כללי: 1. המשיבות 1-20, (להלן: "התובעות"), הינן תאגידים העוסקים בייבוא ושווק של תבואות ומספוא למדינת ישראל (להלן: "תבואות"). התובעות הגישו תביעה נגד המבקשת, מדינת ישראל (להלן: "המדינה") ונגד המשיבה הפורמלית, שהינה חברה בבעלות ממשלתית, (להלן: "חברת נמלי ישראל"), בה עתרו לחייב את הנתבעות לשלם להן את הסך 273,999,566 ₪ בגין גבייה שלא כדין של היטל המכונה "דמי ניטול" (להלן: "ניטול"). המדינה, הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, היא הבקשה נשוא החלטתי זו. עיקר העובדות הדרושות לעניין: 2. חוק רשות הנמלים והרכבות תשכ"א - 1961, העניק לרשות הנמלים והרכבות (להלן: "רשות הנמלים"), את הסמכות לניהול הנמלים. מכוח החוק, הותקנו תקנות הנמלים תשל"א -1971 (להלן: "התקנות"), המסדירות בין היתר את האגרות שגובה הרשות בגין השירותים שניתנים על ידה. המדינה ראתה צורך לערוך רפורמה בנמלים מתוך רצון לתאגד באופן שכל נמל יהיה יחידה כלכלית נפרדת, המופעל על ידי תאגיד עצמאי (להלן: "חברת הנמל"). לשם כך חוקק חוק רשות הספנות והנמלים תשס"ד - 2004 (להלן: "חוק רשות הספנות והנמלים"), שקבע הסדרים חדשים בתחום הנמלים והכנסת רפורמה בתחום אשר נכנסה לתוקף ביום 17.2.05. בגדר זו נקבע בסעיף 9 לחוק כי תוקם חברת פיתוח ונכסים, (להלן: "חברת הפיתוח"), היא הנתבעת 2, שתפקידה לתכנן ולפתח את מקרקעי הנמלים ולנהלם. בסעיף 10 א לחוק נקבע כי יוקמו "חברות נמל", לכל אחד משלושת הנמלים, חיפה, אשדוד ואילת, לפיהן הוסמכה כל חברת נמל, ליתן שירותי נמל לציבור המשתמש בנמל המתופעל על ידה. בחוק נקבעו הוראות מעבר באשר לרצף ולהמשכיות של תביעות נגד ובשם רשות הנמלים, שהועברו למדינה, לחברת הפיתוח ולחברות הנמלים. יצוין כי שטחי הממגורות הנמצאים בקרבת הנמלים, לא הועברו לחברות הנמל אלא הוקנו לחברת הפיתוח, קרי הנתבעת 2 - חברת נמלי ישראל. 3. חוק רשות הספנות והנמלים, הסמיך בסעיפים 20 ו- 21, את שרי האוצר והתחבורה לקבוע תשלומים שישולמו לגורם המפעיל את הנמל, בעבור השירותים הניתנים על ידו. נטען כי במסגרת הרפורמה בנמלים, עודכן גם נושא האגרות ושונו התקנות. אגרות הניטול, נקראו "תשלומים" ולא "אגרות", הוחל עליהם חוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו - 1996 בהתאם להוראת סעיף 60 לחוק זה. בצו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי שירותי נמל), התשס"ה - 2005 שתחילת תוקפו ביום 17.2.05 נקבע כי המחיר שנקבעו בתקנות יהיו מחירים מרביים. 