חישוב דמי עזיבה לחבר קיבוץ

כללי 1.לפניי תביעת יורשיה של הגב' X ז"ל (להלן - המנוחה), שהייתה חברת קיבוץ גבת (להלן - הקיבוץ) עד ליום מותה בשנת 2002. 2.בתביעתם ביקשו התובעים שבית-המשפט יצהיר כי על הקיבוץ לשלם לעיזבון המנוחה כספים המגיעים לו מכוח זכויות המנוחה ובהם דמי עזיבה, שווי תרומתה של המנוחה לקיבוץ, שווי דירת המגורים שבה התגוררה המנוחה ושווי תכולתה. 3.בדיון מיום 19.6.2005 הסכים הקיבוץ כי העיזבון זכאי למטלטלין שהיו בדירת המנוחה. באותו מעמד הסכימו התובעים להעמיד את תביעתם על זכותם לקבל דמי עזיבה בלבד וזנחו את יתר טענותיהם. 4.משכך, נותרה להכרעתי השאלה אם זכאים יורשי המנוחה לקבל דמי עזיבה מהקיבוץ. 5.הצדדים ויתרו על הגשת תצהירים וראיות ומסרו הודעה בדבר העובדות המוסכמות עליהם, כדלקמן: (א) המנוחה הייתה חברת הקיבוץ משנת 1947 ועד מותה בשנת 2002. התובעים הם יורשיה. (ב) הקיבוץ מסרב לשלם לעיזבון המנוחה כל סכום שהוא. (ג) הצדדים אינם מכירים מקרה שבו יורשים של חבר שנפטר ביקשו וקיבלו דמי עזיבה. (ד) תקנון הקיבוץ והשינויים שנערכו בו הם אלה שצורפו לכתב-התביעה. טענות התובעים 6.בהתאם לסעיף 77 לתקנון הקיבוץ, על הקיבוץ לשלם דמי עזיבה לכל חבר קיבוץ שחברותו בו נפסקה, מכל סיבה שהיא. פטירתה של המנוחה מהווה הפסקת חברות המקנה לה ולעזבונה במקומה, זכות לתשלום "דמי עזיבה". 7.על המקרים המהווים "הפסקת חברות" ניתן ללמוד מסעיף 35 לתקנון הקובע מתי פוקעת חברות בקיבוץ. פקיעת חברות כמוה כהפסקת חברות, ועל-כן מזכה בדמי עזיבה. מוות הוא אחד המקרים המנויים בסעיף 35 הנ"ל, ולכן מזכה (את העיזבון) בדמי עזיבה. 8.סירובו של הקיבוץ לשלם דמי עזיבה ליורשי הנפטר יוצר עיוות כלכלי. לו היה החבר הנפטר "מתחכם" ומודיע על עזיבה עובר לפטירתו, אזי היו זכויותיו עוברות לעזבונו. המנוחה, שפעלה בתום-לב ולא התחכמה, נפגעת מהתנהגותה זו. 9.מתיקוני התקנון שנערכו בסעיפים אחרים, ניתן להסיק על מעבר להשקפה קפיטליסטית של חלוקת רכוש בין חברים, לעומת הגישה הקודמת שלפיה רכוש הקיבוץ נועד למטרות הכלל בלבד. לאחר שינוי זה ולאורו, העשרת חברי הקיבוץ על חשבון עזבונו של החבר שנפטר היא בלתי סבירה ובלתי צודקת. 10.שלילת דמי עזיבה מהמנוחה פוגעת בשוויון ומהווה העדפה של חברים אחרים על פניה, תוך פגיעה בקניינה. 11.יש לפרש את סעיף 77 לתקנון כך שהזכאות לדמי עזיבה היא רחבה ביותר, ואינה קשורה כלל לנסיבות עזיבת הקיבוץ. לשון התקנון חד-משמעית בעניין זה ואילו סבר הנתבע כי לשון התקנון אינה תואמת את כוונת הצדדים לו, היה עליו להביא עדות על נסיבות כריתתו, דבר שלא עשה. 12.דמי עזיבה לא נועדו רק כדי לסייע לחבר העוזב בדרכו החדשה, אלא נועדו לתגמל את החבר על תרומתו לקיבוץ, כאשר מסתיים הקשר החוזי בינו לבין הקיבוץ. טענות הנתבע 13.