השופטת ע' ארבל: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.5.2010 (כבוד השופט י' פרגו), בו נדחתה תביעת המערערים. בערעור מתעוררות שתי שאלות עיקריות. השאלה הראשונה היא האם יש להכיר במערערים כ"יחידים" או כ"בני-זוג" לצורך שיוך יחידות דיור בקיבוצם, על-פי החלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל, וזאת, בהינתן טענתם לפיה הם פרודים מנשותיהם. השאלה השניה, עניינה זכאותם של המערערים לדמי עזיבה מהקיבוץ, ובפרט, האם רשאי היה הקיבוץ לקבוע כי תיפסק צבירת דמי העזיבה לזכותם החל מתחילת שנת 2005. רקע 2. ביום 27.2.1996 התקבלה החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 751 שכותרתה "שינויים במבנה הארגוני והקצאת קרקע בקיבוצים" (להלן: החלטה 751). בהחלטה 751 נקבע הסדר וולונטרי המאפשר, לראשונה, שיוך יחידות מגורים לחברי הקיבוץ, בשונה מהקיבוץ, באופן ישיר (להלן: שיוך היחידות). זאת, באמצעות החרגת שטח המגרש בו מצויה יחידת הדיור הרלוונטית מהחוזה שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: ממ"י) ובין הקיבוץ, וחתימה על חוזה חכירה של המגרש בין החבר ובין ממ"י (ראו בג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל פיסקאות 4-2 (9.6.2011) (להלן: עניין פורום הערים העצמאיות)). בנוסף, נקבעו הוראות בעניין יישומה של החלטה 751 בהוראה מס' 53 של האגף החקלאי במינהל מקרקעי ישראל (להלן: הוראה 53). על-פי החלטה 751 והוראה 53, היחידות ישויכו למשפחות החברות בקיבוץ, תוך הבחנה בהקשר זה בין בני-זוג ובודדים. על-מנת שקיבוץ יוכל לבצע את המהלך שתואר, עליו לשנות את תקנונו, בהתאם להחלטה של האסיפה הכללית שלו. לאחר מכן, יהא על הקיבוץ לפנות לוועדת הפרוגראמות במשרד החקלאות (להלן: ועדת הפרוגראמות), לצורך שינוי פרוגרמת היישוב. לפניה זו יש לצרף מסמכים שונים, ובכלל זה, רשימה של המשפחות החברות בקיבוץ, בחלוקה לבני-זוג ויחידים (יצוין, כי לעיתים, נעשה בהקשר זה שימוש במונח "יחידים" ולעיתים במונח "בודדים", אך משמעות הדברים זהה). 3. ביום 13.12.2002 החליטה האסיפה הכללית של קיבוץ גבעת חיים איחוד (להלן: הקיבוץ) לאמץ את החלטה 751 ולשנות את תקנון הקיבוץ כמתחייב ממנה. השינויים שנערכו בתקנון הקיבוץ אושרו על-ידי רשם האגודות השיתופיות ביום 4.7.2004. בסמוך לאחר קבלת החלטת האסיפה הכללית כאמור, פנה הקיבוץ לוועדת הפרוגראמות וצירף לפנייתו רשימה של "משפחות" החברות בקיבוץ ורשימה של "יחידים" החברים בו. ביום 1.1.2003 אישרה ועדת הפרוגראמות כי יירשמו על שם חברי הקיבוץ מספר יחידות הדיור שהתבקשו בפניית הקיבוץ. בחודש מרץ 2005, קבעה האסיפה הכללית של הקיבוץ "נהלים למימוש בית החבר" (להלן: נהלי הקיבוץ), שתכליתם להתוות את דרכי היישום של העקרונות שנקבעו בחודש דצמבר 2002 במסגרת ההחלטה בדבר אימוץ החלטה 751. בנהלים אלה פורטו, בין השאר, כללי ההתחשבנות בין הקיבוץ לבין משפחת החברים לגבי יחידת הדיור שתשויך לה. בין היתר נקבע שם כי המשפחות ששמותיהן הועברו לוועדת הפרוגראמות כאמור, ייחשבו כמי שוויתרו על זכותן להמשך צבירת דמי עזיבה החל משנת 2005. עוד יצוין, כי הליך שיוך היחידות בקיבוץ טרם הושלם. לצורך שלמות התמונה, יוער, כי ביום 27.3.2007 התקבלה החלטת ממ"י מס' 979 אשר ביטלה את החלטה 751 (להלן: החלטה 979). עם זאת, אין בעובדה זו כדי לשנות לענייננו, משום שבנסיבות העניין, ובהתאם להוראת המעבר שבהחלטה 979, רשאי הקיבוץ להמשיך בתהליך שיוך היחידות בהתאם להחלטה 751 (ראו סעיף 5.11.1 להחלטה 979). עוד יוער, כי מאז חלו שינויים נוספים בהחלטות ממ"י. בין היתר, עודכנה החלטה 979 ביום 6.7.2008 על-ידי החלטה מס' 1155 של ממ"י (להלן: החלטה 1155). אולם, גם לפי הוראות המעבר בהחלטה זו, הקיבוץ רשאי להמשיך בתהליך השיוך לפי החלטה 751 (ראו סעיף 5.11.1 להחלטה 1155). 4. המערערים 2-1 הינם חברי הקיבוץ, הנשואים למשיבות 8-7 (בהתאמה), שאף הן חברות הקיבוץ. ברשימות שהעביר הקיבוץ לוועדת הפרוגראמות כחלק מתהליך שיוך היחידות לפי החלטה 751, צוינו שמותיהם של המערערים יחד עם שמותיהן של המשיבות 7-8, ברשימת ה"משפחות" (הרשימה המתייחסת לבני-זוג). טענתם העיקרית של המערערים היא כי היה על הקיבוץ לכלול אותם ואת המשיבות 8-7 בנפרד ברשימת ה"יחידים", ולא כפי שנעשה. זאת, משום שלטענתם, במועד הקובע לעניין שיוך היחידות, הם חיו בנפרד מנשותיהם, הגם שלא התגרשו מהן. לטענת המערערים, אילו היו מסווגים כ"יחידים" היו הם והמשיבות 8-7 זכאים ליחידת דיור נפרדת לכל אחד מהם, בעוד שהכללתם ברשימת בני-הזוג תזכה כל זוג ביחידת דיור אחת, במשותף. טענתם הנוספת של המערערים נוגעת להחלטות שקיבל הקיבוץ בעניין דמי העזיבה להם הם זכאים מהקיבוץ, ובפרט הקביעה כי דמי העזיבה יפסיקו להיצבר לזכותם החל מתחילת שנת 2005. בגין מחלוקות אלה, פנו המערערים לבית המשפט המחוזי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' פרגו) דחה את תביעתם של המערערים על שני היבטיה. בפסק הדין התקבלה עמדת הקיבוץ לפיה, יש להכריע מיהם "בני-זוג" לצורך שיוך היחידות לפי מבחן הסטטוס האישי הפורמאלי של בני-הזוג, שעל-פיו, "בני-זוג" הם מי שנשואים כדין, לרבות פרודים, ואילו "יחיד" הוא רווק, גרוש או אלמן. בהתאם, נקבע כי נכון היה לסווג את המערערים ורעיותיהם כ"בני-זוג" בהקשר זה. זאת, כיוון שבמועד הקובע לעניין זה, שהוא מועד החלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ בעניין שיוך היחידות, שני הזוגות היו נשואים כדין. בית משפט קמא דחה את הצעת המערערים לבחון מיהם "בני-זוג" על-פי מבחן מהותי-סובייקטיבי, המתבסס על מצב היחסים בפועל בין חברי הקיבוץ ומתייחס לנתונים האישיים של כל זוג חברים. ההחלטה נומקה, בין היתר, בכך שהמבחן הפורמאלי, בשונה מהמבחן המהותי, הינו מבחן ברור, בעל קריטריונים שוויוניים, אחידים, אובייקטיביים וקלים ליישום. בנוסף, צוין כי הזכויות וההתחייבויות הנובעות מהנישואין ממשיכות להתקיים כל עוד בני-זוג נשואים, אף אם הם חיים בנפרד, וכי פרידת "בני-זוג" נשואים איננה סופית כל עוד לא התגרשו, והם יכולים בכל עת לחזור לחיות יחד, בלא כל הליך פורמאלי. לפיכך, לדברי השופט פרגו, אין זה ראוי להעשיר את "היחידה המשפחתית" של "בני-הזוג" הנשואים ביחידת דיור נוספת רק בשל היותם פרודים. זאת, במיוחד בהינתן העובדה שמדובר ביחידות שנבנו על-ידי הקיבוץ על קרקע ציבורית השייכת לממ"י. כמו כן, נדחתה הצעת ממ"י לאמץ לעניין זה את התנאים שנקבעו בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), בו הובהר באילו נסיבות יוכלו בני-זוג לבצע איזון משאבים ביניהם אף בטרם פקיעת הנישואין ביניהם. על אף האמור, ציין בית המשפט כי אין הוא שולל את האפשרות כי יהיו מקרים חריגים וברורים בהם ניתן יהיה לשייך יחידת דיור אחת לשני "יחידים" חברי הקיבוץ שבמועד הקובע גרו יחד, חיו כבני-זוג וניהלו משק בית משותף לאורך זמן. זאת, חרף העובדה שלפי הסטטוס האישי הפורמאלי שלהם, הם מהווים שני "יחידים" ולכן, לכאורה, כל אחד מהם זכאי ליחידת דיור משלו. 6. תביעת המערערים נדחתה גם בהיבטים הנוגעים לדמי העזיבה. בית משפט קמא קבע כי דמי העזיבה נצברים לטובת חברי הקיבוץ המצויים במסלול של עצמאות כלכלית, לרבות המערערים, עד ליום 31.12.2004. בנוסף, נפסק כי את חישוב הזכאות לדמי עזיבה יש לערוך לפי הוראות תקנון הקיבוץ, על-פי תקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 (להלן: תקנות החברוּת), כפי שיהיו מעת לעת, וזאת, במועד מימוש שיוך היחידות. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. טענות המערערים 7. הטענות בערעור שלפנינו נחלקות, כאמור, לשתי פלוגתאות עיקריות. הפלוגתא הראשונה, עניינה השאלה האם יש לסווג את המערערים כ"בני-זוג" או כ"יחידים" לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751. הפלוגתא השנייה, נוגעת בעיקר לשאלה האם רשאי היה הקיבוץ להפסיק את צבירת דמי העזיבה לזכות המערערים החל משנת 2005. 8. באשר לפלוגתא הראשונה: המערערים סבורים כי יש לסווגם כ"יחידים" לצורך שיוך היחידות ולהקצות להם ולמשיבות 8-7 יחידות דיור נפרדות. לשיטתם, יש לבחון מיהם "בני זוג" לעניין זה באמצעות מבחן מהותי-סובייקטיבי, שיתבסס על הנתונים האישיים של כל חבר קיבוץ ויאפשר הכרה בפרודים כ"יחידים", ולא על-פי מבחן הסטטוס האישי הפורמאלי. המערערים מסבירים כי שיוך שתי יחידות לשני פרודים אינו מהווה הפליה ביחס ליתר חברי הקיבוץ הנשואים. זאת, משום שלדעתם קיים שוני בין זוג נשוי החי יחד ובין זוג נשוי החי בנפרד, ובכל מקרה, חברי הקיבוץ נדרשים לשלם בעבור כל יחידה ובעבור הקרקע שישויכו להם. עוד טוענים המערערים כי שיוך היחידות נועד ליתן ביטחון סוציאלי לתא המשפחתי החי באותה יחידה, ותכלית זו לא תתקיים אם תשויך יחידת מגורים אחת בלבד לבני-זוג אשר אינם חיים ביחד. בנוסף, הם סבורים כי אין זה נכון שרק גירושין יכולים להביא להפרדה בזכויות הרכושיות של בני-זוג נשואים ומפנים בהקשר זה להוראות שונות בחקיקה ובפסיקה, כמו גם לניסיונות להסדיר בחקיקה את נושא הירושה בין בני-זוג החיים בנפרד. לגישת המערערים, הבחירה במבחן הסטטוס האישי הפורמאלי בהקשר זה, מנוגדת להלכה הפסוקה, לעקרונות הפרשנות המקובלים, והיא אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה וההוראות המינהליות הרלוונטיות, לרבות החלטה 751. הם מציינים כי בחקיקה ובפסיקה פורש המושג "בני-זוג" באופן מהותי המתייחס לנסיבות שונות ומשתנות, הן ביחס לפרודים והן ביחס לידועים בציבור. לטענתם, ההתייחסות לפרודים צריכה להיות קוהרנטית להתייחסות לידועים בציבור. בהקשר זה, הם מדגישים כי הקביעה בפסק הדין נשוא הערעור לפיה, במקרים מסוימים ניתן יהיה להכיר בזכויות ידועים בציבור לצורך שיוך היחידות, עומדת בסתירה לקביעותיו של בית משפט קמא ביחס לפרודים ולגבי השימוש במבחן המהותי. עוד טוענים המערערים כי החלת מבחן פורמאלי במקרה דנא תוביל לתוצאות אבסורדיות ומפלות, שכן, לפי מבחן זה, בני-זוג ידועים בציבור ייחשבו ל"יחידים" וכל אחד מבני הזוג יקבל יחידה אחת, ואילו לפרודים תוקצה יחידת דיור אחת במשותף. מעבר לכך, מבהירים המערערים כי ניתן לפתור את הקשיים שהועלו לגבי השימוש במבחן מהותי. בהתייחס לחשש מפני פירוד פיקטיבי במטרה להבטיח יחידת דיור נוספת לבני-הזוג, מציינים המערערים כי ייתכנו גם גירושין פיקטיביים וכי נטל ההוכחה במקרה של פירוד הוא כבד יותר מאשר במקרה של גירושין. בנוסף, טוענים המערערים כי למעלה ממאה קיבוצים הכירו בפרודים כ"בודדים" לעניין שיוך היחידות, וקובלים על כך שבית משפט קמא לא איפשר להם להציג ראיות בעניין זה. המערערים טוענים כי ההחלטה העקרונית בדבר זכויות פרודים לפי החלטה 751 צריכה להתקבל על-ידי ממ"י ולחול באופן אחיד על כל הקיבוצים. לעומת זאת, לדעתם, ההחלטה האם בני-זוג מסוימים הם פרודים צריכה להתקבל על-ידי הקיבוץ, בכפוף למתן זכות טיעון ולאפשרות להביא מחלוקות בעניין להכרעה משפטית חיצונית. בהקשר זה, מלינים המערערים על הליך קבלת ההחלטות בעניין זה בקיבוץ. בין היתר, הם טוענים כי הופלו בהשוואה לחברים אחרים בקיבוץ, שלגביהם הופעל מבחן מהותי. אולם, לדבריהם, בית משפט קמא לא איפשר להם להוכיח טענותיהם אלה. מכל מקום, המערערים סבורים כי השאלה "מיהם פרודים" כלל אינה מתעוררת כאן, שכן לשיטתם, אין מחלוקת שהם היו פרודים מנשותיהם במועד הקובע לשיוך היחידות. לגישתם, מועד זה הוא יום אישור שינוי תקנון הקיבוץ על-ידי רשם האגודות השיתופיות. המערערים מתארים בהרחבה את יחסיהם עם המשיבות 8-7 וטוענים כי הם מנהלים חיים נפרדים לחלוטין מהן. בנוסף, הם מסבירים מדוע לא נקטו בהליכי גירושין ומציינים כי העובדה שהם אינם גרושים באופן פורמאלי איננה מפריעה להם בחיי היום-יום, בהיותם אנשים חילוניים. 9. באשר לפלוגתא השנייה, שעניינה זכאותם לדמי עזיבה, טענתם העיקרית של המערערים היא כי הקיבוץ לא היה רשאי להפסיק את צבירת דמי העזיבה לזכותם החל משנת 2005. בנוסף, טוענים הם כי זכויותיהם לדמי עזיבה, אותם ניתן לקזז כנגד התשלומים שיידרשו מהם על-ידי הקיבוץ במסגרת שיוך היחידות, לא חושבו כהלכה. טענות המשיבים 10. המשיב 1, הקיבוץ, סבור כי אין מקום לשנות מקביעותיו של בית משפט קמא. לדעתו, מבחן הסטטוס האישי הפורמלי הוא המבחן הראוי לסיווג "בני-זוג" לצורך שיוך היחידות והוא עומד על הבעייתיות הקיימת במבחן מהותי, בדגש על החשש מפני פירוד פיקטיבי משיקולי תועלת, והקושי להגדיר מיהם "פרודים" ומהי פרידה. לשיטת הקיבוץ, לא ניתן להתעלם מהסטטוס האישי הפורמלי של בני-הזוג ומהזכויות וההתחייבויות ההדדיות הנובעות מהנישואין, הממשיכות להתקיים אף כשהם חיים בנפרד. הוא מדגיש כי גירושין, בשונה מפרידה, מנתקים באופן סופי את קשר הנישואין ויוצרים הפרדה רכושית בין בני-הזוג. עוד טוען הקיבוץ כי שיוך יחידת דיור לכל אחד מבני-הזוג, בעודם נשואים, יביא לכך שלכל אחד מהם למעשה יוקנו זכויות בשתי יחידות שיהוו חלק מרכושם המשותף, ובכך הם יופלו לטובה לעומת יתר חברי הקיבוץ. תוצאה זו אינה ראויה, לדעתו, בוודאי כשמדובר ביחידות דיור שנבנו על-ידי הקיבוץ על קרקע השייכת לממ"י. הקיבוץ דוחה את ההקבלה בין ידועים בציבור לפרודים ולדבריו, קיים שוני בין המקרים. בנוסף, הוא טוען כי מהחקיקה ומהחלטה 979 נלמד כי בענייננו, קיים הסדר שלילי שאינו מאפשר להחריג פרודים מגדר "בני-זוג" לפי החלטה 751. לדבריו, אף כשהמחוקק התייחס לפרודים, הנחתו היתה כי אין לאיין את מעמדם האישי של בני-הזוג כזוג נשוי, אך יש לקבוע בעניינם הסדר ספציפי לצורך מסוים. בנוסף, מצביע הקיבוץ על כך שחל שינוי בעמדתו של ממ"י במהלך ההליכים וטוען כי אין עדיפות לעמדתו של הלה בעניין זה על כל עמדה אחרת. הקיבוץ שולל את ה כי כל הקיבוצים בישראל, למעט הקיבוץ, מכירים בפרודים כיחידים לצורך שיוך היחידות ולדבריו, זו נטענת לראשונה בערעור והיא לא הוכחה. הקיבוץ דוחה גם את טענת המערערים לפיה אין חולק כי הם והמשיבות 8-7 היו פרודים במועד הקובע, שהוא, לדעת הקיבוץ, מועד קבלת ההחלטה באסיפה הכללית בדבר שיוך היחידות. עוד טוען הקיבוץ כי אין בסיס לטענות כי המערערים הופלו ביחס לחברים אחרים בקיבוץ. לדבריו, המבחן הפורמאלי יושם באופן אחיד ושוויוני וכל חברי הקיבוץ שהיו נשואים במועד הקובע סווגו כ"בני-זוג" לעניין זה, לרבות מי שהתגרשו לאחר מכן (מה שלא עשו המערערים עד היום). לבסוף, הוא מציין כי הקיבוץ אומנם סייע למערערים בעקבות עזיבת הדירה המשותפת להם ולנשותיהם, אך לא ניתן להסיק מכך כי הוא הכיר בהם כפרודים. 