4. לעמדת התובעות, משמעות העדכון של האגרות הינה שהלכה למעשה, נקבע שיעור אחיד של אגרת ניטול, עבור מתן שירותים שונים בנמל ובכלל זה, פריקה אוטומאטית ופריקה ישירה של תבואות מהאניות העוגנות בנמלי חיפה ואשדוד, אל הממגורות הנמצאות בסמוך לנמל או אל המשאיות של התובעות. אופן החיוב האחיד, כך לעמדת התובעות, מהווה פגיעה בהן, שכן אין בו אבחנה בין השירותים השונים, לבין עצמם, אין בו כדי לשקף את העלות שנועד דמי הניטול לכסות ועוד. תמצית התביעה 5. לעמדת התובעות, למרות שבהתאם לדין, חייבת להיות זיקה ישירה בין האגרה לבין השירות, וחרף הצהרות והבטחות, כי גם בעניין הניטול, יהיה מתאם כאמור, אזי בפועל, בהמשך שבע השנים שקדמו לתביעה, היו תעריפי הניטול גבוהים בשיעור של 71% לפחות מעלות השירות בפועל. לפיכך הגישו התובעות את התביעה נשוא החלטתי בה נטען על ידן, כי על פי הדין ועל פי הצהרות רשות הנמלים לפני ועדת הכספים של הכנסת, הייתה רשות הנמלים מחויבת לקבוע את תעריף הניטול בהתאם לעלויות בפועל וכל סכום עודף, הינו בגדר מס בלתי חוקי, שרשות הנמלים לא הייתה מוסמכת לגבותו. עוד נטען כי רשות הנמלים היא מונופול וכי תעריפי האגרות הינם בבחינת מחירים לא הוגנים, כי תעריפי האגרות, הם בלתי שוויוניים ובלתי סבירים. לפיכך, כך לעמדת התובעות, הן זכאיות, על פי דיני עשיית עושר להשבת סכומי הניטול הבלתי חוקיים שנגבו מהן במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. התובעות מוסיפות וטוענות כי ככלל, עד שנת 1989, בוצע רכש התבואות על ידי ממשלת ישראל, ובנסיבות אלה, סובסד ייבוא התבואות, שהיה נתון לפיקוח ממשלתי. לעמדת התובעות, למרות שדמי הניטול היו גבוהים לאין שיעור מעלות השירותים שניתנו על ידי הנמל, לא הייתה התנגדות לכך שכן לטעמן ממילא כל נושא ייבוא התבואות היה מסובסד. עם פתיחת השוק לתחרות, הועבר הנטל בנשיאת ההיטל, על המשתמשים בתבואות, ולכן לא הייתה הצדקה, כך לעמדת התובעות, לגבות האגרות כמות שנגבו עובר לשינוי המצב, ולכן פנו לגורמים הממונים בדרישה לעדכן את תעריפי האגרות, אך לא נענו. התובעות מפנות, בין היתר להסכם בין ממשלת ישראל לבין בתי ממגורות לישראל "דגון" בע"מ (להלן: "דגון"), לפיו התשלום שישולם על ידי המדינה לדגון בגין הניטול, ייקבע על בסיס עלות בצירוף 10%. עם הקמת רשות הנמלים, הועברה ההתחייבויות הממשלתית לרשות הנמלים. לאחר תום ההסכם בין הממשלה לבין דגון, בשנת 2002, פורסם מכרז לצורך בחירת מפעיל חדש לממגורה בחיפה, אשר עוכב מחמת הליכים משפטים, כאשר הוסכם שבינתיים התעריפים של הניטול יהיו אלה שהוצעו במכרז, שהיו פחותים במידה ניכרת מאלו שנגבו מהתובעות. בדומה, כך נטען, נגבתה גם בנמל אשדוד אגרת ניטול שאינה מבטאת את העלות. התובעות גם מפנות לכך שתעריפי אגרת ניטול שנגבו בחיפה ואשדוד עמדו על סך ריאלי של 30 ₪ טון לחודש, כערכו ליום הגשת התביעה. לעומת זאת, בגין פריקת מטענים "אחודים" אחרים, כגון פחם ומגנזיום, שאף הם מיובאים בצוברים ובאותה שיטה בה נפרקות התבואות, גבתה רשות הנמלים סך של 17.64 ₪ לטון בלבד, דהיינו פער של 71%. מוסיפות התובעות וטוענות כי העלות שיש בפריקה של תבואות אף יותר נמוכה של פריקת מטענים "אחודים" אחרים, שכן פריקתם של אלה, גורמת לבלאי גבוה יותר של המתקנים המשמשים לפריקת המטענים, לעומת הבלאי הנגרם בגין פריקת תבואות. 