1. איחדנו את הדיון בכל העררים שכן כולם עוסקים בשאלת פגימת האוסטיאופורוזיס (ירידה בצפיפות העצם) והקשר הסיבתי בינה לבין אירועי השואה. 2. העוררים 58 - 71 הגישו את ערריהם לאחר הדיון. חלק מעוררים אלו מיוצגים על ידי באי כוח שיוצגו בדיון, או על ידי עורכת דין קרשי, שהסכימה כי ההחלטה תחול גם לגבי העוררים המיוצגים על ידה. העוררים האחרים אינם מיוצגים, אך השאלה המשפטית הרלבנטית לגביהם עלתה על ידי צדדים אחרים, באופן המשרת אף אותם. לפיכך, ההחלטה מתייחסת גם לעוררים אלה. ניתן לחלק את העוררים למספר קבוצות שונות, אולם טרם בחינת כל קבוצה בנפרד, נתייחס באופן כללי לפגימת האוסטיאופורוזיס. 3. בהחלטתנו הסתייענו בכל הטיעונים שעלו בדיון, בחוות הדעת של דר' יצחק הלפרין ושל דר' פריימן, בכל החומר אליו הופנינו לאחר הדיון, במיוחד על ידי דר' הלפרין וכן נעזרנו בחומר הרפואי שלהלן: Harrison`s Principles of internal medicine 2005, המקובל כספר מוביל בתחום של מחלות פנימיות (להלן: "האריסון"); מחקרם של מנצ'ל ומרקוס, Osteopoporosis among Holocaust survivors (abst.) J. Nutr Health Ag 2003 (להלן: "מנצ'ל ומרקוס"); סקר מכון ברוקדייל, שנערך ע"י פולדס, ברודסקי ובנטר; ספר תקצירים מתוך "כנס נהרייה החמישי על תחלואה ורפואה בתקופת השואה", מאי 05'. 4. העוררים טענו כי מאחר והמשיבה לא המציאה חוות דעת מטעמה, לא ניתן להסתמך על דבריו וקביעותיו של דר' מאיר, רופא המשיבה, כפי שעלו בדיון, ויש לקבל את העולה מחוות הדעת של דר' הלפרין. לא נוכל לקבל עמדה זו. אין ספק כי עדיף היה לו עמדה בפנינו גם חוות דעת מטעם המשיבה וגם לעוררים היה קל יותר להתמודד עם טענות המשיבה אילו היה ברור מראש בכל תיק מהו הטעם להחלטת המשיבה. אולם, בפתח הדיון הובהר לעוררים אופן חלוקת הקבוצות לפי עמדת המשיבה וניתנה לעוררים אפשרות להשלים חומר לאחר הדיון. בנסיבות אלה וכאשר כל החומר פתוח בפנינו, תושתת החלטתנו על כל שעלה בפנינו, לרבות התייחסותו של דר' מאיר. בשולי הדברים נציין כי דר' הלפרין, שהגיש חוות דעת לגבי רב העוררים ואשר יש לו עניין אישי, שכן העוררת 48 היא אמו, ייצג בפועל את אותם עוררים המיוצגים פורמאלית על ידי עורך דין רפאלי, שלא התערב כלל בכל מהלך הדיון. דר' פריימן, שהגיש חוות דעת מטעם העוררת 41, היה לנו לעזר רב וניכר בדבריו כי הוא ניסה לצייר תמונה אובייקטיבית ומקצועית ככל שניתן. 5. מקובל כי הגורמים המשפיעים על מסת העצם ואיכותה הם הגורם התורשתי/גנטי (שמייחסים לו כ-70 אחוז) וגורם התזונה עד לגיל בו מושגת צפיפות העצם המרבית (שמייחסים לו כ-30 אחוז). גורם התזונה מורכב בעיקרו מאספקת סידן, ויטמין D וחלבונים. אספקת הסידן מקורה בעיקר במוצרי חלב וירקות ירוקים, כשוויטמין D מקורו בעיקר במוצרי חלב. בנוסף, חשיפה לשמש חשובה ליצירת ויטמין D2, החיוני לבניית מסת העצם. עוד יודגש כי קיימים שני גורמים נוספים החשובים לפעילות ויטמין D והם DIHYDROXY TACHYFEROL 1,25 הנוצר בכבד ו- DIHYDROXY TACHYFEROL 24,25 הנוצר בכליה. חוסר באחד מהשניים יתבטא באוסטיאופורוזיס. לבסוף ראוי לציין שחוסר תנועתיות בשל שכיבה ממושכת במיטה, גורם לדילול מסת העצם ובהמשך לאוסטיאופורוזיס. 6. לפי המלצות ארגון הבריאות העולמי (WHO), אדם סובל מאוסטיאופורוזיס אם ה- T Score (סטיית התקן של צפיפות העצם יחסית לנבדקים בני 20 - 40 שנה) קטן ממינוס 2.5, כאשר ערכי ה-T נבחנים בעמוד השדרה, בירך ובאמה ודי בכך שערך ה-T הוא נמוך ממינוס 2.5 באחד מן האזורים, כדי שאותו אדם יוכר כסובל מאוסטיאופורוזיס. 7. ניתן לחלק את העוררים שבפנינו למספר קבוצות: הקבוצה הראשונה היא קבוצת העוררים שאין חולק שהם סובלים מאוסטיאופורוזיס ובהם הכירה המשיבה בשיעור של שליש. לגבי קבוצה זו, יש לבחון את השאלה האם יש מקום להכיר בקשר הסיבתי שבין אירועי הנרדפות לבין הפגימה בשיעור גבוה יותר משליש. הקבוצה השנייה כוללת עוררים אשר סובלים מאוסטיאופורוזיס ונדחו על ידי המשיבה בטענה שבעת אירועי הנרדפות, היו בגיל בו בניית השלד הסתיימה ולכן, לגישת המשיבה, אין קשר סיבתי בין פגימת האוסטיאופורוזיס לבין הרדיפות. לגבי קבוצה זו, יש להכריע עד איזה גיל נבנה השלד, היינו עד איזה גיל יש משמעות לתזונה לגבי התפתחות האוסטיאופורוזיס בגילאים מבוגרים. כמו כן נתייחס בקצרה לטענתו של דר' הלפרין כי גם דיכאון וחרדה משפיעים על התפתחות אוסטיאופורוזיס. הקבוצה השלישית כוללת עוררים שערכי ה-T שלהם גבוהים ממינוס 2.5 ולכן טוענת המשיבה כי אינם סובלים מאוסטיאופורוזיס. לגבי קבוצה זו, יש לבחון קיום אוסטיאופורוזיס לאור אינדיקציות אחרות, ובמיוחד שברים בהווה ובעבר, למרות שערכי ה-T גבוהים מ- 2.5-. הקבוצה הרביעית כוללת עוררים אשר סובלים מאוסטיאופורוזיס, אולם הם מוכרים כנרדפים בשל הבריחה מפולין לרוסיה (למעט העוררת 48 אשר מוכרת בשל בריחה מפולין לברלד שברומניה). לטענת המשיבה, בשל עילת הנרדפות אין להכיר בקשר סיבתי בין הנרדפות לבין הפגימה. לגבי עוררים אלו, יש לבחון את עמדת המשיבה מחד ועמדת העוררים מאידך. 