11. באשר לסוגיית דמי העזיבה, עיקר טיעונו של הקיבוץ מתבסס על כך שלדבריו, ביום 1.1.2005 עברו חברי הקיבוץ למעמד של עצמאות כלכלית והפסיקו להעביר את הכנסותיהם לקיבוץ. לטענת הקיבוץ, עם המעבר לעצמאות כלכלית נשמט הרציונאל לזכאות חברי הקיבוץ להמשך צבירת דמי עזיבה, ועל כן, היא נפסקה החל ממועד זה. 12. המשיבים 3-2, ממ"י וועדת הפרוגראמות, מבקשים להתמקד בשאלה העקרונית שעניינה מעמדם של פרודים לצורך החלטה 751, והם אינם מביעים עמדה בשאלת ההכרה הספציפית במערערים כ"בני-זוג". בהקשר זה, יש לציין כי חל שינוי בעמדתם של המשיבים 3-2 במסגרת ההליכים בעניין זה. בתחילה, היתה עמדתם כי לצורך החלטה 751, יש לסווג "בני-זוג" לפי מבחן הסטטוס הפורמאלי. בסיכומיהם בפני בית משפט קמא הציגו המשיבים 3-2 עמדה שונה, לפיה יש לבחון שאלה זו על-פי התנאים שנקבעו בסעיף 5א לחוק יחסי ממון. בהליך שלפנינו, עמדתם היא כי ההכרעה בעניין זה צריכה להיעשות באמצעות מבחן מהותי המתחקה אחר מציאות החיים בפועל וכי יש לפרש את החלטה 751 באופן תכליתי, המכיר בפרודים כ"יחידים". הם טוענים כי היצמדות למבחן פורמאלי בנושא זה אינה עולה בקנה אחד עם מגמת החקיקה והפסיקה והיא עלולה לפגוע בעקרון השוויון. לדידם, לצורך שיוך היחידות אין שוני רלוונטי בין זוגות שהתגרשו באופן רשמי ובין זוגות שנפרדו לתקופת זמן משמעותית וחיים בנפרד. הם מציינים כי בחקיקה הוכר מעמדם של "פרודים" בהקשרים שונים ושוללים את ה כי העדר התייחסות מפורשת בחקיקה ובהוראות הרלוונטיות לפרודים בהקשר דנא, מלמדת על הסדר שלילי בנושא. בנוסף, חולקים המערערים על הטענות בדבר המשמעויות הנגזרות מהסטטוס הפורמאלי של הנישואין לגבי זכויותיהם של בני-הזוג. לטענתם, ניתן ליצור הפרדה רכושית עוד לפני הגירושין, וכן הם מזכירים כי נעשים מהלכים לתיקון החקיקה הנוגעת להסדרי הירושה בין בני-זוג החיים בנפרד. המשיבים 3-2 מבהירים כי החשש לניצול לרעה בהקשר זה יתקיים גם אם ייעשה שימוש במבחן הפורמאלי. לשיטתם, דרושים קריטריונים ברורים להכרה ב"פרודים" גם לפי מבחן מהותי. הם מבהירים כי בני-זוג פרודים מהווים למעשה "תמונת ראי" לידועים בציבור, וכי אמות המידה להכרה בפרודים הן התנאים ההופכיים להכרה בידועים בציבור. לדבריהם, בשני המקרים מדובר בהכרה במעמד אישי הנוצר כתוצאה מדרך חייהם של בני הזוג בפועל ואין הצדקה לאבחן בין ידועים בציבור לבין פרודים בעניין זה. לפיכך, לדעתם, הקביעה בפסק הדין מושא הערעור, כי במקרים מסוימים ניתן יהיה להכיר בידועים בציבור כ"בני-זוג" לצורך שיוך היחידות תוך שימוש במבחן מהותי, אך אין להשתמש במבחן זה לגבי פרודים, איננה סבירה. לבסוף, באשר למועד הקובע לבחינת הזכאות לשיוך יחידות לפי החלטה 751, מציינים המשיבים 3-2 כי לרוב מועד זה הוא מועד החלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ בדבר שינוי מבנה הקיבוץ. דיון והכרעה 13. הסוגיות המצריכות הכרעה בערעור שלפנינו נחלקות, כאמור, לשני נושאים: אופן סיווגם של פרודים לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751, וזכאותם של המערערים לדמי עזיבה. נדון בכל שאלה בנפרד כעת. הפלוגתא הראשונה: מה דינם של פרודים לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751? 14. השאלה הראשונה שבה אדון היא האם יש לראות במערערים ובנשותיהם כ"בני-זוג" או כ"יחידים" לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751. מסיווג זה ייגזר, כאמור, מספר יחידות הדיור שישויכו להם. שאלה זו נחלקת למספר שאלות משנה. ראשית, יש לבחון את השאלה העקרונית - מה דינם של פרודים לפי החלטה 751 והאם יש לראות בהם כ"בני-זוג" או כ"יחידים". שנית, אם יוחלט כי פרודים הינם "יחידים" לצורך החלטה 751, יהא צורך להבהיר מיהם "פרודים". לבסוף, בהתאם למסקנות בשאלות הקודמות, יהא מקום לבחון האם המערערים והמשיבות 8-7 הינם "פרודים" כאמור. אדון בדברים כסדרם. א) האם פרודים הינם "בני-זוג" או "יחידים" לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751? 15. החלטה 751 קובעת, כאמור, כי שיוך היחידות יבוצע תוך הבחנה בין "בני-זוג" ו"יחידים". במסגרת תהליך השיוך, נדרש הקיבוץ להעביר לוועדת הפרוגראמות את "מספר המשפחות החברות באגודה, בחלוקה - בני זוג, בודדים" (סעיף 4(א) להחלטה 751). הבחנה זו מופיעה גם בסעיף 14(א) להחלטה 751, שם נכתב: "'משפחה' להלן - בני זוג או יחיד". גם בהוראה 53 צוין כי רשימת חברי הקיבוץ שתועבר לוועדת הפרוגראמות תתייחס ל"בן זוג ויחידים בנפרד" (סעיף 7(א) להוראה 53). עינינו הרואות כי לא ניתן ללמוד רק מלשונן של החלטה 751 והוראה 53 כיצד יש לסווג "בני-זוג" ו"יחידים". לפיכך, עלינו לבחון את החלטה 751 לפי תכליתה. 16. בטופס הפנייה לוועדת הפרוגראמות לפי החלטה 751, צוין כי יש לצרף לו "רשימות של משפחות ויחידים החברים באגודה, נכונות לתאריך שבו התקבלה החלטת האסיפה הכללית האמורה, הגרים באותו המועד ביישוב בבית מגורים קיים או שזכאים לגור בו, שמבוקש כי זכויות החכירה של מגרשי המגורים המבונים ירשמו על שמם." (ההדגשות שלי, ע' א'). בנוסף, צוין בטופס הנ"ל, כי על הקיבוץ להגיש "רשימה של זוגות החברים באגודה... ורשימה נוספת של יחידים החברים באגודה...". נבחן את ההתייחסות לעניין זה גם בהחלטה 979. כאמור, החלטה 979 אומנם איננה חלה במקרה שלפנינו, אך ניתן להסתייע בה לצורך פרשנותה של החלטה 751. ברוח האמור בע"א 2622/01 מנהל מס שבח מקרקעין נ' לבנון, פ"ד נז(5) 309, 332 (2002) (להלן: עניין לבנון): "חוק הוא יצור חי. חייו מתחילים עם חקיקתו, והם הולכים ונמשכים עד לביטולו. כל אירוע הקשור בו משפיע על פירושו. על-כן, תיקון מאוחר בחוק משפיע על פירושו של החוק המקורי, כשם שחקיקה מאוחרת בדרך-כלל משפיעה על חקיקה מוקדמת... ענין לנו בכלים שלובים המשפיעים זה על זה והנועדים לקיים הרמוניה נורמטיבית בשיטה כולה." בהחלטה 979 נקבע כי שיוך היחידות ייעשה, בין היתר, ל"משפחת חברים באגודה" (סעיף 5.6.1). על-פי ההחלטה הנ"ל, לכל "משפחת חברים באגודה" ישויך מגרש ליחידת דיור אחת (סעיף 5.6.1.7. יצוין, כי החלטה 979 מאפשרת שיוך יחידות גם ל"משפחת חברים חדשה", ראו סעיפים 5.6.1.5 ו-5.6.3 להחלטה). "משפחת חברים באגודה" מוגדרת בסעיף 2 להחלטה 979 כך: "בני זוג או יחיד, אשר ביום 2.9.2003 היוו יחידה משפחתית בקיבוץ והיו חברי אגודה..." (כל ההדגשות בפסקה זו נוספו. יוער, כי חל שינוי בעניין המועד הקובע, כאמור בעניין פורום הערים העצמאיות, פיסקה 147). הוראות דומות מצויות בהחלטה 1155 (סעיפים 2, 5.6.1 5.6.3, ו-5.7 להחלטה 1155). 17. אם כן, החלטה 751 נועדה, על-פי תכליתה, לאפשר שיוך יחידות למשפחות. בנסיבות בהן בני-זוג אינם חיים עוד כמשפחה, ספק האם הם אכן מהווים יחידה משפחתית במובן אליו כיוונה החלטה 751. על מנת להכריע בספק זה, יש לברר מה משמעותו של המונח "משפחה" בהקשר זה, והאם סיווגה של "משפחה" ייעשה על-פי מבחן מהותי, המתעניין במציאות הדברים בפועל, או על-פי מבחן פורמאלי, שעניינו הסטטוס האישי הרשמי של בני המשפחה. גם בעניין זה תסייע בידינו החלטה 979. כאמור, "משפחה" על-פי החלטה 979, מכוונת לבני-זוג או ליחיד העומדים בתנאים שנקבעו בסעיף 2 להחלטה. בסעיף 2 האמור הובהר כי "לעניין החלטה זו 'בן זוג' - לרבות ידוע בציבור כבן זוג" (הוראה זהה קיימת גם בסעיף 2 להחלטה 1155). כלומר, "משפחת חברים באגודה" כוללת גם בני-זוג שהם ידועים בציבור, אף אם אינם נשואים כדין. הדבר משקף בחירה במבחן מהותי לצורך סיווגם של "בני-זוג". משהוחלט לבחון מיהן המשפחות לצורך החלטה 751 באמצעות מבחן מהותי, יש לנקוט גישה אחידה ולנהוג כך לכל אורך ההחלטה וכל אימת שיתבקש להכריע האם מדובר ב"בני-זוג" או ב"משפחה", על-פי ההחלטה. איני רואה מקום לנהוג באופן שונה בפרודים ואף סיווגם של חברי הקיבוץ כ"יחידים" או כ"בני-זוג" צריך להיעשות על-פי מבחן מהותי. אינני מקבלת את טענת הקיבוץ כי מדברים אלה נלמד דווקא הסדר שלילי לגבי פרודים וזאת, מהטעמים שיובהרו להלן (השוו: עניין לבנון, בעמ' 331-330, 335, שם הובהר במפורש כי לא ניתן ללמוד מכך שהמונח "ידוע-בציבור" נזכר במקום אחד בחוק, אך לא במקום אחר, כי מדובר בהסדר שלילי). כמו כן, איני סבורה כי ניתן לבסס את המסקנה כי פרודים הינם "בני-זוג" על הגדרת "העברת זכויות" שבהחלטה 979, אליה מפנה הקיבוץ. "העברת זכויות" הוגדרה שם בזו הלשון: "העברתה של זכות החכירה או הסבתה בדרך כלשהי לאחר, בתמורה או ללא תמורה, למעט העברה לקרוב, כהגדרתו להלן, או לגרוש/גרושה על פי פסק דין שניתן אגב הליכי גירושין". "קרוב" הוגדר שם "בן זוג, הורה, צאצא וצאצא בן הזוג, מאומץ ומאומץ בן הזוג, ובן זוגו של כל אחד מאלה". בשונה מטענת הקיבוץ, לא ניתן ללמוד מכך כי רק גרושים אינם נכללים בגדר "בני-זוג", ואילו פרודים נחשבים ל"בני-זוג". מבלי לדון בדברים לגופם, אסתפק בכך שהוראה זו נועדה להחריג מקרים מסוימים מגדר העברת זכויות, שלה נפקויות שונות (ראו סעיף 4.9 להחלטה 979). לא ניתן ללמוד מהעובדה שלא נקבע במפורש מה דינה של העברת זכות החכירה לפרוד (ומכך שלא הובהר האם זו תיחשב כהעברה לקרוב או לגרוש, או שמא כלל אין מקום להחריגה), מהו הדין לגבי שיוך יחידות לפרודים. 18. חיזוק לעמדה כי יש להחיל בעניין זה מבחן מהותי, מצוי בעמדתו של ממ"י. בהיותו הגורם שקיבל את החלטה 751, הרי שעמדתו המפורשת יכולה לשמש מקור פרשני לגבי תכליתה של החלטה 751. בהקשר זה, יצוין, כי בהחלטה 979 נקבע כי בסוגיות שאין להן התייחסות מפורשת בהחלטה, ימשיך ממ"י לפעול בהתאם להחלטותיו ונהליו כפי שיהיו בתוקף מעת לעת (סעיף 6.1 להחלטה הנ"ל). כאמור, עמדתו של ממ"י בערעור שלפנינו היא כי ההכרעה בשאלת מעמדם של חברי הקיבוץ לצורך זכאותם לשיוך יחידות על-פי החלטה 751, צריכה להיעשות על בסיס מבחן מהותי, המתחקה אחר מציאות החיים בפועל, ולא לפי מבחן פורמאלי. בהתאם, עמדת ממ"י היא כי יש לראות בפרודים כ"יחידים" לעניין זה. יוער, כי עצם העובדה שחל שינוי בגישתו של ממ"י בעניין אינו משנה ממסקנתי זו. 19. החלטה 751 ביקשה למעשה להבטיח את זכויותיהם של חברי הקיבוץ בחלקת מגוריהם ולהקנות להם זכויות בקרקע, וזאת, מתוך שאיפה להקנות לחברי הקיבוץ רשת ביטחון סוציאלית (ראו: עניין פורום הערים העצמאיות, פסקה 120). בנוסף, מכל האמור לעיל עולה, כי תכליתה של החלטה 751 היתה לשייך יחידת דיור לכל "משפחה" או "יחידה משפחתית" (ואף יחיד יכול להיחשב למשפחה לעניין זה). דהיינו, החלטה 751 נועדה להקנות למשפחות בקיבוץ זכות ביחידת הדיור, וזאת, על מנת להבטיח את ביטחונן הכלכלי והסוציאלי. בין היתר על רקע זה, מובן כי את השאלה מיהי משפחה יש לבחון, כאמור, על-פי מבחן מהותי, המתעניין במציאות הדברים בפועל. כאשר "בני-זוג" מתנהלים כזוג גרוש לכל דבר ועניין ומנהלים חיים נפרדים לחלוטין זה מזה במשך זמן רב, לא ניתן לראותם כ"יחידה משפחתית" במובן אליו כיוונה החלטה 751. שיוכה של יחידת דיור אחת, שנועדה לשמש תא משפחתי, למי שאינם מהווים עוד תא משפחתי ושניתקו לחלוטין את יחסיהם הזוגיים, יחטא לתכליתה של החלטה 751, שכאמור, שביקשה לשייך יחידת דיור למשפחה, בין השאר משיקולים של הבטחת ביטחונה הכלכלי והסוציאלי. למעשה, בהקשר של שיוך היחידות ולאור התכלית שתוארה לעיל של החלטה 751, אין הבדל אמיתי בין פרודים ובין "יחידים" אחרים לפי ההחלטה הנ"ל. בנסיבות אלה, מתקשה אני לקבל את הגישה לפיה יש לשייך יחידות לחברי הקיבוץ רק לפי מצב הדברים הפורמאלי. לא ניתן להתעלם מהמציאות ולהתכחש לעובדה שבמקרה של פרודים הלכה למעשה, אין מדובר עוד ב"משפחה", ובוודאי לא במשפחה כמובנה בהחלטה 751. בחירה במבחן פורמאלי נוקשה במקרה זה עלולה ליצור עיוותים ולהוביל לכך שהחלטה 751 תיושם שלא על-פי תכליתה. בנוסף, בבחירה כאמור יש כדי לפגוע בשוויון בין פרודים לבין "יחידים" אחרים, ובין פרודים לבין ידועים בציבור שבעניינם, כנראה, אין מחלוקת כי ניתן להשתמש במבחן מהותי. עמדתי היא, אפוא, כי לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751, יש לבחון את השאלה מיהם "בני-זוג" לפי מבחן מהותי, המתעניין במצב הדברים בפועל, אשר יאפשר להכיר בפרודים כ"יחידים" לעניין זה. 20. יצוין כי ניתן למצוא אחיזה לגישה זו אף בתקנון הקיבוץ שתוקן בעקבות החלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ בדבר אימוץ החלטה 751. בתקנון לא נקבע במפורש מה הדין שיחול על פרודים במסגרת תהליך שיוך היחידות. אולם, בהינתן ששיוך היחידות לפי החלטה 751 נועד לחול, כאמור, על "יחידה משפחתית", מעניין לבחון כיצד התייחס הקיבוץ למונח זה. המושג "יחידה משפחתית" מופיע במספר מקומות בתקנון הקיבוץ. נראה כי אף הקיבוץ הניח כי יש לשייך יחידות למשפחות, כאשר כל משפחה (לרבות "יחיד") תהא זכאית ליחידת דיור אחת (ראו סעיף 44ג לתקנון הקיבוץ וסעיף 5 לתצהירו של עו"ד צפריר בן-אור, חבר הצוות שמונה על-ידי הקיבוץ לטיפול בשיוך היחידות (להלן: עו"ד בן-אור)). על משמעות המושג "יחידה משפחתית", ניתן ללמוד ממופעיו הנוספים בתקנון הקיבוץ. בסעיף 66 לתקנון, שעניינו מחויבות הקיבוץ לדאוג לצרכי חבריו, נקבע כי ההתחשבנות בין הקיבוץ ובין חבריו בהקשר זה תיעשה על בסיס "יחידה משפחתית". "יחידה משפחתית" הוגדרה שם כ"יחידה המקיימת חיי משפחה ומשק בית משותף, לרבות יחידה שאחד מחבריה איננו חבר קיבוץ" (ההדגשות שלי, ע' א'). כלומר, "יחידה משפחתית" מוגדרת על-פי טיב היחסים שבין חבריה בפועל ולפי סממנים משפחתיים מסוימים, דוגמת קיום משק בית משותף, ולא בהכרח על-פי הסטטוס האישי הפורמאלי של "בני המשפחה". בנוסף, בסעיף 44ד לתקנון, שעניינו מענק ותיקים, הוגדרה "יחידה משפחתית" כך: "שני בני זוג חברי קיבוץ גבעת חיים איחוד בשעת מותם, נשואים ו/או שניהלו יחדיו משק בית משותף ו/או יחיד (גרוש, רווק, אלמן ו/או אלמנה, פרוד) שהיה חבר קיבוץ גבעת חיים בשעת מותו" (ההדגשות שלי, ע' א'). דהיינו, גם במקרה זה בחר הקיבוץ להשתמש במבחן מהותי, וכתוצאה מכך, הוחרגו פרודים מגדר בני-זוג. בשולי הדברים, יוער, כי בתצהירו של עו"ד בן-אור מטעם הקיבוץ, צוין כי טרם קבלת ההחלטה בקיבוץ בדבר שינוי תקנונו ואימוץ החלטה 751, התקיימו בקיבוץ מפגשים ודיונים בנושא. לדבריו, במהלכם הובהר כי המבחן לעניין זה הוא מבחן הסטטוס האישי הפורמאלי, וכי זוגות נשואים המתגוררים בנפרד ייחשבו ל"בני-זוג". המערערים טוענים, לעומת זאת, כי לא התקבלה כל החלטה במוסדות המוסמכים של הקיבוץ באשר למדיניות שיוך היחידות לפרודים וכי מעולם לא נדונה הפרשנות הראויה לביטוי "בני-זוג" בהקשר זה. בית משפט קמא לא הכריע בין שתי הטענות העובדתיות הללו. בנסיבות אלה, אף אני לא אוכל לפסוק בעניין זה או בשאלות האם אכן זו היתה עמדת הקיבוץ והאם המערערים היו מודעים לכך. אולם, אף אם אניח כי דברים מעין אלה אכן נאמרו בישיבות בקיבוץ, יש ליתן משקל למה שנקבע בתקנון הקיבוץ, כאמור לעיל, ומכל מקום, יש לקרוא את הוראות התקנון על רקע החלטה 751 ותכליותיה, כאמור לעיל. עוד יודגש, כי ראוי שהעמדה בנושא זה, הנוגעת למדיניות הקרקעית על-פיה פועל ממ"י, תהא אחידה ותחול באופן שוויוני בכל המקרים הרלוונטיים. זאת, בין היתר, כיוון שלהכרעה בעניין אופן תחולתה של החלטה 751 לגבי פרודים ייתכנו השלכות רוחב משמעותיות גם לגבי קיבוצים נוספים שאימצו את ההחלטה והיות שעסקינן בזכאות לחכור אדמות מידי ממ"י (השוו: בג"ץ 7574/06 הסוללים קבוצת מכבי צעיר להתיישבות חקלאית נ' מינהל מקרקעי ישראל, פיסקה 5 (22.1.2007); ע"א 3692/97 בארותיים מושב עובדים נ' ארד, פ"ד נב(4) 614, 620 (1998); ורע"א 10623/02 כפר חיטים נ' ביין, פ"ד נז(2) 943, 947 (2003); ע"א 7094/10 צורן נ' שפירא, פיסקה 22 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (18.4.2012)). 