6. התביעה במקורה הוגשה רק נגד חברת נמלי ישראל, אשר הכחישה את חבותה. לענייננו מאחר וחברת נמלי ישראל טענה שאין היא חליפתה של רשות הנמלים, לכן אין לייחס לה כל חבות שנוגעת לרשות הנמלים. בנסיבות אלה, התרתי לתובעות לתקן את התביעה על ידי צירוף המדינה כנתבעת נוספת בהליך. 7. המדינה הגישה בקשה לסילוק על הסף, היא הבקשה נשוא החלטתי ובה טענה להעדר עילה, העדר יריבות כמו גם התיישנות. הבקשה לא נתמכה בתצהיר. עיקר עמדת המדינה 8. המדינה טוענת כי היא לא גבתה דמי ניטול וכי כספים אלה לא הגיעו לקופתה. מכאן הטענה שדין התביעה להדחות על הסף נגדה מחמת העדר יריבות. בהקשר זה נטען כי את התשלום עבור ניטול התבואות קיבלה בעבר רשות הנמלים וזאת עד הרפורמה בשנת 2005 ומאז משולמים דמי הניטול, לנתבעת חברת נמלי ישראל, כאשר התשלומים נגבים על ידי חברות הנמל וחלקם מועבר לחברת הפיתוח והנכסים, לפי התחשבנות בין אלה המוסדרת בצו רשות הספנות והנמלים (דמי שמוש משתנים ראויים שתשלם לחברת נמל לחברת הפיתוח והנכסים) התשס"ה - 2005. מוסיפה המדינה וטוענת כי הגורם שבא בנעלי רשות הנמלים לעניין תביעות שעמדו כנגד האחרונה, ערב הרפורמה, היא חברת נמלי ישראל וחברות הנמל, וגם בכך טעם לעמדת המדינה, לפיה היא לא הגורם הנכון שיש להפנות נגדו את התביעה. לעניין זה מפנה המדינה גם לצו רשות הספנות והנמלים (העברת תביעות מהמדינה) התשס"ה - 2005 (להלן: "צו התביעות"), לפיו הועברו כל התביעות ועילות התביעה שהיו קיימות לרשות הנמלים לחברות הנמל וחברות פיתוח ונכסים לפי העניין וכמפורט בצו התביעות. בפועל, כך טוענת המדינה, היא לא קיבלה לידה דבר, סעיף 44 לבקשה. עוד נטען כי התביעה מהווה תקיפה ישירה של תקנות שאינה יכולה להיעשות בבית משפט אזרחי, אלא בג"צ. בנוסף סבורה המדינה כי התביעה התיישנה שכן עילת התביעה נולדה עם תיקון התקנות בשנת 1989 ולכל המאוחר בשנת 1994 אך התביעה המתוקנת הוגשה רק בשנת 2008. התביעה אף לוקה בשיהוי חמור, וגם בכך יש טעם לדחותה. עיקר עמדת התובעות 9. לעמדת התובעות, האבחנה של המדינה בין רשות הנמלים לבין חברת נמלי ישראל הינה מלאכותית, שכן שתי אלה הן חברות סטטוטוריות בבעלות ממשלתית מלאה, ויש לראותן לצורך התביעה, כנושאות באחריות משותפת לכספים שנגבו שלא כדין, כאשר חלוקת האחריות בינן אינה עניין לתובעות. עוד נטען כי לפי צו העברת התביעות, כפופה העברת התביעה ליכולת הפירעון של התאגיד הנמלי, כך שאם אין יכולת פירעון של התאגיד הנמלי, לא ניתן יהיה להעביר את התביעה אליו, וזו שאלה עובדתית הדרושה בחינה. עוד נטען כי אף עמדת המדינה לפיה לא קיבלה את דמי הניטול, היא שאלה עובדתית הדרושה בחינה. באשר לטענת המדינה כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף מחמת נקיטה בהליך לפני ערכאה לא מוסמכת, טוענות התובעות כי קיים קשר בין התביעה להשבת הכספים נשוא התביעה, כי קיומה של אפשרות לביצוע תקיפה ישירה אינו מונע תביעה עקיפה ובמסגרתה סעד השבה. התובעות סבורות כי אין ממש בטענת ההתיישנות שמעלה המדינה שכן לדידן הוסכם בשנת 2002 על הוזלת התעריפים בעקבות פקיעת ההסכם בין המדינה לבין "דגון". עוד נטען כי עסקינן בעוולה נמשכת. 