1. הובאה לפני בקשה לביטול צו עיקול זמני שהוטל על זכויות הנתבע בנכס מקרקעין הרשום על שמו. 2. משמוגשת בקשה לביטול עיקול זמני חוזר הדיון לראשיתו ועל מבקש העיקול לשוב ולהוכיח את קיום כל התנאים הדרושים לשם מתן צו העיקול הזמני. 3. הבקשה לעיקול הוגשה במסגרת תביעה כספית על סך 170,511 ₪, שהוגשה נגד הנתבע מר דרור סנדרוב, שהוא המשיב בבקשה להטלת העיקול, ונגד חברה בשם קידוחים אופקיים בינלאומיים בע"מ. עמדת התובעת 4. התובעת טענה שנערך בינה לבין הנתבעת הסכם לביצוע עבודות מתכת וייצור צינורות וכי הנתבע, שהינו מנהל הנתבעת, הציג בפניה מצגי שווא ואף התחייב באופן אישי לפירעון החוב נשוא התביעה. התובעת טענה עוד שבתאריך 6.10.98 הוציאה לנתבעת חשבונית לתשלום בסך 123,960 ₪ וניתנו לה שיקים של החברה שחוללו ורק חלק קטן מהחוב שולם בפועל. כמו-כן, התובעת טענה שהנתבע העביר את פעילותו העסקית לחברה אחרת שהייתה ריקה מתוכן והבריח ציוד מכני לחו"ל. נסיבות אלו מהוות, לדעת התובעת, בסיס לטענה שהנתבע ניהל את הנתבעת בתרמית, דבר המחייב אותו לשלם את חוב הנתבעת באופן אישי. עמדת הנתבע 5. הנתבע הכחיש את טענות התובעת וטען, בין היתר, להתיישנות התביעה, לשיהוי בהגשת הבקשה להטלת עיקול זמני, לחוסר תום לב בהגשת הבקשה לעיקול, להעדר יסוד ההכבדה הדרוש לצורך מתן צו העיקול וכן להעדר יריבות ועילת תביעה. דיון 6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את דבריהם הגעתי למסקנה שדין הבקשה למתן צו עיקול זמני להידחות. התובעת לא הוכיחה את קיום כל ארבעת התנאים המצטברים למתן צו עיקול זמני. 7. התנאי הראשון למתן צו עיקול זמני קבוע בתקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א") על-פיו נדרשת התובעת להציג ראיות מהימנות לכאורה בדבר קיום עילת התביעה. לטענת התובעת התביעה נגד הנתבע נסמכת על שני אדנים, האחד - התחייבותו האישית לשאת בתשלום חוב הנתבעת, והשני - מכוח היותו מנהל ובעל מניות בנתבעת אשר ניהל את עסקי הנתבעת בתרמית ומתוך הצגת מצגי שווא כלפי התובעת. משמיעת עדויות הצדדים נשמט הבסיס להצהרת נציג התובעת ולפיה הנתבע התחייב לשלם את חוב הנתבעת. הנטל להוכחת הטענה מוטל על התובעת והיא לא עמדה בו אף לא לכאורה. הנתבע העיד באופן ברור שלא התחייב לשאת בתשלום חוב הנתבעת, כפי שאינו נוהג להתחייב לשלם את חובות שתי החברות שלו. אין כל מסמך הנושא את התחייבות הנתבע לתשלום חוב הנתבעת. אמנם הנתבע סירב להשמיע הקלטה, שלטענת התובעת, הינה הקלטה של דברי הנתבע. אולם סירוב זה הינו מוצדק, משום שתמליל ההקלטה לא צורף לבקשה להטלת העיקול, הנתבע אינו ערוך לבחון את ההקלטה, המדובר לכאורה בהקלטה שבוצעה לפני כעשר שנים ויש חשיבות לבחון אותה כראוי ותמוהה העובדה שהקלטה זו הובאה ביום הדיון למרות שבוצעה לפני שנים רבות. לפיכך סירוב הנתבע להשמיע את ההקלטה ולהעמיד את עצמו בפני אי הבנות, שיכולות להתעורר כתוצאה מהשמעתה, אינה יכולה לשמש כראיה נגדו. בפרט שהנטל להבאת הראיות מוטל על התובעת ולא על הנתבע אשר אינו נדרש להמציא ראיות כלשהן במסגרת הדיון בבקשה להטלת עיקול זמני. יתרה מזאת, מי שניהל את העסקה נשוא כתב התביעה מטעם הנתבעת היה מר חיים יפים גלוסקין ולא הנתבע. מר חיים גלוסקין הוא שחתם על הזמנת העבודה ועל בדיקת האיכות. לטענת נציג התובעת הנתבע היה איש הקשר שבדק את העסקה, אולם דבר זה אינו יוצר חיוב אישי של הנתבע לשלם את חוב הנתבעת. התובעת ידעה על קיומו של מר חיים גלוסקין ופעולותיו ולכן תמוהה טענתה שיש להטיל חיוב אישי דווקא על הנתבע. לא מצאתי בסיס לחיוב הנתבע לשאת באופן אישי בתשלום חוב הנתבעת בשל ניהול הנתבעת בתרמית ותוך הצגת מצגי