21. מכל האמור, עולה כי יש לפרש את המונח "בני-זוג" לפי החלטה 751 באופן מהותי, תוך בחינת היחסים השוררים בין בני-הזוג הלכה למעשה, ולא באמצעות מבחן נוקשה, המתעניין רק בסטטוס האישי הפורמאלי שלהם. לפי מבחן מהותי כאמור, יש לראות בפרודים כ"יחידים" ולא כ"בני-זוג" לצורך החלטה 751. לשם השלמת תהליך הפרשנות, אבקש לוודא האם מסקנה זו עולה בקנה אחד עם עמדת המחוקק וההלכה הפסוקה בסוגיות דומות, כפי שאפרט להלן (השוו: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 566 (1995) (להלן: פרשת יעקובי); אהרן ברק פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית שער ג 391-390 (1992)). 22. ייאמר כבר עתה, כי לגישתי, הפרשנות לפיה יש להבחין בין זוג נשוי ובין זוג נשוי החי בנפרד, עולה בקנה אחד עם הדין החל על פרודים בהקשרים אחרים. בשורה ארוכה של דברי חקיקה, ישנה התייחסות מובחנת לבני-זוג פרודים, ולצרכים מסוימים המחוקק אף הבהיר במפורש כי יש להחריגם מגדר "בני-זוג". משמעות הדבר היא שהמחוקק למעשה הכיר במשמעויות המשפטיות ובתוצאות הנגזרות מהמצב העובדתי של פירוד בין בני-זוג נשואים, וזאת, אף לפני שהושלם הליך הגירושין. כך, למשל, סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע הסדר לאיזון המשאבים המשותפים של בני זוג אשר יחול עם פקיעת הנישואין בעקבות התרתם או מחמת מיתת בן-הזוג. סעיף 5א לחוק הנ"ל מקנה לכל אחד מבני-הזוג זכות לאיזון משאבים כאמור עוד בטרם פקיעת הנישואין, בנסיבות המפורטות שם. בכך יש משום הכרה בתוצאות המשפטיות של הפרידה בין בני-הזוג עוד בטרם השלמת הליך הגירושין. בנוסף, כאמור, לצרכים מסוימים, המחוקק ראה לנכון להחריג בני-זוג פרודים מגדר "בני-זוג", וזאת אף שהם עדיין נשואים. כך, בחוק מיסוי מקרקעין (הגדלת ההיצע של דירות מגורים - הוראת שעה), התשע"א-2011, הובהר במפורש כי בני-זוג הגרים דרך קבע בנפרד, לא ייחשבו "בני-זוג" לצורך כמה מהזכויות שמקנה החוק (ראו סעיף 3(ב), שעניינו הפחתת שיעורי מס הרכישה לגבי דירה יחידה; סעיף 6(ה), שעניינו פטור במכירת דירת מגורים מזכה) וסעיף 6א(ו) לחוק הנ"ל, שעניינו, פטור במכירת דירת מגורים שאינה מזכה). בדומה, בחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, נקבע כי בני-זוג הגרים דרך קבע בנפרד לא ייחשבו לבני-זוג ולא יחולו עליהם הסדרים מסוימים החלים על בני-זוג, לרבות ההסדר בנושא פטור ממס לדירת מגורים מזכה (ראו סעיפים 9(ג1א)(2)(ב)(2), 9(ג1ב)(2)(ב)(2), 49, 49יט(ב)(1), 49לג1(ה) לחוק הנ"ל; וכן: ע"א 3489/99 מנהל מס שבח מקרקעין, חיפה נ' עברי, פ"ד נז (5) 589, 602-596 (2003)). ראו גם סעיפים 195 ו-238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), שם נעשתה הבחנה, לצורך ביטוח נכות, בין אישה החיה בנפרד מבן-זוגה ולא גרה עמו במשך עשרים וארבעה חודשים לפחות, ובין אישה נשואה העומדת בתנאים שנקבעו שם; וכן הגדרות "אלמנה" ו"אלמן" בסעיף 238 לחוק הנ"ל, מהן הוחרגו מי שהיו פרודים מהמבוטח/ת במשך תקופה מסוימת לפני פטירתו/ה. להחרגה זו משמעות לעניין זכאותם של הפרודים לקצבאות שונות לפי החוק. יצוין, כי בהתאם, אחד המצבים המשפחתיים המוכרים בטופס של המוסד לביטוח לאומי בעניין תביעה לגמלת סיעוד הינו "פרוד/ה" (מוצג ת/18 למוצגי המערערים). כמו כן, ראו סעיף 62 לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005, שם הוחרגו בני-זוג שדרך קבע מתגוררים בנפרד, מגדר "בני-זוג" כאמור שם; וסעיף 6(ב) לחוק פיצוי נפגעי עירוי דם (נגיף האיידס), תשנ"ג-1992 (להלן: חוק נפגעי עירוי דם) בו הוחרג בן-זוג שחי בנפרד במשך זמן מה מחולה שנפטר מהגדרת "בן-זוג" לצורך פיצוי לפי החוק. כמו כן, במקרים מסוימים ההכרה בחוק ב"מעמדם" המובחן של פרודים מבני-זוג נשואים מקנה להם זכויות שלא עמדו להם כל עוד היו בגדר בני-זוג נשואים "רגילים". כך, בסעיף 40(ב)(2) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] נקבע כי מקום שהורים חיים בנפרד, ההורה הזכאי לנקודת זיכוי בעד ילדים יקבל נקודת זיכוי נוספת, ואם כלכלת הילדים מחולקת בין ההורים, יקבל ההורה האחר נקודת זיכוי אחת או חלק ממנה לפי חלקו בהוצאות הכלכלה (בהתאם, קיים טופס הצהרה בפני אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין שעניינו "נשואים החיים בנפרד" (מוצג ת/18 למוצגי המערערים)). באותה הרוח, על-פי חוק משפחות חד-הוריות, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק משפחות חד-הוריות), מי שחי בנפרד מבן-זוגו במשך תקופה מסוימת, ופעל במשך זמן מה בהליך שנועד לשחררו מקשר הנישואין, יוכל להיחשב ל"הורה יחיד" (סעיף 1 לחוק הנ"ל). משמעות הדבר, שבן-זוג פרוד יהא זכאי לזכויות העומדות להורה יחיד, וזאת, אף בלא שבני-הזוג התגרשו. לעיתים, אף הבהיר המחוקק במפורש כי יש להשוות בין פרודים ובין גרושים. כך, בסעיף 38(ג) לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, שעניינו דין אשה הזכאית למזונות, נקבע כי "אדם שנפרד מאשתו פרידה של קבע, דינה לעניין חוק זה כדין גרושה, אף אם לא השאיר אחריו אשה אחרת". לקביעה זו נפקות לעניין זכאותה של הפרודה לקצבה לפי החוק. מעבר לכך, ראו: סעיף 10(ה) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950, בנקבע כי אם קצין התגמולים שוכנע כי חל פירוד בחיי הנישואין של זוג הורים שכולים וכל עוד הם חיים בנפרד, הוא רשאי להורות כי ישולם לכל אחד מהם תגמול לפי החוק כאילו הופקעו הנישואין; סעיף 3א לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (שם נקבעו הוראות לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד בין בני-זוג); וכן, תקנה 7 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (שם נקבע כי הזכאות לגימלה לא תותנה בקיום תנאי הזכאות בבן-הזוג, במקרה של פירוד או העדר ניהול משק בית משותף, בנסיבות שפורטו שם). 23. בית משפט קמא הפנה לתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005 (להלן: תקנות הערבות), שם הוגדר "בן זוג" כ"אדם הנשוי לחבר או המנהל עמו משק בית משותף", ולתקנות החברוּת, שם הוגדר "בודד" כ"רווק, אלמן או גרוש כחוק". בית המשפט המחוזי סבר כי יש בהגדרות אלה כדי ללמד על מהותם של המונחים "בודד" ו"בן-זוג" ולתמוך בעמדתו לפיה, יש לראות בפרודים כ"בני-זוג" לצורך החלטה 751. אני רואה את הדברים באופן שונה. כפי שציינתי כבר לעיל, עצם העובדה שבדבר חקיקה מסוים לא נקבע במפורש כי יש להחריג פרוד מגדר "בן-זוג" אינה מלמדת כי מדובר בהסדר שלילי. לכך יש להוסיף את העובדה שבתקנות הערבות נעשה שימוש בהגדרת "הורה יחיד" כמובנה בחוק משפחות חד-הוריות. כאמור בפיסקה הקודמת, בהגדרה זו דווקא ניתן ביטוי להכרתו של המחוקק בפרודים. באשר להגדרת "בודד" בתקנות החברוּת, כפי שציין בית משפט קמא בצדק, הגדרה זו מופיעה בתוספת השניה לתקנות הנ"ל, שעניינה כללים בדבר חבר היוצא או מוצא ממושב שיתופי, ואין היא נוגעת לסוגיה שלפנינו. יתרה מזאת, המונח "בודד" משמש שם בהקשר של חופשה שלפני העזיבה, ובעניין זה ממילא נעשה החישוב לגבי יחיד או לגבי כל אחד מבני-הזוג העוזבים את הישוב, באופן נפרד, כך שאין בהגדרה זו לסייע לענייננו. 24. אם כן, עינינו הרואות כי המחוקק הכיר בכך שלעיתים לא יהא זה ראוי לנהוג באותו האופן בבני-זוג נשואים החיים בנפרד ובבני-זוג נשואים, וכי לצרכים מסוימים, יש להחריג את האחרונים מגדר "בני-זוג". בלא מעט חוקים הוכרו השלכות משפטיות הנובעות מפרידה בין בני-זוג, גם בטרם נערכו גירושין בין בני-הזוג. בהתאם, במקרים מסוימים, הוקנו לפרודים זכויות המוקנות רק לאחר פקיעת הנישואין באופן פורמאלי. יוער, כי לעיתים, יש בהכרה זו ב"מעמד" הפרודים כדי להיטיב עמם ולעיתים יש בה כדי להרע את מצבם ביחס לבני-זוג נשואים. כפי שציינתי, בהקשר אחר ובשינויים המחוייבים: "אכן סביר בעיני לייחס למחוקק את הכוונה להעניק לידועה בציבור את הדבש וגם את העוקץ, דהיינו את הזכות כאישה נשואה וגם את פקיעתה של הזכות" (בג"צ 5492/07 בוארון נ' בית הדין הארצי לעבודה (19.9.2010)). 25. גם ההלכה הפסוקה תרמה את חלקה להכרה בפרודים. בדומה למחוקק, גם בתי המשפט הכירו בכך שבנסיבות מסוימות, לעובדה שבני-זוג נשואים חיים בפירוד עשויות להיות משמעויות משפטיות (ראו גם: פנחס שיפמן "על תחליפי גירושין תוצרת בית המשפט האזרחי" ספר לנדוי 1607 (התשנ"ה) (להלן: שיפמן), המתאר דרכים שונות בהן איפשרו בתי המשפט לבני-זוג נשואים להגיע לתוצאות דומות לגירושין, בלא גירושין). יש להדגיש, אגב הטענות בדבר קיומו של הסדר שלילי בענייננו, כי בתי המשפט היו נכונים לנהוג כאמור בעניינם של פרודים, אף כאשר החוקים הרלוונטיים "שתקו" ולא קבעו כל הסדר מפורש בנושא זה. 26. למשל, העובדה שבני-זוג נשואים הינם פרודים הוכרה בפסיקה כנתון בעל משמעות בהיבט של יחסי הממון בין בני-הזוג, במיוחד בבחינת תחולת הלכת השיתוף בנכסים ביניהם. כידוע, על-פי הלכת השיתוף, "חזקה על בני-זוג המנהלים אורח חיים תקין תוך מאמץ משותף, כי רכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים מצוי בבעלותם המשותפת" (ראו, למשל, בג"צ 2222/99 גבאי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401, 413 (2000) (להלן: עניין גבאי); וכן רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, פ"ד סב(1) 165, 182-180165,ןוף ים פרודיםים לנהוג כאמור, אף כאשר לא נקבע לותן בניה-זוג. ניהול משק בית משותף, בתנאים שפורטו שם (2006) (להלן: עניין שלם), שם נדונו תכליות הלכת השיתוף). אחד התנאים הבסיסיים להקמת החזקה הנ"ל הוא "קיום חיי נישואין במשך תקופה ארוכה תוך מגורים משותפים וחיי שלום" (עניין גבאי, עמ' 416. ראו גם ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561, 566 (1971)). לפיכך, מובן כי העובדה שבני-זוג הינם פרודים עשויה להשפיע על תחולתה של הלכת השיתוף ביניהם (ראו גם שחר ליפשיץ הידועים-בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה 287-284 (2005) (להלן: ליפשיץ)). בתמצית רבה, ובלי לדון בהבחנות השונות בהקשר זה, אציין כי המועד שבו נפרדו בני-הזוג משמש את בתי המשפט לקבוע מהו המועד בו תם השיתוף בנכסים ביניהם (ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד נ(4) 250, 256-255 (1997); ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3) 541, 544 (1997)). יוער, כי בפסיקה נעשתה הבחנה בין נכסים שונים לעניין המועד בו יתגבש השיתוף בין בני-הזוג (עניין שלם, פיסקאות 36-24). לצורך הקמת חזקת השיתוף בדירת המגורים, למשל, אין צורך להוכיח כי בני-הזוג חיו בשלום ובהרמוניה, אלא די ב"מינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש" (ההדגשה שלי ע', א'. ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645, 650 (1982)). בנוסף, נקבע כי השיתוף בנכסים שאינם נכסים משפחתיים מובהקים (בדגש על דירת המגורים), יתגבש ב"מועד קריטי" בחיי הנישואין. מועד זה, יהא, בין היתר, מותו של אחד מבני-הזוג או "המועד בו חיי הנישואין עומדים בפני סכנה משמעותית להמשכם התקין, בשל משבר חמור בין בני הזוג" (שם, בפיסקה 28). לצד זאת, בפסיקה נדונה גם השאלה האם ניתן להקדים את מועד איזון המשאבים בין בני-הזוג על-פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, כך שניתן יהיה לחלק את הרכוש ביניהם אף קודם לפקיעת הנישואין בגירושין (פרשת יעקובי). סוגיה זו היתה שנויה במחלוקת בין השופטים באותה פרשה, אך היו מי מבין השופטים שם, שסברו כי ניתן להקדים את מועד איזון המשאבים כאמור, כך שניתן יהיה לבצעו אף קודם למתן הגט. יובהר, כי אינני מביעה כל עמדה בנושא זה, החורג מגדר העניין שלפנינו, וממילא, מאז פרשת יעקובי, שונה ההסדר שבחוק יחסי ממון בעניין חלוקת הרכוש בין בני-זוג ובין היתר, נוסף לחוק סעיף 5א שהוזכר לעיל (ראו גם שיפמן, בעמ' 1617-1618). 27. בנוסף, הפסיקה הכירה בפירוד בין בני-זוג, אף בלא גירושין, כשיקול רלוונטי גם בהחלטה בדבר זכאותו של אדם לזכויות מסוימות המוקנות לבן-זוג מתוקף "מעמדו" זה. לדוגמה, מהפסיקה עולה כי פרידתם של בני-זוג נשואים עשויה להשפיע על ההחלטה בעניינם לפי חוק השבות, התש"י-1950. כך, נקבע כי עם התפרקות התא המשפחתי, לרבות בנסיבות של פירוד בין בני-זוג ואף בטרם גירושין, לא מתקיימת עוד התכלית שביסוד סעיף 4א לחוק הנ"ל, וההוראה המקנה לבני משפחתו הלא יהודיים של יהודי זכות לעלות לישראל לא תחול עליהם (בג"צ 8030/03 סמוילוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(6) 115, 123-122 (1.7.2004) (להלן: עניין סמוילוב)). באותו מקרה, צוין במפורש בפסק הדין כי התא המשפחתי של העותרים התפרק מבחינה מהותית עוד לפני שבני-הזוג התגרשו באופן פורמאלי (שם, בעמ' 124). בדומה, נקבע כי פקיעתו של קשר הנישואין בין בני-זוג שוללת את היסוד לקבלת אזרחות ישראלית מכוח אזרחותו של בן-הזוג, לפי חוק האזרחות, התשי"ב-1952. זאת, נוכח ההנחה שנישואין לאזרח ישראלי אינם מקנים כשלעצמם אזרחות ישראלית לבן-הזוג הזר, אלא יש לבחון בכל מקרה ומקרה את כנות הקשר ואת קיומם של חיים משותפים (עע"מ 1468/09 בודניאק נ' משרד הפנים פיסקה 4 (18.10.2011)). באחד המקרים, נדון עניינם של בני-זוג שהיו בהליכי גירושין, ובית המשפט הבהיר כי אף כאשר "קשר הנישואין בין בני-הזוג פקע למעשה - גם אם לא להלכה - והתא המשפחתי נמצא בשלבי פירוק, אין יסוד לקבלת אזרחות ישראלית מכוח אזרחותו של בן-הזוג הישראלי" (בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289, 293 (2002)). באותה הרוח, נקבע כי "כשלון חיי הנישואין וסיומו הקרוב של קשר הנישואין" ימנעו גם מלבסס זכות לישיבת קבע בישראל, לפי הוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מכוח נישואין לאזרח ישראלי (שם, בעמ' 294. ראו גם: דנג"צ 8916/02 דימיטרוב נ' משרד הפנים - מינהל האוכלוסין (6.7.2003)). 28. מעבר לכך, לעיתים, נמנעו בתי המשפט מלהתייצב להגנתם של קשרי נישואין שבפועל כבר הסתיימו, הגם שבני-הזוג לא התגרשו. בתי המשפט סירבו זה מכבר לקבוע כי הסכמים שערכו אנשים בעודם נשואים, בהם הבטיחו להינשא לבני-זוגם החדשים, הינם חוזים בלתי-חוקיים או הבטחות מחוסרות תוקף משפטי, וזאת, בנסיבות בהן חיי הנישואין של הזוג הנשוי היו מעורערים (ראו ע"א 337/62 ריזנפלד נ' יעקובסון, פ"ד יז 1009, 1014, 1030-1029 (1963); אך השוו : ע"א 609/68 נתן נ' עבדאללה, פ"ד כד(1) 455 (1970); ע"א 116/75 חאיק נ' ספיה, פ"ד לא(1) 90, 92 (1976); שיפמן, עמ' 1619; וכן פנחס שיפמן "על המשפחה החדשה: קווי פתיחה לדיון" עיוני משפט כ"ח 643, 656-654 (2005) (להלן: שיפמן - המשפחה החדשה)). כפי שציינה השופטת ט' שטרסברג-כהן: "...