8. נבחן את השאלות הרלוונטיות לגבי כל אחת מהקבוצות. קבוצה ראשונה - שיעור ההכרה העוררים: כללי 9. קבוצה זו היא קבוצת העוררים הסובלת מאוסטיאופורוזיס, שלגביה השאלה היא חלקיות ההכרה, היינו איזה שיעור מאחוזי הנכות שיקבעו בגין הפגימה יש לזקוף על חשבון הרדיפות. 10. קבוצה זו כוללת את העוררים 1,2, 5-29, 32, 39 - 42 , 58-64, 66. עוררים 1, 5, 32, 39 ו- 42 לא הוכרו על ידי המשיבה, אולם במהלך הדיון הסכים דר' מאיר שהם סובלים מאוסטיאופורוזיס והוא נאות להכיר בשליש מאחוזי הנכות בגין פגימה זו על חשבון הרדיפות. לגבי עוררת 41, הסכים דר' מאיר במהלך הדיון כי היא סובלת מאוסטיאופורוזיס ולאור כלל הנסיבות, הסכים להכיר בעוררת זו באופן ש- 50 אחוז מאחוזי הנכות שיקבעו בגין הפגימה, יזקפו על חשבון הרדיפות. עורר 2 לא הוכר על ידי המשיבה, משום שלא היו בתיקו מסמכים רפואיים המלמדים על קיומה של אוסטיאופורוזיס. לאחר הדיון הומצאו לגביו מסמכים רפואיים, לרבות בדיקות, המלמדים על קיומה של אוסטיאופורוזיס (T של 2.72-). לפיכך נכלל גם עורר זה בקבוצה הראשונה, היינו עררו מתקבל לגבי עצם הדחייה ונבחן את שיעור הזקיפה של אחוזי הנכות שייקבעו, על חשבון הרדיפות. עורר 6 סובל ללא ספק מאוסטיאופורוזיס (ערך T 2.94-). רופא המשיבה, דר' מאיר, סבור כי הרמה הגבוהה של ה- PTH (פעילות יתר של הורמון הפרטירואיד) היא הגורם לאוסטיאופורוזיס ולא התזונה הלקויה בתקופת השואה. מהחומר הרפואי עולה כי רמת ה- PTH בדמו, על פי בדיקה מיום 29.6.05, היא 10.6 Pmol/l. איננו סבורים כי רמת ה- PTH גבוהה דיה כדי שניתן לשלול את הקשר הסיבתי בין אירועי השואה לבין האוסטיאופורוזיס. לפיכך, הערר מתקבל לגבי עצם אפשרות הקשר הסיבתי בין אירועי השואה לבין פגימת האוסטיאופורוזיס ויש לבחון את שיעור הזקיפה של אחוזי הנכות שייקבעו, על חשבון הרדיפות. עוררת 7 סובלת מאוסטיאופורוזיס. העוררת נדחתה על ידי המשיבה משום שלכאורה בעת הרדיפות הייתה בגיל בו הסתיים תהליך בניית השלד. העוררת, ילידת 26', שהתה משך כשנה, בשנת 44', באושוויץ. לאור גילה הגבולי, גם לגישת המשיבה, השהות הממושכת באושוויץ וקיום אוסטיאופורוזיס באופן ברור (ערך T 2.97-), הערר מתקבל לגבי עצם אפשרות הקשר הסיבתי בין אירועי השואה לבין פגימת האוסטיאופורוזיס ויש לבחון את שיעור הזקיפה של אחוזי הנכות שייקבעו, על חשבון הרדיפות. עורר 40 לא הוכר על ידי המשיבה משום שלא היו מסמכים רפואיים שתמכו בטענה כי הוא סובל מאוסטיאופורוזיס. לאחר הדיון הומצאו מסמכים רפואיים, לרבות בדיקות, המלמדים על קיומה של אוסטיאופורוזיס (T של 2.7-). לפיכך נכלל גם עורר זה בקבוצה הראשונה, היינו עררו מתקבל לגבי עצם הדחייה ויש לבחון את שיעור הזקיפה של אחוזי הנכות שייקבעו, על חשבון הרדיפות. עורר זה ערר גם על אי הכרה בפגימות של דלקת פרקים ופריצת דיסק. מאחר והמסמכים היחידים שהוצגו לנו היו משנת 00', כך שלא ניתן לקשור בין פגימות אלו לבין אירועי השואה, בשל ריחוק הזמן, אפשרנו לעורר להמציא מסמכים נוספים, אך אלו לא הומצאו. על כן עררו, ככל שהוא מתייחס לפגימות של דלקת פרקים ופריצת דיסק - נדחה. טענות הצדדים: כללי 11. המשיבה החליטה להכיר במי מהעוררים אשר סובל מאוסטיאופורוזיס כך שככלל, שליש מאחוזי הנכות בגין פגימה זו יזקפו על חשבון הרדיפות. המשיבה הגיעה לחלקיות הכרה בשיעור של שליש מאחוזי הנכות כקשורים לרדיפות, לאור ההשפעה המכרעת של גורמים תורשתיים על מסת העצם ואיכותה ולאור העובדה כי אחוז ניכר מכלל האוכלוסייה המבוגרת סובלת ממילא מאוסטיאופורוזיס, גם אם לא כולם בדרגת חומרה גבוהה. 12. העוררים ובאי כוחם העלו שתי טענות עיקריות, כלהלן: א.לאור הדין הגרמני והפסיקה בישראל, די בכך שחלק מהפגימה מקורו באירועי השואה כדי להכיר בפגימה בשלמותה כקשורה לאירועי השואה; ב.גם אם יקבע שיש להכיר בנכות כקשורה לרדיפות רק באופן חלקי, אחוז ההכרה אמור להיות גבוה משליש בכלל ויש להתחשב גם בגורמים נוספים (למשל, הגיל בו התגלתה הפגימה וגילו של העורר בעת הנרדפות). הכרה בשלמות 13. לטענת חלק מן העוררים, שנשמעה בעיקר מפיהם של עורך דין יעקובוביץ והעורר 29, אין מקום להכרה חלקית, אלא יש להכיר במלוא אחוזי הנכות שיקבעו לכל עורר בגין הפגימה. הטענות מבוססות לכאורה על הדין הגרמני ועל הדין בישראל, כפי שמשתקף בפסיקת בית המשפט העליון, ספציפית לגבי נפגעי הנאצים וכן בתחומים משיקים. 