1.בתביעה שלפנינו התובע שנפגע בתאונת עבודה, ביום 07.02.02, מבקש שבית הדין יורה למוסד לביטוח לאומי ("הנתבע") לשלם לו "דמי פגיעה" בגין אי כושר נטען לתקופה שמיום 25.01.03 ועד 30.04.03. 2.העובדות שלהלן אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים ולכן מוסכמות הן: "א.ביום 07.02.02 נפגע התובע בתאונת עבודה במהלך עבודתו בקבלנות בנין. ב.עקב התאונה נחבל התובע בשורש כף יד ימין, וטופל, ביום התאונה, בביה"ח "העמק" בעפולה. כבר למחרת האירוע חזר התובע לעבודתו באופן סדיר. ג.בתחילת שנת 2003 - היינו כשנה לאחר התאונה - החל לסבול מכאבים חזקים ומנפיחות באזור בו נחבל שנה קודם לכן. ד. עקב הכאבים פנה התובע לקבלת טיפול רפואי, אז הוברר כי מדובר בשבר שלא התאחה. התובע הופנה להמשך טיפול ונקבעה לו תקופת אי-כושר עבודה מיום 25.01.03 ועד ליום 30.04.03 (תעודות אי-כושר עבודה ב'1-ב'3 - צורפו לתצהיר התובע). ה.ביום 10.02.03 הגיש התובע תביעה לנתבע להכיר בתאונה כתאונת עבודה ולתשלום דמי פגיעה בגינה. הנתבע הכיר באירוע כתאונה עבודה, אך סירב לשלם לתובע את דמי הפגיעה בטענה שאין מקום לשלמם בגין תקופה העולה על 13 שבועות ממחרת יום התאונה (מכתב הדחייה מיום 14.02.02 - נספח ג' לכתב התביעה). ו.מכאן, התביעה שבפנינו, אשר הוגשה לבית הדין ביום 28.04.03. במקביל, ועוד בטרם התקיים הדיון בבית הדין בתביעתו זו, הגיש התובע, ביום 12.06.03 תביעה נוספת לנתבע - לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה (יוער כאן כי בזמן הגשת סיכומי הצדדים עוד לא ניתנה החלטה בתביעה, שכן ועדה רפואית מיום 06.11.03 בדקה את התובע אך טרם החליטה בעניינו ודרשה כי יועברו לעיונה כרטיסים רפואיים מקופת חולים וכרטיסים אורטופדיים). 3.הפלוגתאות (ראו דיון מיום 22.09.04), הן אלה: "א.האם מוסמך בית הדין לדון בתביעה לדמי פגיעה, כאשר עניינו של התובע תלוי ועומד בפני וועדה רפואית? ב.אם כן, האם זכאי התובע לדמי פגיעה לתקופה האמורה בסעיף ג' למוסכמות - או שמא התקופה האמורה חורגת מהתקופה שעל פי החוק הוא זכאי לדמי פגיעה בגינה; אם זכאי הוא: ג.האם האי כושר המתואר בתעודות אי הכושר ב'1 עד ב'3 קשור קשר סיבתי לתביעה שהוכרה כתאונה בעבודה? והאם אכן נבצר מהתובע לעבוד באופן מלא בתקופת אי הכושר?" 4.טענות התובע: א.סמכות בית הדין - משהוגשה לבית הדין התביעה לקבלת דמי הפגיעה לפני שהוגשה לנתבע התביעה לקביעת דרגת נכות, הרי שבעת הגשת התביעה הייתה לבית הדין, ולבית הדין בלבד, הסמכות לדון בה. יתרה מכך, לוועדה הרפואית אין כלל סמכות לדון בשאלת תשלום דמי הפגיעה. משכך, הגשת תביעה לקביעת דרגת נכות, ודיון בתביעה בוועדה רפואית אינה מפקיעה את זכותו של בית הדין לדון בעצם זכאותו של התובע לדמי פגיעה. ב.