1. הערעור והערעור שכנגד הם על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ש' לבנוני, בת"א 17287/95, שניתן בהעדר הצדדים, ביום 8/10/97). התביעה שהוגשה על-ידי המשיבים בבית משפט קמא, היתה בגין ליקויי בניה. במסגרת ההליכים שם מונה מומחה מטעם בית המשפט, ולאחר הגשת חוות דעתו, נפסקו סכומים שונים שעל המערערים לשלם למשיבים (סעיף 46 לפסק הדין). 2. הערעור העיקרי עניינו בנושא אחד בלבד והוא דמי השימוש הראויים שנפסקו בגין הדירות א' ו- ב'. לעמדת המערערים, טעה בית משפט קמא כאשר קבע שדמי השימוש הראויים יש לחשבם מ- 1/12/94 ועד למועד סיום השיפוצים, וזאת מאחר שעל פי החוזה שבין הצדדים קמה החובה למסור את הדירות הנ"ל לחזקת המשיבים, רק ביום 1/3/95. לכן, לעמדתם, הגם שהמומחה קבע שלא ניתן היה להתגורר בדירות מיום 1/12/94 ועד לגמר השיפוצים, לא היה מקום לחייבם בדמי שימוש ראויים, אלא מן המועד החוזי, דהיינו; רק מיום 1/3/95. הערעור שכנגד מתמקד אף הוא בנושא אחד בלבד והוא נושא ירידת ערך הדירות. לטענת המערערים שכנגד, הגיעו הצדדים לידי הסכמה בדבר אופן חישוב ירידת הערך, כפועל יוצא לגובה השכרת דירה ב'. על בסיס הסכמה זו צריך היה בית משפט קמא לקבוע סכומים, הגבוהים מאלה שנקבעו על ידו. להלן יכונו הצדדים על פי מעמדם בערעור העיקרי. 3. במהלך הדיון בפנינו, בהרכב חסר (בהעדר אב בית הדין, כבוד השופט י' גריל), הצענו לצדדים לשקול חזרה מן הערעור והערעור שכנגד. ב"כ המשיבים קיבל את הצעת בית המשפט. לב"כ המערערים נשמרה הזכות להודיע עמדתו בכתב וזו נתקבלה לתיק בית המשפט ביום 5/7/98. על-פי האמור שם, עומדים הם על ערעורם. 4. לאחר שחזרנו וקראנו את פסק הדין, לרבות הודעות הערעור ועיקרי הטיעון, אנו סבורים שגם דין הערעור העיקרי להדחות. כמפורט בסעיף 2 לפסק דין זה, סבורים המערערים, כי המועד הקובע לצורך חישוב דמי שימוש ראויים הוא, המועד החוזי שנקבע בין הצדדים. טענה זו, לדעתנו, דינה להדחות. על-פי החוזה שבין הצדדים נקבע לעניין מסירת הדירות הנוסח הבא: "9. הקונה (המערערים, לעניננו) מתחייב להתחיל בבנית הבנין מיד לאחר שיוצא היתר הבניה, להמשיך בבניתו בהתאם לתכניות ההיתר ללא הפסקות ולסיים בנייתו, כולל פיתוח המגרש, תוך ולא יאוחר מתשע עשרה חודשים מיום התחלת הבנייה. ..... 10. הקונה מתחייב למסור למוכרים את שתי דירותיהם, תוך 20 חודשים האמורים בסעיף 9 לעיל, כשהן מוכנות ומושלמות מכל הבחינות וראויות למגורים... (ההדגשה לא במקור). 5. לטענת המערערים, מאחר שההיתר נתקבל ביום 1/7/93, לפיכך רשאים היו על פי החוזה למסור את הדירות ביום 1/3/95. זאת ועוד, חובתם למסור את הדירות הינה חיוב שלוב בחובתם של המשיבים לקבל את הדירות ולשלם למערערים סכומים שהיה עליהם להשלים. משסרבו המשיבים לקבל החזקה בדירות ולהשלים את חלקם, הרי שלא קיימו את החיוב, וממילא פטורים אף הם מלמלא את חיובם, השלוב כאמור בחיוב המשיבים. בנסיבות אלה, טוענים המשיבים, לא רשאי היה בית המשפט להתערב בהסכמה החוזית שבין הצדדים ולקבוע מועד אחר. פרשנותם של המערערים אינה מקובלת עלינו ודינה להדחות. 