השופט הלוי: "טוב שם משמן טוב", אמר קהלת, "ויום המות מיום הולדו". על-כן ביקשה העותרת, עליזה זמולון מקרית-מוצקין, שהיתה ידועה בציבור כאשתו של אמיל בן שמשון רוזנהיים המנוח, להיקרא אחרי מותו על שם האיש שהיא ראתה את עצמה כאלמנתו. בהתאם לסעיפים 10 ו-15 לחוק השמות, תשט"ז-1956, הודיעה העותרת לשר הפנים ששינתה את שם משפחתה מ"זמולון" ל"רוזנהיים". השר פסל את שינוי השם לפי סעיף 16, בהיותו סבור "שהשם החדש עלול להטעות". לפי בקשת העותרת הוצא צו-על-תנאי נגד שר הפנים ליתן טעם, מדוע לא יירשם שם משפחתה של העותרת כחוק בשם "רוזנהיים". 2. חוק השמות קובע לאמור: סעיף 6. "אשה מקבלת עם נישואיה את שם משפחת אישה,.....". סעיף 10. "בגיר רשאי לשנות שם משפחתו ושמו הפרטי". סעיף 11. "בני-זוג אינם רשאים לשנות שם משפחתם אלא שניהם יחד,..... זולת אם התיר השר שינוי שם של אחד מהם.....". . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . סעיף 15. "..... שינוי שם לפי סעיף 10..... טעון הודעה בכתב לשר". סעיף 16. "השר רשאי לפסול..... שינוי שם לפי סעיף 10..... אם סבור הוא שהשם החדש עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו". . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . סעיף 24. "מי שרואה עצמו נפגע על-ידי החלטה לפי..... סעיף 16 שניתנה על-פי העברת סמכות מן השר, רשאי לפנות אל השר לקבלת הכרעתו הסופית". 3. העותרת פנתה אל השר לקבלת הכרעתו הסופית, וכפי שנאמר בסעיף 3(ב) לתצהיר מטעם המשיב הראשון, החליט השר - "לדחות את הערר, בהיותו סבור שהשם החדש עלול להטעות את הציבור לחשוב שהעותרת היתה נשואה כדין למר אמיל רוזנהיים המנוח." 4. להודעת העותרת לשר הפנים לפי סעיף 10 צורף פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.9.64 (תיק אזרחי 839/64) בענין תביעת העותרת נגד מדינת ישראל, בו נאמר מפי הנשיא-התורן (כבוד השופט ד"ר עציוני), וזה לשונו: "התובעת הגישה תובענה ובה ביקשה פסק-דין הצהרתי המכריז עליה כעל מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח אמיל בן שמשון רוזנהיים ז"ל. אחרי ששמעתי את שני עדי הביעה..... שעשו עלי רושם של עדים מהימנים, ולאחר ששמעתי את התובעת, שגם היא מסרה עדות מהימנה עלי, שוכנעתי כי אכן הוכיחה התובעת שהיתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח. אין לי כל ספק שהחל משנת 1952 התובעת היתה חיה אתו כבעל ואשה לכל דבר, כולל חיי אישות, וחיים אלה נמשכו עד לפטירתו ב-31.5.64. התובעת והמנוח היו ידועים בציבור כבעל ואשה, אם כי לא היו נשואים, ולפי עדותה סירבה הרבנות להכיר בגירושין מבעלה הקודם שנעשו בגרמניה וזו היתה הסיבה לאי-יכלתה להינשא למנוח, אשר נפרד מאשתו הקודמת כדת וכדין. עלי לציין שבתעודת זהות של התובעת נרשמה כגרושה, אם כי הרבנות לא הכירה בגירושין אלה. מהטעמים הנ"ל הנני מחליט להכריז על התובעת כעל מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח אמיל בן שמשון רוזנהיים." על פסק-דין זה לא הוגש ערעור. 5. לשם פירוט העובדות הנזכרות בפסק-הדין הנ"ל יש להוסיף כי העותרת היתה נשואה למר הנס זמולון, שנפרד ממנה בשנת 1952 ברדתו לגרמניה, רכש אזרחות גרמנית והשיג ביום 18.4.55 בבית-משפט גרמני פסק-דין גירושין נגד העותרת, שהוגש לנו לעיון על-ידי מר טרלו, בא-כוח המשיב הראשון. על יסוד פסק-דין זה נרשמה העותרת במרשם התושבים בתור "גרושה", ומר טרלו הצהיר בפנינו כי אינו מסתמך על סעיף 11 לחוק השמות ואין בדעתו להיכנס בשאלת תוקף הגירושין מבחינת המשפט הבינלאומי הפרטי. כמו-כן יש להוסיף כי המנוח אמיל רוזנהיים היה נשוי עם הגב' הלה רות רוזנהיים, שמנישואיהם נולד בנם אלחנן רוזנהיים, המשיב השני, וכי המנוח והגב' הלה רות רוזנהיים התגרשו כדת וכדין בשנת 1958 או 1959. 