10. חברת נמלי ישראל, הגם שהינה צד פורמאלי לבקשה, הגישה כתב הגנה אשר ממנו ניתן ללמוד כי אין היא רואה עין בעין עם עמדת המדינה, למצער בחלק מטענותיה השונות. כך באשר לכך שאינה בגדר חליפתה של רשות הנמלים, כך באשר לפרשנות של צו העברת התביעות, ועוד. דיון 11. ההלכה הפסוקה מורה כי ככלל ימנע בית המשפט לסלק על הסף תובענה, אלא אם על פניו, ברור הוא כי גם אם יוכח כל הנטען בתביעה, אחת דינה להדחות. מחמת הפגיעה הקשה בתובע, עת מתבקש בית המשפט להורות על סילוק התביעה על הסף, שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות ורק אם אין ספק שנגזר דינה של התביעה להידחות, עוד בטרם בירורה, ייעתר בית המשפט לסילוקה (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב יפו פ"ד מ(2) 668, 671, ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח (1) 577, 582). עוד ראיתי לציין כי בנסיבות המקרה כפי שיבואר להלן, לא היה מקום להגיש את הבקשה, מחמת שכל טענות המדינה, מקומן בשלב הראיות ולא ניתן להכריע בהן בשלב הטרומי בו מצוי ההליך. אמנם לעתים יש מקום לברר כבר בשלב זה את הטענות המקדמיות ובמיוחד כאשר יש להניח שההכרעה תמנע את הצורך בבירור ממושך של התובענה, אך לא אלה נסיבות המקרה. יפים בהקשר זה הדברים שנקבעו לאחרונה בפסיקת בית המשפט העליון ברע"א 5270/08 סונול ישראל בע"מ ואחר' נ' סאפד דבלופמנטס לימיטד ואחר', ( 19/11/08): "אין משמעות הדבר שהערכאה הדיונית מחויבת בכל מקרה להחליט בבקשה מקדמית שכזו כבר בשלב קדם המשפט, ושיקולי יעילות יכולים לעיתים להביא לדחיית מועד ההכרעה בבקשה: יש ודיון בבקשה כאמור מחייב בירור עובדתי, שאין להכריע בו בשלב קדם המשפט". מן הכלל אל הפרט: העדר יריבות 12. לטעמי לא ניתן בשלב מקדמי זה, להכריע בטענת המדינה לפיה אין יריבות בינה לבין התובעות וזאת מהטעמים הבאים: טענת המדינה כי הן לפני הרפורמה והן לאחריה לא שולמו דמי הניטול לאוצר המדינה אלא רק לתאגידים השונים, בין אם רשות הנמלים קודם לרפורמה, ובין אם לחברת נמלי ישראל, לאחר הרפורמה, היא טענה עובדתית הדרושה בירור ראייתי. במיוחד נכון הדבר שעה שהמדינה לא טרחה לגבות את הטענה האמורה, שהינה טענה עובדתית, בתצהיר מטעמה. לא ראיתי שניתן להסתפק בשלב זה, בטענת המדינה לפיה החיוב בתשלום דמי הניטול הושת לפי החקיקה על אחרים ולא עליה, שכן לא ניתן לשלול מצב כי חרף חקיקה לא כל שכן, חקיקת משנה, הועברו כספי דמי הניטול לאוצר המדינה. סבורני שאין מקום להיעתר לטענת המדינה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר