זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' טובי) מיום 7.11.2012 בה קבע כי הגם שדמי התשתית שגובה המבקשת מהמשיבה הם אגרה, יש לערוך בירור עובדתי באשר למהות השירות שמעניקה המבקשת למשיבה בעדה. אלו הן העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין: 1. המשיבה, חברת בתי זיקוק לנפט בע"מ (להלן: בזן), מייבאת נפט גולמי לישראל דרך אניות הפורקות אותו במקשר הימי בחיפה באמצעות צינור תת-ימי ובגין פעולה זו, שילמה בזן למבקשת, חברת נמל חיפה בע"מ (להלן: חברת הנמל) אגרה. עם חקיקתם של חוק רשות הספנות והנמלים, התשס"ד-2004 ושל צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי שירותי נמל), התשס"ה-2005 (להלן: צו הפיקוח 2005 בהתאמה), הפכה האגרה לתשלום המכונה "דמי תשתית" (להלן: דמי תשתית) ובצו הפיקוח 2005 נקבע כי דמי התשתית הם מחיר קבוע עבור השימוש בתשתיות ופיתוח הנמל. בשנת 2008 הותקן עם זאת צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי שירותי נמל) (מחיר מרבי לדמי תשתית לנפט, דלק ומוצריהם), התשס"ט 2008 (להלן: צו הפיקוח 2008) ובו נקבע מחיר מרבי לדמי התשתית הנוגעים לייבוא ולייצוא של נפט, דלק ומוצריהם. 2. הצדדים הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעות הדדיות: בחודש מארס 2009 הגישה בזן תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו רשאית חברת הנמל לגבות ממנה דמי תשתית בשיעור ההולם את השירות שהיא מעניקה לה בלבד וכי היא אינה רשאית לנקוט צעדים מנהליים חד צדדיים ביחס לתקופה שלאחר התקנתו של צו הפיקוח 2008. כעבור מספר חודשים, בחודש אוקטובר 2009 הגישה חברת הנמל מצידה תביעה בסדר דין מקוצר נגד בזן לגביית דמי תשתית עבור פעולות פריקת הנפט לתקופה שבין חודש דצמבר 2007 ועד 15.9.2008. התביעה התבססה על המצב המשפטי ששרר טרם כניסת צו הפיקוח 2008 לתוקפו. בהחלטתה מיום 11.4.2010 קיבלה כבוד השופטת ת' שרון נתנאל את בקשת הרשות להתגונן שהגישה בזן בתביעת חברת הנמל וקבעה כי בשלב ראשון יש להכריע במחלוקת שבין הצדדים ביחס לטיב השירות שמעניקה חברת הנמל לבזן ורק בשלב השני יש לדון בשאלת גובה התמורה שעל בזן לשלם עבור שירות זה. 3. לאחר הדברים האלה, הורה בית המשפט המחוזי על איחוד הדיון בשתי התובענות ועוד הורה כי תחילה תתברר השאלה המשפטית הנוגעת לפרשנות החקיקה בעניין דמי התשתית, ורק לאחר מכן ייערך בירור עובדתי בסוגיה. בהתאם ניתנה ביום 7.11.2012 החלטה הקובעת כי דמי התשתית שגבתה חברת הנמל מבזן במועדים הרלוונטיים הם אגרה ולא מחיר עבור השירות הניתן על ידי חברת הנמל. על כן, כך נקבע, גובה דמי התשתית אינו צריך לשקף באופן מלא את מחיר השירות הניתן על ידי חברת הנמל. ואולם, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי יש לבחון האם מדובר באגרה הדומה במהותה למס - דהיינו לתשלום שגובה רשות ציבורית מבלי שניתן כל שירות בצדו, או לתשלום מרצון שבעדו מתקבלת תמורה ישירה בת ערך. על-פי בית המשפט המחוזי, שיעור האגרה לא יכול להיות שרירותי ולא ניתן לחייב באגרה כאשר לא ניתן בצדה שירות כלשהו. לכן הורה כי יש לערוך בירור עובדתי ולבחון האם חברת הנמל נותנת לבזן שירות כלשהו בעבור האגרה ומה עלותו. 4. מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענת חברת הנמל כי בית המשפט קמא צדק אמנם בסווגו את דמי התשתית כאגרה ולא כמחיר, אך לשיטתה די היה בכך על מנת לקבל את תביעתה ולדחות את תביעת בזן. לטענת חברת הנמל, שגה בית המשפט בקובעו כי גביית האגרה מחייבת בירור עובדתי בנוגע לעצם מתן השירות וערכו. חברת הנמל סבורה כי הפלוגתא שהועמדה בכתבי הטענות היא סיווגם הנכון של דמי התשתית, כאגרה או כמחיר, והטענה לפיה יש לבחון את מהות השירות גם אם מדובר באגרה - כלל לא הועלתה. נוסף על כך, לעמדת חברת הנמל, אין כל פסול בקביעת אגרה הדומה במהותה למס ובמקרה זה, לגישתה, יש אינדיקציות המלמדות כי מתקין התקנות לא התכוון לקבוע אגרה הדומה למחיר. כמו כן, טוענת חברת הנמל כי אין לאפשר לבזן לטעון מחד גיסא כי היא אינה מקבלת שירות כלשהו מחברת הנמל ומאידך גיסא, כי שירות זה נושא עלות נמוכה, שכן מדובר בטענות עובדתיות סותרות. עוד טוענת חברת הנמל, כי במקרה דנן מתקיימים השיקולים המצדיקים מתן רשות ערעור על החלטת ביניים כבר בשלב זה, שכן ההכרעה בשאלה העומדת על הפרק היא "עניין לטיעון קצר", תחסוך זמן שיפוטי יקר וכן היא עשויה לייתר את המשך הדיון בהליך. חברת הנמל מוסיפה וטוענת כי ניתן ונכון היה לקבוע כבר עתה כי בזן מקבלת ממנה שירות באופן המצדיק תשלום דמי תשתית, והיא מוסיפה וטוענת כי היא גובה את דמי התשתית על פי זכות שהוקנתה לה בדין ומכאן שכל טענה המופנית כלפי עצם הגביה, צריכה להתברר מול מחוקק המשנה. 