14. לאחר שנתנו דעתנו לכל העולה מחוות הדעת שבפנינו, מטיעוני הצדדים בעל פה ובכתב, כפי שהוגשו לנו לאחר תום הדיון, ולאור פסיקת בית המשפט העליון, הגענו למסקנה כי אין לקבל את טענות העוררים. הדין הגרמני 15. במחצית חודש ינואר הוגשה לנו חוות דעתו של עורך דין ישראל פדר (בפרק זה: "חוות הדעת"). בחודש אפריל, לאחר השתלשלות שאין צורך להידרש לה, הוגשה תגובת המשיבה, לפיה יש להתעלם כליל מחוות הדעת. הגם שאיננו סבורים שיש להתעלם מחוות הדעת, כגישת המשיבה, משקלה אינו רב, בשל הטעמים הבאים: א.המדובר, בעצם, בחוות דעת של בא כוח חלק מן העוררים וככזו קשה לראות בה חוות דעת אובייקטיבית ונטולת אינטרס. עורך דין פדר הוא שותף במשרד עורך דין יעקובוביץ, המייצג חלק מן העוררים. אין חשיבות לכך שבפועל לא הוא ייצג את העוררים בדיון אלא עורך דין יעקובוביץ; ב.ניסיונו המעשי של עורך דין פדר כעורך דין בגרמניה, כעולה מחוות הדעת, אינו רב, בכלל, ואין בה התייחסות לניסיונו המעשי בתחום הרלבנטי, חוק הפיצויים הגרמני, בפרט; ג.תוכן חוות הדעת והמקורות עליהם היא נסמכת. לעניין זה נתייחס בהמשך. יחד עם זאת, מצאנו לנכון להתייחס לאמור בחוות הדעת ובצרופותיה, מתוך מגמה להסתייע בכל חומר ומידע רלבנטי שהובא בפנינו. 16. סעיף 34 לחוק הפיצויים הגרמני, אשר צורף לחוות הדעת, קובע את היפוכה של טענת העוררים. הסעיף קובע כלהלן : "במקרה וכושר העבודה של נרדף מוגבל לא רק עקב הנזק שנגרם על ידי הרדיפות, אלא גם עקב נסיבות נוספות, גובה הרנטה נקבע רק לפי הגבלת כושר העבודה שנגרם על ידי הנזק שנגרם עקב הרדיפות". מבהיר עורך דין פדר, את שעולה ממילא מלשון הסעיף, כי אם מספר גורמים הביאו או תרמו להתפתחות הפגימה, יש להכיר בעילת הנרדפות רק בשיעור החלקי המוכח של תרומתה להתפתחות הפגימה. אולם, מוסיף עורך דין פדר, לכלל הקבוע בחוק, חריג הקבוע בסעיף 4 לתקנות השניות לביצוע חוק הפיצויים, משנת 1966, הקובע כלהלן : "מחלה טבועה ומערכתית נחשבת כמחלה שנגרמה על ידי הרדיפות במלואה, כאשר היא נגרמה חלקית ובאופן משמעותי על ידי הרדיפות". מוסיף ומציין עורך דין פדר כי "אופן משמעותי" הוא חלקיות של רבע לפחות, וזאת תוך הפנייה לקובץ פרשנות לחוק הפיצויים, משנת 81'. 17. קושי ראשוני מתעורר, כשאין הסבר בחוות הדעת לסתירה הלכאורית בין חקיקה ראשית לחקיקת משנה ולעמדת המשפט הגרמני למעמד השונה, לכאורה, של שני דברי החקיקה. קושי שני ועיקרי הוא שחוות הדעת אינה מפנה לפסיקה כלשהי בגרמניה המתייחסת לסוגיה, אלא למקור משני, הוא ספר פרשנות, כשגם ספר הפרשנות מתייחס לתקנה ולא מפנה לפסיקה ספציפית בנושא הנדון בפנינו. מצופה היה כי חוות הדעת תפנה לפסיקה ספציפית של בתי המשפט בגרמניה, לגבי פגימת האוסטיאופורוזיס ובאם אין פסיקה כזו, לפחות לפסיקה רלבנטית לגבי פגימות אחרות, מהן ניתן לערוך היקש סביר לנושא שבפנינו. 18. מעבר לכך, יש לזכור כי תנאי התזונה היו לקויים בכל תקופת המלחמה ובמרבית המקרים אף לאחריה, בתקופת הפליטות שלאחר המלחמה, לפחות עד העלייה ארצה. הנרדפות המוכרת של העוררים אינה כל תקופת השואה, אלא פרק זמן מוגבל יותר, של עבודות הכפייה, שהייה בגטאות או במחנות השמדה, או הנרדפות הספציפית. במובן זה, נראה, כפי שנרחיב להלן, כי גישת המשיבה, בבסיסה, הולכת כברת דרך ארוכה לקראת העוררים בזקפה שליש מאחוזי הנכות על חשבון הרדיפות, כך שספק אם ניתן לראות בתנאי התזונה בתקופת הנרדפות דווקא גורם משמעותי, במובן התקנה, על פי פרשנותה בקובץ הפרשנות. 19. חוות הדעת מוסיפה ומתבססת על תשובת נציג משרד הפיצויים בסארבורג, גרמניה, לשאלת עורך דין פדר. איננו נותנים משקל כלשהו לתשובה זו. למכתב דוגמת מכתב זה התייחסנו בסוגיה אחרת, היא שאלת הנתינות האוסטרית. שם, דווקא המשיבה ביקשה להסתמך על מכתב דומה (למרבה האירוניה, הצד שכנגד יוצג על ידי משרד עורך דין יעקובוביץ שיצא בשצף קצף נגד רצון המשיבה להסתמך על המכתב). קבענו שלא ניתן להסתמך על מכתבים של גורמים כלשהם מרשויות גרמניה ויש להגיש חוות דעת או להפנות לפסיקה רלבנטית של בתי המשפט בגרמניה (ראה, לאחרונה, וע 1033/05 שטיין ואח' נ' הרשות המוסמכת). 20. לסיכום, לא ניתן לסמוך על חוות הדעת, כדי לקבוע שעל פי הדין בגרמניה פגימת האוסטיאופורוזיס הייתה מוכרת בשלמותה על חשבון הרדיפות, אם בכלל. על כן, יש ליתן עיקר המשקל לעולה מהדין בישראל. הדין בישראל 21. בית המשפט העליון התייחס, עוד בשנות ה- 60, לסוגיה של חלקיות ההכרה, וקבע כלהלן: "רשאית רשות מוסמכת וכמוה ועדת העררים על יסוד החוק הנ"ל לקבוע, כי נכותו של אדם נובעת רק באופן חלקי מרדיפות הנאצים, ומה הוא האחוז שבו יש לזקוף את נכותו על חשבון הרדיפות, אלא שסמכות זו אינה יכולה לשמש לרשות מכשיר להטיל מין פשרה על נכה מבקש תגמול, ולהתיר ספק בנכותו על ידי פסיקת מחצית הגרימה או חלק אחר הימנה." (בג"צ 177/64 וייס נ' ועדת העררים