שיטתנו המשפטית מייחסת חשיבות רבה להגנה על קשר הנישואין.... עוצמת הצורך בהגנה המשפטית על הקשר נחלשת, אם יחסי בני הזוג התערערו ללא תקנה. כפועל יוצא מכך לא ראתה פסיקת בית-משפט זה בעצם קיומם של חיי נישואין אשר התרוקנו כבר מתוכנם מכשול להכרה בחוקיותה של התקשרות אחרת של בני-זוג עם אנשים אחרים.... על הטעם שביסוד מדיניות זו עמד הנשיא זוסמן: "בודאי שיש לציבור ענין בקיום מוסד הנשואין כתא ראשוני חברתי, והסכם הבא לפגוע בו עלול להיפסל, מפני תיקונו של עולם. אבל כאשר הוכח לבית המשפט שהיחסים בין בעל ואישה היו מעורערים מיסודם, והנשואין קיימים כאילו על הנייר בלבד, מה טעם יגן החוק על הפיקציה של יחסי נאמנות וחיבה, המאפיינים קשר נשואין תקין, כאשר יחסים אלה למעשה חלפו ואינם עוד?" (עניין חאיק... בעמ' 92). ביסודה של דעה זו עומדת ההשקפה כי "אין מקום ואין טעם להגן על 'קליפת' נשואין שהתרוקנה כליל מתוכנה..." (שיפמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 109)..." (פרשת יעקובי, עמ' 625-624, ההדגשות שלי, ע' א') יחד עם זאת, יש לציין, כי בתי המשפט נקטו משנה זהירות בעניין זה. כך, מקום שלשונו של החוק הנדון התייחסה באופן מפורש וחד-משמעי לנישואין, לא ששה הפסיקה להכיר בפירוד המעשי בין בני-זוג (ראו, ע"א 398/62 כהן נ' כהן, פ"ד יז 1824, 1828 (1963), והשוו: ע"א 247/97 סבג נ' סבג, פ"ד נג(4) 49 (1999)). עוד יש להעיר, כי בשונה מהמגמה שתוארה לעיל, לא אחת נקבע בפסיקה כי חיוב במזונות כלפי בת-הזוג ימשיך לחול אף במקרים של פירוד ממושך (ראו ליפשיץ, עמ' 293-290 והאסמכתאות שם). עם זאת, אין ללמוד מכך גזירה שווה לענייננו, נוכח השיקולים המיוחדים הנוגעים לנושא המזונות (ראו שם, וכן, שיפמן, עמ' 1616-1614). 29. יתרה מכך, במקרים מסוימים, בתי המשפט היו נכונים לאפשר לאדם נשוי, החי כידוע בציבור של בן-זוג אחר, ליהנות מזכויות המוקנות לידועים בציבור, על אף נישואיו (באופן פורמאלי) לאחר. זאת, בנסיבות בהן בני-הזוג הנשואים היו פרודים במשך שנים רבות, וכאשר לא צוין בחוק במפורש כי זכויות אלה נשללות ממי שנשואים לבני-זוג אחרים (ראו ע"א 384/61 מדינת ישראל נ' פסלר, פ"ד טז 102, 111 (1962), שם הוכרה מי שהיתה ידועה בציבור של אדם שהיה נשוי לאחרת, כאלמנתו לצורך סעיף 4 לחוק שירות המדינה (גימלאות), התשט"ו-1955; וע"א 233/98 כץ נ' מקפת, פ"ד נד(5) 493, 505-504 (2000), שם הוכרה זכאותה של אישה לרשת את כספי הפנסיה של מי שחי עמה כידועה בציבור ואשר היה נשוי לאחרת, וזאת, בהתאם לצוואת המנוח). היה מי שסבר כי הדבר מלמד כי בית המשפט סבור היה כי "מנקודת מבט אזרחית ניתן לראות בפירוד הממושך מעין גירושים אזרחיים ועל כן התייחס לדיני הפנסיה כאל תחליף לגירושים" (ליפשיץ, עמ' 277. יצוין, כי המחבר רואה קושי מסוים בפסיקה זו, ראו שם, עמ' 272-267, 287-277; כן ראו: מנשה שאוה "הידועה בציבור כאשתו" - הגדרתה, מעמדה וזכויותיה" עיוני משפט ג 484, 503-501 (התשל"ג) (להלן: שאוה)). למען שלמות התמונה, יש להזכיר את סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), הקובע כי ידועים בציבור יהיו זכאים לרשת את בן-זוגם אך זאת בתנאי שאף אחד מבני-הזוג לא היה נשוי לאחר בשעת מותו. משמעות הסעיף היא כי בהעדר צוואה, לבן-הזוג הנשוי מעמד עדיף על פני הידוע בציבור של בן-זוגו, והוא יזכה למרבית העיזבון, וזאת, אף כאשר הנישואין בין בני-הזוג הינם פורמאליים בלבד (ראו גם: שיפמן - המשפחה החדשה, עמ' 654-652). הוראה זו עומדת בניגוד למגמה המתוארת לעיל. עם זאת, צוין לפנינו כי נעשים מהלכים לשינויה בחקיקה, תוך החרגת "פרודים" מגדר בני-זוג לצורכי ירושה (ראו סעיף 693 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח 595 (להלן: הצעת חוק דיני ממונות) ודברי ההסבר לסעיף האמור). למותר לציין, כי איני מביעה כל עמדה ביחס למהלכי החקיקה האמורים. 30. אם כן, עינינו הרואות כי בשיטתנו המשפטית, הן בחקיקה והן בהלכה הפסוקה, נעשתה הבחנה בין בני-זוג נשואים ובין בני-זוג נשואים החיים בנפרד, בהיבטים שונים. כך, לא אחת הוכרו המשמעויות המשפטיות הנובעות מפירוד בין בני-זוג, וזאת, אף מקום שבני-הזוג לא נפרדו בהליך פורמאלי של גירושין. משמעות הדבר, שבנסיבות מסוימות נכון המשפט הישראלי לסווג את היחסים השוררים בין בני-הזוג לפי מצב הדברים בפועל על-פי מבחן מהותי, ותוך סטייה מהסטטוס האישי הפורמאלי של בני-הזוג. ההעדפה של פרשנות מהותית למונח "בן-זוג" על פני היצמדות לסטטוס האישי הרשמי של בני-הזוג מקובלת בהקשרים נוספים. בשיטתנו המשפטית נהוג להתחשב במציאות הדברים בפועל ולהכיר אף בהסדרים "משפחתיים" שאינם ממוסדים באופן פורמאלי (השוו: שיפמן - המשפחה החדשה, עמ' 645, 658-650). דוגמה מובהקת לכך היא המקרה של ידועים בציבור. בדברי חקיקה רבים ובפסיקה נקבע כי המונח "בן-זוג" עשוי לכלול לא רק בני-זוג נשואים, אלא אף את מי שידועים בציבור כבני-זוג ואשר עומדים בתנאים שנקבעו בהקשר זה. כפי שצוין בע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית, פ"ד נה(1) 12, 38 (1999) (להלן: עניין לינדורן): "אין לו למונח 'בן-זוג' משמעות אחת ויחידה בכל דברי החקיקה. אין לומר כלל, כי הדיבור 'בן-זוג' בדבר חקיקה משמעותו תמיד 'בן-זוג נשוי'. הכול תלוי בהקשר; הכול תלוי בנסיבות; הכול תלוי בתכלית." בתמצית אציין, כי במרוצת השנים, המחוקק ובתי המשפט הכירו בעוד ועוד זכויות, טובות הנאה ואף חובות הנגזרים מהמצב העובדתי של ידועים-בציבור, תוך קירוב מצבם המשפטי של הידועים בציבור לזה של בני-זוג נשואים (ראו עניין לבנון, עמ' 315-314). זאת, על אף שעדיין קיים פער בין סטטוס הנישואין ובין מוסד הידועים בציבור (ראו שם, בעמ' 316-315). בחלק מהמקרים הוסדרו זכויותיהם של הידועים בציבור במפורש בחוק, ולעיתים, הבהירו בתי המשפט כי זהו הדין אף בהעדר אמירה מפורשת בחוק, באמצעות פרשנות תכליתית למונח "בן-זוג" (שם, בעמ' 315; עניין לינדורן, בעמ' 39-36, 41). כך, הובהר כי "הגישה המקובלת כיום הינה כי במישור הלשוני הדיבור 'בן-זוג' רחב דיו כדי לכלול בחובו גם ידוע-בציבור" (דברי הנשיא א' ברק בעניין לבנון, בעמ' 325). כמובן שאין בכוונתי או באפשרותי למצות נושא רחב זה במסגרת זו, אך די באמור כדי ללמד כי המשפט הישראלי נוהג, באופן עקבי, לפרש את המונח "בן-זוג" באופן מהותי, הבוחן את מצב הדברים בפועל, ואשר אינו נצמד אך לסטטוס האישי הרשמי של בני-הזוג כנשואים (להרחבה בנושא הידועים בציבור, ראו, למשל, ראו ליפשיץ; אמנון בן-דרור זוגיות ללא נישואין (2003) (להלן: בן-דרור); דניאל פרידמן "הידועה בציבור בדין הישראלי" עיוני משפט ג 459 (התשל"ג); שאוה; וחמן פ' שלח "בן הזוג הידוע בציבור" משפטים ו 119 (התשל"ה-התשל"ו)). 31. לאור כל האמור, אני סבורה כי גם במקרה שלפנינו יש לילך בקו שהותווה, לפיו יש לפרש את המונח "בני-זוג" באופן מהותי, המתחשב במציאות החיים בפועל. עמדה זו מתחייבת הן לאור החקיקה והפסיקה בנוגע לפרודים ולידועים בציבור, והדבר אף מתחייב מתכליתה של החלטה 751 כאמור. לפיכך, עמדתי היא כי יש לבחון מיהם "בני-זוג" לצורך החלטה 751, באמצעות מבחן מהותי, המתבסס על מצב הדברים הלכה למעשה, ולא על-פי מבחן פורמאלי, הבודק אך ורק את הסטטוס האישי הרשמי של בני-הזוג. משמעות הדבר היא שלעניין זה, של שיוך היחידות לפי החלטה 751, יהא דינם של בני-זוג נשואים ופרודים כדינם של "יחידים", ואין לראות בהם כ"בני-זוג". לאור זאת, עליי לדון בשאלה מי ייחשבו לפרודים בהקשר זה. לכך אפנה עתה. ב) מיהם "פרודים" לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751? 32. יש צורך, אפוא, להבהיר מהן אמות המידה שלפיהן ניתן יהא לזהות "פרודים" לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751. יודגש, כי תנאים אלה רלוונטיים אך ורק להקשר הנדון כאן, של שיוך היחידות לפי החלטה 751, ולא להקשרים אחרים כלשהם בהם עשוי להתעורר צורך לברר מיהם "פרודים". לשם הגדרת הקריטריונים שיאפשרו לזהות מיהם "פרודים" לעניין זה, אסתייע בתנאים המשמשים לזיהוי ידועים בציבור, נוכח נקודות הדמיון בין שני העניינים. בשני המקרים, מדובר במצב עובדתי שלו משמעויות משפטיות ואשר נובעות ממנו זכויות וחובות, וההכרעה האם מצב עובדתי זה אכן התגבש, נעשית באמצעות בחינת טיבו של הקשר הקיים בפועל בין בני-הזוג, בשונה מאופן הגדרתו הפורמאלית. נכונה אני לקבל, באופן עקרוני, את טענת המשיבים 3-2 כי ניתן לראות בידועים בציבור כ"תמונת ראי" לפרודים וכי המבחנים להכרה בידועים בציבור מספקים למעשה את המבחנים ההופכיים להכרה בפרודים. יחד עם זאת, יש להדגיש כי ישנם הבדלים בין המקרה של ידועים בציבור והמקרה של פרודים, בהיבטים רבים. לפיכך, השימוש במבחנים שנקבעו לגבי ידועים בציבור לצורך הגדרת אמות המידה להכרה בפרודים ייעשה בשינויים המחוייבים ובזהירות המתבקשת. עוד יש לציין, כי פועלה של ההכרה בבני-זוג נשואים כפרודים, המשקפת מודעות לכך שהיחסים נותקו למעשה, הוא הפוך לפועלה של ההכרה בבני-זוג כידועים בציבור, המשקפת מודעות לכינונם של היחסים. לפיכך, בעוד שבמקרה של ידועים בציבור, ההשוואה המתבקשת הינה לבני-זוג נשואים, דומה כי במקרה של פרודים, ההשוואה המתבקשת היא לבני-זוג גרושים. בהקשר זה, יובהר, כי כמובן שאין ללמוד מהקביעה לפיה יש לראות בבני-זוג פרודים כ"יחידים" לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751, כי דינם כדין בני-זוג גרושים לכל דבר ועניין. לא הרי בני-זוג שהתגרשו, עליהם חל מכלול דינים הקשור לסטטוס הגירושין, כהרי בני-זוג פרודים שלא התגרשו זה מזה (בהקשר דומה, ראו ההבחנה בין סטטוס הנישואים ובין מוסד הידועים בציבור, בבג"צ 6086/94 נזרי נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מט(5) 693, 698-697 (1996); ובעניין לבנון עמ' 316-315). 33. אשר על כן, איעזר בתנאים שנקבעו להכרה בידועים בציבור לשם הגדרת התנאים להכרה בבני-זוג פרודים לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751. בתמצית רבה ומבלי למצות עניין זה על כל מורכבותו, אציין כי בחקיקה ובפסיקה נקבעו הסדרים שונים ביחס לידועים בציבור, העשויים להשתנות מעניין לעניין. ההגדרה המקובלת לידועים-בציבור מתייחסת לבני-זוג המנהלים חיי משפחה במשק בית משותף (ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כ"ד(1) 617, 619 (1970) (להלן: עניין נסיס); השוו: סעיף 55 לחוק הירושה). בפסיקה הובהר כי קשה להגדיר באופן ממצה את המונח "חיי משפחה". אולם, דומה כי היסודות הגרעיניים הדרושים להכרה בתא המשפחתי של ידועים בציבור הם יחסי אישות ויסודות אמוציונאליים וכלכליים, בדגש על ניהול משק בית משותף ושיתוף במגורים (בג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים, פ"ד סב(1) 235, 251 (2006); בן-דרור, עמ' 5). עם זאת, הובהר כי "יסודות אלה הם דברים שאין להם שעור וצמצום בממדיהם ואפילו העדר טוטלי מתוך סִבּה מבוררת של אחד מהם אינם עשויים בהכרח לקלקל את השורה" (ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, 438 (1989)). בנוסף, יש להדגיש כי במרוצת השנים, חל ריכוך בתנאים הנדרשים מבני-זוג לצורך הכרה כידועים בציבור בהקשרים שונים (להרחבה, ראו בן-דרור, עמ' 17-13 וההפניות שם, וכן ליפשיץ, עמ' 94-93, 127-124 וההפניות שם). 34. אם כן, כפי שנאמר, "במשפט הישראלי, 'ידועים בציבור' הוא כינוי כולל לבני זוג שהיחסים שביניהם דומים ליחסים שבין בני זוג נשואים אך הם אינם נחשבים לנשואים מן הבחינה המשפטית" (ליפשיץ, בעמ' 17). במסגרת זו, נבחן טיב הקשר בין בני-הזוג והדגש הינו על השאלה האם הם מקיימים יחסים זוגיים שלהם מאפיינים של חיי משפחה. במקרה של פרודים הבחינה תהא הפוכה, כאמור. על מנת לסווג בני-זוג נשואים כפרודים לצורך החלטה 751, יש לבחון האם היחסים ביניהם דומים ליחסיהם של בני-זוג שהתגרשו, למעט היסוד הנעדר של קיום טקס גירושין פורמאלי. בחינה זו מתבקשת בהינתן הנחת היסוד, לפיה מוצדק יהיה להשוות בין פרודים ובין גרושים בעניין שיוך היחידות, רק כשמדובר ב"בני-זוג" שאכן אין הבדל ביניהם ובין גרושים, למעט הגושפנקא הפורמאלית של הליך הגירושין. במסגרת זו, בין היתר, יהא צורך לבחון האם מתקיימים היסודות הבסיסיים הדרושים להכרה בידועים בציבור, אך זאת, על דרך ההיפוך. היינו, נשואים המבקשים להיות מוכרים כפרודים לעניין החלטה 751, יידרשו להוכיח כי הם אינם בני-זוג הלכה למעשה, כי הם אינם מקיימים קשר זוגי וכי אינם מנהלים משק בית משותף. במסגרת זו, יהא עליהם לשכנע כי הם אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת וכי הם מקיימים הפרדה רכושית, בדגש על ניהול חשבונות בנק נפרדים וחלוקת הרכוש המשותף או לפחות נקיטה בצעדים בכיוון זה. בנוסף, יש מקום לדרוש כי בני-זוג נשואים המבקשים להיות מוכרים כפרודים לצורך שיוך היחידות, יצהירו בפני עורך דין על פרידתם ועל נכונות העובדות שיפורטו בבקשתם בעניין זה. יוער, כי ייתכנו נסיבות בהן בני-הזוג יהיו חלוקים בעניין זה ולא ניתן יהיה להציג תצהיר כאמור. לפיכך, אין לקבוע באופן גורף כי היעדרו של תצהיר תמנע בכל מקרה מ"בני-זוג" לזכות בהכרה כפרודים לצורך שיוך היחידות, אלא יש לבחון שאלה זו על-פי מכלול הנסיבות בכל עניין ועניין. בהקשר זה, יוער, כי יש להבחין בין העדר חיי משפחה ובין העדר יחסים זוגיים. על-מנת שבני זוג נשואים ייחשבו לפרודים, עליהם להוכיח, כאמור, כי הם אינם מנהלים יחסים זוגיים כלל ועיקר, וזאת, להבדיל מהעדר קשרים משפחתיים. בהחלט ייתכנו מצבים שבהם בני-זוג לשעבר יחיו בנפרד לחלוטין ולא יקיימו כל קשר זוגי, אך עדיין יתקיימו ביניהם חיי משפחה במובן הרחב של המילה, וזאת, בייחוד מקום שיש להם צאצאים משותפים. גם גרושים עשויים להימצא בקשרים טובים עם בני-זוגם לשעבר ואף ייתכן שליחסים ביניהם יהיו סממנים משפחתיים מסוימים. אין הכוונה כי יש לחייב בני-זוג פרודים לנתק את כל קשריהם עם בני-זוגם לשעבר, ופעמים רבות, בעיקר כשמעורבים בעניין ילדים משותפים, הדבר אף לא יתאפשר בפועל. 35. השאלה האם בני-זוג הינם "פרודים" לצורך שיוך היחידות צריכה להיבחן לפי מכלול הנסיבות בכל מקרה ומקרה. אינדיקציות טובות לכך שמדובר בפרודים עשויות להיות, בין היתר: ניהול קשרים רומנטיים באופן גלוי עם אחרים או מעבר לחיים משותפים עם בן-זוג אחר; ויתור על זכויות הנובעות מסטטוס הנישואין, דוגמת מזונות בין בני-זוג (השוו: ליפשיץ, בעמ' 293-290, שם הביע המחבר עמדתו לגבי חיוב בתשלום מזונות בעת פירוד ממושך); דיווח לרשויות המס התומך בטענת הפירוד; והליכים בעניין משמורת על ילדים. בנוסף, יש לוודא כי התייחסותו של אדם להיותו פרוד הינה עקבית בכל ההקשרים הרלוונטיים. ברי כי אין לאפשר לאדם להיבנות, בהקשר מסוים, דוגמת שיוך היחידות לפי החלטה 751, מטענות לפיהן הוא פרוד, ובה בעת לטעון נגד הפרידה בבית משפט, בבית הדין הרבני או בכל הקשר אחר. עוד יצוין, כי העדר הסבר מניח את הדעת לכך שבני-הזוג לא החלו בהליכי גירושין עשוי, בנסיבות מסוימות, להוות אינדיקציה לכך שאין מדובר בפרידה סופית ואמיתית. יש להבהיר כי האינדיקציות שהוזכרו לעיל, אינן מהוות רשימה סגורה או ממצה וייתכנו סימנים רבים נוספים שיהא בהם כדי להעיד על טיב הקשר בין "בני-הזוג" ולהשפיע על ההחלטה האם יש להכיר בהם כפרודים. 