6. משלושת הטעמים האפשריים לפסילת שינוי שם לפי סעיף 16 - כי השר סבור "שהשם החדש (א) עלול להטעות או (ב) לפגוע בתקנת הציבור או (ג) ברגשותיו" - בחר השר בטעם הראשון. השר לא קבע כי סבור הוא שהשם החדש עלול לפגוע "בתקנת הציבור או ברגשותיו", ולכן אין לנו לדון באפשרויות אלה. השאלה היחידה העומדת לפנינו היא, אם בכל נסיבות הענין יכול היה השר להיות סבור כי השם "רוזנהיים", שבחרה לה העותרת כשם משפחתה החדש, "עלול להטעות". 7. בהחלטתו פירט השר את טיב ההטעיה שהוא מתכוון אליה, באמרו כי השם החדש "עלול להטעות את הציבור לחשוב שהעותרת היתה נשואה כדין למר אמיל רוזנהיים המנוח". ניסוח מסורבל זה הועתק כנראה, בשינוי מסויים, מ-בג"צ 71/65, טובה שטנד נגד שר הפנים, פד"י, כרך יט(1), ע' 01, [1], ב-ע' 502, בו נאמר כי "אין למצוא פסול בהחלטתו של שר הפנים לחכות לתוצאות הטיפול המשפטי ובינתיים לא לאשר את ההודעה על שינוי השם המבוקש, באשר הוא עלול להטעות את הציבור לחשוב שהעותרת כבר נשואה כדת וכדין למר רייכרט, לפני שהשאלה הוכרעה על-ידי בית-הדין המוסמך". המדובר שם בטענת העותרת כי עקב טקס נישואין פרטי היא "נשואה כדין", טענה שהדיון בה היה תלוי ועומד בפני בית-דין רבני, ולא בטענה שהיא "ידועה בציבור" כנשואה. יתר-על-כן, המלים "כבר נשואה כדת וכדין", המתייחסות שם להטעיית הציבור בנוגע למעמדה האישי של העותרת בהווה, הוחלפו כאן במלים "היתה נשואה כדין למנוח", המתייחסות - על-כל-פנים מבחינה לשונית - להטעיית הציבור בנוגע למעמדה האישי של העותרת בעבר. הכוונה היא, כמובן, להטעיית הציבור בנוגע למעמדה האישי של העותרת בהווה - היותה כביכול אלמנת המנוח אמיל רוזנהיים. ואשר למלה "כדין", שהוטעמה לפנינו, נראה לי כי בהקשר דנן המלה מיותרת, בחינת "כל המוסיף גורע". 8. המונח "נשוי", משמעותו: נשוי כדין. ב-ע"פ 291/64, וינברג נגד היועץ המשפטי, פד"י, כרך יט(1), ע' 150, [2], ב-ע' 163, בו נדונה עבירה של ריבוי נישואין, ציינתי את הגדרתו של זקן-השופטים לורד פרקר (PARKER), בענין .‎R . V [RING; (1963), 3 ALL E.R. 561 ,]11 לאמר: "היותו נשוי - שמשמעותו, בהכרח, היותו נשוא כחוק" ("‎.)"BEING MARRIED, WHICH MUST MEAN BEING VALIDLY MARRIED אף לעניננו כך. איש ואשה יכולים להיות "נשואים" או "בלתי-נשואים" זה לזה, והדין, היינו החוק החל על הענין, קובע אם הם נשואים אם לאו. איש ואשה, "הידועים בציבור" בנשואים זה לזה, אינם נשואים: ע"א 384/61, מדינת ישראל נגד פסלר, פד"י, כרך טז, ע' 102, [3]. אכן קבע בית-המשפט המחוזי כי "התובעת והמנוח היו ידועים בציבור כבעל ואשה, אם כי לא היו נשואים". העותרת אינה אלמנתו של המנוח אמיל רוזנהיים, והשאלה האמיתית הכרוכה בהחלטת השר היא אם שינוי שמה ל"רוזנהיים" עלול לגרום לאמונה המוטעית שהיא אמנם אלמנתו. 