התובע טען, כי הינו הבעלים של דירה בת 4 חדרים בקומה שלישית של בית הנמצא ברח' מול 5, בנתניה, חלקה 649 בגוש 8267 (להלן: "הדירה"). ביום 12.1.87, כך ציין, נערך ונחתם חוזה שכירות בינו לבין הנתבעים, לפיו הושכרה להם הדירה (להלן: "חוזה השכירות"). תקופת השכירות אשר נקבעה בחוזה השכירות היתה לשנתיים, החל מיום 31.3.87 ועד ליום 30.3.89 וניתנה בו לשוכרים אופציה להאריך את תקופת השכירות לשנה נוספת, עד ליום 30.3.90. התובע הוסיף, כי השוכרים, הם הנתבעים, הודיעו על מימוש האופציה, אולם אף שתקופת השכירות הסתיימה ביום 30.3.90, מסרבים הם לפנות הדירה ואף חדלו לשלם דמי שכירות. על פי חוזה השכירות, ציין, נקבע, כי פיגור בפינוי הדירה ייזכה את המשכיר בתשלום פיצוי קבוע ומוסכם מראש בסך בשקלים השווה ל-15 דולר; עד ליום הגשת התביעה חלפו 270 ימי איחור בפינוי המושכר, וסכום הפיצוי המגיע לו, לטענתו, מסתכם בסך של 4,050 דולר. התובע עתר לחיוב הנתבעים בפינוי הדירה ובתשלום הסך של 8,221 ש"ח, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הנתבעים עתרו בהגנתם לדחיית התביעה. לטענתם, התובע היה מיוצג בישראל על ידי אדם בשם צבי בר-זוהר, על פי ייפוי-כוח קונסולרי כללי מיום 15.4.86 (להלן: "בר-זוהר"). ביום 17.12.86 הוסכם בינם לבין בר-זוהר, כי ירכשו קוטג' שעמדה לבנות חברה שבשליטתו ושמה "בר-זוהר חברה להשקעות ופיתוח בע"מ". בין הנתבעים לבין בר-זוהר, כך ציינו, הוסכם, כי הנתבעים ימסרו לבר-זוהר את דירתם שלהם כתשלום סך של 80,000 דולר, על חשבון רכישת הקוטג', והיתרה עבור רכישת הקוטג' תשולם לבר-זוהר באמצעות עבודות שיבצע עבורו הנתבע 1. להבטחת זכויותיהם הציע להם בר-זוהר, כי יגורו עד לסיום בניית הקוטג', בדירת התובע ברח' מול 5, היינו, בדירה, ללא כל תמורה, בציינו בפניהם, כי נתונה לו מלוא הזכות להתחייב כך, שכן הדירה, למעשה, שייכת לו, והתובע אינו אלא "איש קש". להבטחת כספם של הנתבעים סוכם, כי בר-זוהר ירשום משכנתא לטובתם על אותה דירה, ומשכנתא זו אמנם נרשמה. בהמשך, כך הוסיפו וטענו הנתבעים, הכין בר-זוהר חוזה שכירות לגבי הדירה ובו עוגנו זכויותיהם של הנתבעים לגור בדירה במשך שנתיים בתוספת שנת "אופציה". קיימת היתה באותה עת התחייבותו של בר-זוהר לנתבעים, כי זכות מגוריהם בדירה לא תפקע עד אשר תסתיים בניית הקוטג'. "חוזה השכירות" שחתם בר-זוהר כמיופה-כוחו של התובע, עם הנתבעים, והמשמש בסיס לתביעת התובע, הינו חוזה למראית עין בלבד, כך ציינו הנתבעים, שכן זהו חוזה שהכין בר-זוהר, משיקוליו שלו, אין הוא משקף את העיסקה האמיתית שנערכה וסוכמה בין הצדדים, והינו בטל. הנתבעים ציינו, כי לא שילמו משך השנים שהתגוררו בדירה אף לא פרוטה אחת על חשבון "דמי השכירות", בהם התחייבו כביכול ב"חוזה השכירות", ואם קיבל התובע דמי שכירות כלשהם, דבר שאינו ידוע כלל לנתבעים, הרי מדובר על כספיו של בר-זוהר ולנתבעים אין כל עניין בכך. עוד