בפני בקשת המבקשת המוגשת עפ"י הוראות הסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר חיפוש)(נוסח חדש) התשכ"ט-1969. (להלן: "הפקודה") לחילוט הרכב מסוג מכונית פרטית מס' רישוי: 61-903-15 (להלן: "הרכב"), שנתפס כמוצג במהלך חקירת המשיב כחשוד בסיוע לשהיית שוהים שלא כדין בישראל, עבירה על סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952, וסעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כנגד המשיב הוגש כתב אישום בתיק הפלילי הנ"ל, וביום 02/08/01, הורשע המשיב עפ,י הודאתו ע"י כב' השופטת זהבה (קאודרס) בנר, ובמהלך הטיעונים לעונש עתרה המבקשת לחלט הרכב הנ"ל בו הסיע המשיב שוהים שלא כדין, העתירה כאמור מבוססת על חילוט הרכב, עפ,י הוראות סעיף 39 לפקודה הנ"ל. ב"כ המשיב טען כי אין הצדקה לחלט את הרכב, וטען כי הרכב הינו בבעלותו של צד ג', על שמו רשום הרכב במשרד הרישוי, כמו כן צד ג' הוא הבעלים של הביטוח המבטח את הרכב הנ"ל, וכי אין הצדקה לחילוט הרכב. בית המשפט גזר את עונשו של המשיב למאסר בפועל של חודשיים, ומאסר על תנאי של 10 חודשים לתקופת 3 שנים, וחייבו לחתום על התחייבות ע"ס 10,000 ₪ לשלוש שנים, שלא לעבור עבירה מסוג העבירה בו הורשע. ביהמ"ש לא הכריע בבקשת המבקשת לחילוט הרכב וגזה"ד "שתק" בענין זה, והרכב נשאר תפוס מיום 30/7/01 ועד היום, אף שבתיק בקשה נפרדת לחילוט הרכב בקשה שהוגשה ע"י המבקשת ע"פי הוראות סעיף 39 לפקודה הנ"ל. לאחרונה העביר סגן נשיא בית המשפט את התיק לטיפולי, לשמיעת הבקשה ולמתן החלטה. 5. בדיון בפני, בישיבת יום 13/6/04 טען ב"כ המשיב ובא כוחו צד ג', טענה מקדמית לפיה יש לדחות הבקשה לחילוט הרכב על הסף. ב"כ המשיב, טוען כי במהלך הטיעונים לעונש נתבקש ביהמ"ש, ע"י ב"כ המבקשת לחלט הרכב כחלק מגזר הדין, ב"כ המשיבים טען מדוע אין לחלט הרכב, ומשלא נעתר ביהמ"ש לבקשה, הגם שלא התיחס בגזר הדין לבקשת החילוט, יש לראות בכך משום דחיית הבקשה לחילוט הרכב. ב"כ המשיב טען כי הדבר דומה לעתירת ב"כ המבקשת למתן מאסר בפועל בגזר הדין, ומשנתן ביהמ"ש מאסר על תנאי וקנס כספי, הרי יש בכך משום דחיית הבקשה להשתת מאסר בפועל. ב"כ המשיב טען עוד כי למבקשת אין סמכות לעתור השלמת גזר הדין אשר "שתק" בענין חילוט הרכב, ומשניתן גזה"ד שאינו נענה לבקשת המבקשת חילוט הרכב, אין למבקשת זכות לעתור מחדש לביהמ"ש להשלים גזר דין שנתן. 6. בו באותו מעמד נתתי החלטה, הדוחה הטענה המקדמית, שהרי סעיף 39 (ג) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) קובע במפורש כי צו חילוט לפי סעיף 39 יכול שיינתן בין בגזר הדין, ובין עפ"י עתירה מטעם תובע. 39(ג) - "צו חילוט לפי סעיף זה יכול שיינתן בין בגזר הדין, ובין עפ"י עתירה מטעם תובע" מאידך "שתיקת" גזר הדין בעניין המאסר הנדרש, לעומת עונש אחר שניתן, אינה דומה למקרה שבפנינו, שהרי התפוס נמצא כמוצג בידי המבקשת, דבר המחייב מתן החלטה אופרטיבית בעניינו, שהמשטרה אינה יכולה לנהוג בו כטוב בעיניה, והדבר מחייב מתן החלטה ע"י ביהמ"ש. 7. המשך הדיון בבקשה נקבע ליום 27/6/04, וזאת לאחר שנוכחתי לדעת שצד ג' הטוען לבעלות על הרכב, לא זומן לדיון. בדיון בפני ביום 27/6/04 העידו עדי המבקשת, שוטרי משטרת חדרה, אשר גבו הודעות המשיב וצד ג', המשיב וצד ג' העידו לעצמם והוצגו מוצגים. 8. הסמכות לתפוס חפצים והסדרתם, הוסדרה בפרק הרביעי לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)(נוסח חדש) התשכ"ט-1969. סעיפים 32 ו- 33 מסדירים עניין הסמכות לתפוס חפצים בידי המשטרה, ושמירתם של חפצים תפוסים, אשר יישמרו כמוצגים. הסעיף 34 לפקודה מסדיר מסירת התפוס לפי צו בית משפט וקובע: "34 - מסירת התפוס לפי צו, עפ"י בקשת שוטר שהוסמך לכך ע"י קצין משטרה בדרגת מפקח משנה, או בדרגה גבוה מזו דרך כלל או לענין מסוים, (להלן:"שוטר מוסמך"), או עפ"י בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהג בו אחרת כפי שיורה ביהמ"ש. הכל בתנאים