דמי עזיבה משולמים רק במקרים שבהם מסתיימת חברותו של בן קיבוץ בקיבוץ, בעודו בחיים, ואינם משולמים עקב פטירה. סעיף 77(ג) לתקנון מפנה בכל הנוגע לדמי עזיבה לכללים שנקבעו על-ידי התנועה הקיבוצית ומאמץ אותם. מכללים אלה עולה כי דמי העזיבה נועדו לחברים העוזבים את הקיבוץ בעודם בחיים. 14.הקיבוץ הוא אגודה שיתופית וככזה חלים עליו דיני האגודות השיתופיות. הוראות תקנה 19 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 מורה כי תנועה קיבוצית רשאית לקבוע כללים בדבר זכויותיו של חבר קיבוץ היוצא או מוצא מהקיבוץ. בהתאם לסעיף זה קבעה התנועה הקיבוצית אליה שייך הקיבוץ כללים בדבר מנגנון הפיצוי לחברים שהחליטו לעזוב את הקיבוץ או שהקיבוץ הפסיק את חברותם. הכללים אינם מאפשרים תשלום דמי עזיבה לחבר שנפטר. הקיבוץ הוא תאגיד שאין לו הון מניות ושלחבריו אין חלק בהונו. הרעיון של השתתפות בהון אינו קיים באגודה שהיא קיבוץ. מכאן שאף ליורשי חבר קיבוץ שנפטר אין זכות השתתפות בהון הקיבוץ. 15.מניסוחו של סעיף 77 לתקנון עולה כי אין ולא הייתה כוונה להעניק דמי עזיבה לחבר שנפטר שכן הוא אינו זקוק להם עוד. מכך שהסעיף קובע כי בעת העזיבה זכאי החבר גם למלבושיו האישיים ולמטלטליו נלמד כי מדובר על חברים העוזבים את הקיבוץ בחיים וצריכים להתחיל חיים חדשים מחוצה לו. 16.מסעיף 7 לכללים נלמד כי המועד לתשלום דמי העזיבה הוא בסמוך לאחר יציאת החבר ממקרקעי הקיבוץ, דבר המלמד שהכוונה היא לעזיבה של החבר בעודו בחיים. 17.לא שולמו מעולם דמי עזיבה ליורשיו של בן קיבוץ שנפטר בעודו חבר קיבוץ ומכך נלמד קיומו של נוהג, שלפיו אין מגיע תשלום במקרה זה. דיון 18.סעיף 35 לתקנון הקיבוץ קובע: "חברותו של חבר פוקעת בקרות אחד מאלה: (א) מותו; (ב) בעקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום היישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ; (ג) עם מתן הודעת החבר בדבר יציאתו מהקיבוץ; (ד) עם הוצאתו מהקיבוץ; (ה) אם הוכרז כפושט רגל" (ההדגשה שלי - ד' מ'). 19.סעיף 77 לתקנון הקיבוץ קובע: "נפסקה חברותו של חבר בקיבוץ מסיבה כלשהי, זכאי החבר שנפסקה חברותו כאמור לקבל - (א) את המלבושים האישיים שהוקצו לו על-ידי הקיבוץ, וכן המלבושים האישיים של ילדיו, ובמקרה שאין מלבושים אישיים לילדים - מלבושים לילדים לפי הרמה הנהוגה בקיבוץ לילדי החברים בגיל דומה לגיל הילדים העוזבים. (ב) את הריהוט והציוד המטלטל שהוקצו לו או שנמסרו להחזקתו הקבועה ולשימושו הבלעדיים, המצויים במקום מגוריו ביישוב הקיבוצי, וכן ציוד וריהוט מתאים לילדים או תמורתם הכספית לפי הרמה הנהוגה בקיבוץ לילדי החברים בגיל דומה. (ג) דמי עזיבה בסכום שנקבע בהתאם להחלטות התנועה והנחיותיה שאומצו על-ידי הקיבוץ. (ד)..." (ההדגשות שלי - ד' מ'). פרשנות סעיף 77 לתקנון היא סלע המחלוקת בין הצדדים. התובעים טוענים שחברות המנוחה בקיבוץ נפסקה עם מותה, בהתאם לסעיף 35(א) לתקנון ולפיכך, בהתאם לסעיף 77(ג), הם כיורשיה זכאים לדמי עזיבה. ואילו הנתבע כאמור כופר בדרך פרשנות זו. 20.