הזכאות לדמי פגיעה - התובע מבקש לאבחן את ההלכה שנקבעה בדב"ע מט/26-0 המוסד לביטוח לאומי - הלל אהרון, פד"כ 354 ("עניין הלל אהרון"), אשר קבע כי תקופת הזכאות לדמי פגיעה מתייחסת לתקופה הקלנדרית המנויה בחוק, אשר ראשיתה ביום שלמחרת הפגיעה. לטענת התובע, שונים נסיבותיו מנסיבות המקרה בעניין הלל אהרון שינויים מהותיים. בעיקר משום שרק שנה לאחר הפגיעה החל התובע לסבול מתוצאותיה, והוועדה הרפואית עוד לא נתנה החלטתה בעניינו, לעומת המקרה בעניין הלל אהרון שם לא קיבל התובע את מלוא דמי הפגיעה לאורך כל התקופה בה היה זכאי לקבלם, והגיש את התביעה לקבלת יתרת דמי הפגיעה לאחר שניתנה כבר החלטת וועדה רפואית בעניינו. כמו כן, טוען התובע כי מתקיים לגביו השיקול העקרוני העומד בבסיס תכלית מתן דמי הפגיעה: עזרה בכיסוי הוצאות המחייה לאחר שהתאיינה יכולתו של התובע לעבוד, הגם שחוסר יכולתו לעבוד לא אירע בתקופה המיידית שלאחר התאונה, אלא שנה לאחריה. ג.קשר סיבתי - משלא העלה הנתבע כל השגה בשאלת הקשר הסיבתי, לא במכתב הדחייה ואף לא בכתב ההגנה, הרי שהשאלה האם תקופת אי הכושר קשורה לתאונה, אם לאו, לא הייתה מצויה כלל במחלוקת. לחילופין, ולגופם של דברים, טוען התובע כי מלבד הפגיעה שאירעה בתאונת העבודה, לא נפגע מעולם בשורש כף היד - לא לפני התאונה ולא לאחריה. יחד עם זאת, מבקש התובע מבית הדין כי ימנה מומחה יועץ רפואי, על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי הנ"ל. 5.טענות הנתבע: א.סמכות בית הדין - בשלילתו את סמכות בית הדין מפנה הנתבע לדב"ע נב/27-0 יצחק (זכי) מזרחי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כה (1) 49 ("עניין מזרחי"), שם נקבע כי אין מבוטח רשאי לפעול בשני המסלולים (בית הדין או וועדה רפואית) אלא עליו לבחור את הדרך בה ילך. משבחר התובע ללכת במסלול של הועדה הרפואית, נשללה סמכותו של בית הדין לדון בעניין. ב.הזכאות לדמי פגיעה - פרשנותו של התובע כאילו ניתן לפרוס את תשלום דמי הפגיעה הניתנים למשך 91 ימים (שלושה עשר שבועות) על פרק זמן בלתי מוגבל ולאורך תקופה ארוכה נוגדת את תכליתה של גימלה קצרת מועד, כמו דמי פגיעה. גמלה קצרת מועד, בהגדרה, נועדה לענות על צרכי המחיה הדחופים של נפגע עבודה בתקופה שבה הוא נתון בהליך של התאוששות והחלמה בסמוך לאחר מועד הטראומה, כפי שקבע בית הדין הארצי בפרשת הלל אהרון, כאמור לעיל. ג.קשר סיבתי - הבקשה לתשלום דמי הפגיעה לתקופה הנתבעת נדחתה על ידי הנתבע בהתאם לפרשנות של בית הדין הארצי את סעיף 92(ב) לחוק; בהתאם לסעיף 92(א) לחוק, הזכאות לדמי פגיעה מותנית בקביעה בי באותו פרק זמן הנפגע לא היה מסוגל בגין הפגיעה בעבודה לעבוד בעבודתו (או בכל עבודה אחרת), ובפועל לא עסק בכל עבודה ונזקק לטיפול רפואי, שיקום או החלמה. לגישת הנתבע, הדרישה לבדיקת הקשר הסיבתי הועלתה משום שאין בכוחה של טענת מניעות, כפי שטען הנתבע, ליצור זכאות על-פי דין. 6.