טענו הנתבעים, כי בפועל לא החלו בר-זוהר ו/או החברה שבשליטתו בבניית הקוטג' כלל. בינתיים, חברה אחרת רכשה את זכויות הבנייה באותו אתר. לאור זאת, עומדת לנתבעים זכותם למגורים בדירה, ללא תמורה. זה כבר, כך טענו, קמה להם הזכות לממש את המשכנתא הרשומה על הדירה, אלא שהם טרם עשו זאת בתקווה שיצליחו להיפרע מבר-זוהר בלא שהתובע יאבד דירתו. הנתבעים ציינו, כי על מנת להקטין נזקם רכשו בינתיים קוטג' אחר שבנייתו טרם הסתיימה, ועם קבלת החזקה בו יהיו מוכנים לפנות הדירה, תוך שהוסיפו, שאם לא יעלה בידם להיפרע מבר-זוהר, שאת ביתם הישן נטל בערך של 80,000 דולר, ובית חדש לא בנה להם, יאלצו לממש את המשכנתא ולמכור את דירת התובע. אם חרג בר-זוהר מהוראותיו של התובע, טענו, הרי על התובע להלין על עצמו, על שנתן ביד בר-זוהר ייפוי-כוח קונסולרי כללי, אולם אין לו, לתובע, כל עילת תביעה כנגדם. בנסיבות אלו ציינו הנתבעים, יש לדחות התביעה שהוגשה נגדם. עיינתי בכתבי הטענות, במוצגים שהוגשו, שמעתי עדויות הצדדים ועיינתי בסיכומי הצדדים בכתב. מחומר הראיות עולה, כי התובע, מר בן ציון אקרמן, אשר התגורר בחו"ל, היה מיוצג בישראל בתקופה הרלוונטית לתביעה זו על ידי אדם בשם צבי בר-זוהר, על פי ייפוי-כוח קונסולרי כללי מיום 15.4.86. ביד בר-זוהר היה ייפוי-כוח קונסולרי כללי ובלתי מסוייג מטעם התובע. בתאריך 17.12.86 נחתם בין הנתבעים לבין בר-זוהר זיכרון דברים, לפיו קנו הנתבעים מבר-זוהר ו/או מחברה בשליטתו קוטג' (להלן: "הקוטג'"). הוסכם בין הנתבעים לבין בר-זוהר, כי הנתבעים ימסרו לבר-זוהר, כחלק מתמורת הקוטג' את דירת מגוריהם כתשלום של 80,000 דולר, ויתרת מחיר הקוטג' תשולם באמצעות עבודות שיבצע נתבע 1 עבור בר-זוהר בפרויקט. עולה עוד, כי הוסכם בין בר-זוהר לבין הנתבעים כי בר-זוהר ידאג למתן ביטחונות לנתבעים עבור כספם, היינו, אותו תשלום של 80,000 דולר שבוצע באמצעות מסירת דירת מגוריהם לבר-זוהר כחלק מתמורת הקוטג'. כן הוסכם, כי בר-זוהר ידאג לנתבעים למקום מגורים, שבו יגורו ללא תמורה כספית כלשהי עד למסירת הקוטג' הגמור לידיהם, שהרי העבירו הם כחלק מתמורת הקוטג' את דירתם שלהם לבר-זוהר. בטרם חתימת זיכרון הדברים בין בר-זוהר לבין הנתבעים, ובמהלך המשא ומתן ביניהם, הציע בר-זוהר לנתבעים באמצעות ייפוי הכוח הקונסולרי הכללי מהתובע שהיה בידו, כי יגורו בדירת התובע ללא תשלום כל תמורה עד אשר יהיה הקוטג' מוכן ויימסר להם. בר-זוהר הסביר לנתבעים, כי זכותו המלאה להתחייב לכך שיגורו בדירת התובע ללא כל תמורה עד אשר יהיה הקוטג' מוכן, והציג בפניהם אותו ייפוי-כוח קונסולרי כללי מהתובע המצוי בידו והמייפה כוחו לפעול בשם התובע. בר-זוהר אף הבטיח זכויות הנתבעים, באופן שבאמצעות ייפוי הכוח הקונסולרי הכללי שהיה בידו מהתובע, מישכן את דירת התובע לטובת הנתבעים, וזאת, לצורך הבטחת זכויותיהם והתשלומים ששילמו. הנתבעים, בהסתמכם על ייפוי הכוח הקונסולרי