יריבות גם מהטעם הנוסף שהעלתה המדינה, לפיו הזכויות והחובות של רשות הנמלים הועברו על פי חוק הספנות והנמלים וכן לפי צו התביעות, לחברת נמלי ישראל ולחברות הנמל, ולכן אין בסיס לתביעה נגדה. לעניין זה אפנה לחוק רשות הספנות והנמלים, המסדיר כאמור את הקניית הנכסים כמו גם המחאת עילות התביעה. אפנה להוראת סעיף 51(ב) לחוק המורה: "כל תביעה של רשות הנמלים או נגדה, למעט תביעות הנוגעות לכספים, לחובות או להתחייבויות שהועברו לחברת הפיתוח והנכסים כאמור בסעיפים קטנים (ג) ו-(ד), שהיתה תלויה ועומדת ערב יום התחילה, וכל עילה לתביעה כאמור שהייתה קיימת באותו מועד, יוסיפו לעמוד בתוקפן ויראו אותן כאילו הן של המדינה או נגדה, לפי הענין." אמנם בסעיף 51(ג) ו (ד) ישנה התייחסות להעברת תובענות כספיות של רשות הנמלים לחברת הפיתוח אך אלה הן באשר ליחסי עבודה. מכאן, שלכאורה אין הסדר בחוק באשר להעברת תביעה כספית; עם זאת ישנו הסדר בסעיף 54. הוראת סעיף 54 לחוק רשות הספנות והנמלים כוללת מספר סעיפי משנה, ומסדירה את העברת הסמכויות, ההתחייבויות והזכויות מהמדינה, רשות הנמלים, החברה לפיתוח נכסים וחברות הנמלים. בכלל זה, באשר להתחייבויות, זכויות, כצדדים להתקשרויות, עילות תביעה כתובע או כנתבע ועוד. בס"ק (ב) נקבע: "השרים יקבעו בצו, כי חברת הפיתוח והנכסים או חברת נמל תבוא במקום המדינה לגבי תביעות של רשות הנמלים או נגדה שהיו תלויות ועומדות ערב יום התחילה, ולגבי עילות לתביעות כאמור שהיו קיימות באותו מועד, ושהועברו למדינה לפי סעיף 51(ב), כולן או חלקן, וזאת בשים לב לתפקידיה של חברת הפיתוח והנכסים או חברת הנמל לפי חוק זה ולפי תנאי הסמכתן ולכושר הפירעון שלה;" בס"ק (ד) נקבע: "השרים יקבעו בצו כי חברת נמל תבוא במקום חברת הפיתוח והנכסים לגבי תביעות של רשות הנמלים או נגדה שהיו תלויות ועומדות ערב יום התחילה, ולגבי עילות לתביעות כאמור שהיו קיימות באותו מועד, ושהועברו לחברת הפיתוח והנכסים לפי סעיף 51(ה), כולן או חלקן, וזאת בשים לב לתפקידיה של חברת הנמל לפי חוק זה ולפי תנאי הסמכתה ולכושר הפירעון שלה;".(ההדגשות אינן במקור -א.א.) אמנם, לכאורה, ס"ק (ב) ו (ד) לסעיף 54 אינם מתייחסים להתחייבויות כספיות של רשות הנמלים נשוא התובענה, אך ניתן להקיש, מההסדר שבהם על אלה: האחד, המדינה, בניגוד לטענתה, היא צד לתביעות כנגד רשות הנמלים בגין עילות שהיו קיימות ותלויות ערב הרפורמה. אמנם, אלה הועברו בהמשך לתאגידים השונים, חברת נמלי ישראל, חברת הפיתוח וחברת הנמל, אך בסייגים שונים ובכלל זה, כושר הפירעון ותנאי ההסמכה של הגוף הנעבר. מכאן, שיש לפנינו הסתייגות באשר להמחאת ההתחייבויות האמורות. אם יתברר שאין לגופים הנעברים, יכולת פירעון של התביעה המוגשת נגדם ובמקרה כאמור, המדינה היא האחראית לפירעון החובות לצדדים שלישיים, שבגדרם נכללים גם התובעים שלפניי . לא ראיתי כל מענה בפי המדינה