המחלוקת בענייננו זה מחלוקת משפטית גרידא היא, ודיוננו בפלוגתאות שהועלו לעיל נערך על פי כתבי בית-דין והסיכומים שהגישו הצדדים. נאמר כבר כעת כי הן בשל שאלת הסמכות והן מן הבחינה המהותית, יש לדחות טענות התובע לתשלום דמי הפגיעה; הגם שלטעמנו די בבחינת התכלית אשר מאחורי הוראת החוק כדי לדחות את תביעת התובע ולהלן נפרט קביעתנו זו. הרי משבחרו הצדדים להתייחס לשאלות הנוספות, כמפורט בפלוגתאות, נלך בדרכם: 7.סמכות בית הדין לדון בתביעה: לא יכולה להיות מחלוקת שהמחוקק הקנה לבית הדין האזורי לעבודה סמכות יחודית לדון בכל תביעה הנשענת על הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 ("החוק"). לפיכך מוסמך בית דין זה לדון בתביעתו של התובע לדמי פגיעה. שאלה אחרת לחלוטין היא השאלה האם כתב התביעה של התובע מגלה עילה או האם יכול הוא להתקדם בבירור תביעתו. מאחר שזכאות לתשלום דמי פגיעה נבחנת, על פי הוראות וההלכה הפסוקה, כל עוד לא הוגשה בקשה לקביעת דרגת נכות, והעניין הופנה לדיון בוועדה רפואית. הרי שממועד זה ואילך הבקשה לקביעת דרגת נכות מייתרת את הצורך בדיון בשאלת דמי הפגיעה: הן מן הבחינה הפרוצדוראלית והן מן הבחינה המהותית. מן הבחינה הפרוצדוראלית, קובעת ההלכה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי: "הטעם הוא, שאין מבוטח רשאי לפעול בשני מסלולים משפטיים שונים, ועליו לבחור את הדרך בה ילך. אם תאמר כי למבוטח היו ספקות משפטיים בדבר הדרך הנכונה בה ילך, היה עליו לחזור בו מהדרך האחת - פניה לבית-הדין, שעה שהמסלול האחר, הוועדה הרפואית, נזקקה לתביעתו…" (עניין מזרחי, לעיל, בעמוד 52). היינו, לא יכול מבוטח "לרקוד על שתי חתונות" אלא נדרש הוא להצהיר באיזה מסלול בוחר הוא. בענייננו, משהגיש התובע תביעתו לקביעת דרגת נכות הרי שבחר במסלול גמלת הנכות. מן הבחינה המהותית: "למותר לציין כי הועדה, אם תמצא קשר שכזה המונע מהמבוטח לעסוק בעבודתו או במשלח ידו פרק זמן מסוים בגין הפגימה האחרת, מוסמכת לקבוע לו נכות זמנית בשיעור של 100%, אשר מזכה בתשלום הזהה לדמי פגיעה מלאים" (שם). ולכן, ככל שתקבע הוועדה כי אכן מנוע היה התובע לעבוד בתקופה הנטענת, הרי שלא תקופח זכותו לתשלום גימלה. ההפך הוא הנכון, תתכן זכאות אף לתקופה העולה על 13 שבועות (היא התקופה המרבית לתשלום דמי פגיעה) אם וככל שהוועדה תקבע תקופה ארוכה של נכות זמנית שמשמעותה שאין התובע יכול לעבוד בה. אשר על כן, למעשה, אין עוד צורך ומקום לדון בתביעתו של התובע - שכן עניין זכאותו לתשלום בגין תקופה שהוא איבד כושרו להשתכר ממילא ידון על ידי הוועדה. למעלה מן הדרוש נתייחס גם לטענת התובע, לגבי המועד לתשלום דמי פגיעה - האם 13 שבועות קלנדריים מיום למחרת הפגיעה או 13 מיום שאיבד את כושרן להשתכר: 8.