הכללי שהוצג בפניהם, נתנו אמון בדברי בר-זוהר ובמעשיו והתקשרו עימו, ו/או עם החברה בשליטתו, בעיסקת רכישת הקוטג'. דירת התובע אכן מושכנה על ידי בר-זוהר לטובת הנתבעים, להבטחת זכויותיהם וכספם, ומשכנתא נרשמה כדין. בהמשך, לאחר שהנתבעים כבר עברו והתגוררו בדירה על פי התחייבותו של בר-זוהר להם, לפיה יוכלו להתגורר בדירה ללא הגבלה של זמן וללא תמורה עד אשר הקוטג' יהיה מוכן, ביקש בר-זוהר מהנתבעים לחתום על חוזה שכירות הנוגע לדירה, שבה כבר התגוררו כאמור, בציינו לפניהם שלמעשה הם, הנתבעים, לא יצטרכו לשלם דמי שכירות כלשהם עבור מגוריהם בדירה, ושמגוריהם בדירה ללא תמורה, בהתאם למוסכם, יהיו עד אשר תסתיים בניית הקוטג', וזה יימסר לידיהם. הם מתבקשים לחתום על חוזה שכירות זה רק כדי להבהיר את היחסים בין בר-זוהר לבין התובע, שכן הוא, בר-זוהר, משלם "דמי שכירות" לתובע במסגרת התחשבנות בינו לבין התובע, ועל מנת שהתובע ידע שאותו סכום הנקוב בחוזה השכירות מקובל בשוק באותו זמן. הנתבעים, אשר ידעו היטב את זכויותיהם, והיו ערים לכך כי הוסכם בינם לבר-זוהר שניתנת להם רשות להתגורר בדירה ללא תמורה וללא הגבלת זמן עד למסירת הקוטג' לידיהם (ואף נרשמה משכנתא לזכותם על הדירה), תהו בפני בר-זוהר מדוע עליהם לחתום על חוזה שכירות. בר-זוהר הסביר להם כי מדובר בחוזה שכירות שנכרת למראית עין בלבד, המסדיר ומבהיר, כאמור, יחסיו שלו עם התובע. בקבלם הסבריו אלו של בר-זוהר, נעתרו הנתבעים לבקשתו וחתמו על חוזה שכירות, ביום 12.1.87, כאשר = 280 = ברור היה לצדדים כולם כי חוזה שכירות זה הינו פיקטיבי לחלוטין, ואינו משקף את המצב האמיתי המוסכם והמחייב את הצדדים. תביעת התובע בתיק זה שלפניי מתבססת, למעשה, על חוזה שכירות זה מיום 12.1.87, אשר נחתם על ידי הנתבעים ועל ידי בר-זוהר, כמיופה כוחו של התובע לפי ייפוי-כוח קונסולרי כללי שהיה תקף באותה עת. אין חולק, כי התובע הפקיד בידי בר-זוהר ייפוי-כוח קונסולרי כללי בקשר לדירה, ומכאן, כי בר-זוהר היה מיופה כוחו של התובע ושלוחו, כשכל מעשיו ופעולותיו של בר-זוהר חייבו את שולחו - התובע. בר-זוהר אכן פעל כמיופה כוח של התובע, על פי ייפוי הכוח הקונסולרי הכללי שהפקיד בידיו התובע לעניין הדירה. הוא רשם את הדירה באמצעות ייפוי הכוח הקונסולרי הכללי שהפקיד בידו התובע, על שמו של התובע, ואף מישכן את דירת התובע לטובת הנתבעים, להבטחת זכויותיהם, כולל כספם ברכישת הקוטג', ובאמצעות ייפוי-כוח זה אף התחייב ואיפשר לנתבעים להיכנס ולהתגורר בדירה ללא תמורה עד למסירת הקוטג' לידיהם. לאחר שהתגוררו בדירה, באמצעות ייפוי-כוח זה, אף נחתם על ידי בר-זוהר חוזה שכירות עם הנתבעים. צודקים הנתבעים בטענתם, לפיה התובע עצמו מבסס תביעתו על חוזה השכירות אשר נחתם על ידי בר-זוהר כמיופה כוחו, שכן מציין התובע בסעיף 2 לתביעתו כי ב-"12.1.87 נערך ונחתם בנתניה הסכם בין התובע לבין הנתבעים לפיו השכיר התובע לנתבעים את