9. בסעיף 4 לעתירתה שאומת על-ידי העותרת בתצהירה, נאמר בין השאר, כי "המנוח הציג את העותרת בפני כל כאשתו", ובסעיף 5, שאומת כ"נכון לפי מיטב ידיעתה", נאמר כי - "הציבור חשב והכיר את העותרת כאשת המנוח, ועובר ליום זה נחשבת העותרת בעיני ציבור ואנשי מקום מגוריה לאלמנתו של המנוח ופונים אליה בשם 'רוזנהיים', כפי שנהגו תמד." עיקר טיעונה של העותרת ובא-כוחה, מר קלאוזנר, בענין ה"הטעיה" כלול בקטע הבא שבסעיף 11, שאומת גם הוא כ"נכון לפי מיטב ידיעתה" של העותרת, וזה לשונו: "העותרת טוענת כי היא והמנוח היו ידועים כבעל ואשה. כי כציבור מכריה ובאזור מגוריה היתה העותרת ידועה ועובר ליום זה הינה ידועה כנושאת השם 'רוזנהיים', וכי לכן לא עלול הציבור להיות מוטעה בשינוי שמה לרוזנהיים." 10. בטיעון זה יש משום הגיון למראית עין: אם העותרת היתה כבר בעבר ידועה כאשתו של המנוח רוזנהיים ונשאה בפועל את שם משפחתו, מה חידוש ומה שינוי יש בשינוי שמה ה"רשמי"? בחיי יום יום ימשיכו מכריה ויוסיפו אחרים לפנות אליה בשם "רוזנהיים" ולהתייחס אליה כאל אלמנתו של המנוח, ואילו בענינים "רשמיים", בהם תזדקק העותרת לתעודת זהות, יופיע בתעודתה - כמו בספר התושבים - "השם החדש, תוך סגירת השם הקודם בסוגריים" (תקנה 9 לתקנות השמות (הודעות ורישום), תשי"ז- 1956), ולא עוד אלא שרישומה בתור "גרושה" לא יוחלף ב"אלמנה". כיצד עלול איפוא שינו שמה "להטעות" בנוגע למעמדה האישי? 11. לאחר עיון הגעתי למסקנה כי אין לקבל את הטענה כי משום שהציבור (או חלק ממנו) "טועה ממילא" בנוגע למעמדה האישי של העותרת, אין אפשרות-קרובה-לוודא ש"השם החדש עלול להטעות". טעות, בין של יחיד, בין של ציבור, "לעולם חוזרת", ואין לעותרת "חזקה" בה. מעשה או מצג, שיש בו כדי לגרום להמשך קיומה של טעות, אף הוא "עלול להטעות". טול מקרה של אשה בת 35, ה"ידועה בציבור" כבת 30; האם רישומה במרשם התושבים כבת 30 אינו "עלול להטעות" בנוגע לגילה? העותרת לא היתה נשואה למנוח אמיל רוזנהיים, ומי שחושב אותה לאלמנתו הריהו טועה (ראה לעיל פיסקה 8). לרגל שם משפחתה השונה קשה לה לעותרת להיראות בעיני הציבור כאלמנתו (והתביעה לפירוק שותפות, שהגישה העותרת בשמה "עליזה זמולון" - בלי להוסיף "הידועה בשם עליזה רוזנהיים" - נגד אלחנן רוזנהיים ועזבון המנוח אמיל רוזנהיים בבית-המשפט המחוזי בחיפה (תי"א 982/64), עשויה לשמש ראיה לכך; יצויין גם שלאור פסק-הדין באותו ענין שהוגש לנו מטעם העותרת מסתבר כי אף בתקופת חייה המשותפים עם המנוח חתמה העותרת על שטרות בשמה "עליזה זמולון"). בימי חייו של המנוח די היה לה לעותרת לחסות בצל קורתו כאשתו הידועה בציבור; עכשיו דרוש לה גם שינוי שם משפחתה מ"זמולון" ל"רוזנהיים", כדי להיראות בעיני הציבור כאלמנתו. מבין אני לנפש של העותרת, המבקשת להיקרא על שם האיש שקשרה את חייה בחייו עד יומו האחרון ושהיא רואה את עצמה כאלמנתו. אבל מבחינה משפטית נראה לי כי דוקא בנסיבות אלו "השם החדש עלול להטעות". רבים בישראל, ולא כל שכן בחוץ-לארץ, אינם יודעים את המשמעות המשפטית המדוייקת של המונח "ידועה-בציבור-כאשתו" של פלוני, ואם יתווסף לפסק-הדין המכריז על העותרת כעל "מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח אמיל בן שמשון רוזנהיים" שינוי שם משפחתה ל"רוזנהיים", קיימת, לפי דעתי, אפשרות קרובה לוודאי כי יוטעו אנשים על-ידי השם "רוזנהיים ויאמינו שהעותרת היא אמנם אלמנתו של המנוח אמיל רוזנהיים, הטעיה העלולה לגרום נזק או לפגוע בזכויותיהם של אנשים בלתי-ידועים מראש. 12. לאור השגתו של חברי, השופט ויתקון, עלי להטעים כי המדובר באפשרות-קרובה-לוודאי של הטעיה, להבדילה מכוונה לרמות או להונות. אין חושדים בכשרים, והמבחן לשאלה אם השם החדש "עלול להטעות" הוא לעולם אובייקטיבי. השווה סעיף 24 לפקודת החברות, בו מדובר בשם ה"עלול להטעות (LIKELY TO DECEIVE) וכן בשם ה"עשוי להטעות" (CALCULATED TO DECEIVE), ואף-על-פי שצלילו של הביטוי השני באזנינו אף עולה בחומרתו על הראשון, הלכה פסוקה היא כי אין בביטויים אלה משום רמז לכוונה פסולה: .