ואח', פ"ד יט(2) 32, בעמוד 35, להלן: "בג"צ 177/64"). באותו ענין, כמו גם בבג"צ 126/64 וייס נ' ועדת העררים, פ"ד יח(4) 123 (להלן: "בג"צ 126/64"), קבע בית המשפט שיש להכיר בפגימה במלואה כקשורה לאירועי הנרדפות, וכי אין בעובדה שהמדובר במחלה קונסטיטוציונאלית, כדי להביא להכרה חלקית בלבד, כל עוד אין ראיה שהעורר סבל מן המחלה טרם הרדיפות. ובלשון בית המשפט: "אילו באה בפני הועדה ראיה המגלה נטייה לחולי בגוף העותר - להבדיל ממה שידוע בדרך כלל בתורת הרפואה על האפשרות של התפתחות המחלה - היה מקום לדון בשאלה אם לא נגרמה הנכות, לפחות באופן חלקי, שלא עקב רדיפות הנאצים. אך הפחתת אחוזי הגרימה בשל טבעה הכללי של המחלה, ולא בשל גורם שנתגלה בחולה האינדיבידואלי הלזה עצמו, אינה עומדת במבחן ההגיון ואף נוגדת את החוק" (בג"צ 177/64, עמוד 36). גישה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה אליה מפנה עורך דין יעקובוביץ בסיכומיו, לגבי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 (נוסח משולב) (להלן: "חוק התגמולים"), כפי שסוכמה, למשל, בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203. 22. אולם, קיים שוני מהותי בין ההלכות דלעיל, לבין פגימת האוסטיאופורוזיס בה עסקינן. הרציונאל של הלכות אלו סוכם בקצרה ובחריפות על ידי כבוד השופט חיים כהן בע"א 448/76 בלנרו נ' הרשות המוסמכת, פ"ד לא(1) 389, שעסק במחלת נפש שפרצה אצל העוררת בהיותה באחד הגטאות בשנת 43': "...הלכה פסוקה היא שרואים מחלה קונסטיטוציונאלית שפרצה לראשונה עקב רדיפות הנאצים, כאילו נגרמה כולה על ידי הרדיפות, ולא נגרמה מקצתה, ולא רק הוחמרה על ידי הרדיפות. נדמה לי שהגיע הזמן שהלכה פסוקה זו תזכה לחדור לתודעתה של הרשות המוסמכת, ושהטרדת בית משפט זה בערעורי הנכים בנקודה זו תיפסק". אכן, דברים כדורבנות, אך בדברים אלה ממש, יש כדי להבהיר השוני בין האמור לעיל לבין הסוגיה שבפנינו: א. במקרים נשוא ההלכות לעיל, לא היה ספק כי הנרדפות גרמה לפגימה, שכן זו הופיעה בעת הרדיפות, או בסמוך לאחריהן (בבג"צ 126/64 חלה העותר במחלת כליות עוד במחנות העבודה ובבג"צ 177/64 חלה העותר במחלת האולקוס במחנה עבודות כפיה). גם בפסיקה נשוא חוק התגמולים, לא היה ספק כי הנכות נגרמה במהלך השרות הצבאי. לעומת זאת, פגימת האוסטיאופורוזיס, מטבעה, מופיעה בגיל מבוגר, שנים רבות לאחר תום אירועי הנרדפות בשואה. כידוע, ככל שחולף זמן רב יותר בין תום אירועי הנרדפות לבין גילוי הפגימה, כך קשה יותר לערוך את הקשר הסיבתי (ע"א 209/81 מרכוס נ' הרשות המוסמכת, פ"ד לו(2) 124); ב. אחוז ניכר מן האוכלוסייה המבוגרת סובל מאוסטיאופורוזיס, בין שחווה את אירועי השואה ובין אם לאו ואין צורך בטריגר כדי להביא לפרוץ המחלה. להבדיל, הפגימות האחרות, שגם הן קונסטיטוציונאליות במהותן, נזקקות לטריגר כדי לפרוץ, ואילולא אותו טריגר ספק אם היו יוצאות מן הכח אל הפועל; ג. בהכללה ניתן לומר שבכל תקופת השואה, ואף בשנים שלאחר מכן, לפחות עד העלייה לישראל, לא התנהלו החיים באופן תקין, יציב ומסודר, היינו תנאי המחיה והתזונה לא היו אופטימלים. מאחר ויש צורך בקשר סיבתי בין הנרדפות המוכרת לבין הפגימה, ולא כל תקופת השואה מהווה נרדפות, קשה לבודד דווקא את אירועי הנרדפות כאלו שגרמו או סייעו להתפרצות האוסטיאופורוזיס, תוך התעלמות מיתרת התקופה (גם מירב הסקרים שהוצגו לנו נערכו על יוצאי שואה ככאלו ולאו דווקא על מי שעברו אירוע המוכר כנרדפות על פי החוק). 23. קיים חשש בליבנו, כי שכרם של הנכים המוכרים על פי החוק עלול לצאת בהפסדם, דווקא אם נקבל את גישת העוררים: הדבר עלול להוביל להקשחה בבחינת הסיבתיות, כך שהמשיבה תדקדק בנטל לגבי הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי, מעבר למאזן ההסתברויות, קשר הכרחי לפני שבאים לבחון את מידת השפעתו על גרימת הפגימה. נראה כי דווקא כאשר הבסיס להכרה בקשר הסיבתי העובדתי מונח על בסיס מחקרים סטטיסטים, נכון הוא לגלות גמישות בשאלת הוכחת הקשר הסיבתי ומאידך להכיר בחלקיות הפגימה ולא כהכרה מלאה. ויודגש: אין המדובר בפשרה סתמית, אלא בהכרה כי מאחר ותקופת הנרדפות היא חלק מהתקופה בה תנאי התזונה עלולים לגרום להופעת האוסטיאופורוזיס בגיל מבוגר, יחד עם הגורם התורשתי המשמעותי, ובהתחשב בכך שהמדובר במחלה שאחוז ניכר של האוכלוסייה בגיל מבוגר בכלל לוקה בה, הכרה בפגימה באופן חלקי, מהווה פתרון הולם וצודק, המאזן כראוי בין השיקולים השונים. 24. כבוד השופט זוסמן מסכם בבג"צ 126/64 כלהלן: "...