5. בתגובתה טוענת בזן אף היא כי החלטתו של בית המשפט שגויה ולגישתה נוכח הרפורמה בשוק הנמלים, דמי התשתית הפכו מאגרה למחיר המשולם בגין שירות. אלא שלטענת בזן אין להתערב בהחלטת בית המשפט בשלב זה שכן החלטת בית המשפט המחוזי מתירה להמשיך את בירור ההליך לגופו ובהחלטות כגון אלה אין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב. בהקשר זה נטען כי קבלת רשות הערעור תמנע מבזן להוכיח את טענותיה הדיוניות וזאת לעומת נזקה של חברת הנמל שיתמצה לכל היותר בניהול הליך מיותר, ונזק כזה הינו בר-פיצוי בדרך של פסיקת הוצאות משפט. עוד נטען כי בשונה מטענת חברת הנמל, ההכרעה בבקשת רשות הערעור אינה "עניין לטיעון קצר" וזאת מן הטעם שאם תינתן לנמל רשות ערעור, בזן תבקש להגיש ערעור שכנגד ובו תעלה "נימוקים דיונים ומהותיים רבים" כנגד החלטתו של בית המשפט קמא. נוסף על כך טוענת בזן כי בית המשפט קמא טרם סיים את מלאכתו, ואם ייקבע כי דמי התשתית דומים במהותם למס, תקבל חברת הנמל את מבוקשה וטענותיה נגד החלטת הביניים של בית המשפט המחוזי יתייתרו. אשר לטענת חברת הנמל כי עליה להפנות את טענותיה למתקין התקנות, טוענת בזן כי מדובר למעשה בדיון על הפרשנות הנכונה של דברי חקיקה ועל האופן שבו מיישמת חברת הנמל את סמכויות הגבייה שניתנו לה בחוק ובתקנות. כמו כן טוענת בזן כי בניגוד לטענת חברת הנמל, היא העלתה לכל אורך הדרך את טענה כי לא ניתן לגבות ממנה דמי תשתית בשיעור שרירותי ללא קשר לסיווגם המשפטי. 6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית משפט מחוזי "תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". במקרה דנן הורה בית המשפט על פיצול הדיון לשלבים באופן שבו תתברר, בשלב ראשון, פרשנות החקיקה הנוגעת לדמי התשתית. לגישת חברת הנמל משעה שהכריע בית המשפט כי דמי התשתית הם אגרה, די בכך כדי לחייב את בזן בתשלומם ואילו החלטת בית המשפט קמא לערוך בירור עובדתי בעניין השירות שניתן בעד האגרה, מוליכה לקיומו של הליך שגוי ומיותר. טענה דומה הועלתה בפני בית-משפט זה (כב' השופט צ' זילברטל) ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פיסקה 8 (20.05.2012) וכך נקבע שם: "אכן, דחיית בקשת רשות הערעור עלולה ליצור מצב של ניהול הליכי סרק, אם תתקבלנה טענות המבקשים, או מי מהן, במסגרת הערעור בזכות על פסק הדין הסופי של בית משפט קמא, ככל שזה יוגש. אלא שזה המצב כל אימת שהערכאה הדיונית מחליטה לפצל את ההליך לשלבים. הנזק שיגרם כתוצאה מקיום הליכים מיותרים, ככל שיהיו כאלה, אינו מצדיק, ככלל ולמעט במקרים יוצאי דופן, סטייה מעקרון היסוד שלפיו זמנו של הערעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה. הנזק האמור ניתן, בדרך כלל, לפיצוי באמצעות פסיקת הוצאות." איני סבורה כי המקרה דנן מצדיק חריגה מן הכלל המצוטט לעיל שעליו עמד בית המשפט בברע"א 2856/12 הנ"ל. בית המשפט המחוזי טרם סיים את מלאכתו ולא הכריע בתובענות הנדונות. ייתכן בהחלט שבסופו של יום יקבל בית המשפט המחוזי את טענותיה של חברת הנמל וייקבע כי השירות שניתן הולם את האגרה הנגבית. אם כך יקרה תתייתרנה ממילא טענותיה נגד החלטת הביניים מושא הבקשה (והשוו רע"א 7901/12 כהן נ' אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ (בכינוס ובפירוק), פיסקה 5 (17.1.2013)). זאת ועוד - לבזן השגות משלה על החלטת בית המשפט קמא, וטענות אלה עשויות אף הן להתייתר בעקבות הכרעתו של בית המשפט המחוזי בסוגיות שטרם נדונו. ומכל מקום, אם יתברר בסופו של יום כי המשך שמיעת ההליך הייתה מיותרת, ניתן יהיה לפצות על כך בדרך של פסיקת הוצאות. על כן, איני רואה הצדקה ליתן רשות לערער על ההחלטה נשוא הבקשה. כל טענות הצדדים שמורות להן ואך מובן הוא כי אין באמור בהחלטה זו משום הבעת עמדה לגבי טענות מי מהצדדים לגוף העניין. סוף דבר, הבקשה נדחית. חברת הנמל תשלם לבזן שכר טרחת עורך-דין בסך של 7,500 ש"ח. דמי תשתית