6. הסעיפים לענין מועד מסירת הדירות הם בגדר של "חוזה על תנאי". מועד מסירת הדירות, מותנה היה בתנאי מתלה שהינו, לצורך תחילת מנין התקופה - מועד קבלת ההיתר, ולענין סיום התקופה - השלמת הבניה. כל מועד בין שתי נקודות הזמן הנ"ל, בהתמלא תנאי סיום הבנייה, הופך את המועד הרלוונטי, למועד הקובע והמחייב, למסירת הדירות, על-פי החוזה. התאריך 1/3/95 לא היה תאריך קובע, אלא אם כן הבנייה לא היתה מסתיימת, אלא באותו מועד. 7. אכן בתקופת הביניים שבין מועד קבלת היתר הבנייה ועד לסיום עשרים חודשים, לא ניתן היה לאכוף את ביצוע מסירת החזקה למשיבים, וזה מותנה היה בסיום הבנייה. כל זמן שלא נסתיימה הבנייה, ומדובר היה בתקופת ביניים חוזית, אי אפשר היה לאכוף את מסירת הדירות. אולם, באותו מועד בו הודיעו המערערים - על-פי שיקול דעתם - כי בניית הדירות הסתיימה והודעה זו, אין חולק, כי ניתנה ב- 1/12/94, הרי שבמקרה כזה, כבר התקיים התנאי המתלה, והתקופה בה ניתן היה לראות את מועד מסירת הדירות כמועד "מוקפא", חלפה (ראה ג' שלו / "דיני חוזים" (מהדורה שניה) עמ' 341 ואילך). העובדה שהתברר, שבפועל, הבנייה, על אף שהסתיימה, לקויה היא, אין בה לשנות את מועד קיומו של התנאי, שאחרת נמצא מאפשרים למפר, להסתמך על אי קיומו של תנאי, שהוא מנע קיומו (סעיף 28(א) לחוק החוזים (חלק הכללי), תשל"ג-1973. התוצאה מן האמור היא, שבמועד בו הודע על-ידי המערערים, כי סיימו את בניית הדירות, הוא המועד הקובע מבחינת חובתם למסור החזקה בהן, לידי המשיבים, ומשנמסרו דירות לקויות הפרו חובתם. 8. המערערים טענו עוד, כי חיובם למסור הדירות שלוב היה בחיוב המשיבים לקבל את הדירות ולהשלים את חובם הכספי. טענה זו, אינה יכולה להתקבל בהיותה סותרת את העובדות שנקבעו בבית משפט קמא. ראשית, חיובם של המשיבים לקבל לידיהם את החזקה בדירות מותנית היתה בהשלמת בניית הדירות ללא פגמים, ובתנאי זה לא עמדו המערערים. שנית, לא הובאה כל ראיה, כי העברת החזקה בדירות נמנעה בשל אי יכולם של המשיבים להשלים את חיוביהם הכספיים. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור העיקרי. 9. לענין הערעור - שכנגד: בית המשפט קמא נתן דעתו בהרחבה לסוגיית אופן חישוב ירידת הערך של הדירה העליונה המזרחית - דירה ב', הן בהיבט הדיוני והן בהיבט המהותי. לא מצאנו מקום להתערב בתוצאה אליה הגיע כב' בית המשפט קמא ולפיכך מורים אנו גם על דחיית הערעור - שכנגד. 10. המערערים - שכנגד הסכימו לחזור בהם מן הערעור - שכנגד, במהלך הדיון בפנינו, ובנסיבות אלה, לא ינתן צו להוצאות לענין הערעור - שכנגד, ואילו לענין הערעור העיקרי ישאו המערערים בהוצאות המשיבים ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד הפרעון בפועל. ככל שהמערערים בערעור העיקרי הפקידו פיקדון, תדאג הגזברות לכך שסכום ההוצאות שפסקנו לחובת המערערים יועבר מתוך הפקדון לידי ב"כ המשיבים, והיתרה ככל שתשאר תוחזר אח"כ לידי ב"כ המערערים.דמי שימוש