כאשר אדם בריא הובל למחנה ריכוז ועקב תנאי החיים שם חלה במחלה שיכלה להיגרם כתוצאה מן הרדיפה, הרי זו ראיה לכאורה שאותה מחלה נגרמה על ידי רדיפות הנאצים, ובאין יסוד סביר לייחס את נכותו לגורם אחר, אין צידוק להכיר בגרימת הנכות עקב רדיפות הנאצים באופן חלקי בלבד" (עמוד 125). בענייננו, קיים יסוד סביר לייחס את הנכות לגורם אחר, או נוסף: תנאי המחיה מסוף שנות ה- 30 ועד סוף שנות ה- 40 באירופה וצפון אפריקה והגורם התורשתי, כעולה משכיחות המחלה בקרב כלל האוכלוסייה המבוגרת. היינו, הקשר הסיבתי בין התזונה בתקופת הנרדפות דווקא לבין הפגימה הוא קשר עמום, מסופק וודאי שאינו חד - חד - ערכי. 25. נראה כי ההלכה המתפתחת בדיני הנזיקין, הידועה כסיבתיות עמומה, היא ההלכה ממנה ניתן להסיק אף לענייננו. הלכה זו סוכמה ואושרה בע"א 7375/02 בית חולים כרמל ואח' נ' מלול ואח', טרם פורסם (להלן: "עניין מלול"). גישה זו ראשיתה בסוגיית אובדן סיכויי ההחלמה: ע"א 231/84 קופת חולים נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312; המשכה בסוגיית אי מתן הסכמה מדעת, גם לגבי עצם הטלת האחריות: ע"א 4384/90 ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו ואח', פ"ד נא(2) 171; היא באה לידי ביטוי, כדעת מיעוט של כב' השופטת שטרסברג כהן, בע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים, פ"ד נג(2) 680 והתקבלה בעניין מלול. וכך מובהרת הלכת הסיבתיות העמומה בעניין מלול: "...בקביעת קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות (מוכחת) ונזק (מוכח), במצבים שבהם מדובר בגורם הידוע כמסוגל, תיאורטית, לגרום לנזק אשר היה על הנתבע לצפותו, אך לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל, נוכל להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק שייקבע על פי ראיות סטטיסטיות או בדרך של אומדנא...עדיין מוטל על התובע להוכיח על פי מאזן ההסתברות שהנתבע התרשל כלפיו, שהתרשלות זו יצרה גורם המסוגל לגרום לנזק המסוים שנגרם לו, שניתן וצריך היה לצפות נזק זה, וכי קיימים סיכויים ממשיים - אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורם עולה על 50% - שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק. כמו כן עליו להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, כי בעניינו קיים קושי מובנה של סיבתיות עמומה, דהיינו כי בנסיבות העניין לא ניתן לדרוש ממנו להוכיח קשר סיבתי עובדתי כמקובל על פי "מבחן האלמלא". (סעיף 25 לפסק הדין. ההדגשה במקור). ובהמשך, מתי נכון לילך בדרך זו: "...רק באותם מקרים בהם גישת "הכל או לא כלום" גורמת לאי צדק. אי צדק זה יכול להתעורר, למשל, בהקשרים בהם מוכח שקיימת אי ודאות מובנית בשאלה מי מבין גורמי סיכון מוכרים לנזק, שחלקם עוולתיים, גרם בפועל לנזקו של התובע. במקרים אלה, נוכל לתת לכל גורם אפשרי, הן אלה שיש עמם והן אלה שאין עמם אשם, את המשקל המתאים בנסיבות העניין. ועוד: אני מציעה להביא בחשבון רק גורמים משמעותיים ולהתעלם מסיכונים זניחים ומזעריים" (סעיף 26 לפסק הדין. ההדגשה במקור). 26. אם כן, ניתן לתמצת את הלכת הסיבתיות העמומה, לענייננו (נתעלם מאלמנט הרשלנות, שאינו רלבנטי כשהוכחה נרדפות), כך: באילו מקרים ניתן לפנות לגישת הסיבתיות העמומה: · כשהגישה הרגילה גורמת אי צדק; · כשלא ניתן להוכיח את תהליך הגרימה בפועל. הדרישות מבחינת הקשר הסיבתי: · קיים קושי מובנה של סיבתיות עמומה, ולא ניתן לדרוש הוכחת קשר סיבתי מעבר ל- 50%; ואז - די בקשר סיבתי הסתברותי לנזק: קיימים סיכויים ממשיים שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק; · מדובר בגורם המסוגל, תיאורטית, לגרום לנזק והוא גורם משמעותי ולא זניח. התוצאה: · הכרה בקשר סיבתי בין הגורם לבין הנזק, בשיעור חלקי ולא מלא. 27. הגענו למסקנה כי הרעיון בבסיס הסיבתיות העמומה, משיק, דומה ותואם את ענייננו, לאור כל המפורט לעיל. לפיכך, יש מקום להכרה חלקית בפגימת האוסטיאופורוזיס. חלקיות ההכרה 28. ככלל, הכרה בשיעור של 1/3 על חשבון הרדיפות, הינה הכרה ההולכת כברת דרך משמעותית לקראת הנכים, בהתחשב גם בנתונים הבאים: א.היותה של הפגימה מחלה על בסיס תורשתי מובהק; ב.שכיחות המחלה בקרב האוכלוסייה המבוגרת בכלל ובאוכלוסיית הנשים בפרט; ג.העובדה כי משך כעשור, מסוף שנות ה- 30 של המאה הקודמת, תנאי המחיה והתזונה לא היו תקינים ויציבים, בעוד שרק חלק מתקופה זו הייתה תקופת נרדפות לכל עורר; ד.