זכאות התובע לדמי פגיעה: בעלי הדין הפנו את בית הדין, ובצדק, להלכה שנקבעה בעניין הלל אהרון (לעיל), אשר קבע, כאמור, כי תקופת הזכאות לדמי פגיעה מתייחסת לתקופה הקלנדרית המנויה בחוק המתחילה ביום שלמחרת הפגיעה. המחלוקת בין בעלי הדין נסובה על יישומה של ההלכה לענייננו; שכן הנתבע טוען כי יש להחילה על המקרה העומד לפנינו כלשונה, ואילו התובע טוען כי בשל שינוי נסיבות מהותי בענייננו, מנסיבותיה של הלכת פסק דין הלל אהרון, הרי שאין להחיל את ההלכה בענייננו. התשובה למחלוקת הנ"ל תתברר על פי שיקולי התכלית המצויים ביסוד ההלכה. בבירור אודות מהותם של דמי הפגיעה נסקרו המקורות בהם הוגדו יעודה של הגמלה, ובעיקר מתוך דבריה של הוועדה בין-משרדית לתכנון הביטוח הסוציאלי (בעמוד 360 לפסק הדין): "(א) 'אנו מבדילים בין (א) דמי תאונת עבודה בתגמול לאי-כושר עבודה זמני. (ב) פנסיות תאונות עבודה כתגמול לאי-כושר העבודה לתקופה ארוכה. (ג) פיצויים חד פעמיים. (ד) פנסיות לבני משפחת הנפגע.' (בשפת החוק, המדובר בדמי פגיעה; קיצבת נכות; מענק נכות; קיצבת תלויים). (ב) 'דמי תאונה משתלמים לכיסוי הוצאות המחיה של הנפגע מיד אחרי התאונה ובמשך הטיפול הרפואי...' (ג) '... ההנחה היא, שבזמן הטיפול אין הנפגע יכול על פי רוב לחזור לעבודתו או להיות עסוק באיזו עבודה, בלי לסכן את הצלחת הטיפול. בהתאם לכך נחשב אי-כושר העבודה הזמני ברוב (הארצות) באי-כושר מוחלט לעבודה'. (ד) '... אנו מציעים אפוא ... לקבוע את אי-הכושר הזמני (מודגש במקור) לעבודה לתקופה של 6 חודשים לכל היותר. תוך תקופה זאת מתרפאים, כפי שראינו 95% של כל המקרים. לקביעת המועד נודעת חשיבות מעשית ופסיכולוגית גדולה, הואיל והיא מבהירה למבוטח את שיעור הפנסיה המגיעה לו. אמנם במקרים מסויימים לא יסתיים הריפוי תוך 6 חודשים והנפגע לא יגיע למצב גופני ונפשי יציב ולכן אין אפשרות לקבוע סופית את מידת הגבלת הכושר לעבודה, בכל זאת יקבעו את הפנסיה עם תום 6 החודשים ויערכו בדיקות רפואיות נוספות, שכיחות יותר, אחרי קביעת הפנסיה'". מלבד העובדה שתכליתם של דמי הפגיעה היא תכלית סוציאלית בעיקרה, והם נועדו "לענות על צרכי המחיה הדחופים של נפגע עבודה בתקופה הראשונה ("השלב הראשון") בה הוא נתון בתהליך של התאוששות והחלמה אחרי הטראומה" (פסק דין הלל אהרון, בעמוד 361); לא ניתן להתעלם מכך שמדובר ב"גמלה קצרת מועד", וכי "ידוע לכל המצוי במנהל ביטוח לאומי, כי אחד המאפיינים גמלה קצרת מועד הוא 'פשטות האדמיניסטרציה' כדי לחסוך במנגנון ובמנהלה ולמנוע מצב, שבו הטיפול במתן הגמלה יעלה יותר ביוקר מאשר עצם מתן הגמלה" (דב"ע לה/40-0, בעמ' 49, אשר צוטט בפס"ד הלל אהרון, בעמוד 361). 