‎NORTH CHESHIRE AND MANCHESTER BREWERY CO., LTD [V. MANCHESTER BREWERY CO., LTD.; (1899), ]12 ראה גם, .‎HENDRICKS V [MONTAGU; (1881), 17 CH. D. 638, ]13 בו עמד השופט לורד JAMES על האפשרות-הקרובה-לוודאי (LIKELIHOOD) של הטעיה והוסיף, ב-ע' 646, [13]: "כל מה שבית-המשפט דורש הוא להשתכנע כי השמות דומים עד כדי כך שהם עשויים (CALCULATED) ליצור ערבוב בין שתי החברות - עשויים לעשות כן עד כדי כך, שאם תופנה תשומת לבם של מאמצי השם נשוא-התלונה לכך שזו תהיה התוצאה, לא יהא זה הוגן מצדם לעמוד על דעתם, אף-על-פי שייתכן שכוונתם מעיקרא לא היתה אלא הוגנת." 13. לא אכנס בדברים שאינם צריכים לפנים. מתצהיר העותרת עולה מבוקשה לשנות את שמה ל"רוזנהיים" כדי להיחשב לאלמנת המנוח אמיל רוזנהיים. בנסיבות אלו היה יסוד לסברת השר כי "השם החדש עלול להטעות", והוא היה רשאי לפי סעיף 16 לפסול את שינוי השם. הייתי מבטל את הצו-על-תנאי ודוחה את העתירה. השופט ברנזון: השאלה היחידה העומדת לפנינו בעתירה זו היא אם היה יסוד לשר הפנים לפסול, לפי סעיף 16 לחוק השמות, תשט"ז-1956, את שינוי שמה של העותרת מזמולון לרוזנהיים מן הטעם שהשם החדש עלול להטעות. במה עלול הוא, לדעתו, להטעות? הציבור יחשוב "שהעותרת היתה נשואה כדין לאמיל רוזנהיים המנוח": והדגש הוא על המלה "כדין", כפי שטען מר טרלו לפנינו. העותרת הצהירה, והמשיבים לא חלקו על כך, כי במשך כל שנות חייה המשותפים עם המנוח היה מציגה בפני כל כאשתו, וכי הכל היו פונים אליה בשם רוזנהיים וממשיכים לפנות אליה עד היום בשם זה משום שהיתה והינה ידועה כנושאת שם זה. ולא לשווא. מיהו, איפוא ואיזה הוא ציבור זה ששר הפנים יכול היה לשוותו לנגד עיניו כעלול לטעות לגבי מעמדה של העותרת כלפי המנוח משינוי השם שהודיעה עליו? ציבור זה ניתן לחלקו לשלוש קבוצות: קבוצה אחת מורכבת מאלה שידעו ויודעים את האמת כי העותרת והמנוח לא היו נשואים כדין אלא חיו חיי נישואין חפשיים. אין כל סיבה לחשוב שאם ייוודע לאלה שניתן כעת אישור רשמי לשינוי שמה של העותרת לרוזנהיים הם יתחילו לחשוב שכאילו שינוי השם כעת, דוקא אחרי שהמנוח הלך לבית עולמו, שינה את מעמדה בעבר והפך את יחסיה החפשיים עמו בחייו לנישואין כדת וכדין. הרי דין מפורש הוא, כי שינוי שם לפי חוק השמות אין בו "כדי לצור או לבטל זכויות או חובות של בעל השם או שר זולתו, להוסיף על זכויות כאלה או לגרוע מהן" (סעיף 22); וחזקה על כל אדם שאת הדין הוא יודע. על הקבוצה השניה נמנים מכריה של העותרת בעבר ובהווה, שלא ידעו ואינם יודעים על היחסים המשפטיים האמיתיים ששררו בין העותרת והמנוח וסברו שהם בעל ואשה. הם קראו לעותרת גב' רוזנהיים בחיי המנוח, קוראים לה בשם זה כעת וימשיכו לקרוא לה בשם זה, בין אם יתקבל או יידחה שינוי השם לפי החוק. אלה היו בטעות שהזוג נשוי כדין, ממשיכים לטעות וימשיכו לטעות, ולשינוי השם לא תהא נודעת כל השפעה על טעות זו. לגבי אלה שינוי השם אינו גורע ואינו מוסיף. לגביהם אין בכך כל שינוי מעשי או משפטי. נשארת הקבוצה השלישית של כל האנשים האחרים שלא ידעו את המנוח רוזנהיים ואינם ממכריה של העותרת. להם לא