התפרצות המחלה רק בגיל מבוגר, שנים רבות לאחר תום אירועי הנרדפות, באופן שהסיבתיות לאירועי השואה עמומה במידה לא מבוטלת. אין באמור לעיל כדי לגרוע מאפשרותו של נכה יחיד להוכיח כי בנסיבותיו הוא, יש להכיר לגביו בחלקיות גבוהה יותר (כפי שהסכימה המשיבה בדיון לגבי העוררת 41) - אך לכך לא נוכל להתייחס פרטנית, בהעדר נתונים מספיקים, בהחלטה זו. 29. נדגיש, כי יתכן ויש מקום לאבחנות, על בסיס מין, גיל בעת הרדיפות, תקופת הנרדפות בפועל והיקף הפגיעה בתנאי תזונה נאותים. אולם, מאחר ונראה כי ההכרה בשיעור של 1/3 היא הכרה נדיבה, ככלל, ומאחר ולאחידות יש יתרון מבחינת ציבור הנכים, במובן זה שאינו נדרש לדקדוקי עניות ושההליך יהא מהיר יותר לגביו, לא מצאנו לנכון לנסות ולקבוע שיעור שונה לפי תתי קבוצות ואבחנות. לשם מסקנה מדויקת יותר, יש מקום לחוות דעת ונתונים סטטיסטיים רחבים ומוכחים ואם בעתיד יעמוד בפנינו חומר כנ"ל, נבחן עמדתנו העקרונית לגבי שיעור ההכרה בשנית. על כן, העררים לגבי חלקיות ההכרה נדחים, מבלי שיהא בכך כדי לגרוע מזכותו של עורר כלשהו לפנות, בנפרד, למשיבה ולתמוך טענתו לשיעור הכרה גבוה יותר. 30. לגבי עוררת 20 מתעוררת שאלה נוספת והיא שאלת מועד תחילת תשלום התגמול בגין פגימת האוסטיאופורוזיס. העוררת פנתה למשיבה בשנת 93', כשהתביעה כללה את פגימת האוסטיאופורוזיס ותיעוד רפואי לגבי הפגימה, משנת 93'. בשנת 96' התקבלה תביעתה לגבי פגימה נפשית ונדחתה לגבי פגימת האוסטיאופורוזיס. בא כוחה טוען כי יש לבצע התגמול משנת 93', שכן חוות הדעת של דר' הלפרין מהווה ראיה חדשה במובן סעיף 18 לחוק. לא ניתן לקבל גישה זו ואין המדובר בראיה חדשה. ההכרה העכשווית בפגימה מקורה בשינוי גישה של המשיבה, בין השאר לאור מחקרים חדשים, שהביאו להגמשה בגישתה בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי. במחצית שנות ה- 90' שונתה גישת המשיבה לגבי הכרה בפגימה נפשית. הן הועדה והן בית המשפט המחוזי לא קיבלו את הטענה שיש לראות בכך משום שינוי החלטה במובן סעיף 18 לחוק (ראה, למשל, ע"א (מח-ת"א) 1707/03 אלטרץ נ' הרשות המוסמכת, לא פורסם). ההגיון בבסיס הגישה הוא שיש לעודד הגמשת הדרישות מצד המשיבה לטובת הנכים. הכנסת הגמשות אלו לגדרו של סעיף 18 לחוק, עלולה להביא לתוצאה הפוכה ולפגיעה בכלל הנכים. כך הוא גם לעניין שינוי הגישה לגבי פגימת האוסטיאופורוזיס. קבוצה שנייה - סיום בניית השלד 31. קבוצה זו כוללת את העוררים 30, 31 ו-33. לגבי עורר 33, קיימת שאלה מקדמית והיא האם העורר סובל מאוסטיאופורוזיס. העורר, שאינו מיוצג, לא הגיש חוות דעת והמסמכים הרפואיים כוללים מסמך מקופת החולים על פיו הוא סובל מאוסטיאופורוזיס משנת 04', אך זאת ללא גיבוי בבדיקות. לאחר הדיון, הומצאו תוצאות בדיקה של צפיפות העצם, מהן עולה כי העורר אינו סובל מאוסטיאופורוזיס (ערך T 2.3-). לפיכך, עררו של עורר 33 נדחה. 32. לטענת המשיבה, בניית השלד מסתיימת בסביבות גיל 18 עד גיל 20 ולכן פגיעה בתזונה או חשיפה לשמש בגילאים מאוחרים יותר, אינה משפיעה על בניית העצם. לפיכך, אין קשר סיבתי בין אירועי השואה לבין הפגימה. לכאורה, גישה זו נתמכת חלקית בעובדה שערך ה - T, נבחן יחסית לבן 20 עד 40, ועל כן תקופת ההתייחסות (גיל 20) אינה יכולה, בהגדרה, להיות בתוך התקופה הנבחנת. 33. לטענת המשיבים, בעיקר מפיו של דר' הלפרין, בניית השלד מסתיימת רק באמצע שנות ה-20 ואף מעבר לכך ולכן יש משמעות מסוימת לתזונה לקויה גם בגילאים מבוגרים יותר. דר' הלפרין טען, הן בדיון והן בתוספת שצירף לאחר הדיון, כי אמנם השלד נבנה עד תחילת שנות ה- 20 לחייו של האדם, אך העצם גדלה ומתחזקת עד תחילת שנות ה- 30 לחייו, גם אם ייתכן שמבחינת אחוזי ההכרה, ייתכן ויש מקום להכרה בחלקיות נמוכה יותר מעוררים שהיו צעירים יותר בתקופת השואה. האמור לעיל, מבוסס על מאמרים בודדים. גם לגישת דר' פריימן, עיקר בניית מסת העצם היא עד גיל 20. מכלל החומר שבפנינו, לרבות האמור במחקרם של מנצ'ל ומרקוס, עולה כי גם אם הפגיעה הייתה בשנות העשרים לחייו של אדם, לא ניתן לשלול באופן מוחלט את האפשרות לקשר סיבתי בין הפגיעה בתזונה לבין הפגימה בגיל מבוגר, אך ההסתברות קטנה יותר ולכן חלקיות ההכרה תשתנה בהתאם, על פי תקופת הנרדפות וטיבה. 34. העוררת 30 היא ילידת 1923, מוכרת כנכה בשל היותה באושוויץ ובמחנות כפיה משך כשנה משנת 44'. העורר 31 הוא יליד 1921, מוכר כנכה בשל ביצוע עבודות כפיה בין השנים 42 עד 44, בבולגריה. אם כן, שני העוררים היו בתנאי נרדפות קשים, במשך תקופה ממושכת, בתחילת שנות העשרים לחייהם. לפיכך, ולאור האמור לעיל, רבע מאחוזי הנכות אשר יקבעו בגין הפגימה לעוררים אלו יזקפו על חשבון הרדיפות. 