הדירה. העתק ההסכם מצורף לכתב התביעה כנספח א'". מכאן, כי התובע עצמו, בנוסף לייפוי הכוח הקונסולרי הכללי בכתב שמסר לבר-זוהר, אף ראה את בר-זוהר כשלוחו, גם לעניין חוזה השכירות ולכל עניין אחר, וככזה, מעשיו של בר-זוהר מחייבים את התובע. עולה ברורות, כי בר-זוהר הציג בפני הנתבעים את ייפוי הכוח הקונסולרי הכללי שניתן לו על ידי התובע, הציג עצמו כבעל סמכות לפעול בשם התובע לכל עניין, והנתבעים אכן האמינו לבר-זוהר כי מורשה הוא להתחייב ולפעול בשם התובע בהסתמכו על ייפוי הכוח הקונסולרי הכללי, שהיה בידו ושהוצג בפניהם. בר-זוהר עצמו בישיבה מיום 5.5.92 (עמ' 6 שורה 5 ואילך) ציין: "נכון שמשפחת לטין (הם הנתבעים - א' ט') לא הכירה אף פעם את מר אקרמן (הוא התובע - א' ט'). אני הייתי הנציג של מר אקרמן. היה לי יפוי כח ממנו. לשאלתך אם אני גם רשמתי משכנתא על הדירה של אקרמן כדי להבטיח ללטין את ה-80,000 דולר שכבר קיבלתי ממנו ע"ח הקוטג', אני משיב שזה נכון. רשמתי משכנתא על הדירה של אקרמן כפי שאתה מציין, אבל לא זוכר אם היתה משכנתא או הערת אזהרה כי העו"ד עשה את זה. אם אתה מראה לי הסכם מישכון אז אני נזכר שרשמתי משכנתא על הדירה של אקרמן לזכות משפחת לטין כדי להבטיח את הכספים שהם = 281 = שילמו. אם רשום תאריך בהסכם המישכון אז התאריך שרשום הוא נכון. נתתי ללטין את הדירה של אקרמן לגור בה עד שאגמור לבנות את הקוטג'". הנתבעים ציינו בעדותם הראשית כדלקמן: "לחיזוק טענותיו הציג בפנינו בר-זוהר יפוי כח כללי החתום בידי אותו אקרמן, ואנו קיבלנו את דבריו באמון, לכך התווספה העובדה שגם הבעלים הרשום, דירות רינת בע"מ, נתנה יום קודם לכן הסכמתה בכתב לביצוע רישום הערת האזהרה על המשכנתא". עולה ברורות, כי הצדדים לחוזה השכירות הינם התובע באמצעות בר-זוהר מחד-גיסא, והנתבעים מאידך גיסא. את תוקפו ומהותו של חוזה שכירות זה יש לבחון על פי כוונותיהם ומעשיהם של צדדים אלו בלבד לעיסקה. מכאן, לשאלה מהו תוקפו, מהותו ומשמעותו של חוזה השכירות. האם חוזה שכירות זה תקף, כטענת התובע, או שמדובר בחוזה שנכרת למראית עין בלבד והינו בטל, כטענת הנתבעים. סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע כדלקמן: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל". לצורך הסקת קיומו של חוזה שנכרת למראית עין בלבד, יש להתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים. השאלה, מה היתה כוונתם בעת כריתת ההסכם, הינה שאלה שבעובדה, הנלמדת ממכלול נסיבותיו של המקרה. בא-כוח הנתבעים בסיכומיו, הביא דברי כבוד הנשיא, השופט מ' שמגר, בע"א 53/86 [1], בעמ' 630, היפים לענייננו: "הדין מורה כי במקרה זה, שבו חזות פני הדברים אינה משקפת את רצונם האמיתי של הצדדים, יינתן תוקף לאותו רצון אמיתי, ולכן נקבע, כי ההסכם שהצדדים אינם מעוניינים בו, ואשר ערכו אותו אך למראית עין - הוא בטל. בכך מקיים הדין את רצונם של הצדדים אשר מבקשים שלא