונה. בשנת 2006 עבד בהיקף של 100% משרה ועל כן היה זכאי לדמי הבראה בסך של 1,875 ש"ח ( 307 X 6 חודשים + 318 ₪ X 6 חודשים). בשנת 2007 עבד בהיקף של 94% ועל כן זכאי היה לדמי הבראה בסך 1,405 ש"ח (9.4/12 חודשים X 6 ימים X 318 ש"ח X 0.94 משרה). בסך הכל התובע זכאי היה לדמי הבראה בסך 4,769 ש"ח ומששולמו לו במהלך תקופת העסקתו 3,060 ש"ח, נותרה לזכותו יתרה של 1,709 ש"ח. 33. מאחר וסכום התביעה ברכיב זה הועמד על סך של 1,511 ש"ח ומשבית הדין אינו פוסק מעבר לסכום הנתבע - אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום יתרת דמי הבראה בסך 1,511 ש"ח. פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה 34. התובע טען כי הנתבעת לא הפרישה עבורו כספים לפנסיה ותגמולים בניגוד להוראות צו ההרחבה בענף השמירה ועל כן עתר לתשלום הסכומים שהיה על הנתבעת להפריש עבורו במשך תקופת עבודתו בצירוף הפסדי מס. הנתבעת אישרה כי לא הפרישה עבור התובע כספים לפנסיה. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי הוראות צו ההרחבה אינן חלות עליה ובסיכומיה טענה כי הוראות הצו אינן חלות על התובע משום ששימש כמוקדן. כן טענה כי מאחר והתובע סירב להפריש את חלקו לקרן הפנסיה נבצר ממנה להפריש את חלקה. 35. צו ההרחבה בענף השמירה חל על "כל עובד שכיר בעבודת שמירה, וכן כל עובד שכיר המועסק בעבודת כפיים אצל מעביד בענף השמירה". הצדדים חלוקים באשר למהות תפקידו של התובע בנתבעת. תחילה נטען כי התובע הועסק בנתבעת כשומר ובהמשך נטען כי הוא הועסק כמוקדן. בין אם התובע הועסק כשומר במוקד ובין אם כמוקדן, מדובר בתפקיד שנמצא במסגרת ענף השמירה והאבטחה והנתבעת הינה חברה אשר תחום עיסוקה במתן שירותי שמירה ואבטחה, ומשכך חלות על הצדדים הוראות צו ההרחבה בענף השמירה. 36. על פי פסיקת בית הדין הארצי, אין בעמדתו של העובד בעניין ההפרשות, כדי לשנות מחובתו של המעסיק להפריש עבורו כספים לפנסיה, כפי שנקבע בעניין ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אפרים (12.11.08): "החובה להעביר תשלומים לקרן פנסיה המוטלת על המעסיק על פי הוראת צו ההרחבה בענף השמירה היא מוחלטת, ואינה מותנית בהסכמתו או בהעדפתו של העובד. הוראת צו ההרחבה היא הוראה קוגנטית, ואין כל תוקף להסכמתו של העובד לוותר על זכותו מכוח צו ההרחבה. כשם שהמעביד אינו מבקש את הסכמתו של העובד לנכות משכרו מס הכנסה או דמי ביטוח לאומי, כך אין רלוונטיות להסכמתו של העובד להעביר ניכויים לקרן הפנסיה על פי הוראות צו ההרחבה, ועל המעביד להעביר לקרן הפנסיה הן את חלקו והן את חלק העובד. נוכח האמור, אף אם התובע סירב להפריש את חלקו לקרן הפנסיה, כנטען על ידי הנתבעת, אין בכך כדי לגרוע מחובתה להפריש עבורו את הכספים המחוייבים מכוח צו ההרחבה. 37. צו ההרחבה מטיל חובה על המעביד להפריש 5% משכרו של העובד לקרן פנסיה לשם הבטחת זכויותיו. מכוח צווי ההרחבה להגדלת תשלומי המעסיק לפנסיה מקיפה ולפנסיית יסוד, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה בענף השמירה עומד כיום על 6% משכר העובד. 