9.היינו, מעצם תכליתם לא ניתן לשלם את דמי הפגיעה בכל עת - שכן גם כאשר ממלאים הם אחר התכלית הסוציאלית, הרי שבהיותם גמלה קצרה מועד אשר מן הבחינה המנהלית קצובה היא בזמן ומוגבלת במועד התשלום. המסקנה העולה מן הדברים הללו היא כי במקרה הנדון לפנינו, משהפגיעה בתאונת העבודה לא גררה אחריה מיידית תקופת החלמה, אלא תוצאותיה נתגלו רק כשנה לאחר קרות התאונה - לא זכאי התובע לתשלום דמי הפגיעה. ואחרון שהוא ראשון - היינו התכלית הממשית העולה מהאמור לעיל - אשר בגינו באו דמי הפגיעה לעולם: כאמור מטרתם של דמי הפגיעה היא מתן תשלום תכוף, מיד לאחר הטראומה - תאונת עבודה - כאשר נשלל, כתוצאה מכך כושרו של המבוטח לעבוד ולהשתכר. כאשר תדיר פתוחה הדרך בפני מבוטח, לבחון את שאלת תקופת אי הכושר הלזה - במסגרת וועדה רפואית, המוסמכת להעניק לו תקופת אי כושר זמנית ככל שתמצא היא הצדקה רפואית לכך. לכן, כאשר אין מדובר בתשלום תכוף - הרי פתוחה הדרך בידי המבוטח לממש זכאותו לקביעת דרגת נכות זמנית בפני הוועדה. לכן ככל שמתרחקים אנו ממועד התאונה, לא קיים עוד הצורך בתשלום תכוף, ואפשר לבחון את כושרו של התובע להשתכר, בדרך המלך שהתווה המחוקק, היינו על ידי וועדה רפואית ניטרלית-סטטוטורית. הנה כי כן כשהתכלית של דמי הפגיעה - מתן תשלום תכוף - אינה קיימת. אין בהם עוד צורך, שכן המחוקק נותן ביד המבוטח אפשרות עדיפה לבחינת זכאותו לתשלום בגין אי כושר, זכאות שאינה מוגבלת בזמן (אלא במצבו הרפואי, היינו כל עוד אין הוא כשיר לעבוד ולהשתכר). לפיכך, גם מן הבחינה המהותית, נדחית טענתו של התובע לזכאותו לדמי הפגיעה. 10.קשר סיבתי בין תקופת אי-הכושר הנתבעת ובין תאונת העבודה: משנשללה זכאותו של התובע לקבלת דמי פגיעה, הן מן הבחינה הפרוצדוראלית והן מן הבחינה המהותית, לא נדרש עוד כי נדון בשאלת הקשר הסיבתי בין תקופת אי-הכושר ובין התאונה. נעיר רק - שסדר הדברים, תדיר, הוא כזה שאם נמצא שאין מבוטח נכנס לדלת הכניסה של בחינת הזכאות, מה הטעם לבחון את הנמצא מאחורי דלת זו - היינו את הקשר הסיבתי. לכן אין לקבוע שכל אימת שנשללת זכאות בגלל סיבה מוקדמת, יש בכך - אם ימצא בית הדין שהסיבה המוקדמת אינה קיימת - כדי להקנות למבוטח זכאות מבלי לבחון, לגופו גם את הקשר הסיבתי. 11.סוף דבר: מכל אחד מהטעמים לעיל, בודאי לאור הצטברותם, תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה נדחית. אין צו להוצאות. עותק פסק הדין ישלח בדואר לצדדים. תאונת עבודה