לעניין זה. השני, יש לבחון מהן אותן התחייבויות שהועברו לגורמים הנעברים, והאם נשוא התביעה נכלל בגדרן כמו גם מי מכלל הגורמים הנעברים, קיבל עליו את ההתחייבויות הרלוונטית. עניינים אלה, מצריכים אף הם בירור עובדתי. תמיכה למסקנתי ניתן למצוא גם בעמדת חברת נמלי ישראל בכתב הגנתה. אף חברת נמלי ישראל, סבורה שאין יריבות כלפיה שכן אינה חליפתה של רשות הנמלים. דהיינו, מחד המדינה טוענת שאין יריבות כלפיה לפי שכל ההתחייבויות של רשות הנמלים, ובגדר אלה, נשוא התביעה, הוקנו לאחרים ומאידך הגוף הנעבר, קרי חברת נמלי ישראל, טוענת כי אינה נעבר של רשות הנמלים ומכל מקום, לא בנוגע לדמי הניטול (סעיף 5 לכתב ההגנה). שעה שקיימת מחלוקת בין הגוף המעביר, לבין הגוף הנעבר, נכון יהיה ששני אלה יהיו צד לתובענה, על מנת שניתן יהיה להכריע בשלמות וביעילות במחלוקת באשר לחבות של הגורם המתאים, ככל שייקבע כי קיימת חבות. נתתי דעתי גם לטענות המדינה המפנה לצו התביעות ובגדר זאת לסעיף 9 לצו המהווה הוראת "סל" על פיו "חברת הפיתוח והנכסים תבוא במקום המדינה לגבי כל תביעה שלא הועברה לתאגיד נמלי", אך גם בהוראה זו אין כדי לשנות את המסקנה. לא זו בלבד שעסקינן בחקיקת משנה שאין בכוחה לגבור על חקיקה ראשית אשר בה נקבע כאמור, כי ההקניה של התביעה לחברת הפיתוח, כפופה למספר תנאים ובכללן כושר הפירעון של התאגיד הנעבר, אלא שגם בצו זה עצמו נקבע הסייג לפיו העברה כאמור, כפופה לכושר הפירעון של חברת הפיתוח כמו גם התאמה לתפקידיה, וכי במקרה שיחול אחד הסייגים, רשאים השרים הממונים להורות כי :"המדינה או חברת הנמל, לפי העניין, יבואו במקום חברת הפיתוח והנכסים". דהיינו לא זו בלבד שגם הצו עצמו אינו מוחלט ומחייב את התאמת העברת התביעה לבחינת ההתאמה של הגוף הנעבר כמו גם כושר פירעונו, אלא שמחוקק המשנה אף צפה מצב לפיו במקרה כאמור ייתכן והמדינה עצמה תבוא במקום חברת פיתוח ונכסים. מי יתקע כף שלפנינו אין המדובר במצב בו יש להחיל את האמור? העדר עילה 13. פועל יוצא של מסקנתי לעיל, הוא שגם דין טענת המדינה בדבר העדר עילה להדחות בשלב מקדמי זה. הטענה כי המדינה לא קיבלה כל סכומים בגין דמי ניטול, טעונה כאמור בירור עובדתי. לכן, אם יתברר שבניגוד לטענתה סכומים אלה התקבלו בידה, לא ניתן לשלול את החלת חובת ההשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט -1979, כפוף לקיום יתר תנאי החוק האמור, עניין שלמותר לציין לא ניתן להכריע בבקשה לסילוק על הסף. במיוחד נכון הדבר, שעה שאין הכרח שהמדינה, בניגוד לטענתה, לא תיחשב כבאה בנעלי רשות הנמלים, תאגיד שחלף מן העולם, מכוח הוראות החקיקה אליהן הפינתי, או אם יתברר שקיימת לקונה בהוראות החקיקה האמורות, ונשוא התביעה, קרי העברת חיוב של רשות הנמלים בהשבת דמי ניטול שגבתה מהתובעות לא הוסדר בהוראות חוק הספנות והנמלים או בצווים השונים, שגם אז לא ניתן לשלול כי יראו את המדינה