בהתאם לתקנה 119 לתקנון הקיבוץ, התקנון הוא מסמך חוזי בין הקיבוץ לבין חבריו ובינו לבין התנועה שבה הוא חבר (שהיא "הקיבוץ המאוחד - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ", להלן - התנועה). 21.הלכה היא שתקנון קיבוץ הוא הסכם בין האגודה לבין חבריה, אך הוא אינו חוזה רגיל כי אם "חוזה סטטוטורי", הכפוף להוראות פקודת האגודות השיתופיות ותקנותיה. הצדדים חופשיים לקבוע את הוראות התקנון כרצונם, בכפוף לדין (ע"א 4245/00 חן נ' קיבוץ תל קציר אגודה שיתופית [1]; בעמ' 33; ע"א 524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ [2], בעמ' 547-546). 22.חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כהוראת סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. על אומד דעת זה ניתן לעמוד הן מלשון החוזה והן מנסיבות חיצוניות לו. כדברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק: "אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכניות אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו כגון מהלך המשא ומתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ממקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו. שני המקורות - לשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו - הם 'קבילים'. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ [3], בעמ' 312-311; ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט [4], בעמ' 523-522; ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל [5], בעמ' 304). 23.מהבחינה הלשונית, התובעים מבקשים לקשור בין סעיף 35 לתקנון, הקובע מתי פוקעת חברותו של חבר הקיבוץ, לבין סעיף 77 ולהסיק כי כל המקרים המנויים בסעיף 35 נכללים בגדר המקרים אליהם מתייחס סעיף 77. 24.כאמור, פרשנות סעיף 77 אינה מלאכת בלשנות בלבד. יש לבחון את משמעותו ותכליתו ולקבוע האם לאור תכלית זו מן הראוי להחילו על חבר קיבוץ שנפטר. על תכלית הסעיף ניתן ללמוד מתכליתו של התקנון, מהוראות סעיפים אחרים בתקנון, מכללים אחרים המתייחסים לדמי עזיבה ומאופן ישומו של הסעיף במשך השנים. כל אלה יכולים להצביע על תכלית הסעיף ומטרתו. פקודת האגודות השיתופיות והתקנות 25.סעיף 31 לפקודת האגודות השיתופיות שכותרתו "חברים שמתו", קובע: "(1) במות חבר האגודה, תוכל האגודה להעביר את מנייתו או את מידת ההשתתפות שלו, בתוך שנה אחת מיום מותו, לאדם שיוצע בהתאם לתקנותיה של אותה האגודה, אם נתקבל אותו אדם כהלכה כחבר לאגודה בהתאם לתקנות ולתקנותיה של האגודה; ואם לא הוצע אדם, תעביר לאדם שהועד יראה בו את יורשו או בא-כוחו החוקי של החבר שמת, הכל לפי הענין, סכום השווה לשוויה של מנייתו של אותו החבר שמת או של מידת ההשתתפות, כפי שיוברר בהתאם לתקנות ולתקנות האגודה: בתנאי שהאיש המוצע, או היורש, או בא-כוחו החוקי, הכל לפי הענין, רשאי לדרוש שהאגודה תשלם בתוך שנה אחת מיום מות החבר את שוויה של המניה או של מידת ההשתתפות של החבר ההוא, אשר יוברר כאמור לעיל". 