36. בנוסף, ההצדקה להכיר במצב העובדתי של פירוד בין בני-זוג, על המשמעויות המיטיבות מבחינתם הנובעות מכך בהקשר זה, קיימת, כאמור, רק מקום שמדובר בפרידה הדומה למצב של גירושין. משך הפירוד בין בני-זוג עשוי להוות, ככלל, אינדיקציה משמעותית לכך שמדובר בפרידה סופית. לפיכך, חזקה כי כאשר מדובר בפרידה ממושכת, אכן מוצדק להכיר בשינוי שחל במצבם של בני-הזוג ובהיותם פרודים (יוער, כי היו מי שראו בשלילה את הנכונות להכיר בבני-זוג שניהלו קשר קצר יחסית, כידועים בציבור. בספרות גם קיימת עמדה לפיה, יש להאריך את פרק הזמן לביצוע גירושין מאז דרישתם על-ידי אחד הצדדים, במיוחד במקרים בהם מעורבים קטינים, ולהימנע ממתן מיידי של "תחליפי גירושין" (ראו ליפשיץ, בעמ' 74-73, 106-105, 344-343, 350-346; כן השוו: בן-דרור, עמ' 17-16). נראה כי ככלל, לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751, לאחר תקופת פירוד של שלוש שנים בין "בני-זוג", חזקה כי מדובר בפרודים. בהקשר זה, יוזכר, כי במספר חוקים נקבע כי כאשר בני-הזוג פרודים מזה כשלוש שנים לפחות, ניתן להכיר במשמעויות מסוימות הנובעות מהמצב העובדתי החדש שנוצר ביניהם. כך, למשל, בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, הוחרגו מגדר "אלמן" או "אלמנה" מי שבחמש השנים לפני פטירת המבוטח, היו נפרדים ממנו במשך שלוש שנים לפחות, ובכללן 12 חודשים שלפני הפטירה (ראו גם התנאים הנוספים שנקבעו שם). בנוסף, בסעיף 693 להצעת חוק דיני ממונות, הוצע להגדיר "פרודים" כך: "נשואים שאינם חיים חיי משפחה במשק בית משותף, במשך שלוש שנים רצופות לפחות, מתוך כוונה של שניהם או של אחד מהם לנתק את חיי המשפחה כאמור". יוער, כי לפי ההצעה פרודים לא ייחשבו ל"בני-זוג" לצורך ההוראות בעניין ירושה (סעיף 693 הנ"ל). יצוין, כי קביעת פרק זמן מוגדר של פירוד שלאחריו תקום חזקה כי מדובר בפרודים תסייע בהבטחת הוודאות המשפטית ובמניעת ריבוי התדיינויות בנושא זה. מכל מקום, יש להדגיש, כי מדובר בחזקה בלבד, הניתנת לסתירה, ובמקרים מסוימים ייתכן שתידרש תקופה קצרה או ארוכה יותר מהאמור, לפי העניין. למשל, פתיחה בהליך פורמאלי לסיום הנישואין או מתן החלטה שיפוטית המכירה בפירוד עשויות להוות אינדיקציות חזקות לכך שמדובר בבני-זוג פרודים אף בטרם חלוף פרק הזמן האמור. מנגד, פנייתם של בני-הזוג להליכים לשלום בית או ייעוץ זוגי, לדוגמה, עשויה ללמד כי אין מדובר בפירוד סופי ובנסיבות אלה, ייתכן שלא יהיה מקום להכיר בבני-זוג כפרודים, אף אם משך פרידתם ארוך מהתקופה המקימה חזקה לפירוד. עוד יובהר, כי את תקופת הפירוד יש להתחיל למנות מרגע שנעשה צעד שיש בו כדי להעיד באופן מובהק על כך שמדובר בפרידה ממשית. מהותו של צעד כאמור עשויה להיות שונה ממקרה למקרה לפי נסיבותיו ואיני רואה מקום לקבוע מסמרות בעניין זה. יחד עם זאת, יש להניח כי במקרים רבים מועד עזיבת דירת המגורים המשותפת של בני-הזוג יהא המועד הקובע לתחילת הפירוד ביניהם (השוו: ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602, 614 (1992), שם נקבע כי מועד עזיבת הבית על-ידי אחד הצדדים מעיד, פעמים רבות, על קִצה של כוונת השיתוף ברכוש והוא המועד הקובע בדרך כלל, אף שלא תמיד, לצורך חלוקת הרכוש המשותף). מכל מקום, כמובן שייתכנו צעדים אחרים אשר יהא בהם להעיד באופן מובהק על הפרידה בין בני-הזוג, ואשר ראוי יהיה למנות את מועד הפרידה החל מרגע התרחשותם. המועד הקובע להכרעה בשאלה האם בני-זוג הם "פרודים" 37. שאלה נוספת אליה עלינו להתייחס היא מהו המועד הקובע להכרעה בשאלה האם בני-זוג הינם פרודים לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751. במילים אחרות, מהי נקודת הזמן שבה ייבחן טיב היחסים ביניהם לצורך הקביעה האם הם פרודים? התשובה לשאלה זו מעוגנת היטב בהחלטה 751 ובהוראה 53. כאמור, בתוספת להחלטה 751 מפורטים הצעדים בהם נדרש לנקוט קיבוץ המבקש לאמץ את ההחלטה. בין היתר, נדרשת החלטה באסיפה הכללית של הקיבוץ בדבר שינוי התקנון, וכן על הקיבוץ לפנות לוועדת הפרוגראמות ולצרף לפנייתו את מספר המשפחות בקיבוץ בחלוקה לבני-זוג ויחידים (היא החלוקה השנויה במחלוקת בערעור שלפנינו). בסעיף 7(א) להוראה 53, הקובעת את אופן יישומה של החלטה 751, הובהר כי: "אגודת הקבוץ תמציא ליחידת חוזים חקלאיים במחוז רשימה מודפסת של שמות חברי האגודה, נכונה לתאריך שבו התקבלה החלטת האסיפה הכללית של האגודה בקשר לשינוי המבנה הארגוני שלו, הגרים באותו מועד בקבוץ בבית מגורים קיים, או שזכאים לגור בו שמבוקש כי זכויות החכירה של יחידות המגורים המבונות ירשמו על שמם. פרוטוקול החלטת האסיפה הכללית יומצא בצרוף אישור רשם האגודות השיתופיות על חוקיות ותקפות ההחלטה". (ההדגשות שלי, ע' א'). מכאן, שהובהר במפורש כי רשימת חברי הקיבוץ שלהם מבוקש לשייך יחידות, נקבעת בהתייחס למועד קבלת החלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ בדבר אימוצה של החלטה 751. זהו המועד הקובע לצורך סיווגם של בני-זוג כפרודים וטיב היחסים ביניהם צריך להיבחן בהתייחס לעיתוי זה. מסקנה זו עולה אף מטופס הפנייה הסטנדרטי לוועדת הפרוגראמות, לפיו, יש לצרף לפניה "רשימות של משפחות ויחידים החברים באגודה, נכונות לתאריך שבו התקבלה החלטת האסיפה הכללית האמורה..." (ההדגשות שלי, ע' א'). בהקשר זה, נדחית טענת המערערים לפיה, קיימת סתירה בין ההוראה הנ"ל בהוראה 53 ובין הוראת סעיף 10 להחלטה 751, העוסקת בעניין אחר, של קביעת דמי החכירה. יוער, כי המועד שצוין קודם הוא המועד הקובע לעניינים נוספים לפי החלטה 751 (ראו סעיפים 7(א) ו-7(ד)-(ה) להוראה 53, מהם עולה כי יום קבלת ההחלטה באסיפה הכללית של הקיבוץ לגבי עריכת השינוי במבנה הקיבוץ, יהא המועד הקובע גם לעניין חישוב שנות הוותק של חברי הקיבוץ ולגבי תוקף הזכאות לחכירת יחידת מגורים קיימת). עוד יוער, כי בסעיף 44א לתקנון הקיבוץ, שהוא הסעיף בו נקבע במפורש כי הקיבוץ מאמץ את החלטה 751, הוגדר "המועד הקובע" כך: "מועד החלטת האסיפה הכללית בדבר אימוץ החלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל באמצעות החלטת האסיפה הכללית על אימוץ שינוי סעיף זה לתקנון הקיבוץ" (השוו: ע"א 7966/08 קיבוץ מענית נ' רוכמן, פיסקאות כ"ח-ל"ז (3.8.2011) (להלן: עניין מענית), וכן, דנ"א 5283/12 רוכמן נ' קיבוץ מענית, פיסקאות 3-2 (29.7.2012) וההפניות שם). טענת המערערים כי המועד הקובע לעניין זה הוא מועד אישורה של החלטת האסיפה הכללית על-ידי רשם האגודות השיתופיות אינה מתיישבת עם לשונן המפורשת של החלטה 751 והוראה 53. בנוסף, צודק הקיבוץ כי קבלת זו עלולה להביא לשינוי ברשימת הזכאים לשיוך היחידות, באופן שיש בו להשפיע על גורמים רבים שאינם צד להליך זה. 38. אם כן, ההחלטה בעניין סיווגם של בני-זוג כפרודים לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751, צריכה להיעשות בהתבסס על מערכת היחסים בין בני-הזוג כפי שהיתה במועד הקובע, הוא יום קבלת החלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ בעניין אימוצה של החלטה 751, דהיינו, יום 13.12.2002. ככלל, בהכרעה בעניין זה, לא יהיה מקום להביא בחשבון נסיבות עובדתיות שנוצרו לאחר המועד הקובע. זאת, בעיקר מטעמים הנוגעים לוודאות המשפטית ומשיקולים של שוויון בין כלל חברי הקיבוץ והזכאים לשיוך יחידות לפי החלטה 751. עם זאת, וכחריג לכלל האמור, ייתכנו נסיבות מיוחדות בהן ניתן יהיה להתחשב באירועים שהתרחשו לאחר המועד הקובע. כך, למשל, מקום שהנסיבות המאוחרות מבססות חשש להטעיה או מרמה כי הפירוד בין בני-הזוג לא היה אותנטי. מנגנון ההכרעה בשאלה האם בני-זוג מסוימים הם "פרודים" לצורך החלטה 751 39. ההכרעה בשאלה מיהם "פרודים" לפי החלטה 751 צריכה להיעשות על-פי אמות המידה שהותוו לעיל, אשר יחולו באופן שוויוני ואחיד על כל המבקשים להיות מוכרים כפרודים לעניין זה, בכל הקיבוצים הרלוונטיים. לעומת זאת, ראוי כי השאלה האם בני-זוג מסוימים עומדים באמות המידה הנ"ל והאם יש לראותם כפרודים, תוכרע, בכל מקרה לגופו, על-ידי המוסדות שיוסמכו לכך בכל קיבוץ וקיבוץ, על-פי החלטת האסיפה הכללית שלו. בהקשר זה, יוזכר כי בתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), התשל"ה-1975, נקבע כי האסיפה הכללית של האגודה תבחר ועד, שלו יהיו כל סמכויות האגודה שלא נמסרו לרשות אחרת בפקודת האגודות השיתופיות, בתקנות הנ"ל או בתקנון האגודה (ראו תקנה 23 לתקנות הנ"ל). על הוועד וחבריו לפעול בתחום סמכויותיהם, בכפוף לתקנות האגודה והחלטות האסיפה הכללית, לטובת האגודה וללא הפליה (שם). בנוסף, יכול הוועד לבחור ועדות משנה ולאצול להן מסמכויותיו (ראו תקנה 30 לתקנות האמורות). יובהר, כי ההכרעה בשאלה האם זוג כלשהו הינו פרוד, צריכה להתקבל רק לאחר שנוהל הליך ראוי בעניינו, הנסמך על תשתית עובדתית הולמת, בו תינתן לכל הגורמים הרלוונטיים, בדגש על בני-הזוג שעניינם הוא הנדון, הזדמנות הוגנת להשמיע עמדתם. קיום הליך ראוי כאמור, וקבלת ההחלטה על בסיס אמות המידה שהותוו לעיל יש בהם כדי לספק מענה גם לחששותיו של הקיבוץ, הטוען כי אין ביכולתו להכריע בדבר טיבה של מערכת היחסים בין בני-זוג. 40. מעבר לכך, יודגש, כי החלטת הקיבוץ כפופה לביקורת שיפוטית. בהקשר זה, ראוי להזכיר כי מדובר באגודה שיתופית, שהינה גוף המאוגד במסגרת המשפט הפרטי (לעניין הביקורת השיפוטית על החלטת אגודה שיתופית, ראו ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר - כפר שיתופי להתיישבות, פ"ד ס(2) 277, 286 (2005) (להלן: עניין דור)). בהקשר שלפנינו, ההחלטה שתעמוד לבחינה שיפוטית, ככל שיהא צורך בכך, הינה החלטה של גורם שיוסמך על-ידי האסיפה הכללית של הקיבוץ להכריע בסיווגם של חברים מסוימים בקיבוץ כפרודים, לשם שיוך היחידות לפי החלטה 751. דומה, כי לצורך הביקורת השיפוטית על החלטה זו, יש לראותה כהחלטה של האסיפה הכללית של הקיבוץ. כפי שנקבע בפסיקה, תיתכן התערבות שיפוטית בהחלטות מעין אלה, אך זו תיעשה תוך ריסון ואיפוק ובהתחשב, בין היתר, במהות הזכות הנפגעת (שם, עמ' 287). נהוג לחלק את הביקורת השיפוטית המופעלת בהקשר זה לשלושה מישורים: המישור הפרוצדוראלי, במסגרתו תיבחן תקינות הליך קבלת ההחלטה; המישור המהותי, במסגרתו יש לבחון האם ההחלטה התקבלה בהתאם לפקודת האגודות השיתופיות, לתקנות מכוחה ולתקנון הקיבוץ; והמישור הנורמטיבי, במסגרתו יבחן תוכן ההחלטה ובכלל זה, האם היא סבירה, האם התקבלה בתום לב ובדרך מקובלת והאם היא איננה נוגדת את תקנת הציבור (ע"א 8398/00 כץ נ' עין צורים, פ"ד נו(6) 602, 616-615 (2002) (להלן: עניין עין צורים); ע"א 1773/06 אלף נ' קיבוץ איילת השחר, פיסקאות 39-38 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (19.12.2010) (להלן: עניין אלף); עניין דור, עמ' 290-286; סמדר אוטולנגי אגודות שיתופיות - דין ונוהל כרך א' 333-330 (1995) (להלן: אוטולנגי)). בהקשר של שיוך היחידות, אפוא, יש להביא בחשבון את טיב ההחלטה הנדונה ואת המשמעויות הכרוכות בסיווגם של בני-זוג כפרודים לבני-הזוג הנדונים, לקיבוץ ולציבור הרחב. כמו כן, יש להתחשב אף בעובדה שעסקינן בחכירה של קרקע שבבעלות ממ"י. ג) מן הכלל אל הפרט - האם המערערים ונשותיהם הם "פרודים" לצורך שיוך היחידות? 41. לאחר כל זאת, נותר לבחון האם המערערים עומדים באמות המידה שפורטו לעיל והאם ניתן לראותם כפרודים לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751. ראשית, יש לסלק מהדרך את טענת המערערים, לפיה אין מניעה שכל קיבוץ יקבע לעצמו קריטריונים להגדרת פירוד בין בני-זוג, אך אין להחיל תנאים אלה עליהם באופן רטרואקטיבי. כאמור, ההחלטה האם בני-זוג מסוימים הינם פרודים לצורך שיוך היחידות צריכה להיעשות על בסיס אמות המידה שהותוו לעיל, ובהתייחס למצב הדברים כפי שהיה במועד הקובע. ברי, כי ההחלטה לבחון מיהם "בני-זוג" בהקשר זה באמצעות מבחן מהותי שיאפשר הכרה בפרודים כ"יחידים" מחייבת להבהיר מהם הקריטריונים לזיהוי פרודים כאמור. בנסיבות אלה, אין לראות בהחלת אמות המידה הללו על בני-זוג שנפרדו לפני שהוגדרו תנאים אלה, כהחלה רטרואקטיבית של הדין. המקרה שלפנינו אינו מצדיק חריגה מהכלל לפיו, הלכה שיפוטית תחול, ככלל, הן באופן רטרוספקטיבי והן באופן פרוספקטיבי (דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד בע"מ, פיסקה 35 (14.7.2011)). בנוסף, ברור כי לא ניתן לטעון כי למערערים היה אינטרס הסתמכות סביר הראוי להגנה שבגינו ראוי שלא להחיל עליהם את אמות המידה הנ"ל (ראו, רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון אלחמיד, פ"ד סא(1) 126, 151-150 (2006)). 42. שנית, חרף טענת המערערים כי אין מחלוקת כי הם היו פרודים מנשותיהם במועד הקובע להחלטה בעניין סיווגם כ"בני-זוג" או כ"יחידים" לצורך שיוך היחידות, עניין זה כן שנוי במחלוקת בין הצדדים. לפיכך, ישנו צורך להכריע בשאלה האם המערערים 2-1 והמשיבות 8-7 אכן היו פרודים במועד הקובע, וזאת, באמצעות יישומן של אמות המידה שפורטו לעיל בעניינם. שאלה זו לא הוכרעה על-ידי בית משפט קמא או על-ידי הקיבוץ, שבחנו מיהם "בני-זוג" לצורך החלטה 751, באמצעות מבחן הסטטוס האישי הפורמאלי שכלל אינו מתייחס באופן מובחן לפרודים. כנראה בשל כך התייחסו הצדדים באופן לקוני בלבד בהליך שלפנינו לשאלה האם המערערים ונשותיהם אכן היו פרודים במועד הקובע. יתרה מזאת, הואיל ואמות המידה להכרה בפרודים לעניין שיוך היחידות הובהרו רק במסגרת זו, הרי שלא ניתנה לצדדים הזדמנות ראויה לשטוח את מלוא טענותיהם ולהביא את כל ראיותיהם ביחס לשאלה האם המערערים והמשיבות 8-7 עומדים באמות מידה אלה. למותר לציין, כי שאלה זו הינה מהותית ביותר להכרעה בעניין שלפנינו. כפי שציינתי, ההחלטה בעניין סיווגם של בני-זוג כפרודים לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751 צריכה להתקבל על-ידי הגורם שיוסמך לכך בהחלטה של האסיפה הכללית של הקיבוץ. עם זאת, בנסיבות העניין שלפנינו, בין היתר, בהתחשב בזמן הרב שחלף מאז החל להתברר עניינם של המערערים בפני הערכאות השונות ועל מנת לחסוך טרחה נוספת לצדדים לעניין שלפנינו, אני סבורה כי במקרה זה יש להחזיר את הדיון בשאלה זו לבית משפט קמא. בית המשפט המחוזי יכריע בעניין סיווגם של המערערים והמשיבות 8-7 כפרודים, לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751, בהסתמך על הראיות שיוצגו בפניו ובהתאם לאמות המידה שהותוו לעיל. יש לקוות כי בדרך זו יגיע עניין זה אל פתרונו בהקדם. 43. לאור האמור, איני רואה לנכון להתייחס לטענות המערערים בדבר פגמים שנפלו לכאורה בהליך קבלת ההחלטות בעניינם בקיבוץ, לרבות הטענות לפיהן לא התקבלה בעניין זה החלטה של מוסדותיו המוסמכים של הקיבוץ, הטענות בדבר פגיעה בזכות הטיעון של המערערים ובדבר הפלייתם לרעה לעומת חברי קיבוץ אחרים. כאמור, ההכרעה בשאלת סיווגם של המערערים והמשיבות 8-7 כ"בני-זוג" לעניין שיוך המגרשים לפי החלטה 751, צריכה להתקבל על-ידי הגורם שיוסמך לכך בקיבוץ, לאחר ניהול הליך ראוי בעניין זה, על כל המשתמע מכך, לרבות הצורך בתשתית עובדתית הולמת ומתן זכות הטיעון לכל הגורמים הרלוונטיים. עוד יוזכר, כי החלטה זו חשופה לביקורת שיפוטית. 