1. זוהי בקשה להורות על השבה חלקית של האגרה ששולמה על ידי המבקשים. 2. המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק בוררות לפי תקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968 (להלן: "תקנות הבוררות"). גזברות בית המשפט המחוזי גבתה בגין בקשה זו אגרה בסך 2,027 ש"ח, כפי שהיה נהוג באותו זמן, לגבי פריט 3(ב) לתוספת הראשונה לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: "התוספת הראשונה"), שנוסחו: "3. הגשת תביעה בבית המשפט המחוזי: (ב) בכל תביעה אחרת, למעט הליך שפריט 8 חל עליו - 2,027 ש"ח" 3. טוענים המבקשים, כי הגזברות שגתה בגבותה אגרה בהתאם לפריט 3(ב) לתוספת הראשונה, באשר היה עליה לגבות אגרה בסך 340 ש"ח לפי פריט 13(ב) לתוספת הראשונה בגין הגשת בקשה שאינה פטורה מאגרה. לחילופין, טוענים המבקשים, שיש להחיל על הבקשה את פריט 8 לתוספת הראשונה ולגבות אגרה בסך 670 ש"ח, בגין הגשת הליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף. = 2 = המשיבה מתנגדת לבקשה. לגירסתה, בקשה לביטול פסק בורר הינה בגדר "תביעה אחרת, למעט הליך שפריט 8 חל עליו", ויש להחיל עליה אגרה לפי פריט 3(ב) לתוספת הראשונה. 4. פריט 13(ב) לתוספת הראשונה קובע כדלקמן: "13. הגשת בקשה שאינה פטורה מאגרה על פי התקנות: (א) בבית משפט מחוזי - 340 ש"ח". המבקשים טוענים, כי בקשה לביטול פסק בורר דינה כדין בקשה בדרך המרצה, דהיינו הליך ביניים, ולא כדין תביעה, כטענת המשיבה, ועל כן יש לגבות אגרה לפי פריט 13(ב) לתוספת הראשונה. המבקשים מבססים את טענותיהם על סעיף 23(ב) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), ותקנה 9 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968 (להלן: "תקנות הבוררות"). לטענת המבקשים, קיימת חשיבות לסיווגו של ההליך האם מדובר בבקשה או בתביעה, לצורך קביעת האגרה. המבחן להיותו של הליך "תביעה" או "בקשה" קבוע, לטענתם, בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"), הקובעות הבדלים בדרכי הדיון בשני סוגי ההליכים. לעומתה, טוענת המשיבה, הליך ביטול פסק בורר, בניגוד להליך אישור פסק בורר, אינו הליך טכני בלבד, אלא הליך מורכב ביותר, המצריך זמן שיפוטי יקר, ולפיכך נתפס כהליך נפרד ולא כהליך ביניים במסגרת תובענה קיימת. 5. האגרה הנקבעת על ידי בית המשפט הינה תשלום שנגבה עבור שירות משפטי שנותן בית המשפט לבעלי הדין (ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להב, פד"י כט (2) 505. בע"א 1223/95 (ת"א) שפירא אברהם נ' כהן יוסי, עו"ד ואח', דינים מחוזי כרך כו (5) עמ' 218 נקבע כי - "חובת תשלום האגרה מוטלת על התובע בלבד. הוא זה שפתח הליך, והוא זה שמבקש לעשות שימוש בשירותי המשפט, אשר מעמידה לרשותו המדינה. מן העבר השני נמצאת המדינה, היא אשר מספקת שירותים משפטיים, היא שמשלמת את שכרם של עובדי בית המשפט והשופטים, ונושאת ביתר כל הוצאות המערכת המשפטית במדינה. למול חובת תשלום האגרה המושתת על התובע, עומדת זכותה של המדינה לקבל את דמי האגרה ובמערכת החיובים המצומצמת הזו, המערערים היום צדדים זרים לה". 6. האגרה נקבעת בהתאם לשירות המשפטי המוענק לבעלי הדין. במקרה דנן, השירות המשפטי בו חפצים המבקשים הינו הליך לביטול פסק בוררות. בקשה לביטול פסק בוררות, שלא כמו בקשה לאישורו, הינה הליך המצריך זמן שיפוטי רב, ולצורך קביעת האגרה, ההליך מסווג כ"תביעה אחרת"' לפי פריט 3(ב) לתוספת הראשונה. לפיכך, אין חשיבות לאופן בו מוגש ההליך, אם על דרך של "בקשה" או "תביעה", כי אם לתכליתו ולמהותו של ההליך. לא מן המותר לציין לענין זה, כי "הליך" בתקנה 1 לתקנות האגרות כוללת הן "תביעות" והן "בקשות". לאותו ענין ראה גם דבריה של כב' השופטת ר' שטרנברג אליעז בה"פ (ת"א) 156/97 מדינת ישראל נ' ועד ההורים, תקדין מחוזי, כרך 97 (4(323 שם נקבע כי - "..