כמחויבת בתשלום. הערכאה המוסמכת 14. טענת המדינה בהקשר זה מושתת על עמדתה לפיה אין מחלוקת בין הצדדים כי המדינה לא גבתה את דמי הניטול ולפיכך לעמדתה תקיפת התובעות היא בגדר תקיפה עקיפה של התקנות שמקומה באמצעות תקיפה ישירה בבג"צ. מאחר וכאמור קיימת מחלוקת אם המדינה גבתה את הכספים בפועל או שיש לראותה כבאה בנעלי רשות הנמלים, ולכן כל עוד לא יוכח אחרת, אזי עסקינן בתביעה להשבה כספית שמקומה בבית המשפט האזרחי. התיישנות ושיהוי 15. לא ראיתי מקום לקבל את טענת המדינה לפיה עילת התביעה התיישנה שכן גם טענה זו דרושה בירור עובדתי ולא ניתן לפיכך להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת טענת ההתיישנות. התובעים טוענים כי הוסכם על הוזלת תעריפי הניטול, וזאת בשנת 2002 (ראה סעיף 49 לתגובת התובעות כמו גם האמור בהקשר זה בכתב התביעה). ברי כי אם תוכח הטענה, התביעה לא התיישנה. זאת ועוד, התובעים טענו כי בסמוך לאחר פקיעת ההסכם בין המדינה לבין דגון, בשנת 2002, הוסכם בין רשות הנמלים לבין דגון על המשך הפעלת הממגורה בתעריפים להם התחייבה דגון במכרז ולפיכך הוזלו התעריפים ששולמו על ידי רשות הנמלים לדגון ומכאן שהיה מקום לעדכן בהתאם את התעריפים שנגבו מהתובעות בגין ניטול התבואות, דבר שלא נעשה. אף בכך טעם לדחיית טענת ההתיישנות בשלב זה. בנסיבות אלה, לא ראיתי צורך להידרש עתה לטענת התובעות לפיה עסקינן בעוולה בעלת אופי נמשך ולכן אין מקום לקבל את טענת ההתיישנות. להסרת ספק, חישוב תקופת ההתיישנות לגבי המדינה, תחול שבע שנים קודם להגשת כתב התביעה המתוקן, קרי מהיום בו צורפה כנתבעת. גם טענת השהוי, ראויה לבירור במסגרת הראיות ולא ניתן לפסוק כי דין התביעה להדחות מחמת שיהוי בהגשתה. 16. לאור כל האמור דין הבקשה להדחות, המדינה תשא בהוצאות התובעות בסך 20,000 ₪ בצירוף מעמ. בשולי הדברים, נכון הייתה עושה המדינה אילו הייתה מגישה את הבקשה, זמן סביר קודם לדיון שנקבע, שכן מועד הגשת הבקשה, גרם לכך, שתשובת המדינה לתגובת התובעות הוגשה רק ביום הדיון, דבר שמנע את האפשרות להכריע בבקשה קודם לדיון, במיוחד שמושתת על טעמים משפטיים ובשים לב לזמן הניכר שהיה בידי המדינה להגיש את הבקשה מאז קיבלה את כתב התביעה המתוקן. גם אם לא היה סיפק בידה להגיש את הבקשה קודם, מצופה היה כי תוגש בקשה להארכת מועד, כך שניתן היה לנצל את הדיון המיותר, לתיק אחר ותשומת לב לעתיד. 17. כתב ההגנה מטעם המדינה יוגש תוך 30 יום. הצדדים ישלימו את כל הליכי הביניים ובכלל זה גילוי ועיון במסמכים, שאלונים ותשובות לשאלונים ופרטים נוספים וזאת תוך 60 יום מיום מהמועד שנקבע להגשת כתב הגנה מטעם המדינה. צד שיהיה סבור שבקשתו לא נענתה, במלואה ו/או בחלקה, יגיש בקשה לבית המשפט לא יאוחר מתום 21 יום מהמועד האמור. מבלי לגרוע מהאמור, כל בקשת ביניים תוגש לא יאוחר 45 יום לפני ק"מ. נקבע לקדם משפט ליום 14.7.09 בשעה 08:30. יבוא