אומר השם רוזנהיים ולא כלום. נשיאה רשמית של שם זה על-ידי העותרת, כשם שהיא נושאת אותו כעת באופן בלתי-רשמי, אינה טומנת בחובה כל טעות בדבר קשר כלשהו שלה, כדין או שלא כדין, דוקא עם המנוח הזה. בשביל אלה זהו שם בעלמא שבא לזהותה ולהבדילה מאנשים אחרים. זמולון או רוזנהיים זה היינו הך בשבילם. כמו-כן, רישום שינוי השם בספר התושבים ובתעודת הזהות של העותרת, שיש לעשותו לפי החוק, הוא עצמו לא יוכל להטעות איש בנוגע למעמדה האישי האמיתי. עד כה היא רשומה כאשה גרושה בשם זמולון. השינוי לרוזנהיים, שיירשם כעת בלי שיתלווה לו שינוי בסטטוס זה שלה כאשה גרושה, תוך השארת רישומו של שמה הקודם בסוגריים כנדרש לפי תקנה 9 לתקנות השמות (הודעות ורישום), תשי"ז-1957, ימנע מכל מי שיעיין במסמכים אלה לחשוב כי השם החדש מעיד עליה שהיתה נשואה לרוזנהיים ושהיא אלמנתו. לפי הרישום, היתה גרושה תחת השם זמולון וגרושה היא נשארת תחת שם זה. כנשואה או כאלמנה לא תופיע בשום רישום רשמי. נמצאנו למדים, כי אין למצוא כל פירצה שדרכה תוכל העותרת, על-סמך שינוי השם, להטעות מישהו מאיזו בחינה שהיא, לא כל שכן את הציבור בכללו, ביחס למעמדה האישי כלפי רוזנהיים המנוח. שאלתי את עצמי לא פעם במהלך הדיון, וגם הפניתי את שאלתי לבא-כוח העותרת, מהו זה שמניע את העותרת דוקא כעת, אחרי פטירת המנוח ובוא הקץ לקשריה עמו, להנציח את נשיאת שמו עליה. כי מטעם המשיב השני, בנו של המנוח מאשתו החוקית שנתגרש ממנה בתקופת מגוריו עם העותרת, המתנגד לשינוי, נטען כי בדעת העותרת להתחמק על-ידי שינו השם מחובותיה וברצונה לנגחו ולהקניטו. הטענה בדבר כוונתה של העותרת לזכות בהנאה חמרית על-ידי שינוי השם אינה יכולה לעמוד נוכח סעיף 22 לחוק השמות, שכבר הובא לעיל. אשר לכוונה להכעיס ולהקניט, מתקבל הרבה יותר על הדעת הסברה של העותרת כי אחרי שקשרה את חייה עם המנוח במשך שתים-עשרה שנה ובהיותה ידועה בציבור כגב' רוזנהיים רוצה היא, מטעמים רגשיים ומעשיים כאחד, לשמור על השם הזה ולהעמיד את נשיאתו על-ידיה על בסיס חוקי. בחיי המנוח, כשהיתה באה ויוצאת בחברה יחד עמו והיה מציגה בפני כל כאשתו ולא אפסה התקוה המשותפת לשניהם שיוכלו להינשא כדין, לא היה טעם מיוחד למהר ולהסדיר את שינוי השם. כעת אחרי מותו מוכן רצונה לשמור על היציבות בענין זה שהגיעה אליה בחייו ואין לייחס לה כל כוונה רעה כלפי מישהו. בדרך כלל, חפשי כל אדם לבחור לו שם כרצונו ואין לבחירת שם או לשינויו כל השפעה על מעמדו של בעל השם או על זכויותיו וחובותיו שלו ושל זולתו. אחד היוצאים מן הכלל, המונע בחירה חפשית של שם או שינויו, הוא זה המצוי בסעיף 16 לחוק, שבו מוקנית לשר סמכות לפסול בחירת שם ושינוי שם אם לדעתו "השם החדש עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו". בענין ההטעיה אין כנראה החוק אצלנו שונה מן הדין לפי המשפט המקובל באנגליה. "בדרך כלל", אומר לורד לנדליי (LINDLEY) בענין ,‎COWLEY V. COUNTESS COWLEY; (1901), A.C. 450, 460 EARL [14] "מתיר החוק במדינה זו לכל אדם לבחור ולהשתמש בכל שם, בתנאי שהשימוש בו אין בו משום גניבת-דעת ואינו עשוי לגרום נזק ממון". באותו ענין נמצא כי אשה שנתגרשה מבעלה הקודם נושא תואר אצולה והמשיכה לשאת בתואר האצולה שרכשה על-ידי נישואיה אתו גם אחרי שנישאה לאיש-מן-העם (COMMONER), לא פגעה בשום זכות ולא עשתה דבר שהיה בו כדי להטעות או להונות. חושבני שגם במקרה שלפנינו אין כל יסוד לאמר, כי נשיאת השם רוזנהיים