44. לסיכום נושא זה, עמדתי היא כי יש לבחון מיהם "בני-זוג" לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751, באמצעות מבחן מהותי המתבסס על מצב הדברים בפועל. מבחן זה יאפשר הכרה בפרודים העומדים באמות המידה שהוגדרו, כ"יחידים". השאלה האם "בני-זוג" מסוימים הינם פרודים לצורך זה, צריכה להיבחן על-ידי הגורם שיוסמך לכך בקיבוץ, על-פי החלטת האסיפה הכללית, וזאת, במסגרת הליך תקין וראוי, הכפוף לביקורת שיפוטית. בנסיבות המקרה שלפנינו, אציע לחבריי להחזיר את הדיון בעניינם של המערערים לבית המשפט המחוזי, לשם קבלת החלטה בשאלה האם הם עומדים באמות המידה שפורטו לעיל, והאם הם אכן פרודים מהמשיבות 8-7 בהסתמך על הראיות שיוצגו לו. כעת אעבור לדון בנושא השני המתעורר בערעור שלפנינו. הפלוגתא השניה - זכאותם של המערערים לדמי עזיבה מהקיבוץ 45. הפלוגתא העיקרית השניה בערעור שלפנינו, נוגעת לדמי העזיבה להם זכאים המערערים מהקיבוץ. בקליפת אגוז, דמי עזיבה הינם סכום כסף הנצבר לטובת חברי הקיבוץ בנסיבות מסוימות, ואשר אותו זכאי לקבל מי שחברותו בקיבוץ נפסקה, למעט עקב פטירה. חישוב שיעורם של דמי העזיבה מתבסס, בין היתר, על הוותק בקיבוץ של הזכאי. בשלב זה די אם אציין כי דמי העזיבה יכולים לשמש את חברי הקיבוץ בין היתר לתשלום עבור היחידות שישוייכו להם במסגרת מימוש החלטה 751, ומכאן הקשר לפלוגתא הראשונה בערעור, שנדונה לעיל. 46. בעקבות אימוץ החלטה 751 על-ידי הקיבוץ, נערכו, כאמור, שינויים בתקנונו. בין היתר, תוקן סעיף 48 לתקנון, ונקבעו בו הוראות בעניין הפסקת צבירת דמי העזיבה. סעיף 48 לתקנון הקיבוץ, בנוסחו המתוקן, קובע כך: "48. כל חבר קיבוץ, למעט חבר במסלול של עצמאות כלכלית, חייב להעמיד לרשות הקיבוץ את הכנסותיו ויכולת התפרנסותו ואת מלוא כוח עבודתו. 'חבר במסלול של עצמאות כלכלית' - חבר קיבוץ אשר אינו מעמיד את כוח עבודתו לרשות סידור העבודה בקיבוץ ו/או אינו מוסר את כל תקבוליו (הישירים והעקיפים) מכל מקור שהוא, לידי הקיבוץ, ובלבד שאושר ע"י ועד ההנהלה של הקיבוץ ו/או צוות שיוסמך על ידו כחבר בעצמאות כלכלית (כולל חתימה על כל מסמך ו/או אישור עפ"י דרישת הקיבוץ). 'חבר במסלול רגיל' - חבר במסלול המסורתי של הקיבוץ עפ"י הוראות תקנון זה פרט להוראות החלות על חבר במסלול של עצמאות כלכלית. חבר במסלול של עצמאות כלכלית אינו זכאי לקבל תקציב מהקיבוץ ואינו זכאי לצבירת דמי עזיבה. חבר אשר יצא למסלול עצמאות כלכלית בשנה מסוימת איננו רשאי לחזור לחברות במסלול רגיל אלא באישור מפורש בכתב של ועד ההנהלה של הקיבוץ אשר יינתן, ככל שיינתן, עפ"י שיקול דעת ועדת ההנהלה מראש - עד לשלושה חודשים לפני תחילת השנה הרלבנטית לסיווג החברות (דהיינו ה-30.9 לשנה הקודמת)." (ההדגשות שלי, ע' א') בנוסף, כאמור, בחודש מרץ 2005, התקבלו נהלי הקיבוץ, שנועדו להתוות את דרכי יישומם של עקרונות המסגרת שנקבעו על ידי הקיבוץ בחודש דצמבר 2002, במסגרת החלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ בדבר אימוץ החלטה 751. פרק ג' לנהלי הקיבוץ עניינו "כללי ההתחשבנות בין הקיבוץ ובין משפחת החברים לגבי הדירה". בסעיף 3(א) לפרק הנ"ל נקבע כך: "3 א) משפחות החברים יחשבו כמי שויתרו על זכותם להמשך צבירת דמי העזיבה משנת 2005 (כולל) ואילך. ...". "משפחת חברים" כאמור בסעיף הנ"ל נקבעת "על פי הרשימה שהוגשה לועדת הפרוגראמות במסגרת אימוץ החלטה 751 של מינהל מקרקעי ישראל על-ידי קיבוץ גבעת חיים איחוד, בהחלטה מיום 13/12/02" (ראו פרק ההגדרות בנהלי הקיבוץ). כפועל יוצא מכך, החל משנת 2005, נפסקה צבירת דמי העזיבה לזכות המערערים. על כך עיקר טענתם של המערערים שתידון בחלק זה של פסק הדין. הפסקת צבירת דמי העזיבה לזכות המערערים החל מיום 1.1.2005 47. כנקודת מוצא לדיון בעניין זה, עלינו לעמוד עוד על תכליתו של ההסדר שחל בקיבוץ בעניין דמי עזיבה. הקיבוץ מסביר כי הרציונאל העומד מאחורי תשלום דמי עזיבה על-ידו לחבריו, הוא שלחברים אין מקור הכנסה, ועל-כן כל צורכיהם מסופקים על-ידי הקיבוץ. עם זאת, לטענתו, רציונאל זה אינו מתקיים כאשר חבר הקיבוץ עובר למעמד של עצמאות כלכלית, צובר רכוש וקניין, אינו מעביר עוד את הכנסותיו לקיבוץ וחדל להעמיד לרשות הקיבוץ את יכולת התפרנסותו. בנסיבות אלה, טוען הקיבוץ, אין עוד הצדקה כי דמי העזיבה ימשיכו להיצבר לזכות חבר הקיבוץ (לטענת הקיבוץ, הוא הדין גם לגבי הזכאות לקבל ממנו תקציב, אך סוגיה זו אינה מענייננו במקרה דנא). הקיבוץ טוען כי החל מיום 1.1.2005 חברי הקיבוץ, לרבות המערערים, חדלו להעביר את הכנסותיהם לקיבוץ ולהעמיד לרשותו את כושר השתכרותם, וזאת, בשונה ממה שהיה נהוג קודם לכן. לפיכך, לגישת הקיבוץ, אין עוד הצדקה לצבור דמי עזיבה לטובת חברי הקיבוץ, ובכללם המערערים, החל ממועד זה. 48. הקיבוץ מציין כי הקביעה שחבר הקיבוץ שחדל להעביר את הכנסותיו לקיבוץ לא יהא זכאי להמשיך לצבור דמי עזיבה, עוגנה במפורש בסעיף 48 לתקנונו (ראו נוסח הסעיף בפיסקה 46 לעיל). נוסח זה של סעיף 48 החליף נוסח קודם בתקנון, בו נקבע כי "חבר הקיבוץ חייב להעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כוח עבודתו; הכנסותיו ויכולת התפרנסותו ולקיים את הוראות רשויותיו המוסמכות של הקיבוץ בכל הנוגע לעבודתו ולסדרי עבודתו על כל הקשור בכך". הנוסח העדכני של סעיף 48 הנ"ל אושר, כאמור, על-ידי האסיפה הכללית של הקיבוץ ביום 13.12.2002, כחלק מהתיקונים שנערכו בתקנון הקיבוץ באותו מועד. יוער, כי בהצבעה בעניין זה השתתף הרוב המכריע של חברי הקיבוץ (385 מתוך 407 חברים, שהם קרוב ל-95% מחברי הקיבוץ) והשינויים בתקנון אושרו ברוב גדול (339 חברים בעד ו-46 חברים נגד, שהם למעלה מ-83% מכלל החברים בקיבוץ, לרבות מי שנעדרו מההצבעה). חוקיות האסיפה הכללית הנ"ל אושרה על-ידי עוזר רשם האגודות השיתופיות ביום 24.12.2002, והשינוי שנערך בתקנון הקיבוץ אושר על-ידי רשם האגודות השיתופיות ביום 4.7.2004. 49. בהקשר זה יש להדגיש, כי המערערים אינם טוענים כי התנגדו בשלב כלשהו, לרבות לא בעת ההצבעה באסיפה הכללית שדנה בשינוי התקנון, לכך שייקבע כי חבר בעצמאות כלכלית לא יהיה זכאי לצבור דמי עזיבה (השוו: ע"א 524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529, 542 (1991) (להלן: עניין פרי העמק); וכן, עניין אלף, פיסקאות 34, 44 ו-56 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). בנוסף, בדברי הסיכום של הקיבוץ שצוטטו בפסק דינו של בית משפט קמא, נאמר כי אין חולק כי המערערים נהנים ממעמד של חברים בעצמאות כלכלית החל מיום 1.1.2005 ואינם מעבירים עוד את הכנסותיהם לקיבוץ, וכי הם לא התנגדו או העלו כלשהי נגד הסדר זה, אותו לא ביקשו לבטל. לפיכך, נטען כי אין לאפשר למערערים ליהנות מההוראה בתקנון הקיבוץ המאפשרת להם שלא להעביר את הכנסותיהם לקיבוץ, ובה בעת לטעון כי הקיבוץ לא היה רשאי לקבוע הוראה זו. 50. כמו כן, בעת בחינת טענות המערערים בעניין זה, יש ליתן משקל גם לעובדה שהפסקת צבירת דמי העזיבה לזכות חברי הקיבוץ עוגנה בתקנונו, על-פי החלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ, תוך התחשבות במעמדו המשפטי המיוחד של תקנון אגודה שיתופית (להרחבה בעניין זה ראו, למשל, עניין פרי העמק, עמ' 547-546; וכן אוטולנגי עמ' 170-167; עניין אלף, פיסקה 56 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). בהקשר זה, יפים דברי השופטת (בדימוס) ד' דורנר בע"א 4245/00 חן נ' קיבוץ תל קציר אגודה שיתופית, פ"ד נז(6) 10, 33 (1983), לפיהם: "6. התקנון הוא 'הסכם בין האגודה לבין חבריה המסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם וקובע את הזכויות והחובות ההדדיות שלהם" [...] ... אך '...תקנון הקיבוץ אינו חוזה 'רגיל'. הוא 'חוזה סטטוטורי... הוא חוזה מיוחד במינו' [...]. הוא פועל במסגרת הנורמטיבית של פקודת האגודות השיתופיות (להלן - הפקודה) ושל התקנות שהותקנו על-פיה. אופיו החוזי של התקנון מחייב הכרה בחופש הצדדים לקבוע את האופן שבו ינהלו את חייהם המשותפים - הכל בכפוף להוראות המסגרת הקבועות בדין. כאמור, התקנון אף עבר תחת שבט ביקורתו של רשם האגודות השיתופיות, וביקורת זו כבדת משקל היא, שהרי '...הלכה היא שאין בית-משפט זה מתערב בהחלטות של רשם האגודות השיתופיות אלא אם ההחלטה פגומה בטעות משפטית מהותית והצדק מחייב שבית-המשפט יתערב בהחלטה" (...)". עוד יצוין, כי בסעיף 119 לתקנון הקיבוץ אף נקבע במפורש כי "כוחו של תקנון זה ככוחו של חוזה בין הקיבוץ לבין חבריו וכן בין חברי הקיבוץ בינם לבין עצמם, לקיום הוראות התקנון על שינוייו". 51. לאור האמור, יש לראות את סעיף 48 לתקנון הקיבוץ כמשקף את רצונם של חברי הקיבוץ כי לא יצטברו לזכותו של חבר בעצמאות כלכלית זכויות לדמי עזיבה מהקיבוץ. חברי הקיבוץ היו רשאים לקבוע הוראה כאמור בתקנון הקיבוץ, וזאת, כל עוד הדבר אינו עומד בסתירה לפקודת האגודות השיתופיות והתקנות שהותקנו על-פיה. עלינו לברר, אפוא, האם סעיף 48 לתקנון הקיבוץ אכן אינו מנוגד להוראות הנ"ל. 52. בהקשר זה, טוען הקיבוץ כי העיקרון לפיו חבר שאינו מעביר הכנסותיו לקיבוץ אינו צובר דמי עזיבה, עוגן במפורש בתוספת הראשונה לתקנות החברוּת. עמדה זו התקבלה על-ידי בית משפט קמא, שקבע כי סעיף 48 לתקנון הקיבוץ תואם להוראות תקנות החברוּת והפנה בעניין זה לתקנה 19 לתקנות החברוּת. בהתאם, אישר בית משפט קמא את הקביעה כי הוותק לדמי עזיבה יצטבר לחברי הקיבוץ המצויים במסלול של עצמאות כלכלית, לרבות המערערים, עד ליום 31.12.2004. תקנה 19 הנ"ל קובעת כי זכויותיו של חבר קיבוץ היוצא או המוּצא מהקיבוץ יהיו כמפורט בתוספת הראשונה לתקנות הנ"ל. בסעיף 4(ב)(1) לאותה תוספת, נקבע כי במניין הוותק לעניין חישוב דמי העזיבה, לא תבוא תקופה של חופשה מיוחדת, שהיא תקופה "שבה לא היה החבר מחויב בהעברת הכנסתו לקיבוץ, בין אם התגורר בקיבוץ או מחוץ לו, לרבות כל תקופה שבה היה חבר בעצמאות כלכלית" (סעיף 1 לתוספת הראשונה לתקנות החברוּת). למען שלמות התמונה יצוין, כי לפי סעיף 4(ב) לתוספת הראשונה לתקנות החברוּת, על אף האמור, רשאי הקיבוץ לקבוע כי תקופה של חופשה מיוחדת תבוא במניין חישוב הוותק לדמי עזיבה. בנוסף, נקבע כי "קיבוץ מתחדש יהיה רשאי לקבוע בתקנונו תקופות נוספות אשר לא יבואו במניין הוותק לצורך חישוב דמי העזיבה והקצבה" (סעיף 4(ג) לתוספת הראשונה לתקנות החברוּת). המערערים חולקים על הקביעות האמורות בפסק הדין נושא הערעור. לדבריהם, ההוראות בתקנות החברוּת המאפשרות לקיבוץ לקבוע כי תקופות של עצמאות כלכלית לא יבואו במניין הוותק לדמי עזיבה, נכנסו לתוקפן רק ביום 21.5.2009, ועל כן, לשיטתם, לא ניתן להחילן לגביהם באופן רטרואקטיבי. 53. יש צדק בטענת המערערים כי החלת ההוראות בתקנות החברוּת שנכנסו לתוקף רק ביום 21.5.2009, על מצב הדברים ששרר מאז יום 1.1.2005 ועד למועד כניסתן של התקנות לתוקף (להלן: תקופת הביניים), תהווה החלה רטרואקטיבית. כידוע, קיימת חזקה כי חוק אינו פועל למפרע (ראו עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 778-777 (1992)). זאת, היות שחקיקה למפרע נוגדת את עקרונות היסוד של השיטה, היא עלולה לגרום עוול ואי-צדק, לפגוע בוודאות ובביטחון ביחסים הבין-אישיים, למנוע תכנון מראש של התנהגות ולפיכך, גם לפגוע ביציבות המשפט (שם). חזקה זו נגד תחולה רטרואקטיבית לא נסתרה כאן. לפיכך, אני סבורה כי הוראות תקנות החברוּת שנכנסו לתוקף ביום 21.5.2009, אכן אינן חלות על צבירת דמי העזיבה בתקופת הביניים. במילים אחרות, לא ניתן היה להפסיק את צבירת הוותק שלהם לדמי עזיבה החל מיום 1.1.2005 ועד ליום 21.5.2009 מכוחן של ההוראות בתקנות החברוּת שנכנסו לתוקף רק ביום 21.5.2009 (להלן: תקנות החברוּת הישנות). יובהר, כי לגבי התקופה שלאחר 21.5.2009, תקנות החברוּת מאפשרות שלא לצבור דמי עזיבה לטובת חברי הקיבוץ בתקופות של עצמאות כלכלית. אשר על כן, יש לבחון מה ההסדר החוקי שחל לגבי צבירת דמי עזיבה בתקופת הביניים, ולבדוק האם איפשר להפסיק את צבירת דמי העזיבה לזכות המערערים החל מיום 1.1.2005, כפי שנעשה. לכך אפנה כעת. 54. תקנה 19 לתקנות החברוּת הישנות, שעניינה זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, קבעה אילו כללים יחולו בנושא של הסדרת זכויותיו של חבר קיבוץ היוצא או מוּצא מקיבוץ. להלן נוסח התקנה: "(א) תנועה קיבוצית רשאית לקבוע, לגבי קיבוצים החברים בה, כללים בדבר זכויותיו של חבר קיבוץ היוצא או מוצא מהקיבוץ; כללים שנקבעו כאמור יוגשו לרשם והוא יפרסמם ברשומות; קבעו תנועות קיבוציות אחדות כללים זהים, רשאי הרשם לפרסם ברשומות נוסח אחד של הכללים מטעם אותן התנועות הקיבוציות ביחד. (ב) קיבוץ שאינו חבר בתנועה קיבוצית, רשאי לאמץ לעצמו כללים שקבעה אחת התנועות הקיבוציות, על-פי החלטת האסיפה הכללית של אותו קיבוץ, והחלטה כאמור תועבר לרשם. (ג) קיבוץ שהוא חבר תנועה קיבוצית רואים אותו כמאמץ לעצמו את הכללים שקבעה אותה תנועה קיבוצית, זולת אם החליט אותו קיבוץ, באסיפה כללית, לא לאמץ לעצמו כללים אלה, והגיש החלטה זו לרשם לרישום. (ד) הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ שבתוספת הראשונה יחולו על - (1) הקיבוצים חברי תנועה קיבוצית שלא קבעה כללים כאמור בתקנת משנה (א); (2) הקיבוצים שאינם חברי תנועה קיבוצית ולא אימצו לעצמם כללים של תנועה קיבוצית על-פי הוראות תקנת משנה (ב); (3) הקיבוצים חברי תנועה קיבוצית שהחליטו לא לאמץ לעצמם את הכללים של אותה תנועה קיבוצית והודיעו על כך לרשם, על-פי הוראות תקנת משנה (ג). (ה) קיבוץ שחלה עליו תקנת משנה (ד) רשאי לאמץ כללים כאמור בתקנת משנה (ב) או לבטל את החלטתו לפי תקנת משנה (ג), הכל בהחלטת האסיפה הכללית שהעתק ממנה הועבר לרשם; נהג הקיבוץ כאמור - לא תחול עליו עוד תקנת משנה (ד), אולם חבר קיבוץ היוצא או המוצא מאותו קיבוץ תוך שנה מהפסקת התחולה כאמור, יהיה רשאי לתבוע כי ינהגו בו לפי הכללים שנקבע בתוספת הראשונה. (ו) תוקנו כללים שנקבעו לפי תקנת משנה (א), לא יחול התיקון על חבר קיבוץ שיצא או הוצא מהקיבוץ תוך שנה מפרסום התיקון ברשומות, אלא אם אותו חבר הסכים לכך. הוראה זו לא תחול על תיקון בענין תשלום לשיעורין, בדבר מועדי תשלום או בדבר תנאי תשלום של כל סכום שיש לשלמו על פי הכללים. (ז) בכללים על-פי תקנה זו מותר שיובאו בחשבון גם חובותיו של החבר היוצא או המוצא מהקיבוץ." אם כן, על-פי תקנה 19 הנ"ל, בפני הקיבוצים השונים עמדו מספר אפשרויות ביחס לכללים שיחולו לגביהם בנושא זכויותיו של חבר הקיבוץ היוצא או מוצא מהקיבוץ. קיבוץ שאינו חבר בתנועה קיבוצית, רשאי היה לאמץ לעצמו, בהחלטה של האסיפה הכללית שלו, את הכללים שקבעה אחת התנועות הקיבוציות בעניין זה (תקנה 19(ב) לתקנות החברוּת הישנות). לעומת זאת, כאשר מדובר בקיבוץ שהוא חבר בתנועה קיבוצית, רואים אותו כמי שאימץ את הכללים שקבעה אותה תנועה, אלא אם כן, החליט הקיבוץ, באסיפה הכללית שלו, שלא לאמץ כללים אלה, והגיש החלטה זו לרשם האגודות השיתופיות. במקרה זה, חלו על הקיבוץ הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מהקיבוץ שבתוספת הראשונה לתקנות החברוּת הישנות. כפי שנמסר לנו, הקיבוץ במקרה שלפנינו היה חבר בתנועה הקיבוצית המאוחדת, ולכן, לכאורה, נקודת המוצא היתה כי חלים עליו הכללים בעניין זה שנקבעו על-ידי אותה תנועה (כללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ג-1993, י"פ 4092 התשנ"ג 1950) (להלן: כללי התק"מ)). עם זאת, בסעיף 77א לתקנון הקיבוץ, שנוסף לתקנון במסגרת התיקונים שנערכו בו בחודש דצמבר 2002, נקבע כדלקמן: "דמי העזיבה לחברי קיבוץ ישולמו אך ורק עפ"י הסכום המלא הקבוע בכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ כמפורט בתוספת לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, כפי שיהיו מעת לעת. עקרון זה בא במפורש תחת כל נוהג ו/או מקרה ספציפי אחר בו שולמו דמי עזיבה מוגדלים". (ההדגשות שלי, ע' א') כלומר, ההסדר החל בעניין דמי העזיבה בקיבוץ הינו ההסדר המצוי בתוספת הראשונה לתקנות החברוּת, "כפי שיהיו מעת לעת", ולא הסדר אחר, דוגמת כללי התק"מ. מכאן, שהוראות הדין הרלוונטיות להכרעה בשאלת צבירת דמי העזיבה לזכות המערערים בתקופת הביניים הינן הוראות תקנות החברוּת בנוסחן לפני התיקון שנכנס לתוקף ביום 21.5.2009 (להלן: תקנות החברוּת הישנות). בהקשר זה יש להעיר, כי ההבדלים בין כללי התק"מ ובין תקנות החברוּת אינם משמעותיים לצורך הסוגיה של הפסקת צבירת דמי העזיבה לזכות המערערים. מכל מקום, לאור האמור, עלינו לבדוק האם קביעותיו הנ"ל של הקיבוץ, בסעיף 48 לתקנון ובסעיף 3 לנהלי הקיבוץ, בדבר הפסקת צבירת הוותק לדמי עזיבה עומדות בסתירה להוראות תקנות החברוּת הישנות אשר חלו על הקיבוץ בתקופת הביניים. 