26.הנתבע טוען שכוח ההורשה של חבר האגודה תלוי ב"מידת ההשתתפות" שלו באגודה, ולפיכך ברור שחבר קיבוץ אינו יכול להוריש שכן אין לו מניה או מידת השתתפות בהון הקיבוץ. ואילו התובעים טוענים שדמי העזיבה מבטאים את השתתפות החבר באגודה, או, בלשונם, "תרומתו". התובעים לומדים זאת בין השאר מכך ש"דמי העזיבה אינם מתחשבים בצרכיו של העוזב. הם נקבעים באופן שוויוני לכל העוזבים כפונקציה של תקופת החברות. אדם שחברותו בקיבוץ ממושכת יותר זכאי לדמי עזיבה גבוהים מאדם שחברותו בקיבוץ קצרה יותר, בלי קשר לצרכיו של העוזב" (סעיף 12(ד) לסיכומי התובעים). 27.מכוח פקודת האגודה השיתופית הותקנו תקנות האגודות השיתופיות (חברות). תקנה 9 לתקנות הנ"ל, שכותרתה "פדיון מניות" קובעת: "פקעה חברותו של אדם באגודה, שלא לרגל מותו, תפדה האגודה את מנייתו, לרבות כל צורת השותפות בהון האגודה, תוך המועד הנקוב בתקנותיה, אולם לא יאוחר משנתיים מיום פקיעת החברות; הרשם רשאי להאריך את המועד האמור לשלוש שנם נוספות לגבי אגודות מרכזיות" (ההדגשה שלי - ד' מ'). תקנות 18-10 עוסקות בכללים לחישוב ערך הפדיון וכד'. תקנה 19 שכותרתה "זכויות חבר יוצא או מוצא מהקיבוץ" קובעת: "19. (א) תנועה קיבוצית רשאית לקבוע, לגבי קיבוצים החברים בה, כללים בדבר זכויותיו של חבר קיבוץ היוצא או המוצא מהקיבוץ; כללים שנקבעו כאמור יוגשו לרשם והוא יפרסמם ברשומות; קבעו תנועות קיבוציות אחדות כללים זהים, רשאי הרשם לפרסם ברשומות נוסח אחד של הכללים מטעם אותן התנועות הקיבוציות ביחד". 28.ממיקומה של תקנה 19 בין התקנות ניתן ללמוד שהיא מגלמת את ההסדר הספציפי לגבי חברי קיבוץ, שהוא ההסדר החלופי להסדר הקבוע בתקנות 18-9. ניתן ללמוד ממיקום זה שהרעיון של השתתפות חברי האגודה בהונה, הומר ביחס לחברי קיבוץ ברעיון של דמי העזיבה. מדובר כאמור בהסדר ספציפי לחברי קיבוץ. מכל מקום, ממיקומה של תקנה 19 ניתן ללמוד שאין היא מתייחסת לחבר קיבוץ שנפטר: כאמור תקנה 19 מכילה את ההסדר החלופי להסדר הקבוע בתקנות 18-9. תקנה 9, שבה מצויה ההוראה הכללית לגבי העניין הנדון (פדיון השתתפות חבר שחברותו פקעה) קובעת בפירוש שאין ההסדר חל על מי שחברותו פקעה עקב מותו. מכאן יש ללמוד, שגם ההסדר הספציפי לגבי חברי קיבוץ בתקנה 19 - תשלום דמי עזיבה - אינו מתייחס לחבר קיבוץ שחברותו פקעה עקב מותו. 29.מכוח סעיף 19 הותקנו "תקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 כללים לפי תקנה 19 בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מהקיבוץ" (להלן - כללי 1973), עליהם חתומה התנועה. כללים אלה בוטלו בהמשך במסגרת תקנות האגודות השיתופיות (חברות) (זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ), תשנ"ג-1993 (להלן - כללי 1993), שהחליפו אותם לגבי התנועות החתומות עליהם. 30.