על-ידי העותרת באורח רשמי עשוי להטעות שהיתה נשואה למנוח. יצויין, כי לפני שר הפנים לא הובאה כל עדות איך, במה ואת מי זה עלול להטעות. החלטתו ניתנה על-סמך התנגדות הבן, אשר אמנם העלה טענה סתמית כי שינוי השם עלול להטעות, אך את הדגש שם על כך שבהיותו אדוק תפגע ביותר נשיאת שם אביו על-ידי העותרת ברגשותיו ובזכרון אביו. גם בפנינו שם מר מזרחי, בא-כוחו של הבן, את הדגש על דבר זה וטען כי "הבן אינו רוצה שימשיכו להזכיר בציבור את חטאי אביו ז"ל". דברים אלה אינם כלל לענין ואין בהם כדי להשפיע על גורלו. מר טרלו ביקש להסתייע במה שפסקנו ב-בג"צ 71/65, פד"י, כרך יט (1), ע' 501, [1], בו הצדקנו את עמדת שר הפנים שסירב להכיר בשינוי שמה של אשה לשמו של איש, אשר לטענתה נישאה לו בטקס נישואין פרטי ובעקבותיו ראתה את עצמה נשואה לו. באותו זמן גם פנתה לבית-הדין הרבני שיכריז על כשרות הנישואין והבקשה היתה אותה שעה תלויה ועומדת בפני בית-הדין. בנסיבות אלו ראינו להצדיק את החלטת השר באורח זמני כל זמן שענין תוקף הנישואין לא הוכרע בבית-הדין המוסמך. אין כל דמיון בין שני המקרים, מלבד זה ששר הפנים נתן אותו נימוק בשניהם לפסילת שינוי השם. לדעתי, במקרה זה מן הדין היה לאשר ולא לפסול את שינוי השם, ולפיכך יש לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט. קראתי את פסק-דינו של חברי, השופט ויתקון, התומך בפסק-דיני ומוסיף עליו, ואני מצטרף גם לנימוקיו הוא. השופט ויתקון: זכותו של אדם בגיר לשנות את שמו היא אחת מזכויות היסוד, שהמשפט מעניק לו במדינה חפשית. אפילו תאמר כי זכות זו אינה מן החשובות ביותר, ראויה היא שנשמור עליה מכל משמר. בכגון דא יאה להיות קנא. חרותו של אדם, קטנה או גדולה, מן הדין לפרה ביד רחבה. לא זו בלבד שבכל מקרה שהשלטון מבקש להצר את גבולות הזכות, עליו הראיה וכל ספק ושמא חייבים להיפתר לטובת הפרט, אלא אף עצם הנימוק, שעליו מסתמך השר לשלילת הזכות, טעון פירוש דווקני. רצוי שאמת פשוטה זו לא תמוש מאתנו. השר הסתמך על נימוק אחד ויחידי - ואסור לנו, לדעתי, לשים בפיו נימוק שלא טען. נימוקו היה, כי שינוי השם המוצע "עלול להטעות". נראה לי שאם נפרש מלים אלו ללא כל סייג, נהפוך את הזכות, שהמחוקק נתן לאזרח בסעיף 10 לחוק השמות, לענין של הענקת חסד מינהלי. הרי במובן מסויים ניתן לומר שכל שינוי שם "עלול להטעות". אך ברור שאם כל אפשרות של יצירת טעות בלב מאן דהוא עשויה לשמש עילה לפסילת שינוי השם, יהא האזרח לעולם תלוי בחסדי השלטון. הנה כי כן, מה עלול "להטעות" יותר מנסיונם של בני אדם להסתיר על-ידי שינוי שמותיהם את מוצאם או השתייכותם הגזעי, הדתי או הלאומי? מתבוללים למיניהם, וכל אלה המבקשים להשתחרר מזהותם וסבלם כבני מיעוטים המופלים לרעה במדינות העולם, נקטו בצעד זה, ויש המוצאים בכך טעם לפגם. אך לא ראיתי אפילו מקרה אחד בכל הפסיקה האנגלית והאמריקנית. אשר בו נשללה זכותו של אדם בגיר לשנות את שמו מהטעם שיש שינוי זה משום הסוואת אישיותו. המשפט האנגלי מכיר בזכות לשנות את השם כמעט ללא סייג. "THE LAW PRESCRIBES NO RULES LIMITING A MAN'S LIBERTY TO CHANGE HIS NAME" נאמר בהולסברי, מהדורה שלישית, כרך 29, ע' 393, ואילו בארצות-הברית, כמו בישראל, קיימים חוקים המקנים סמכות לבתי-המשפט לאשר או לדחות בקשה לרישום שינוי השם. נאמר שעל-פי חוקים אלה ניתן הצו כדבר שבשיקול-דעת שיפוטי ולא כדבר שבזכות, אך בית-המשפט ייעתר למבקש כדבר שבשיגרה - ‎"WHERE