38. מאחר ואין מחלוקת כי הנתבעת לא הפרישה עבור התובע כספים לקרן פנסיה, ובהעדר אפשרות להעביר כיום בפועל את התשלומים לקרן הפנסיה, זכאי התובע לתשלום פיצוי בגובה הסכומים שהיה על הנתבעת להפריש עבורו, בשיעור 6% משכרו בתקופת עבודתו. התובע לא הציג כל הסבר לתחשיב שביצע בכתב התביעה ובתצהירו ועל כן נתבסס בחישובנו על הנתונים שהוצגו בפנינו. על בסיס הנתונים המופיעים בדוחות השנתיים שצורפו לכתב ההגנה, שכרו של התובע בתקופת עבודתו עמד על 112,052 ש"ח ועל כן התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ב סך של 6,723 ש"ח (6% X 112,052 ש"ח). 39. באשר לטענת התובע בדבר זכאותו לתשלום הפסדי המס שייגרמו לו עקב קבלת הסכום ברוטו - מדובר בהתדיינות אשר מקומה בין התובע לבין פקיד השומה אצל רשויות המס, ולפיכך, אנו דוחים את תביעת התובע בכל הנוגע להפסדים הנוגעים למיסוי. דמי חגים 40. התובע עתר לתשלום 10 ימי חג בהתאם לצו ההרחבה בדבר הרחבת הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל . הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח זכאותו לימי חג, כשלטענתה, הזכאות היא לכל היותר ל- 9 ימי חג, והתובע לא הפחית מתביעתו ימי חג שחלו בשבת וימי חג שהתובע לא עבד בסמוך להם. 41. סעיף 7 לצו ההרחבה קובע לעניין דמי חגים כדלקמן: "א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה, שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג) אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא עבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת. ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג". הצו חל "על כל העובדים והמעבידים בישראל, בענפי העבודה המפורטים בתוספת השניה", ובתוספת זו נכלל גם ענף "שמירה ואבטחה" למעט: "עובדים שלגביהם נקבעו הוראות עם תנאים עדיפים בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם". ההסכם הקיבוצי המיוחד בענף השמירה, שהוראותיו הורחבו בצו ההרחבה על "כל עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה", מיטיב עם העובדים לעומת הוראותיו של צו ההרחבה הכללי בכך שאינו מתנה את הזכאות לדמי חגים בתנאים, בין כאלו הקשורים באי היעדרות העובד בסמוך לחג, ובין אם לעניין תחולתם בשבת. 42. הגם שבענייננו, התובע טען לזכאותו לדמי חגים מכוח צו ההרחבה שהרחיב את הוראות הסכם המסגרת ולא מכוח צו ההרחבה בענף השמירה, לדעתנו בהתאם להוראות הצו, יש להחיל את ההוראות המיטיבות עם העובד, דהיינו ההוראות שנקבעו בצו ההרחבה בענף השמירה. נוכח האמור, התובע זכאי לתשלום בגין 10 ימי חג עבור כל שנת עבודה וללא תנאי של אי-היעדרות בסמוך לחג ו/או תחולה בשבת. 43. הנתבעת לא הציגה כל ראיה לכך ששולמו לתובע דמי חגים במהלך תקופת העסקתו, ועל כן, אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום דמי חגים בגין 27 ימים (0.97 אחוזי משרה בממוצע X 10 ימים X 2.78 שנים) ובסך הכל 4,536 ש"ח (27 ימים X 8 שעות X 21 ש"ח). הוצאות נסיעה 44. צו ההרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, נכון למועד סיום העסקתו של התובע (שנת 2007), קבע כי שיעור החזר הוצאות הנסיעה, החל מיום 1.7.2004, יהיה עד 21.14 ש"ח ליום עבודה. כן נקבע בצו כי: "3. כל עובד, הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות, עד המכסימום האמור בסעיף 2 בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש העובד בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו. 4. הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי, או כרטיס מינוי חודשי מוזל, ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה". 45. הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה בעניין הזכאות לדמי נסיעות מוטל על העובד. על העובד נטל ההוכחה להוכיח מה היו הוצאותיו ומתי הוציא אותן בפועל (דב"ע נו/3-64 צדוק ויולט נ' גאולה בלדב (10.9.96)). במידה ולא הוכיח העובד את הוצאותיו, לא קמה לו הזכות שהמעביד ישתתף בהם. על אף זאת, בתי הדין לעבודה נוהגים בגמישות רבה עם העובד בכל הקשור לדרכי הוכחת הוצאות הנסיעה לעבודה ונפסק כי לצורך הוכחת הזכאות לדמי נסיעה, די באמירה כללית של העובד כי לא קיבל נסיעות, כאשר ברור כי לאור מקום עבודתו המרוחק של העובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע אליה (דב"ע נא/60-3 עטאללה בלוט נ' עזרא לוי ובניו בע"מ, פד"כ כג 409). 46. התובע טען לזכאותו לתשלום הוצאות נסיעה בגין כרטיס "חופשי חודשי" בסך 200 ש"ח לכל חודש עבודה. הנתבעת לא הכחישה את זכאותו של התובע להחזר הוצאות נסיעה אלא שלטענתה, לתובע שולמו מלוא הוצאות הנסיעה להן היה זכאי, כשעל פי הנטען, בחודשים מסויימים עבד במספר מצומצם של משמרות שלא הצדיק תשלום "חופשי חודשי". 47. הגם שהתובע לא הציג כל נתונים באשר למרחק מקום מגוריו ממקום עבודתו ולא הוכיח את הוצאות הנסיעה שנגרמו לו, מאחר והנתבעת עצמה אינה חולקת על זכאותו להחזר הוצאות נסיעה, אנו יוצאים מנקודת הנחה כי התובע נזקק לתחבורה ציבורית על מנת להגיע למקום עבודתו. הנתבעת לא הצביעה על חודשים ספציפיים בהם מספר המשמרות בהן עבד התובע הצדיק תשלום החזר נסיעות הנמוך מערכו של כרטיס "חופשי חודשי" באותה העת, כשעל פי סידורי העבודה שצורפו לתצהיר התובע והדוחות שצורפו לכתב ההגנה, עולה כי במרבית החודשים עבד התובע בהיקף משרה של 94% ומעלה, כפי שפורט לעיל. 48. משכך, מקובלת עלינו טענת התובע בדבר זכאותו להחזר הוצאות נסיעה בגובה כרטיס "חופשי חודשי" שעלה באותה העת 200 ש"ח. התובע זכאי היה אפוא במשך תקופת עבודתו להחזר הוצאות נסיעה בסך 6,680 ש"ח (33.4 חודשים x 200 ש"ח). 49. מאחר ועל פי תלושי השכר וריכוז נתוני השכר שצורף לכתב ההגנה, שולמו לתובע נסיעות בסך 5,325 ש"ח בלבד במשך כל תקופת העסקתו, זכאי התובע ליתרת החזר הוצאות נסיעה בסך 1,355 ש"ח. דמי מחלה 50. התובע טען כי שהה בחופשת מחלה בחודש פברואר 2007 במשך 9 ימים וכי שולם לו שכר הנמוך באופן משמעותי מ- 75% משכר המינימום או משכרו הממוצע ועל כן עתר לתשלום יתרת דמי מחלה בסך 1,282 ₪. התובע צירף לתצהירו העתק מאישורי מחלה לתאריכים 12.2.07 - 20.2.07 (נספח ט' לתצהיר), שלטענתו נמסרו למנהל המוקד, מר אשבל. 51. מעיון בסידורי העבודה שצירף התובע לתצהירו (נספח ז' לתצהירו) עולה כי התובע היה רשום לעבודה בתאריכים 12-15.2.07 ו- 17.2.07 וכי בתאריך 19.2.07 נמחק שמו