הצדדים מסכימים כי כללי 1993 חלים על עניינם (ראה סעיף 18 לכתב-התביעה), אם כי עיון בכללי 1993 מעלה שלא חתומה עליהם התנועה כי אם "התנועה הקיבוצית המאוחדת אגודה שיתופית מרכזית בע"מ", שלא הובהר הקשר בינה לבין התנועה, ואם חד הן. עם זאת בין אם כללי 1993 ובין אם כללי 1973 חלים על ענייננו, הן לאור לשונם של אלה הן לאור לשונם של אלה, נראה כי אין יסוד לפרשנות אותה מבקשים התובעים לייחס לסעיף 77(ג). 31.במבוא לכללי 1973 נאמר מפורשות: "זכותו של חבר יוצא או מוצא מהקיבוץ לקבל דמי עזיבה בהתאם להוראות כללים אלה. דמי העזיבה, מטרתם לעזור לחבר העוזב את הקיבוץ בצעדיו הראשונים מחוץ לקיבוץ". בכללי 1993 נשמטת הבהרה זו ואולם בסעיף ההגדרות מוגדר "עוזב" כחבר היוצא או מוצא מקיבוץ, ו"עזיבה" מוגדרת "יציאה או הוצאה מהקיבוץ". הגדרות אלה אינן מדברות על "הפסקת חברות" כי אם על עזיבת הקיבוץ, ובכך מחזקות את הפרשנות לפיה אין הכוונה למקרה פטירה. 32.בהיותם מודעים לקושי זה, התובעים טוענים כי הזכות לקבל דמי עזיבה קבועה בסעיף 77 לתקנון, וההפניה שבו לכללים נועדה לצורך חישוב גובהם בלבד. אין באפשרותי לקבל פרשנות זו. הן כללי 1973 הן כללי 1993 מתייחסים לעניינים שונים הנוגעים לתשלום דמי עזיבה ובהם אופן חישובם, חישוב הוותק לצורך חישובם, תשלומם במקרה מעבר חבר בין קיבוצים, עזיבת משפחת חברים, קיזוזי זכויות אחרות המגיעות לחבר מדמי העזיבה ועוד. פרשנות שלפיה מכל האמור בכללים אלה, ביקש סעיף 77(ג) לתקנון לאמץ אך ורק את דרך חישוב סכום דמי העזיבה, אינה סבירה. מלשון הסעיף נראה כי ההפניה להחלטת התנועה מתייחסת לנושא דמי העזיבה בכלל וכל אשר נקבע לגביהם בהחלטת התנועה. הוראות נוספות של התקנון 33.עיון בסעיפים אחרים בתקנון יכול אף הוא לסייע בפרשנות סעיף 77 וכוונתו. סעיף 64 לתקנון קובע: "נפסקה חברותו של חבר בקיבוץ, מסיבה כלשהי, חייב אותו חבר לשעבר לפנות מקרקעין המוחזקים על ידיו או על-ידי התלויים בו בקיבוץ... ולעזוב את תחום היישוב הקיבוצי עם התלויים בו, תוך 60 יום מקבלת הודעה בכתב מהקיבוץ הדורשת ממנו לפנות את המקרקעין האמורים, מבלי שיהיה זכאי לקבל או לתבוע פיצויים או תשלום או תמורה אחרת כלשהי בכסף או בעין, פרט לאמור בסעיף 77". 34.נראה כי במקרה פטירתו של חבר ביקש התקנון דווקא להבטיח כי כל הרכוש שנותר לחבר, יועבר לקיבוץ, ככל שהחוק מאפשר, וכי זכויותיו אינן ניתנות להורשה. כך, למשל סעיף 65 לתקנון קובע: "במידה ועל פי חוק מוקנה או יוקנה תוקף חוקי להוראה שבסעיף זה, הרי במות חבר הקיבוץ רואים כאילו ציווה את כל עזבונו וכל טובת הנאה שיש לקבל מעזבונו, לקיבוץ בלבד". נוהג 35.