35. מוסיף וטוען דר' הלפרין כי גם לחרדה או לדיכאון כרוני יש השפעה על התפתחות האוסטיאופורוזיס. לגישת דר' הלפרין, עולה ממחקרים שונים, לרבות הסקר של מכון ברוקדייל, כי נמצאה שכיחות גבוהה עד פי חמישה של אוסטיאופורוזיס בקרב ניצולי שואה בגיל 75 וההתאמה בין השכיחות הגבוהה של קיום אוסטיאופורוזיס בקרב ניצולי שואה מבוגרים לבין מבוגרים שלא חוו את אירועי השואה, מלמדת כי גם דיכאון כרוני או חרדה, משפיעים על התפתחות האוסטיאופורוזיס. דר' הלפרין מוסיף ומסתמך על מעקב פרוספקטיבי שנערך בנורבגיה על קבוצה של 21,000 גברים ונשים, ממנו עולה כי נשים שדיווחו על דיכאון סבלו משברים אוסטיאופורוטיים פי שלשה מנשים שלא דווחו על דיכאון. דר' הלפרין סבור כי ההסבר לכך נעוץ בעובדה שדיכאון כרוני מפעיל את המערכת הנוירואנדוקרינית, גורם להפרשת הורמונים הגורמים לפגיעה בעצם. דר' מאיר לא מקבל גישה זו, אשר אין לה תימוכין בספרות הרפואית בכלל ובספרו של האריסון בפרט וגם דר' פריימן נוטה שלא לקבל גישה זו, למעט האפשרות כי מאחר ופעילות גופנית חשובה לבניית העצם ויכולה להעלות את צפיפות העצם, ייתכן כי במצבי דיכאון התנועתיות של האדם קטנה יותר, הפעילות הגופנית מועטה יותר וזה אולי הקשר בין הדיכאון הכרוני לבין האוסטיאופורוזיס. 36. לא נוכל לקבל את טענתו של דר' הלפרין. דיכאון או חרדה לא הוכרו בספרות כגורמים להתפתחות אוסטיאופורוזיס, הסברו של דר' הלפרין דחוק וגם דר' פריימן, כפי שהובהר לעיל, נוטה שלא לקבל גישת דר' הלפרין בנקודה זו. 37. סוף דבר, עררו של העורר 33 נדחה בהעדר הוכחה לקיום אוסטיאופורוזיס; ערריהם של העוררים 30 ו- 31 מתקבלים בחלקם, כך שרבע מאחוזי הנכות שיקבעו בגין הפגימה יזקפו על חשבון הרדיפות. קבוצה שלישית - קיום אוסטיאופורוזיס גם בערכי T גבוהים ממינוס 2.5 38. קבוצה זו כוללת את העוררים 3, 4, 34-38, 65. 39. דר' הלפרין סבור כי גם שבר פרגילי (FRAGILE), היינו שבר מטראומה קלה כגון נפילה מעמידה או מגובה נמוך מכך, מגדיר את האדם כסובל מאוסטיאופורוזיס, גם כאשר בדיקות צפיפות העצם מלמדות על ערכי T גבוהים ממינוס 2.5. דר' הלפרין נסמך גם על האמור בספרו של האריסון. דר' מאיר אינו שולל לחלוטין גישה זו, אך לטעמו הדבר נכון רק במקרה של שברים מרובים כתוצאה מנפילה רגילה ויש גם רלוונטיות למיקומו של השבר. אין ספק כי גם שברים יכולים ללמד על קיום אוסטיאופורוזיס, כך גורס גם דר' פריימן והדבר נאמר במפורש ב - HARISON, אך יש לבחון כל מקרה לגופו. 40. העוררת 3, ילידת 26, שהתה בשנת 44 באושוויץ. ממסמכי מכון מור משנת 05' עולה כי ערכי ה- T הם 2.4-. דר' הלפרין ציין בחוות דעתו כי ערך ה- T באמה הוא 3.0-, אך לא מצאנו לכך תימוכין בחומר שבפנינו. אמנם, במסמך משנת 89' מצוין כי היא סובלת מאוסטיאופורוזיס, אך לא מצאנו כל בדיקה עליה נסמכת קביעה זו. לאחר הדיון הומצאו מסמכים רפואיים נוספים לגבי העוררת, מהם עולה כלהלן: בשנת 93' עברה "ניתוח להחלפה מלאה של פרק ירך ימין, עקב שבר תת ראשי של הירך, שטופל שמרנית והתפתחות AVN (AVASCULAR NECROSIS) למרות איחוי בעמדה טובה". מצילום שנערך בשנת 05' עולים "שינויים ניווניים דיסקוגנים בינוניים בין רב גופי החוליות. הנמכה בלוחית עליונה של גוף חוליה L3 קרוב לודאי עקב שבר קומפרסי". שבר קומפרסי (שבר דחיסה: COMPRESSION FRACTURE) הוא אכן שבר שעשוי ללמד על קיום אוסטיאופורוזיס ועל כן יש לכלול עוררת זו בקבוצה הראשונה, היינו הקבוצה הסובלת מאוסטיאופורוזיס וכל שקבענו לעניין חלקיות ההכרה בקבוצה זו, נכון גם לגבי עוררת זו. היינו, הערר מתקבל בחלקו, כך ששליש מאחוזי הנכות שיקבעו בגין פגימת האוסטיאופורוזיס, יזקפו על חשבון הרדיפות. 41. העוררת 4: ילידת 33', מוכרת בשל חיי סתר בבודפשט. ערך T בצוואר הירך הוא 2.59-, אולם דר' מאיר טוען כי הדבר נובע מהאנטומיה של צוואר הירך ואין בכך כדי ללמד על אוסטיאופורוזיס, כששאר הערכים גבוהים מ- 2.5-. לאחר עיון בכל המסמכים וערכי T גבוהים משמעותית בשאר האזורים, לרבות בעמוד השדרה ובאמה, אין לומר כי העוררת סובלת מאוסטיאופורוזיס. 42. העוררת 34: ילידת 26', שהתה באושוויץ. ערך T 2.28-. מהמסמכים הרפואיים עולה כי שברה את צוואר הירך כתוצאה מנפילה רגילה ב- 04' והופנתה לטיפול באוסטיאופורוזיס. השבר מלמד על קיום אוסטיאופורוזיס ועל כן יש לכלול עוררת זו בקבוצה הראשונה, היינו הקבוצה הסובלת מאוסטיאופורוזיס וכל שקבענו לעניין חלקיות ההכרה בקבוצה זו, נכון גם לגבי עוררת זו. היינו, הערר מתקבל בחלקו, כך ששליש מאחוזי הנכות שיקבעו בגין פגימת האוסטיאופורוזיס, יזקפו על חשבון הרדיפות. 43. העוררת 35: ילידת 36', שהתה בטרזינשטאט. ערך T בצוואר הירך 2.51-, כששאר הערכים גבוהים משמעותית מ- 2.5-. לאחר עיון בכל המסמכים וערכי T גבוהים בעמוד השדרה ובאמה, אין לומר כי העוררת סובלת מאוסטיאופורוזיס. 44. העוררת 36: ילידת 31', שהתה בגטו בודפשט. ערך T 1.9-. מהמסמכים הרפואיים, לרבות אלו שהומצאו לאחר הדיון, עולה כי בשנת 89' אובחן שבר תת ראשי של פרק ירך שמאל, עקב נפילה. עברה ניתוח לקיבוע עם ברגים, שהוצאו לאחר 10 שנים, כעולה מהתזכיר הרפואי מפברואר 05'. תזכיר זה מציין שינויים ניווניים וצפיפות עצם נמוכה, על פי צילום גב תחתון ואגן מנובמבר 04', אך לא ציין ערכי T. לאחר עיון בכל המסמכים, חרף ערכי T שנמדדו, ולאור מיקום השבר בירך, הוא שבר אוסטיאופורוטי אופייני ועדות העוררת לגבי נסיבות השבר, כתוצאה מנפילה רגילה, נראה כי העוררת סובלת מאוסטיאופורוזיס. לפיכך, הערר מתקבל בחלקו, כך ששליש מאחוזי הנכות שיקבעו בגין פגימת האוסטיאופורוזיס, יזקפו על חשבון הרדיפות. 