מסידור העבודה ונרשם תחתיו שם אחר. מאחר והתובע הסתמך על סידורי העבודה לצורך חישוב שעות עבודתו וכימות תביעתו, הרי שיש להתייחס לימים בהם התובע היה רשום בסידור העבודה (מבלי ששמו נמחק) כימים בהם עבד וקיבל בגין כך שכר. מששמו של התובע נמחק מסידור העבודה רק ביום 19.2.07 הרי שלכל היותר ניתן לקבל את טענתו כאילו נעדר מעבודתו בשל מחלה ביום זה בלבד. 52. על פי סעיף 2 לחוק דמי מחלה, התשל"ו - 1976, עובד הנעדר בשל מחלה זכאי לתשלום דמי מחלה רק החל מהיום השני להיעדרותו. משכך, התובע לא הוכיח זכאותו לתשלום דמי מחלה ודין תביעתו ברכיב זה - להידחות. זכאות התובע לפיצויי פיטורים 53. אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת. התובע טען כי התפטר עקב המנעות הנתבעת מלשלם לו את שכרו, המהווה הפרה יסודית של יחסי העבודה בין הצדדים, פגיעה משמעותית בזכויות העבודה שלו והרעה משמעותית ומוחשית בתנאי עבודתו, ומשכך לטענתו, זכאי הוא לפיצויי פיטורים. הנתבעת, מנגד, טענה כי התובע התפטר מעבודתו אצלה על דעת עצמו ומרצונו החופשי, ועל כן הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים. 54. זכאותו של עובד לקבל פיצויי פיטורים בעקבות התפטרות שמקורה בהרעת תנאי עבודה ו/או מחמת נסיבות בהן אין לדרוש מהעובד שימשיך בעבודתו, מעוגנת בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, הקובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים מוטל על העובד (דב"ע מח 3- 159 חיים שלום נ' מירון סובל שור ושות', פד"ע כ 290). הלכה פסוקה היא, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה נטלים שונים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי העמיד את מעסיקו על כוונתו להתפטר, בגלל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, כך שתהיה למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב (ר' דב"ע שן/3-10 חיים כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; דב"ע נא/3-74 יצחק מנדלברג ואח' - אמנון אלוני, פד"ע כג' 197; דב"ע מח/3-174 טלסיס בע"מ - מיכאל רוגל, פד"ע כ 421; דב"ע לה/15-3). 55. הלכה פסוקה היא, כי אי תשלום זכויות סוציאליות מכח חוקי המגן, צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים מהווה נסיבות ביחסי עבודה בהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו, ובהן ההתפטרות תזכה בפיצויי פיטורים, בהתאם להוראת סע' 11(א) לחוק פיצויי פיטורים (ע"ע (ארצי) 24/99 יוסף עטרי - ש.ז.ג. ריהוט עלית בע"מ (19.9.00)). בעניין שבפנינו, כפי שקבענו לעיל, הנתבעת לא מילאה אחר חובותיה כלפי התובע, והוכח כי שילמה את משכורותיו באיחור, לא הפרישה עבורו כספים לפנסיה, לא שילמה לו דמי חגים ושילמה לו זכויותיו בחסר. 56. התובע העיד כי התלונן על העיכובים בשכרו בפני מר אשבל (עמ' 10, ש' 2-3) ומר אשבל אישר בעדותו כי התובע פנה אליו והלין על עיכובים בשכר (עמ' 4, ש' 13-14). כעולה מחומר הראיות התובע פנה לעורך דין וזה פנה ביום 30.9.07 לנתבעת בדרישה לתשלום זכויות התובע ובהודעה על התפטרותו בדין מפוטר החל מיום 11.10.07 (נספח ד1 לתצהיר התובע). הנתבעת הגיבה למכתב זה במכתב לקוני מיום 10.10.07 בו היא דחתה את כל טענות ב"כ התובע מבלי להתייחס אליהן לגופן (נספח ה' לתצהיר). 