זאת ועוד: הצדדים מסכימים, שבפועל מעולם לא התבקש הקיבוץ לשלם ולא שילם דמי עזיבה ליורשיו של חבר שנפטר. עובדה זו מלמדת על הפרשנות שנתנו חברי הקיבוץ לדורותיהם לתקנונו ולזכויות שהוקנו מכוחו, ככאלה שאינם מקנים זכויות ליורשי חבר שנפטר. נוהג עשוי ללמד על תכלית התקנון ואף להשלים חסר בו. בג"ץ 4222/95 פלטין נ' רשם האגודות השיתופיות [6], בעמ' 622. התנהגות צדדים לחוזה היא נסיבה חשובה ממנה ניתן ללמוד על תוכן החוזה. רע"א 8060/95 הנהלת בתי-המשפט, משרד המשפטים נ' אב-חן אחסנה בע"מ [7], בעמ' 368-367. כן ראה ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ג) [8], בעמ' 241. שונות 36.לשיטת התובעים תיקוני התקנון שנערכו בשנת 2001 מלמדים על מעבר לדרך חיים "קפיטליסטית" וויתור על עקרונות היסוד של שוויון ושיתוף עליהם הושת הקיבוץ מלכתחילה. איני סבורה כי יש בתיקונים אלה להשליך על פרשנותו של הסעיף נשוא הדיון, אשר לא שונה כלל. אף התיקונים עצמם אינם מרחיקי לכת עד לאימוץ "השקפה קפיטליסטית" ואינם מבטלים את מטרות הקיבוץ ועקרונותיו, הקבועים בסעיפים 3, 4, 6 ו-66 לתקנון. מרבית התיקונים נוגע להשמטת אגודת "ניר שיתופי" מהוראות התקנון שהתייחסו אליה. 37.טענת התובעים שלפיה לו הייתה המנוחה עוזבת את הקיבוץ טרם פטירתה, הייתה זכאית לדמי עזיבה ומאחר והם נפגעים מאחר ולא "התחכמה" ועשתה כן, אף היא אינה יכולה לסייע בידיהם. לעזיבת קיבוץ השלכות מרחיקות לכת בכל מישורי החיים והיא כרוכה בעזיבת המסגרת החברתית, הביטחון הכלכלי והעזרה ההדדית של חברי הקיבוץ. עוזב קיבוץ אינו יכול לדעת אם הוא עוזב לתקופה קצרה או למספר שנים, אם מצבו ישתפר או יתדרדר עקב העזיבה. בפועל המנוחה בחרה להישאר בקיבוץ, ואיני רואה כיצד פגעה בה בחירתה זו. ככל שקיים פער שמקורו בכך שמי שאינו חי בקיבוץ מסוגל לצבור רכוש פרטי שיוותר לדורות הבאים אחריו, לעומת חבר קיבוץ שלכאורה אינו מסוגל לכך, הרי הדבר נעוץ בהשקפת העולם המסורתית של הקיבוץ השוללת רכוש פרטי ואף מניחה שצאצאי החבר ימשיכו אף הם לנהל חייהם במסגרת הקיבוצית. העובדה שלאחרונה חל שינוי בהשקפת עולם זו, המתבטאת בהפרטה ובמעבר להקנייה של רכוש פרטי, אין בכך כדי להשליך על פרשנות התקנון שנוסח בטרם חל שינוי זה. שינוי ממשי בנורמות ובכללים מן הראוי שייעשה בדרך של שינוי מפורש של הוראות התקנון. 38.שני הצדדים בסיכומיהם הסתמכו על פסקי-דין שונים אשר דנו בתקנונים של קיבוצים אחרים וביקשוני לאמץ קביעותיהם. משאיש מהצדדים לא הגיש ראיות, ולא הוצגו התקנונים נושא פסקי-דין אלה, אין באפשרותי להסתמך על איזה מפסקי-הדין אלא כקובעים הלכה משפטית בלבד, אך לא לכך כיוונו הצדדים. סיכום 39.מכל האמור לעיל עולה, שבסעיף 77(ג) לתקנון הקיבוץ ביקש הקיבוץ לקבוע תשלום דמי עזיבה לחבר קיבוץ אשר עזב את הקיבוץ ופתח בחיים חדשים מחוצה לו, כפי שנקבע בתקנות ובכללי התנועה. הפרשנות המתיישבת עם המכלול היא זו שלפיה לא התכוונו מנסחי התקנון לזכות את יורשיו של חבר שנפטר בדמי עזיבה. מסקנה זו נתמכת באופן ברור ביותר בנוהג רב השנים שלפיו לא שולמו דמי עזיבה ליורשיו של חבר קיבוץ שנפטר. 40.התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. חברות בקיבוץקיבוץדמי עזיבה לחבר קיבוץ