55. בתקנות החברוּת הישנות נקבעו ההסדרים הנוגעים לזכאותו של "עוזב" לדמי עזיבה בפרק ב' לתוספת הראשונה. בין היתר נקבע שם, כי עוזב זכאי לקבל מהקיבוץ מענק עזיבה, שהוא הסכום המתקבל ממכפלת הסכום הבסיסי הקבוע בתקנות, במספר שנות הוותק שלו בקיבוץ, כפי שהוגדרו שם. סעיף 4 לתוספת הראשונה לתקנות החברוּת הישנות, קבע את הכללים לחישוב הוותק, בזה הנוסח: "4. לצורך חישוב הוותק לענין כללים אלה - (1) תיחשב תקופה מצטברת של ימי חופשה שהעוזב לא מימש עד שנפסקה חברותו ובלבד שתקופה כאמור לא תעלה על 60 ימים (להלן - החופשה השנתית); (2) לא תיחשב חופשה שארכה מעל לשלושה חודשים, למעט מרכיב החופשה השנתית שבה; (3) תיחשב תקופת מועמדות של העוזב בקיבוץ, שבסופה נתקבל לחברות; (4) תיחשב התקופה של שנת שירות שלישית בקיבוץ צעיר או בתנועת נוער; (5) לא תיחשב תקופת שירותו של העוזב בשירות חובה בצבא או בשירות לאומי; (6) לא תיחשב התקופה שאחרי גיל פרישה." 56. עינינו הרואות כי בתקנות החברוּת הישנות לא הופיעה הוראה מפורשת המאפשרת להפסיק את צבירת הוותק לדמי עזיבה בעניינו של חבר במעמד של עצמאות כלכלית. עם זאת, לא נוכל למצות בכך את המהלך הפרשני בענייננו. כידוע, לפרשנות החקיקה שני מרכיבים - לשון החוק ותכליתו, וכל אחד מהם חיוני הוא לתהליך הפרשני (א' ברק פרשנות במשפט כרך ב פרשנות החקיקה 279 (התשנ"ג); כן ראו דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בעע"מ 2190/06 מדינת ישראל נ' Bueno Gemma, פיסקה 38, (13.5.2008) לגבי היחס בין הלשון לתכלית בפרשנות). ההלכה היא כי לשון החוק (ובענייננו, התקנות), הינה בגדר נקודת המוצא לפרשנות, אך כאשר הלשון מאפשרת מספר פירושים, יש לבחור בפירוש המגשים את תכלית דבר החקיקה (עע"ם 1621/08 מדינת ישראל - משרד הפנים נ' חטיב, פיסקה 7 וההפניות שם (30.1.2011)). אינני סבורה כי המקרה שלפנינו הינו בגדר אחד המצבים בהם לשונו של הטקסט הינה ברורה וחד-משמעית באופן המצדיק לעצור את תהליך הפרשנות בבחינת לשונן של תקנות החברוּת הישנות, אלא יש צורך לבחון גם את תכליתן, כפי שאבהיר. כאמור, בשונה מתקנות החברוּת בנוסחן העדכני, תקנות החברוּת הישנות לא קבעו במפורש כי תקופות של עצמאות כלכלית לא ייכללו במניין הוותק לדמי עזיבה. לפיכך, יש לברר האם שתיקתן של התקנות בנושא זה, מלמדת כי תכליתן היתה ליצור "הסדר שלילי" בסוגיה זו, המונע הפסקה של צבירת הוותק לדמי עזיבה במקרים שלא פורטו שם. ייאמר כבר עתה, כי אינני סבורה כי מדובר בהסדר שלילי, ועמדתי היא כי אין בהוראות תקנות החברוּת הישנות כדי לשלול מהקיבוץ את האפשרות לקבוע כי לא ייצברו דמי עזיבה לזכות חבר קיבוץ המצוי במסלול של עצמאות כלכלית, ואפרט. 57. כנקודת מוצא לדיון בעניין זה, יש לשוב לתכלית שעומדת ביסוד ההסדר שנקבע בעניין דמי עזיבה. כפי שצוין לעיל, הקיבוץ מבהיר כי ההנחה שניצבה בבסיס זכאותם של חבריו לדמי עזיבה היתה כי לא עומדים לרשותם מקורות הכנסה עצמאיים וכי כל צורכיהם מסופקים על-ידי הקיבוץ. תכליתם של דמי העזיבה באגודות שיתופיות לא נדונה במפורש על-ידי בית משפט זה. עם זאת, נראה כי הרציונאל שעמד מאחורי הסדר זה, כפי שתואר כאמור על-ידי הקיבוץ, עולה בקנה אחד עם גישתה של הפסיקה בהקשרים אחרים בהם נדונו ההסכמות שביסוד החיים בקיבוץ וכן במקרים בהם נדונו שאלות אחרות בנוגע לדמי עזיבה. בפסיקה הוזכר לא פעם כי חברי הקיבוץ מעמידים לרשותו את מלוא יכולותיהם ומשאביהם (ראו, למשל: ע"א 11533/05 קיבוץ קלי"ה נ' הרטי, פיסקה 2 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (10.3.2009); עניין אלף, פיסקה 28 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). וכך נאמר בעניין עין צורים: "עולה מן האמור כי הקיבוץ בצורתו ה"קלאסית", כהגדרתו ועל-פי מאפייניו בדין ובתקנון, דורש מן החבר לתרום את מלוא כוח עבודתו ואת כל נכסיו לטובת כלל החברים. תמורת זאת מספק הקיבוץ, בגבולות יכולתו את כל צורכי החבר..." (שם, בעמ' 610). בעניין מענית, עמדה לדיון שאלת זכאותם של יורשיו של חבר קיבוץ לדמי עזיבה במקרה של פטירת החבר. באותו מקרה ציין השופט א' רובינשטיין, בפיסקה מ"ו לפסק הדין, כך: "הפסיקה מצביעה על כך, שבהתאם לטענת המערער, דמי העזיבה לא נועדו להעניק ליורשי המנוח כספים המשקפים את תרומתו לקיבוץ, אלא לאפשר לחבר הקיבוץ ולמשפחתו - כאמור - להתבסס מחוץ לקיבוץ לאחר העזיבה. כך גם בגדרי השכל הישר וההיגיון המשפטי: הורי המשיבים חיו בקיבוץ באופן שיתופי ושויוני, תוך שהם מוותרים על אפשרותם להחזיק ברכוש פרטי אך זוכים לביטחון סוציאלי למשך כל ימי חייהם. הם לא בחרו בצורת חיים אחרת - כפי שעשו אחרים, שעזבו את הקיבוץ וקיבלו את דמי העזיבה, אך היה עליהם לעמוד ברשות עצמם, על כל הסיכונים הכרוכים בכך. כמובן, לכל אחת מהאפשרויות יתרונות וחסרונות. ..." (ההדגשות שלי, ע' א') קודם לדברים אלה, ציטט השופט רובינשטיין מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א (נצרת) 536/06 עין גל נ' קיבוץ יפתח (25.12.2007), שם נאמר כך: "טענת הקיבוץ לפיה הרעיון מאחורי דמי העזיבה הינו מענק סיוע לחבר העוזב את הקיבוץ להתארגן מחוץ לקיבוץ הואיל ובשנות חברותו בקיבוץ הוא לא צבר כספים שיאפשרו לו התארגנות כזו, מקובלת עלי, ותואמת את העובדה כי יורשים של חברי קיבוץ שנפטרו לא קיבלו עבורם 'דמי עזיבה'. (שם, בעמ' 27, ההדגשות שלי, ע' א') במקרה אחר, דחה בית המשפט המחוזי בחיפה טענות של חבר מושב שיתופי נגד דרישת המושב כי חבריו יוותרו על דמי עזיבה כנגד שיוך בתי המגורים במושב, לפי החלטת מינהל מקרקעי ישראל מס' 692 מיום 23.1.1995 (ת"א (חי') 797/05 בלוך נ' שבי ציון - מושב שיתופי (26.1.2011)). חרף ההבדלים בין המקרה הנ"ל לענייננו, אזכיר את הדברים שנאמרו שם, בפיסקה 9(ה), ולפיהם: "במסגרת הליך ההפרטה המציאות במושבים השתנתה לחלוטין. השינוי הונהג בתחומים רבים. הבעלות על הבתים איננה השינוי הראשון. עוד קודם לכן, שונה מערך העבודה במושב והונהג מודל ההתפרנסות האישי לפיו כל חבר במושב עובד למען עצמו ועל פי יכולתו והמשכורת, לרבות הזכויות הסוציאליות שבצידה, לא מועברות ישירות לאגודה כפי שהיה עד כה, אלא הן נצברות אצל חבר המושב באופן אישי. כל אחד לעצמו. במצב דברים זה של מציאות הפרטה שמתרחשת לצד העובדה שהמושב איבד מנכסיו, שכן הבתים שבעבר היו בבעלותו עברו עתה לבעלותם הפרטית של החברים, מתייתר הצורך לשמר את מנגנון דמי העזיבה. במציאות החדשה שנוצרה לחבר המושב יש קניין פרטי (זכויות בבית ובקרקע), משכורת, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות (עמ' 112 לפרוטוקול, שורות 1 ואילך). במציאות שהתהוותה מתבהר הרציונאל המונח בבסיס מנגנון המרת דמי העזיבה במסגרת הליך השיוך. עלול להיווצר מצב אבסורדי בו מצד אחד המושב מעביר מנכסיו לחברים ובו בזמן הוא יצטרך להמשיך ולדאוג לחבריו לדמי עזיבה. לעניין זה אין להתעלם מכך שהגם שהחברים משלמים סכום מסוים בעבור הנכס, ברור שהתשלום אינו מגיע לכדי הערך הריאלי של הנכס שהחבר מקבל לבעלותו (עמ' 188 לפרוטוקול, שורה 13)." (ההדגשות שלי, ע' א'). מכאן עולה, כי בתי המשפט סברו כי דמי עזיבה נצברים לזכות חברי אגודה שיתופית בתקופת חברותם בה, וכי בתקופה זו החברים לא צברו קניין פרטי והעבירו את הכנסותיהם לאגודה. במילים אחרות, נראה כי ההנחה אכן היתה שקיימת זיקה בין צבירת דמי עזיבה לטובת חבר אגודה שיתופית לבין העברת הכנסותיו לאגודה והעמדת כושר השתכרותו לרשותה (ראו גם ת"א (נצ') 534/05 בלה נ' קיבוץ גבת, פ"מ ס"ד(2) 784, 795 (2004)). 58. הדים להנחה האמורה ביחס לזיקה הקיימת בין העברת הכנסות חבר האגודה השיתופית לבין צבירת דמי עזיבה לטובתו, מצויים גם בתקנות החברוּת הישנות. בסעיף 14 לתוספת הראשונה לתקנות הנ"ל, העוסק בניכוי וקיזוז הכנסות וחובות, נקבע: "(א) הקיבוץ רשאי לנכות מכל תשלום המגיע לעוזב על פי כללים אלה כל סכום כסף או שווה כסף שהיה על העוזב להעביר לקיבוץ. (ב) היתה לעוזב, ביום העזיבה, זכות לקבל בעתיד סכומי כסף או שווי כסף, אשר נצמחה בגין עבודתו או משלח ידו של העוזב תוך צבירת הותק (להלן בסעיף זה - זכות עתידה), וזכות זו לא הומחתה לקיבוץ או לא הועברה לו באופן אחר, רשאי הקיבוץ לנכותה באחת מהדרכים כמפורט להלן: (1) ... (2) ... (3) לנכות מהותק ומהותק הפנסיוני של העוזב את משך הותק בו נצברה הזכות העתידה, אלא אם כן, יוכיח העוזב כי שווי זכויותיו בשל הותק המנוכה, עולה על הערך המהוון ליום העזיבה, של הזכות העתידה; ההיוון ייעשה לפי נספח ג' כאילו היתה הזכות העתידה תשלום גמל. (ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על זכויות של העוזב מכוח כללים אלה, התקנון או החלטות הקיבוץ וכן על זכויותיו לקצבאות מהמוסד לביטוח לאומי או לקצבת נכות כלשהי." (ההדגשות שלי, ע' א') הוראות אלה מלמדות כי בבסיס ההסדר שנקבע בתקנות החברוּת הישנות לגבי זכותו של חבר יוצא או מוּצא מקיבוץ לדמי עזיבה אומנם עמדה ההנחה כי חברי הקיבוץ מעבירים את הכנסותיהם לקיבוץ. ביטוי לכך מצוי גם בדברים הבאים: "קורה שאם חבר הפורש מקיבוץ מבקש לקבל את דמי העזיבה המגיעים לו כדין נערכת התחשבנות ביחס לרכושו הפרטי שהחזיק בו במשך כל השנים ולא העבירו לקיבוץ כפי שהיה עליו לעשות עפ"י תקנון האגודה. ברור שבמקרה חריג שבו העלים מהקיבוץ את דבר היותו מחזיק ברכוש פרטי, בניגוד להוראות התקנון, ניתן יהיה לקזז את דמי העזיבה מהרכוש הפרטי שהקיבוץ היה זכאי לו..." (חיים נועם אגודות שיתופיות - הלכות ופסיקה 169 (2010)). 59. אם כן, אף לפי תקנות החברוּת הישנות, במקרה שחבר הקיבוץ לא העביר לקיבוץ את כל הרכוש הפרטי שהיה עליו להעביר לרשותו, ניתן היה לקזז סכומים אלה מדמי העזיבה להם הוא זכאי מהקיבוץ. למעשה, לפי סעיף 14(ב)(3) לתוספת הראשונה לתקנות החברוּת, ניתן היה לנכות מהוותק של חבר הקיבוץ את התקופה שבה נצברה לו זכות לקבל כסף או שווי כסף בגין עבודתו או משלח ידו, אשר לא הועברה על-ידו לקיבוץ (ראו סעיף 14(ב)(3) לתקנות החברוּת הישנות). לאור האמור, אף לפי תקנות החברוּת הישנות, ניתן היה לראות בתקופות בהן חבר הקיבוץ אינו מעביר את הכנסותיו לקיבוץ, דוגמת תקופה של עצמאות כלכלית כמובנה בתקנות החברות בנוסחן דהיום, כתקופות אותן רשאי היה הקיבוץ שלא להביא בחשבון במניין הוותק לדמי עזיבה. כלומר, אינני סבורה כי הקביעה בסעיף 48 לתקנון הקיבוץ לפיה, חברים בעצמאות כלכלית אינם זכאים לצבור דמי עזיבה, עומדת בסתירה להוראות תקנות החברוּת הישנות. לפיכך, איני רואה קושי בתחולת הוראה זו גם בתקופת הביניים, בין 1.1.2005 ועד כניסתן לתוקף של ההוראות בעניין זה בתקנות החברות, ביום 21.5.2009. 60. לקביעה זו הצדקה גם במישור היחסים "החוזיים" שבין חבר הקיבוץ ובין הקיבוץ. המעבר מהמסלול ה"מסורתי" בקיבוץ למסלול של עצמאות כלכלית, במסגרתו חבר הקיבוץ אינו מעביר את הכנסותיו לקיבוץ ואינו מעמיד לרשותו את כושר השתכרותו, משקף שינוי משמעותי בחובות המוטלות על החבר ביחס לקיבוץ (להרחבה על השינויים שחלו בתנועה הקיבוצית, ראו למשל: עניין אלף, פיסקאות 35-29; עניין פורום הערים העצמאיות, פיסקאות 119-117; הוועדה הציבורית לעניין הקיבוצים דו"ח הוועדה 38-37 (2003) (להלן: דו"ח ועדת הקיבוצים)). בנסיבות אלה, יצירת שינוי גם בחובות המוטלות על הקיבוץ ביחס לחבר הקיבוץ, בדגש על החובה לצבור דמי עזיבה לטובתו, איננה מהלך בלתי-סביר בעיניי. עוד יוזכר בהקשר זה, כי המערערים לא טענו כי הם התנגדו או מתנגדים להסדר שעניינו עצמאות כלכלית של חברי הקיבוץ. יחד עם זאת, אבקש להבהיר כי אין משמעות הדברים כי ההסדר שלפנינו הוא ההסדר הסביר היחיד האפשרי בהקשר זה, ובהחלט ניתן להעלות על הדעת הסדרים סבירים נוספים שניתן היה לקבוע על בסיס הרציונאל האמור. בהקשר זה יודגש, כי על ההחלטה כי חבר הקיבוץ יעבור למסלול של עצמאות כלכלית, על ההשלכות הנובעות מכך, להתקבל בהסכמתם של שני הצדדים - חבר הקיבוץ והקיבוץ. יתרה מכך, אציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי דומה שיצירת אפשרות לעבור מהמסלול ה"מסורתי" בקיבוץ למסלול של עצמאות כלכלית, מחייבת אף שינוי של תקנון הקיבוץ. זאת, היות שמדובר בשינוי מהותי בבסיס ההסכמות והחובות ההדדיות החלות בין הקיבוץ ובין חבר הקיבוץ (השוו: עניין אלף ; אוטולנגי, עמ' 327). הדברים נאמרים בבחינת למעלה מן הצורך, שכן, שאלה זו אינה מתעוררת במקרה דנא, היות שהשינוי האמור עוגן בתקנון הקיבוץ. 61. לא מן הנמנע כי יש לייחס את שתיקתן של תקנות החברוּת הישנות בעניין זה, והעדרה של הבהרה מפורשת בהן לגבי הדין החל בתקופות של עצמאות כלכלית, לפער שנוצר בין ההתפתחויות במציאות בקיבוצים ובין התקנות, שלא תמיד עמדו בקצב האירועים (להרחבה בעניין זה, ראו: עניין אלף, פיסקאות 66-65 ו-86 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). מכל מקום, מצב זה הוסדר והובהר בתקנות חדשות ובסדרת תיקונים שנערכו בתקנות הקיימות מכוח פקודת האגודות השיתופיות. בעקבות זאת, היום מוגדר בבירור מיהו חבר במסלול של עצמאות כלכלית (ראו תקנות 1 ו-10 לתקנות הערבות) ומהן ההשלכות של סיווג זה לעניין זכאותו של חבר הקיבוץ לדמי עזיבה. כאמור, על-פי תקנות החברוּת בנוסחן דהיום, נקודת המוצא היא שתקופות של עצמאות כלכלית אינן באות במניין הוותק לדמי עזיבה (סעיף 4(ב)(1) לתוספת הראשונה לתקנות החברוּת). אולם, הקיבוץ רשאי לקבוע כי תקופות אלה כן יימנו במניין הוותק לצורך חישוב דמי העזיבה. 62. לסיכום חלק זה, יש לראות את הקביעה בסעיף 48 לתקנון הקיבוץ לפיה, חברי הקיבוץ המצויים במסלול של עצמאות כלכלית אינם זכאים לצבור דמי עזיבה, כהחלטה המבטאת את רצונם של חברי הקיבוץ. הוראה זו שבתקנון אושרה גם על-ידי רשם האגודות השיתופיות והיא עולה בקנה אחד עם הוראותיהן המפורשות של תקנות החברוּת, החלות מאז יום 21.5.2009. בנוסף, קביעה זו אינה עומדת בסתירה להוראות תקנות החברוּת אשר חלו בתקופת הביניים (בין יום 1.1.2005 ועד מועד כניסתו לתוקף של התיקון בעניין זה לתקנות החברוּת, ביום 21.5.2009). לפיכך, עמדתי היא כי הקיבוץ רשאי היה לקבוע הוראה זו שבסעיף 48 לתקנונו. לאור זאת, נותר לברר האם ההוראה הנ"ל חלה על המערערים והאם אכן ניתן היה להפסיק את צבירת דמי העזיבה לזכותם החל מיום 1.1.2005. האם המערערים הם "חברים במסלול עצמאות כלכלית"? 