שיקבעו בצו".. הוראת חוק זה באה להסדיר עניין החזרת התפוס בצו ביהמ"ש, ומטרת ההוראה החוקית היא להכריע בעניין בעל הזכות לקבל לידיו התפוס, הכרעה המתחייבת מדיני הקניין, שהרי תובעים זכות בחפץ התפוס, יותר מגורם אחד, וביהמ"ש יכריע למי להחזיר החפץ התפוס בהתאם להוראות דיני הקניין. הסעיף הרלבנטי לעניננו, ושעל פיו הוגשה הבקשה הוא סעיף 39 לפקודה, הקובע: "39- צו חילוט "(א) על אף האמור בכל דין, רשאי ביהמ"ש, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה לפי סעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ, דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם". מכאן לומדים אנו כי, הוראת הסעיף 39 לפקודה באה לאפשר לביהמ"ש חילוט החפץ התפוס כחלק מהעונש אשר יוטל על הנשם, במידה והוא הנאשם הבעלים של הרכב. 9. מכאן נדרש אני ע"י המבקשת לגזור למשיב עונש נוסף, שהרי ראיות התביעה בבקשה זו הינם להוכיח כי המשיב הוא הבעלים של הרכב ולא צד ג' אשר מכר הרכב למשיב, מס' שבועות קודם לתפיסתו בידי שוטרי המבקשת. 10 .בפני הובאו ראיות בדבר היות אחיו של צד ג', נאיל קטאוי הבעלים הרשום של הרכב, במשרד הרישוי עפ"י נ/1, אולם הרכב הועבר על ידו, במסירה לצד ג', ג'מאל קטאוי, אשר ביטח הרכב עפ"י נ/2 לתקופה מיום 1/6/01 ועד ליום 31/5/02, יצויין שהרכב נתפס ביום 30/7/01, היינו כחודשיים מיום תחילת הביטוח, רשיון הרכב בתוקף מיום 1/6/01 ועד ליום 31/5/02, והוא רשום במשרד הרישוי על שמו של נאיל קטאוי אחיו של צד ג' הטוען בעלות ברכב. מעדויות העדים למדים אנו כי הבעלים הרשום של הרכב מכר הרכב לאחיו צד ג', הגם שהרישום במשרד הרישוי נשאר על שמו, שהרי הרישום במשרד הרישוי, אינו רישום קונסטטיבי, אלא דקלרטיבי בלבד, רישום הצהרתי, שאין ענינו להסדיר הבעלות בדיני הקניין, אלא להסדיר את פניות הזכאים מהרכב עפ"י הרישום. צד ג' שקיבל הרכב מאחיו, ביטח אותו וחידש רשיון הרכב לתקופה של שנה מיום 1/6/01, המשיב ביקש וקיבל לידו את הרכב מידי צד ג', לבדוק את התאמתו לצרכיו, צד ג' מכר הרכב למשיב, אך לדבריו לא קיבל התמורה, ובנסיבות אלו האם נדרש ביהמ"ש להכריע מי הוא הבעלים הרכב? 11. בפני ביהמ"ש התביעה לחלט הרכב התפוס בטענה שהרכב הוא קנינו של המשיב. צד ג' תובע השבת התפוס לידיו בטענה שהרכב נשאר בבעלותו, שהרי המשיב לא שילם לו התמורה, וחזקתו של המשיב ברכב היתה לצרכי בדיקת התאמת הרכב לצרכיו. הבעלים הרשום של הרכב ושנכח באולם ביהמ"ש, הביע חוסר עניין ברכב, שהרי ברור לו שהרכב אינו בבעלותו, והרישום במרשם הרכבים הינו הצהרתי בלבד. 12. ככל שהרכב הוא נכסו של המשיב, הרי שביהמ"ש נדרש ע"י המבקשת לצוות על חילוטו, בנוסף על כל עונש שיטיל ביהמ"ש בגזר דינה של כב' השופטת בנר, גזר למשיב, כנאשם מס' 1 בתיק, עונש של מאסר בפועל למשך חודשיים, מאסר על תנאי למשך 10 חודשים, לתקופה של שלוש שנים, שלא יעבור עבירה מסוג העבירה בה הורשע, ונצטוווה לחתום על התחייבות ע,פ 10,000 ₪ לתקופה של שלוש שנים, שלא לעבור עבירה מסוג העבירה בה הורשע' עונש אשר גזר ביהמ"ש, והוא עונש ראוי, שלא נראה לי שיש להוסיף עליו. 13. כאמור הרכב תפוס, ונמצא בידי המבקשת מיום 30/7/01, ולמרות שדינו של המשיב נגזר ביום 02/08/01, חלפו מאז כשלוש שנים שהרכב תפוס ומושבת ואינו בשימושו של המשיב, עונש שלכל הדעות הצטבר לעונש אשר ריצה המשיב עפ"י גזר הדין. 14. משקבעתי שהעונש אשר הושת על המשיב עונש ראו הוא לעבירה בה הורשע, בנוסף להפסד, שימוש והנאה ברכב מיום שהרכב נמצא בידי המבקשת, פטור אני מלדון ולהכריע בסוגיית הבעלות ברכב, עפ"י דיני הקניין. 15. אי-לזאת אני דוחה הבקשה, לחילוט הרכב התפוס, ומורה על החזרת הרכב לידי המשיב, ממנו נתפס. המחלוקת, במידה וקיימת מחלוקת בין המשיב לבין צד ג' בדבר תמורת הרכב תוסדר ביחסיהם ההדדיים של הצדדים, ובמידה ותוגש תביעה, יכריע בה ביהמ"ש עפ"י הראיות שיובאו בפניו, ועל כן פטור אני מהכרעה בסוגייה זו. 16.חילוטצווים