שווא, כנטען על-ידי התובעת. בדיון היום התברר שלנתבע יש שתי חברות שונות המנהלות עסקים ומערכות התחייבויות וזיכויים נפרדות ועצמאיות של כל אחת מהן. אין בביצוע עבודות בחברה האחרת על-ידי ציוד של החברה הנתבעת כדי לבסס טענה של תרמית בניהול הנתבעת. אף העובדה שהעבודות בוצעו בחו"ל אינה יכולה לכאורה לשמש בסיס לקיום העילה משום שהדבר נעשה בתאום עם הנושה של החברה האחרת לצורך פירעון חובה לאותו נושה שבו מדובר. יתרה מזאת, הבקשה להטלת עיקול זמני הוגשה תוך שיהוי גדול. התובעת המציאה לנתבעת חשבונית עוד ביום 6.10.98, התביעה הוגשה ביום 16.11.06 ובקשת העיקול הוגשה רק לאחרונה ביום 22.7.08. יצוין עוד שהתביעה המקורית הוגשה לראשונה עוד בשנת 2005 ונמחקה מחוסר מעש ובמסגרת אותה תביעה לא התבקש עיקול זמני. השיהוי בהגשת הבקשה מלמד על העדר הדחיפות בבקשה ועל העדר הצורך במתן סעד זמני. הנתבע טען בבקשתו לביטול צו העיקול, שעילת התביעה התיישנה. אולם מאחר שזו טענת הגנה ואין מקום בשלב זה של הדיון להכריע בה, איני מקבל את טענת ההתיישנות כבסיס לביטול צו העיקול. אולם טענת השיהוי הארוך בהגשת בקשת העיקול יכולה לשמש כבסיס לביטול העיקול הזמני. לפיכך ולנוכח האמור לעיל לא מצאתי בסיס לקיום התנאי הראשון למתן צו העיקול, דהיינו - התובעת לא הציגה ראיות מהימנות לכאורה בדבר קיום עילת תביעה נגד הנתבע ומשום כך דין הבקשה להטלת העיקול להידחות. 8. מאחר והתנאים למתן צו עיקול זמני הינם מצטברים הרי שדי באמור לעיל כדי לדחות את הבקשה. אולם על מנת לסבר את אוזני התובעת בחנתי גם את שאר היסודות הדרושים למתן צו העיקול ואשר גם בהם התובעת לא עמדה. 9. התנאי השני למתן צו עיקול זמני קבוע בתקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי על-פיו נדרשת התובעת להציג ראיות מהימנות לכאורה בדבר קיום "יסוד ההכבדה", דהיינו - שקיים חשש סביר לכך שאי מתן צו העיקול הזמני יכביד על ביצוע פסק-הדין לכשיינתן, אם יינתן. התובעת לא עמדה בתנאי זה משום שלא הוכיחה ברמת הראיות הדרושה למתן סעד זמני, את הטענה שהנתבע אכן הבריח רכוש. כמו-כן, העובדה שהנתבע הינו תושב ואזרח מדינה זרה אינה יכולה לשמש יסוד להכבדה. ראו לעניין זה רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' I.C.C INDUSTRIES INC.. כמו-כן, לא נמצא בסיס לטענת ניסיון הברחת ביתו של הנתבע. הנתבע העיד שאמנם ביתו נמצא בטיפול של מתווכים על-מנת למכור אותו, אולם דבר זה נעשה כבר כשלשים שנים וזאת משום שהוא מעוניין לדעת את שווי רכושו ולא על-מנת למכור אותו בפועל. מה עוד שביקורו האחרון בארץ של הנתבע נעשה כביקור מולדת ולא כדי למכור את הנכס, כפי שטענה התובעת. לפיכך אני מגיע למסקנה שהתובעת לא הוכיחה גם את קיומו של "יסוד ההכבדה", הדרוש למתן צו עיקול זמני. 10. תנאי נוסף למתן צו עיקול זמני קבוע בתקנה 362 (ב) (2) לתקנות סדר הדין האזרחי ועל-פיו נדרשת התובעת להגיש את בקשתה בתום לב וכי על הסעד להיות ראוי וצודק בנסיבות העניין וכי הוא מידתי. לטעמי בנסיבות המקרה הנוכחי לא היה מקום להגיש את הבקשה להטלת עיקול זמני נגד הנתבע. העדר בסיס לכאורה בדבר קיום עילת התביעה, העדר לכאורה של יריבות בין הצדדים, ידיעת התובעת אודות פרטי העסקה וזהות המתקשרים בה והשיהוי הרב בהגשת הבקשה, כל אלה יכולים לפגום בתום לבה של התובעת בהגשת הבקשה נגד הנתבע ובשל כך אין הצדקה לעיקול שהתבקש. 11. לפיכך הוחלט, כאמור לעיל, לדחות את הבקשה להטלת העיקול ואני מורה על ביטול צו העיקול הזמני שניתן נגד הנתבע בתיק זה ביום 22.7.08. 12. התובעת תשלם לנתבע הוצאות בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 13.תקנותאחריות אישית