63. כאמור, על-פי סעיף 48 לתקנון הקיבוץ, חבר קיבוץ המצוי במסלול של עצמאות כלכלית, אינו זכאי לצבור דמי עזיבה. מכאן, עולה השאלה האם בתחילת שנת 2005, שאז הופסקה צבירת דמי העזיבה לזכותם, היו המערערים במעמד של עצמאות כלכלית, כאמור בסעיף 48 הנ"ל. 64. בית משפט קמא דן בשאלה האם המערערים הינם חברים בעצמאות כלכלית והשיב על כך בחיוב. הוא דחה את טענת המערערים לפיה אין בנמצא מסמך היכול להעיד כי הם חברים בעצמאות כלכלית, וקבע כי "העובדות מוכיחות" זאת (עמ' 23 לפסק הדין). בהקשר זה, צוין כי המערערים "אינם מעבירים את הכנסותיהם לקיבוץ, אינם מעמידים לרשות הקיבוץ את "מלוא כוח עבודתם" ומבקשים לשייך לעצמם יחידות דיור עצמאיות/קנין פרטי, בהתאם להחלטה 751, הוראה 53 ותקנון הקיבוץ" (שם. ההדגשות במקור, ע' א'). בנוסף, הפנה בית המשפט לתצהירו של עו"ד בן-אור, מטעם הקיבוץ, בו נטען כי החל מיום 1.1.2005 חדלו חברי הקיבוץ, לרבות המערערים, להעביר את הכנסותיהם לקיבוץ (עמ' 23 לפסק הדין). כן ציטט בית המשפט מדברי הסיכום של הקיבוץ, שם נטען כי המערערים נהנו וממשיכים ליהנות מההסדר הנ"ל מבלי להעלות כל נגדו או לבקש לבטלו. 65. המערערים טוענים כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי העובדות מוכיחות כי הם חברים בעצמאות כלכלית, שכן, לדבריהם, לא הוצגו כל עובדות בעניין זה. הם מציינים כי המערער 1 היה מובטל משך פרקי זמן ארוכים מאז שנת 2005 וכי המערער 2 הינו פנסיונר שקיבל תקציב מהקיבוץ בכל התקופה הרלוונטית. בנוסף, טוענים המערערים כי לא נקבע לגביהם, על-ידי ועד ההנהלה, כי הם חברים בעצמאות כלכלית, כנדרש לפי הוראות סעיף 48 לתקנון הקיבוץ. בנוסף, הם מפנים לתקנה 10 לתקנות הערבות, שלפיה: "קיבוץ רשאי לקבוע בתקנונו הוראה ולפיה - (1) הוא רשאי לסכם בכתב עם חבר כי החבר יכול שלא למסור את כל הכנסותיו לקיבוץ ובשל כך לא יהיה זכאי לסיפוק צרכיו בידי קיבוץ, ובלבד שהוא תורם לקיומה של הערבות ההדדית בסכומים ובשיעורים שקבע הקיבוץ (להלן - חבר בעצמאות כלכלית); (2) ..." (ההדגשות שלי, ע' א') המערערים מציינים כי על-פי תקנה 10 הנ"ל, תנאי לקביעה כי חבר הקיבוץ הוא "חבר בעצמאות כלכלית", הוא כי הלה הסכים לכך בכתב. בנוסף, טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא כשסיווג את הקיבוץ כ"קיבוץ מתחדש", וזאת כנראה בהתייחס לעובדה ש"קיבוץ" לפי תקנה 10 האמורה, הינו קיבוץ שסווג כ"קיבוץ מתחדש" בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ"ו-1995 (להלן: תקנות סוגי אגודות). כמו כן, אחת האינדיקציות לכך שמדובר בקיבוץ מתחדש, הינה שיוך יחידות לפי תקנות האגודות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005 (להלן: תקנות השיוך) (ראו תקנה 5(ב)(2) לתקנות סוגי האגודות). זה כנראה הרקע לטענותיהם של המערערים בנוגע לתחולתן במקרה דנא של תקנות השיוך ולגבי הסמכות להתקינן. 66. הקיבוץ, מצדו, דוחה את טענות המערערים בעניין זה וסומך ידיו על הקביעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנוסף, מציין הקיבוץ כי המערערים כלל לא חלקו בבית משפט קמא על ה כי הם חברים בעצמאות כלכלית, ולדידו טענותיהם בעניין זה הועלו לראשונה, בחצי פה, רק בסיכומי התשובה שלהם. הקיבוץ מבהיר כי המערערים אינם טוענים כי הם אינם מעבירים הכנסותיהם לקיבוץ ולדבריו, טענותיהם בהקשר זה אינן רלוונטיות לשאלת מעמדם כחברים בעצמאות כלכלית. הקיבוץ מדגיש כי המערער 1 טוען כי היה מובטל בתקופות מסוימות, אך אינו טוען כי העביר את הכנסותיו לקיבוץ בתקופות בהן לא היה מובטל, ואילו המערער 2 אינו מקבל תקציב מהקיבוץ, אלא פנסיה המשולמת ישירות לחשבון הבנק שלו. 67. כאמור, בית משפט קמא דן בסוגיה זו, תוך התייחסות לטענות ולמסמכים השונים שהובאו בפניו. מפסק דינו עולה, כי התקבלה בעניין זה עמדת הקיבוץ לפיה, חברי הקיבוץ, לרבות המערערים, הינם חברים בעצמאות כלכלית וכי הם חדלו להעביר לקיבוץ את הכנסותיהם, החל מיום 1.1.2005. בהליך דנא, לא הציגו המערערים כל ראיה שיש בה כדי לסתור קביעה זו. כך, למשל, לא הוכח כי המערערים אכן העבירו את הכנסותיהם לקיבוץ בתקופה הנדונה וכי למעשה הם לא היו חברים בעצמאות כלכלית. הדבר אף לא נטען במפורש על-ידי המערערים. בנסיבות אלה, לא נמצא מקום לשנות מהחלטת הערכאה הדיונית בעניין זה. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שלערכאה הדיונית יתרון בקביעתם בשל התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית מהעדים (ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד נ(4) 536, 545 (1997)). לפיכך, יש לראות במערערים כחברים בעצמאות כלכלית החל מיום 1.1.2005. 68. בנוסף, לא מצאתי לשנות מקביעותיו של בית המשפט קמא גם ביחס לטענות המערערים בנוגע לסיווגו של הקיבוץ כקיבוץ מתחדש, ובכלל זה טענותיהם לגבי תחולת תקנות השיוך במקרה דנא. המערערים אינם טוענים, כאמור, נגד ההסדר המאפשר לחברי הקיבוץ להימצא במעמד של עצמאות כלכלית (לעניין סיווגו של קיבוץ כקיבוץ מתחדש, השוו: ע"א 5747/08 רתם נ' קיבוץ שדות ים, פיסקה כ"ה (27.10.2010); וכן עניין אלף, פיסקאות 73-70 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). בנוסף, אין הם טוענים כי הקיבוץ אינו רשאי לשייך יחידות. אדרבא, טענתם המרכזית בערעור שלפנינו, שנדונה בהרחבה בחלק הראשון לעיל, נוגעת לזכויותיהם בהליך שיוך היחידות. לפיכך, יש צדק בטענת הקיבוץ, לפיה המערערים אינם יכולים ליהנות מכך שהקיבוץ הינו "קיבוץ מתחדש" ובה בעת לטעון הפוכה לצורך אחר. בנסיבות אלה, טענות אלה של המערערים מעוררות תמיהה ואין לקבלן (להרחבה בסוגיה של השתק שיפוטי, ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005); ובהקשר הספציפי של שיוך יחידות לפי החלטה 751: ת"א (חי') 585/03 אייזיק נ' קיבוץ נחשולים, פיסקאות 10-7 (27.1.2008)). למעלה מן הצורך, אציין כי אף לגופו של עניין, לא מצאתי ממש בטענותיהם אלה של המערערים ומקובלים עליי נימוקיו של בית משפט קמא בעניין זה. עוד יוער, כי בית משפט זה דן בעבר בטענות שעלו לגבי תחולתן של תקנות השיוך בנסיבות בהן הקיבוץ קיבל החלטה בדבר שיוך יחידות לפני שתקנות אלה נכנסו לתוקף. באותו מקרה נדחו טענות אלה (ראו עניין מענית, פיסקה ל"ה. בנוסף, להרחבה לגבי הרציונאלים לקביעת הסיווג "קיבוץ מתחדש" והשתלשלות העניינים בהקשר זה, ראו שם, פיסקה כ"ב; עניין אלף, פיסקאות 35-33 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה; ודו"ח ועדת הקיבוצים, עמ' 3, 6-5). 69. מכל האמור עולה, לכאורה, כי הקיבוץ רשאי היה לקבוע כי המערערים לא יהיו זכאים לצבור דמי עזיבה החל מיום 1.1.2005, כפי שאכן נעשה. עם זאת, בטרם הכרעה סופית בעניין זה, יש להידרש ל אחת נוספת של המערערים. האם הפסקת צבירת דמי העזיבה מנוגדת להחלטה 751 והוראה 53? 70. נוספת של המערערים הינה כי הדרישה שיוותרו על זכאותם לצבירת דמי עזיבה החל משנת 2005 עומדת בניגוד להוראות החלטה 751 והוראה 53. בסעיף 16(ב)-(ג) להחלטה 751 נקבע כך: "ב. בכפוף לאמור בס"ק (ג) להלן, האגודה לא תהיה רשאית לדרוש מחברים המצטרפים לאגודה, תשלום בעד המקרקעין ו/או המחוברים המושכרים/מוחכרים לאגודה על פי החלטה זו. ג. בעד מגרשי מגורים מבונים השייכים לאגודה, שהזכויות בהם יועברו על שם חברי האגודה או על שמם של אחרים, על פי הוראות החלטה זו, תהיה האגודה רשאית לגבות את ערך המבנה הקיים במגרש, לרבות הוצאות פיתוח." הוראה דומה נקבעה גם בסעיף 9(ה) להוראה 53. לטענת המערערים, מהוראות אלה עולה כי הקיבוץ אינו רשאי לגבות תמורה בקשר עם הפניית חברי הקיבוץ לממ"י לצורך שיוך היחידות. זאת, למעט הגבייה המותרת, שאינה עולה על ערך המבנה שישוייך לחבר הקיבוץ. לפיכך, סבורים המערערים כי הדרישה שיוותרו על זכאותם לדמי עזיבה החל משנת 2005 מהווה למעשה דרישת תמורה אסורה מצד הקיבוץ בעבור שיוך היחידות. עוד הם מציינים כי שיעורם של דמי העזיבה עליהם הם נדרשים לוותר במסגרת זו, הינו גבוה באופן ניכר משווי המבנה שהזכויות בו יועברו אליהם. 71. בפרק ג', בסעיף 3(א) לנהלי הקיבוץ נקבע כך: "משפחות החברים יחשבו כמי שויתרו על זכותם להמשך צבירת דמי העזיבה משנת 2005 (כולל) ואילך". כפי שצוין לעיל, המונח "משפחת חברים" המופיע שם מתייחס למי מחברי הקיבוץ ששמו הועבר לוועדת הפרוגראמות לאחר קבלת ההחלטה בדבר אימוץ החלטה 751. ניתן לראות באופן שבו הוגדרה "משפחת חברים" כאמור, כיוצר זיקה מסוימת בין הפסקת צבירת דמי העזיבה ובין שיוך היחידות לפי החלטה 751. לאור זאת, עלול לכאורה להתעורר חשש כי הוויתור על הזכות להמשיך לצבור דמי עזיבה החל משנת 2005 אכן נעשה "בתמורה" לשיוך היחידות. עם זאת, בנסיבות העניין, מתייתר הצורך להכריע בשאלה זו, כמו גם בשאלה האם מדובר בתמורה אסורה לאור הוראות החלטה 751 והוראה 53. זאת, נוכח קביעתי לעיל לפיה, יש לראות במערערים כחברים בעצמאות כלכלית החל מיום 1.1.2005. כזכור, לגבי חברים בעצמאות כלכלית נקבע בסעיף 48 לתקנון הקיבוץ כי לא נצברים לטובתם דמי עזיבה. לפיכך, אף אילו אניח כי קיים קושי בקביעה הנ"ל שבסעיף 3 לפרק ג' לנהלי הקיבוץ, ואיני מביעה כל עמדה בעניין זה, הרי שהקיבוץ עדיין רשאי היה להפסיק לצבור דמי עזיבה לטובת המערערים מכוח סעיף 48 לתקנונו. למען הסר ספק, אבקש להבהיר, כי קביעתי זו נוגעת אך ורק לשאלת זכאותם של המערערים לדמי עזיבה החל מיום 1.1.2005, ואין בכך כדי ללמד דבר אודות זכאותם או אי-זכאותם לדמי עזיבה בתקופה שקדמה לכך, שאלה שכלל לא התעוררה בענייננו. משהכרעתי בשאלה זו, כל שנותר הוא לדון בטענתם האחרונה של המערערים, הנוגעת למועד חישובם של דמי העזיבה. מועד חישובם של דמי העזיבה 72. הקיבוץ קבע, כאמור, כי סכומי הכסף אותם יידרשו חברי הקיבוץ לשלם לקיבוץ במסגרת הליך שיוך היחידות, יקוזזו כנגד הזכויות שנצברו להם לדמי עזיבה (ראו סעיף 44א לתקנון הקיבוץ וסעיף 2 לפרק ג' לנהלי הקיבוץ, שם נקבע כי שווי המגרש יקוזז כנגד הזכויות שנצברו על-ידי משפחת החברים לדמי עזיבה בתנאים שנקבעו שם, עד יום 31.12.2004). כלומר, דמי העזיבה ישמשו את חברי הקיבוץ לצורך התשלום בעבור המגרש שישויך להם, מבלי שתיפסק חברותם בקיבוץ, וזאת, בשונה מהשימוש ה"רגיל" בדמי העזיבה, שכשמם כן הם - משמשים את החברים בעת עזיבת הקיבוץ. כפי שצוין לעיל, בפסק הדין נשוא הערעור נקבע כי: "חישוב צבירת דמי העזיבה, עד ליום 31/12/04, לחברי קיבוץ גבעת חיים איחוד, לרבות התובעים, במסלול של 'עצמאות כלכלית', הוא החישוב הנכון". המערערים סבורים כי בקביעה זו נפלו מספר שגיאות. טענותיהם בהקשר זה הנוגעות להפסקת צבירת דמי העזיבה נדונו לעיל. אולם מעבר לכך, הם סבורים כי יש בקביעה זו טעות בהיבט הנוגע לאופן חישובם של דמי העזיבה. לשיטתם של המערערים, חישוב דמי העזיבה צריך להיערך בעת שיוך היחידות בפועל, אשר טרם בוצע עד היום, ולא בהתאם לנתונים כפי שהיו בסוף שנת 2004. זאת, בהתאם להוראת סעיף 44א לתקנון הקיבוץ, הקובע, בין היתר: "עם מימוש העברת בתי החברים לידי החברים תיזקף תמורת העברת הזכויות כנגד זכאות החבר לדמי עזיבה (ללא רכיב הקצבה) עפ"י ההסדר הקבוע בדין." (ההדגשות שלי, ע' א') המערערים מסבירים כי לעיתוי עריכת חישוב הזכאות לדמי עזיבה ישנה משמעות לגבי רכיבים נוספים, מעבר לוותק של חבר הקיבוץ לעניין דמי העזיבה (סוגיה שהמחלוקת לגביה נדונה לעיל). לדבריהם, "הסכום הבסיסי", למשל, שעל בסיסו נעשה חישוב דמי העזיבה, משתנה מדי חודש. לכן, טוענים המערערים כי יש להתחשב בערך שיהיה למשתנים הללו במועד שיוך היחידות בפועל, ולחשב את שיעורם של דמי העזיבה במועד זה ולא קודם לכן. המערערים טוענים כי חישוב דמי העזיבה כבר נעשה על-ידי הקיבוץ שהעביר להם את פירוט זכאותם לדמי עזיבה, וזאת, על אף שטרם הושלם תהליך שיוך היחידות. עוד הם מציינים כי החישוב שערך הקיבוץ במסגרת זו נעשה בהתאם לכללי התק"מ, ולא בהתאם לכללים שבתוספת הראשונה לתקנות החברוּת. זאת, לדידם, בניגוד להוראת סעיף 77א לתקנון הקיבוץ, שנזכר בפיסקה 54 לעיל, ולפיו דמי העזיבה ישולמו על-פי הסכום שנקבע בתוספת לתקנות החברוּת, "כפי שיהיו מעת לעת". המערערים טוענים כי למעשה, בית משפט קמא קיבל את טענתם בעניין זה, בקובעו, בסעיף 9 לפסק הדין, כי "את חישוב דמי העזיבה יש לערוך כקבוע בתקנון: 'כמפורט בתוספת לתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת), תשל"ג-1973, כפי שיהיו מעת לעת' במועד מימוש שיוך יחידות הדיור." אלא שלדברי המערערים, למרות זאת, פסק בית המשפט כי הוא דוחה את התביעה. 73. הקיבוץ, מצדו, לא התייחס במישרין בהליך שלפנינו ל זו של המערערים. עם זאת, ניתן ללמוד על עמדתו בעניין זה מהתייחסותו לסוגיית הפסקת צבירת דמי העזיבה שנדונה לעיל. בהקשר זה, טוען הקיבוץ כי בדין נדחתה טענת המערערים כי הפסקת צבירת דמי העזיבה עומדת בניגוד לסעיף 44א לתקנון הקיבוץ. לדברי הקיבוץ, כפי שקבע בית משפט קמא, ההוראה הנ"ל אינה עוסקת בעצם הזכאות לדמי עזיבה, אלא במועד בו תבוצע ההתחשבנות בין הקיבוץ לחבר הקיבוץ בגין שווי המבנה המשויך לו, "כאשר עפ"י ההוראה הנ"ל, חישוב דמי העזיבה המגיע לחבר יבוצע במועד מימוש העברת בתי החברים לידי החברים" (סעיף 58 לסיכומי הקיבוץ). זו היתה עמדת הקיבוץ גם בהליך בבית משפט קמא (סעיף 149 לסיכומי הקיבוץ בבית המשפט המחוזי). 74. לאור האמור, אני מתרשמת כי למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים בשאלה מהו המועד לחישוב דמי העזיבה אותם ניתן יהא לקזז כנגד התשלומים לקיבוץ במסגרת הליך שיוך היחידות. כאמור, שני הצדדים סבורים כי סעיף 44א לתקנון הקיבוץ מלמד כי חישוב דמי העזיבה לצורך זה צריך להתבצע במועד מימוש העברת בתי חברי הקיבוץ לידיהם. זו היתה גם עמדתו של בית המשפט המחוזי. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 5 לתקנות השיוך, הקובעת כי "הקיבוץ ישייך דירות לחבריו על חשבון דמי העזיבה המגיעים לחבר, בהתאם להסדרים שיקבע הקיבוץ בתקנונו ובהתאם לדין כפי שיהיה מזמן לזמן", ועם הוראת סעיף 44א לתקנון הקיבוץ. לפיכך, המועד לביצוע חישוב זכאות המערערים לדמי העזיבה לצורך קיזוזם כנגד הסכומים אותם הם יידרשו לשלם לקיבוץ במסגרת הליך שיוך היחידות, הינו מועד מימוש הליך השיוך (ראו הגדרת מועד זה בסעיף 44א לתקנון הקיבוץ). בנוסף, לאור הוראת סעיף 77א לתקנון הקיבוץ שנזכרה לעיל (ראו פיסקה 54 לעיל והאמור שם), תשלום דמי העזיבה במסגרת זו, ייעשה על-פי הוראות התוספת הראשונה לתקנות החברוּת, כפי שיהיו באותו מועד. סוף דבר 75. אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן הבא: לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751, יש לבחון מיהם "בני-זוג" על-פי מבחן מהותי, המתבסס על מצב הדברים בפועל ואשר לפיו, יש להכיר בפרודים כ"יחידים". ככלל, ההכרעה בעניין סיווגם של בני-זוג כפרודים בהקשר זה, צריכה להתקבל על-ידי הגורמים שיוסמכו לכך בקיבוץ. עם זאת, בנסיבות העניין שלפנינו, ונוכח חלוף הזמן מאז החל עניינם של המערערים להתברר, אציע לחבריי להחזיר את השאלה האם המערערים והמשיבות 8-7 הינם פרודים, להכרעת בית המשפט המחוזי, מתוך תקווה כי בכך יגיע העניין לסיומו במהרה. בית המשפט המחוזי ישמע ראיות בעניין זה ויכריע בדבר על בסיס אמות המידה לזיהוי פרודים לצורך החלטה 751, אשר שורטטו לעיל. באשר לשאלת הפסקת זכאותם של המערערים לצבירת דמי עזיבה החל מיום 1.1.2005, אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. דמי עזיבה לחבר קיבוץקיבוץ