THE CHANGE IS NOT FOR ANY (.WRONGFUL OR FRAUDULENT PURPOSE (65 C.J.S. NAMES & 11, P. 20 SEQ בין המקרים המצוטטים ב-.C.J.S, שם, שינויי שם מבייטל לבידל, מכהן לקונאסון, מפלוצ'י לפרים, מפינקלשטיין לפריס, מישראל מרלוביץ לאירווינג מריל, ומסמואל קסטנבאום לסטנליי קינגסלי. על כגון דא נאמר ב-‎BITLE, 54 PA. DIST. & CO. 329 PETITION OF )לפי התמצית ב-C.J.S שם): AN OBJECTION THAT THE PROPOSED CHANGE IF ALLOWED, WOULD CONCEAL" THE RACE AND ORIGIN OF THE PETITIONER, IS NOT A VALID GROUND FOR DENIAL OF THE PETITION; NOR IS A CHARGE THAT THE REASON FOR THE ".DESIRED CHANGE IS A WISH TO ANGLICISE HIS NAME ברור שבחברה פלורליסטית רוב השמות מעידים על השתייכותו של אדם לקבוצה זו או אחרת, ובבחרו שם שאינו מתאים לקבוצתו האמיתית, מסתיר הוא פרט חשוב בקשר לזהותו, מעמדו ואישיותו. זוהי, ללא ספק, "הטעיה", אך לא הטעיה מסוג ההטעיות, שבעטיין מקפח אדם את חרותו לבחור לו שם כאוות נפשו. אך מה בדבר שינוי שם, שמטרתו להסתיר שהמבקש היה פושט-רגל שלא שילם את חובותיו? בענין, (RE KEITH MACAULEY ROSS ;(1937), 110 A.L.R. 217, (16 נדחתה בקשתו של אדם לשנות את שמו מטעם זה, אך בית-המשפט העליון של קליפורניה קיבל את ערעורו. בנימוקי הפסק נאמר (שם, [16], ב-ע' 218): IT IS SUGGESTED, HOWEVER, THAT SINCE HE BECAME A BANKRUPT UNDER" THE NAME OF ROSS, IF THE COURT GRANTED THE PETITION FOR CHANGE OF HIS NAME TO KEITH, IT WOULD BE ASSISTING HIM TO DECEIVE PERSONS WHO IN FUTURE DEALINGS MIGHT GIVE HIM CREDIT, WHICH THEY WOULD NOT DO IF HEY WERE AWARE OF THE FACT OF BANKRUPTCY. THERE IS NO SUBSTANCE IN THIS ARGUMENT. PETITIONER MAY NOW, WITHOUT THE AID OF ANY COURT, DEAL WITH PERSONS AND SECURE CREDIT UNDER THE NAME OF KEITH, IF HE CHOOSES TO ASSUME THAT NAME. CREDITORS WHO INVESTIGATE WILL BE UNABLE TO FIND IN THE PUBLIC RECORDS ANY INDICATION OF THE BANKRUPTCY OF KEITH. BUT IF THE DECREE IS GIVEN, AND A RECORD APPEARS OF THE CHANGE OF NAME FROM ROSS TO KEITH, CREDITORS WILL BE BETTER ENABLED THROUGH THE USUAL CHANNELS TO DISCOVER THE PRIOR BANKRUPTCY OF KEITH. HENCE THE GRANTING OF THE PRESENT PETITION WOULD PROBABLY OPERATE TO THE BENEFIT OF FUTURE CREDITORS, RATHER ".THAN TO THEIR DETRIMENT אמת, כאן נתקבלה הבקשה לרישום שינוי השם לא מכיון שלא היה חשש שהשינוי יגרום להטעיה, אלא מכיון שבית-המשפט מצא שהרישום עשוי להקטין סכנה זו. הרי הכלל במשפט המקובל הוא - כך מוסבר בכל הספרות האנגלו-אמריקנית בנושא זה ובמיוחד בפסק-דינו המעניין של בית-המשפט לערעורים במדינת ניו-יורק בענין .‎SMITH V (UNITED STATES CASUALTY CO.; (1910), (L7 - כי אדם רשאי לשנות את שמו ולהיקרא בשם אחר גם בלי להיזקק לשום הליכים מינהליים או שיפוטיים. הרישום הרשמי לא בא איפוא אלא להקל על בני-אדם לגלות את השם המקורי. חברי, השופט לנדוי, סבור שהמצב המשפטי בארץ שונה מהמצב לפי המשפט המקובל. לדעתי, אין כאן שוני עקרוני. לא מצאתי בחוק השמות הישראלי או בכל מקום אחר הוראה האוסרת על אדם להיקרא בשם אחר, ובכפוף להוראות פקודת רישום שמות עסק, 1935, ואולי גם לדיני הימרנות - אף לעסוק בעסק בשם כזה. ענין יום-יומי הוא שסופרים ואמנים משתמשים בשמות בדויים כדי להסתיר את זהותם או