המדיניות שלא לעודד פניה לערכאות בענייני בוררות הכתיבה בתחום הפיסקלי תשלום אגרה לא מבוטלת על בקשות לביטול פסק בוררות. מדיניות זו אינה מבחינה בין "התנגדות" לבין "ביטול" הפסק. אין זה רצוי לפתוח פתח להגשת בקשות המיועדות למנוע אישור פסק בוררות, ללא תשלום האגרה המחוייבת מתכלית ההליך. פריט 3(ב) לתוספת הראשונה לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987". 7. לא מצאתי, איפוא, להחיל את פריט 13(ב) לתוספת הראשונה. יש עוד לבחון את הטענה החלופית של המבקשים להחיל על המקרה שלהם את פריט 8 לתוספת הראשונה. 8. פריט 8 לתוספת הראשונה קובע כדלקמן: 8. "הגשת הליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף ובאין הוראה מיוחדת לגביו בתוספת: (א) בבית משפט מחוזי "670 ש"ח". תקנה 3 לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: "תקנות האגרות") קובעת מהם ההליכים אשר את שווים רואים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף: "3 (א) הליך שהסעד המבוקש בו הוא צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה, צו אכיפה, תביעה למתן חשבונות שלא בהליך ביניים, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה ממתן החשבונות, פירוק שותפות, פירוק חברה, הכרזת פשיטת רגל, אכיפת פסק בוררות, אכיפת פסק חוץ, קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון בשל רכוש שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה לצרכי ציבור או לטובת הציבור לפי כל דין, פסיקת דמי שכירות בדירה או בבית עסק, מתן צו הנהלת עזבון, חלוקת עזבון, הנהלת רכוש של נעדר, מתן הוראות בקשר לניהול עזבון או לניהול רכושו של נעדר, קטין או פסול דין, שינוי החלטה של פקיד מסדר או ביטולה, הליך בענין הקדש, קובלנה פרטית ועתירת אסירים יראו אותם כהליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף". לטענת המבקשים, בקשה לביטול פסק בורר באה, על דרך הפרשנות, בגדר תקנה 3. לפרשנותם, ניתן לראותה כצו הצהרתי. לחילופין, אכיפה ואי-אכיפה הם שני צדדים לאותו מטבע, ועל כן בקשת ביטול, שהיא התנגדות לאכיפה, צריכה להכלל בהגדרה זו. 9. טוענים המבקשים, כי הסעד "צו הצהרתי" הקבוע בתקנה 3, רחב דיו כדי להחיל בתוכו גם את הליך ביטול פסק בורר. אין לקבל טענה זו. אכן, "...בכל סעד אופרטיבי כלול יסוד של הצהרה "הכמוסה ומובלעת בתוך החיוב" ומעשה בית דין שנטען עקב פסק דין של חיוב אינו קם אלא עקב אותה הצהרה כמוסה" (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית - 1995), בעמ' 172). אלא, שביטול פסק בוררות הינו סעד אופרטיבי, הן על פי מהותו והן על פי ההליך שיש לנקטו כדי לבטל פסק בוררות. כך נאמר בספרה של פרופ' ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, (מהדורה שלישית מורחבת), בעמ' 491: "...בקשה לפס"ד הצהרתי על בירור מסויים שלא היה בוררות ובקשה להצהרה על בטלות החלטת שנתקבלו בו, אין לה מקום בבית הדין, ועל כל פנים לא בדרך של בקשה לפס"ד הצהרתי, הדרך היחידה האפשרית היא בקשת ביטול לפי ס' 24 לחוק הבוררות". 10. לחלופי חלופין, טוענים המבקשים, כי הבקשה לביטול פסק בורר נכנסת בגדרה של תקנה 3, על דרך הפרשנות. ולא היא. תקנה 3 לתקנות האגרה מונה שורה ארוכה של הליכים, ששווי הסעד המבוקש בהם אינו ניתן לביטוי בכסף. זוהי רשימה סגורה, הכוללת, בין היתר, הליך של אכיפת פסק בוררות. עם זאת, מתקין התקנות לא מצא לנכון להכליל את הליך ביטולו בגדר התקנה. המדובר בשני הליכים שונים שונים ונפרדים. שתיקתו של המחוקק היא הנותנת. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה. המבקשים ישלמו הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל. יישוב סכסוכיםבורראגרה