45. העורר 37: יליד 25', מוכר כנרדף בשל שהות בגטו לודג' ובמחנות עבודה משנת 40'. ערך T 2.3-. מהמסמכים הרפואיים, לרבות אלו שהומצאו לאחר הדיון, עולה כי בשנת 04' נפל ושבר את כתף שמאל. לטענת דר' מאיר, שבר בכתף אינו מלמד כלל וכלל על קיום אוסטיאופורוזיס. טענת דר' מאיר מקובלת עלינו ומתיישבת עם הנוהג הרפואי. לפיכך ולאור ערכי T, לא ניתן לקבוע כי העורר סובל מאוסטיאופורוזיס. 46. העוררת 38: ילידת 28', שהתה באושוויץ. לפי מסמכי קופת החולים, סובלת מאוסטיאופורוזיס משנת 85', כשלטענת דר' הלפרין ערכי ה- T הם 2.3-. לא הוצגו בפנינו מסמכים כלשהם התומכים בנטען ע"י דר' הלפרין, גם לא במסמכים שהוגשו לנו לאחר הדיון. לגבי הטענה כי בשנת 01' סבלה משבר, הוצג בפנינו, לאחר הדיון, מכתב שחרור מיום 7.5.01 מבית החולים סורוקה. דר' מאיר מוסיף וטוען כי צפיפות העצם הנמוכה נובעת גם מרמה גבוהה של PTH ומחלת הלוקמיה ממנה סובלת העוררת. שני גורמים אלו הם גורמים נרכשים שאינם קשורים לאירועי השואה. אין די בחומר שבפנינו כדי ללמד על קיום אוסטיאופורוזיס ומן הראוי להמציא בדיקת צפיפות עצם עדכנית. לפיכך, הערר נדחה, אולם העוררת רשאית לשוב ולפנות למשיבה, עת תהא ברשותה בדיקת צפיפות עצם עדכנית, שיהא בה כדי לתמוך בטענה בדבר קיום אוסטיאופורוזיס. 47. העוררת 65: ילידת 41', מוכרת כנרדפת בשל היותה בגטו בוצאץ בפולין. לטענת דר' הלפרין היא סובלת מאוסטיאופורוזיס, אולם עיון בבדיקות צפיפות העצם, הן מ- 04' (שם צוין מפורשות שאינה סובלת מאוסטיאופורוזיס) והן מנובמבר 05', מלמד כי העוררת אינה סובלת מאוסטיאופורוזיס (ערך T באזור האמה 2.48-). לפיכך הערר נדחה. קבוצה רביעית - בריחה לרוסיה 48. קבוצה זו כוללת את העוררים 43 - 57, 67-71 . העוררים בקבוצה זו סובלים מאוסטיאופורוזיס (לגבי העוררת 48, הומצאו מסמכים לאחר הדיון המלמדים על קיום אוסטיאופורוזיס, ערכי T של 3.5-). לגישת המשיבה, גם תנאי המחיה בפולין לא היו משופרים ולפיכך אין בעצם הנרדפות כתוצאה מהבריחה לרוסיה כדי לשנות מהותית את הרגלי התזונה ולכן, כאשר מי שברח לרוסיה לא שהה שם בתנאים חריגים של שלילת חופש כגון שהייה במחנות וכדומה, אין לקשור בין עצם הנרדפות לבין פגימת האוסטיאופורוזיס. 49. לא נוכל לקבל את עמדת המשיבה. בוע 2266/02 הלנברג ואח' נ' הרשות המוסמכת, הכרנו בנזק שנגרם לאחר תום הבריחה, אם הסיבה שגרמה לנזק הייתה בגדר ציפיותם של השלטונות הנאצים. ברור בעליל כי מי שנמלט ממקום מושבו לארץ לא נודעת, שאינה מקבלת אותו בזרועות פתוחות, בה נגזר עליו לשאת נדודים ולעיתים הגליה למקומות מרוחקים, ללא קורת גג קבועה, פרנסה ומקורות מחיה ומזון יציבים, מצבו רע בהרבה מרעהו שנותר במקום מושבו, גם בתנאי המלחמה הקשים (בניגוד לרב מקרי הגירוש ברומניה ובבולגריה, שם בדרך כלל המתינה קהילה יהודית תומכת ומסייעת, במקום אליו בוצע הגירוש). היטיב לבטא זאת העורר 53: "כשאדם מגיע למקום חדש לא מרצונו החופשי, גם אם הוא בתנאי מעצר, הוא במצב נחות מאד ביחס לאוכלוסייה הותיקה...המצב שלנו יחסית לאוכלוסייה המקומית היה מאד גרוע. המצב של האוכלוסייה המקומית היה רע, אבל שלנו היה גרוע פי כמה וכמה. לא הייתה תקופת הסתגלות. ..לאוכלוסייה המקומית היו אדמות ופרות למשל ולנו לא היה כלום. ..לנו לא היה מה לאכול ולא היה לנו כסף לקנות תרופות" (עמוד 25 לפרוטוקול הדיון). 50. לפיכך, תנאי המחיה הקשים והעדר המזון הסדיר היו בהחלט בגדר צפייתם של השלטונות הנאצים ועל כן, יש להכיר בפגיעת האוסטיאופורוזיס לגבי עוררים אלו כקשורה לאירועי השואה. והדין החל על הקבוצה הראשונה, חל גם עליהם. 51. סוף דבר, העררים של עוררים 8-29, 41, 58-64 ו- 66, נדחים לגבי שיעור ההכרה: 1/3 מאחוזי הנכות שיקבעו בגין פגימת האוסטיאופורוזיס יזקפו על חשבון הרדיפות. הערר של העוררת 20 נדחה גם לגבי מועד תחילת תשלום התגמול; העררים של עוררים 1-3, 5-7, 32, 34, 36, 39, 40, 42-57, 67-71 מתקבלים בחלקם: 1/3 מאחוזי הנכות שיקבעו בגין פגימת האוסטיאופורוזיס יזקפו על חשבון הרדיפות. עררו של העורר 40 נדחה על פגימות נוספות; הערר של העוררת 41 מתקבל בחלקו: ½ מאחוזי הנכות שיקבעו בגין פגימת האוסטיאופורוזיס יזקפו על חשבון הרדיפות; העררים של עוררים 4, 33, 35, 37, 38, 65 נדחים; העררים של עוררים 30 ו- 31 מתקבלים בחלקם: רבע מאחוזי הנכות שיקבעו בגין פגימת האוסטיאופורוזיס יזקפו על חשבון הרדיפות. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 30 יום מעת קבלת ההחלטה, בשאלה משפטית בלבד.רפואהניצולי שואה