לתת רוח חיים באות המתה שערכו ביניהם מטעמים השמורים עמם". מנסיבותיו של המקרה שלפניי ומהתחקות אחרי כוונתם האמיתית של הצדדים הנלמדת ממכלול השתלשלות האירועים בענייננו, עולה ברורות, כי חוזה השכירות שנחתם על ידי הנתבעים והתובע, באמצעות מיופה-כוחו בר-זוהר, הינו חוזה שנכרת למראית עין בלבד והוא בטל. חוזה שכירות זה נערך ונחתם לאחר שכבר התגוררו הנתבעים בדירה על פי = 282 = התחייבותו של בר-זוהר כמיופה-כוחו של התובע. בר-זוהר, מיופה-כוחו של התובע, על פי יפוי הכוח הקונסולרי הכללי, התחייב לפני הנתבעים, כי יוכלו להתגורר בדירה ללא תמורה וללא הגבלת זמן עד אשר הקוטג' יהיה מוכן ויימסר לידם. מטעם התביעה הופיע עד אחד בלבד, הוא בר-זוהר. תצהיר עדות ראשית של התובע עצמו מר אקרמן שהוגש מטעם התביעה - נמחק, כך שפרט לעדותו של מר בר-זוהר לא הובאה עדות אחרת כלשהי, לא של התובע ולא של עד אחר כלשהו. מר בר-זוהר, אשר רק עדותו שלו הובאה מטעם התביעה, ציין במפורש בפרוטוקול ישיבת יום 5.5.92 (עמ' 5 שורות 13-24) כדלקמן: מאחר והנתבעים למעשה מכרו את הדירה שלהם ואני קיבלתי את התמורה עבור המכירה של הדירה שלהם ישירות מהקונה שאני הבאתי כפי שסיכמנו, אז אני התחייבתי לתת להם דירה שהם יגורו בה עד שהקוטג' יהיה מוכן או שהתחייבתי לשלם להם את דמי השכירות החודשיים לדירה שהם ימצאו ויגורו בה בשכירות עד שהקוטג' יהיה מוכן. אני בסופו של דבר מסרתי להם דירה שהיא דירתו של אדם בשם בן ציון אקרמן ומסרתי אותה להם כדי שיגורו בה בשכירות חודשית, עד שהקוטג' יהיה מוכן ואני התחייבתי לכך שמשפ' לטין תגור בדירה של בן ציון אקרמן עד שהקוטג' שעמדו לרכוש ממני יהיה מוכן והם לא יצטרכו לשלם דמי שכירות עבור מגוריהם בדירה הזו של משפ' אקרמן שאני נתתי להם לגור בה, אלא כל החבות בגין דירה זו של אקרמן היתה מוטלת עלי וזאת עד לתקופה שהם יכנסו לגור בקוטג'". ובהמשך מציין בר-זוהר (בשורה 25): "אני אישית נתתי ללטין את המפתחות של הדירה הזו של משפחת אקרמן כי היה לי יפוי כח בקשר לדירה". הנתבעים 1 ו-2 העידו במפורש, כי בר-זוהר התחייב בפניהם שהם יגורו בדירה ללא תמורה עד שיקבלו הקוטג' שרכשו אצלו. עדותם של הנתבעים המהימנה עליי ללא כל סייג, עולה בקנה אחד עם עדות בר-זוהר שהיה עד התביעה היחיד. הוברר עוד, כי רק לאחר שהנתבעים כבר עברו להתגורר בדירה, בהתאם להתחייבותו של בר-זוהר וסיכום הדברים עימו, פנה אליהם בר-זוהר על מנת שיחתמו על חוזה השכירות, וכאשר שאלו האחרונים, שידעו היטב שניתנה להם על ידי בר-זוהר, כשלוחו של התובע, רשות להתגורר בדירה ללא תמורה וללא הגבלת זמן, מדוע עליהם לחתום על חוזה שכירות, הסביר להם בר-זוהר שחוזה שכירות זה נועד אך ורק כדי להבהיר את היחסים הכספיים שבינו לבין התובע אקרמן, על מנת שהתובע יידע שדמי השכירות המקובלים בשוק באותו זמן הם כפי שנרשם בחוזה השכירות, וכדברי בר-זוהר בעדותו בישיבת יום 5.5.92: = 283 = "דמי