1. התובע עבד אצל הנתבע בתור סנדלר, בייצור נעליים, מאוקטובר 1974 ועד הסוף יוני 1977. על כך אין יותר ויכוח בין הצדדים. עוד מוסכם בין הצדדים, כי התקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד, כי התובע התפטר מעבודתו, כי עבד בשכר לפי כמות התוצרת, אשר הסתכם בשנת עבודתו האחרונה בממוצע יומי של 155 ל"י, כי קיבל מהנתבע ב-10.11.1977 סך 4,650 ל"י בגין תגמולי מילואים וכי הנתבע חייב לו פדיון 12 ימי חופשה. התביעה היא לפיצויי פיטורים, דמי מחלה, דמי חג, פדיון חופשה ופיצויי הלנת תגמולי שירות במילואים. הנתבע, נוסף על טענתו כי אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים, דמי מחלה וחג ופיצויי הלנה, טוען לזכות לקזז תמורת אי-מתן הודעה מוקדמת על ההתפטרות. 2. התובע הוכיח באמצעות תעודת מחלה (ת/1) כי חלה בתקופה 8.9.1976- 22.7.1979, בסך-הכל 49 ימים, והיה מאושפז בבית-החולים "דונולו" במשך אותה תקופה. שוכנענו מעדותו של התובע, והיא נתמכה בפרט זה, בחצי-פה, אף בעדותו של הנתבע, כי התובע דרש וחזר מהנתבע תשלום "תנאים סוציאליים", ביטוח מחלה, ביטוח ב"מבטחים" ודמי חג ולא נענה. אי-היענות זו גרמה להתפטרותו. על הצדדים חל צו ההרחבה בענף ייצור נעלים (ראה נוסח משולב ב"הסכמים קיבוציים" של וינטרוב-פסטרנק [1], כרך 1, פרק 16.3.9). לפי צו זה זכאי היה התובע, בין היתר, גם לביטוח מחלה (סעיף 12), ודמי חגים (סעיף 14). לצורך תשלום דמי מחלה חייב היה הנתבע לשלם לקופת חולים או ל"מבטחים" 2.5% משכר העבודה. אין ויכוח על כך שהנתבע לא ביטח את התובע ביטוח מחלה כנ"ל, לא שילם לו דמי מחלה ואף לא דמי חג. 3. טען בא-כוח הנתבע בטענותיו כי סעיף 12 חל רק לגבי עובדים חברי קופת חולים הכללית, אולם רק סעיף 11 חל בתנאי זה ולא עליו המדובר. התובע זכאי איפוא, לפיצויי פיטורים על-פי החלופה השניה של סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, ואין כל סיבה לשלול ממנו פיצויים אלה כולם או חלקם. על-ידי אי-ביטוחו של התובע למקרה מחלה נגרם לו נזק בגובה דמי המחלה אשר היה מקבל אילו בוטח. התובע היה זכאי ל-10 ימי חג לשנה. אין ויכוח, כאמור, כי זכאי הוא לפדיון 12 ימי חופשה. לגבי דמי מילואים הוסכם, כאמור, כי 4,650 ל"י אשר קיבל היו "בגין תגמול מילואים" (סעיף 2 ב"מוסכמות"). גם הסכום אינו בוויכוח. לפיכך עומדת רק שאלת פיצויי ההלנה ונאמר מייד, כי תגמולי מילואים אינה בגדר "שכר מולן" לצורכי חוק הלנת השכר, תשי"ח-1958. באשר למועד יחסי העבודה - התובע לא מסוגל היה להעיד בבטחה ומשום מה לא הובא כל מסמך על מועדי סיום שירותו במילואים ביוני או יולי 1977, אשר מייד אחריו התפטר. לפיכך אנו קובעים מועד סיום יחסי העבודה כטענת הנתבע: ב-30.6.1977. אנו מוכנים גם לקבל טענת הנתבע, כי התובע לא נתן לו הודעה מוקדמת מספיקה על התפטרותו. ברם, לא הרי אי-מתן הודעה מוקדמת על פיטורים כהרי אי-מתן הודעה כזו על התפטרות. במקרה הראשון התשלום נעשה על-פי נוהג, או על-פי הסכם. אין אנו יודעים על נוהג לשלם עבור אי-מתן הודעה מוקדמת על התפטרות ולא הוכח כל הסכם כזה. לפיכך הנתבע איננו ולא זכאי היה לקזז סכום כל שהוא. אילו הוכיח נזק ממשי עקב אי-מתן ההודעה, ייתכן והיה מקום לדון בכך, אבל שום נזק ממשי לא הוכח. הבסיס לחישוב הסכומים אליהם טען התובע בגין פדיון החופשה, דמי המחלה ודמי חג לא נסתרו. טועה הנתבע בטענתו, לפיה תשלום שכר על-פי כמות התוצרת מונע תשלום דמי חג או כד'. במקרה כזה החישובים נעשים על-פי שכר ממוצע ולא הוכח כל שכר ממוצע שונה מזה אשר עליו הוסכם. 4. לפיכך על הנתבע לשלם לתובע: א) פיצויי פיטורים על-פי חישוב X 155 X 12 33 = 5,115.00 ל"י 12 ב) דמי מחלה לפי חישוב X 155 X 80 49 = 6,076.00 ל"י 100 ג) דמי חגים לפי חישוב X 10 X 155 33 = 4,262.50 ל"י 12 ד) פדיון חופשה לפי חישוב X 12 155 = 1,860.00 ל"י סך-הכל 17,313.50 ל"י סכום זה ישולם בצירוף ריבית בשיעור שנתי של 26% מחל מ-16.7.1977 ועד התשלום בפועל וכן הוצאות משפט כולל שכר טרחת עורך-דין בסך 1,740 ל"י ולקופת בית-הדין את יתרת האגרה בסך 360 ל"י. צבאמילואים