57. לאור האמור, התובע הוכיח כי התקיימו בעניינו נסיבות בהן לא היה מקום לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין הנסיבות הללו והוכיח כי פנה במהלך תקופת עבודתו למנהל המוקד בתלונה על עיכובים בשכרו וכן הודיע לנתבעת על סיום העסקתו תוך מתן הודעה מוקדמת במסגרתה יכלה הנתבעת לפעול לתיקון ההפרות, לו חפצה לעשות כן. בנסיבות אלו, אנו קובעים כי התובע התפטר בדין מפוטר בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים ועל כן זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. 58. מאחר והתובע עבד בהיקף משתנה, יועמד שכרו הקובע על סך של 3,906 ש"ח (186 שעות X 21 ש"ח לשעה) ועל כן התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 10,871 ש"ח (33.4 חודשים X 3,906 ש"ח). 59. נוכח המחלוקת בין הצדדים בנוגע לעצם זכאות התובע לפיצויי פיטורים, נוכח נסיבות התפטרותו, אנו מעמידים את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים על הפרשי הצמדה וריבית כחוק. תמורת הודעה מוקדמת 60. מאחר ואין חולק כי התובע התפטר מעבודתו, אין הוא זכאי לתשלום תמורת הודעה מוקדמת, הגם שהתפטרותו נבעה מנסיבות בהן לא היה מקום לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו. 61. בנסיבות העניין, לא מצאנו לנכון לקבל את בקשת הנתבעת לקזז את דמי ההודעה המוקדמת מכל סכום שייפסק לזכות התובע, שכן התפטרות התובע נבעה ממחדלי ומעשי הנתבעת עצמה, ומכל מקום, התובע נתן לנתבעת הודעה מוקדמת של כשבועיים טרם סיום העסקתו. 62. לאור האמור, אנו דוחים הן את תביעת התובע לתשלום תמורת הודעה מוקדמת והן את טענת קיזוז דמי ההודעה המוקדמת שהעלתה הנתבעת. פיצוי בגין הפרת חוזה ועגמת נפש 63. באשר לתביעת התובע לפיצויים בגין עגמת נפש והפרת חוזה - הלכה פסוקה היא כי פיצויים בגין עגמת נפש ביחסי עבודה יינתנו במקרים חריגים ובנסיבות קיצוניות. לא מצאנו כי בנסיבות העניין שבפנינו יש משום הצדקה למתן סעד חריג זה, מעבר לסעדים האחרים שנפסקו. משכך, התביעה לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש - נדחית. סוף דבר 64. התביעה מתקבלת ברובה. 65. בהתאם לכך, תשלם הנתבעת לתובע, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה את הסכומים הבאים: א. סך של 23,837 ש"ח בגין פיצויי הלנת שכר. ב. סך של 6,723 ש"ח כפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ג. סך של 3,344 ש"ח בגין פדיון יתרת חופשה. ד. סך של 1,511 ש"ח בגין יתרת דמי הבראה. ה. סך של 1,355 ש"ח בגין יתרת החזר הוצאות נסיעה. ו. סך של 10,871 ש"ח בגין פיצויי פיטורים. כל הסכומים דלעיל, נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום העבודה ועד למועד התשלום המלא בפועל. 66. נוכח החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ורדה אלשיך) מיום 4.7.13 שהתירה את המשך ההליך בבית דין זה ומתן פסק הדין, כפוף לאי הטלת הוצאות על קופת הפירוק - אין צו להוצאות, על אף קבלת מרבית התביעה. רפואהעובד שעתידמי מחלה