השכירות שכתובים בהסכם השכירות שנעשה ביני לבין לטין, הם למעשה לא מעניינים את לטין כי הוא לא צריך לשלם אותם, אלא דמי השכירות האלה הם כדי להבהיר את היחסים ביני לבין אקרמן שידע שהסכום שהוא דמי שכירות מקובל בשוק באותו זמן הוא כמו שכתוב בהסכם השכירות כי את הסכום הזה אני הייתי צריך לשלם לאקרמן ושהוא ידע זאת, היינו שאקרמן היה מודע לזה שהוא מקבל את הסכום כפי שמופיע בהסכם השכירות, אבל ממני הוא מקבל את הסכום הזה ולא ממשפ' לטין כי אותם זה לא מעניין". מכאן, כי הוראות חוזה השכירות מעולם לא יושמו על ידי הצדדים החתומים עליו. חוזה השכירות נחתם לתקופה של שנתיים עם "אופציה" לשנה נוספת, כאשר הנתבעים היו אמורים להודיע בכתב על רצונם לממש האופציה. למעשה, התגוררו ומתגוררים הנתבעים בדירה ללא כל הגבלת זמן עד שהקוטג' יהיה מוכן ויימסר לידיהם, כאשר גם סעיף "האופציה" להארכת תקופת מגוריהם מעבר לשנתיים, היה פיקטיבי, לא היה כל צורך בו ואיש לא פעל לפיו. גם שטר ביטחון, על פי חוזה שכירות זה, שהיה, כביכול, על הנתבעים להפקיד, מעולם לא הופקד, לא נדרש להפקידו, ואיזכורו בחוזה השכירות היה פיקטיבי אף הוא. סיכומו של דבר, קובעת אני, כי חוזה השכירות שנחתם הינו חוזה שנכרת למראית עין בלבד, אינו משקף את כוונתם האמיתית של הצדדים, ובעוד המערכת הגלויה בחוזה השכירות קבעה הסדר מסוים המוסכם על הצדדים, הרי המערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, מבטאת את רצונם האמיתי ואת הסכמתם הממשית של הצדדים בהסדר שסוכם ביניהם, והיא זו המחייבת אותם, והיא זו שביטלה בהסכמה את חוזה השכירות שנכרת למראית עין בלבד. חוזה שכירות זה שערכו הצדדים אינו משקף את רצונם האמיתי. חוזה זה נכרת למראית עין בלבד והינו בטל. העיסקה האמיתית בין הצדדים היתה מתן רשות לנתבעים על ידי התובע באמצעות מר בר-זוהר, מיופה-כוחו על פי ייפוי כוח קונסולרי כללי, להתגורר בדירה ללא תמורה וללא הגבלת זמן עד לגמר בניית הקוטג' ומסירתו. עיסקה אמיתית זו הסתתרה תחת הכסות של חוזה השכירות מיום 12.1.87 שנכרת למראית עין בלבד בין הצדדים, ואשר הינו בטל. תביעת התובע המתבססת על חוזה השכירות מיום 12.1.87 נדחית, תוך שקובעת אני, שחוזה שכירות זה נכרת למראית עין בלבד והינו בטל. מאחר שבניית הקוטג' לא הושלמה עד היום, כפי שעולה ברורות מחומר הראיות, דבר שהצדדים אינם חלוקים עליו, לא פג תוקף הרשות שניתנה לנתבעים להתגורר בדירה ללא כל תמורה עד להשלמת הקוטג' ומסירתו לידיהם. התביעה נדחית. אני מחייבת התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט, כשסכום ההוצאות יישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל. אני מחייבת התובע לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ש"ח, בתוספת מע"מ, כשסכום זה יישא אף הוא ריבית והפרשי הצמדה, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. מסמכיםמשכוןמקרקעיןייפוי כוח