כדי להתקשט בשם מרשים ומושך יותר. אין ספק שבכל פסוידונים כזה יש משום הטעיה, אך הואיל ואין להעלות על הדעת שבמשטר דמוקרטי חפשי יהא השר מוסמך להכתיב לאזרח, באיזה שם מותר לו ובאיזה שם אסור לו להיקרא, ממילא שהמבחן של "עלול להטעות" צר יותר, ומשמעותו: להטעות בכוונה רעה. כיוצא בכך, כל מי שמשנה את שמו, ולו אך כדי לתת לו צליל עברי - שמו הקודם נעלם מההוצאה הבאה של מדריך הטלפון, ולשווא יחפשוהו שם לפי שמו הקודם. אם אין ברצונך לומר שדי ב"הטעיה" כזו כדי להסמיך את השר לשלול מאדם את חירותו לבחור לו שם אחר, אלא על כרחך אתה אומר שלצורך הפסילה דרושה הטעיה למטרה שהיא פסולה כשלעצמה. חברי, השופט הלוי, מביא כדוגמה את המקרה של אשה בת 35, "הידועה בציבור" כבת 30, והוא שואל אם אין רישומה במרשם התושבים כבת 30 עלול להטעות בנוגע לגילה? ברור שהתשובה היא: כן, אלא שאין הנדון דומה לראיה. גילו של אדם - לצערנו - אינו ניתן לשינוי, וכל רישום בלתי-נכון ממילא שהוא מסלף את האמת. ואילו השם שאדם ידוע לפיו, אין לומר שזה, בהכרח, שמו המקורי או "האמיתי", ומי שמעונין לברר את המצב לאשורו, יבדוק במרשם התושבים, ומיד ימצא שם את האמת כולה. כאן היו לפנינו תצהירים שלא נסתרו, שהעותרת השתמשה ומשתמשת שנים רבות בשם רוזנהיים ושהיא ידועה בשם זה. חברי, השופט ברנזון, הראה בנימוקיו שעצם שינוי השם במרשם התושבים ובתעודת הזהות של העותרת אין בו כדי להטעות. אני מצטרף לנימוקים אלה. אך כאמור, סבורני שאפילו תאמר שיש בשינוי זה משום הטעיה, אין זו אלא אותה "הטעיה" הטמונה בכל שינוי שם, ושאין בהטעיה זו עילה לפסילת השם אלא אם כן מצטרפת אליה מטרה פסולה וכונה רעה. ואמנם, זהו - ככלות הכל - חששו של חברי, השופט הלוי, כשהוא אומר בפסק-דינו שקיימת "אפשרות-קרובה-לוודאי כי יוטעו אנשים על-ידי השם רוזנהיים ויאמינו שהעותרת היא אמנם אלמנתו של המנוח אמיל רוזנהיים, הטעיה העלולה לגרום נזק או לפגוע בזכויותיהם של אנשים בלתי-ידועים מראש". הכוונה, היא, לפי הקשר דברי חברי, לאנשים בישראל, "ולא כל שכן בחוץ-לארץ". לא ידוע לי מה פשעה וחטאה אשה אומללה זו שנחזיק אותה בחזקת רמאית-בכוח. על-סמך מה נביא בחשבון אפילו אפשרות תיאוריטית = 658 = בלבד, שעקב שינוי השם תנוצל תמימותם של גורמים בארץ ובחוץ-לארץ ושיושגו מהם דברים שאינם מגיעים לעותרת כדין? ומי מבין הגורמים הללו פתי יאמין, על-סמך חתימת העותרת בתור רוזנהיים בלבד, שהיא אלמנתו של האדם שנשא אותו שם, ולא ישאל, למשל, אם לא היתה אחותו הבלתי-נשואה, גיסתו או בת דודו? צר לי שעל לא עוול בכפה הועלה על העותרת חשש מעליב כזה. אך אפילו היה מקום לחשש הקל שבקלים, עדיין הייתי אומר שההטעיה לא תבוא כתוצאה מעצם שינוי השם, אלא מניצולו לרעה של אותו שינוי. למעשה, לא פסל השר את שינוי השם מתוך חשש מעין זה; הוא סתם ולא פירש, מדוע עלול שינוי השם להטעות. וכאן נאלץ אני, לצערי, להיכנס לעבי הקורה ולברר, מה, בעצם, הניע את השר להשיב את פני העותרת ריקם. לשם כך אין אני יכול להתעלם מהשתלשלות הענין כולו. העותרת מסרה את הודעתה על שינוי שמה באוקטובר 1964, ובחודש נובמבר שבאותה שנה קיבלה תשובה, שסגן המנהל הכללי לעליה ומרשם פסל את הודעתה "מאחר שהשם הנבחר עלול להטעות את הציבור". ב-17.11.64 פנתה העותרת לשר הפנים, על-פי סעיף 24 לחוק השמות, וביקשה ממנו לאשר לה את שינוי השם המבוקש. עברה שנה תמימה, וב-21.11.65, לאחר שיגור תזכורת, כתב סגן המנהל הכללי לבא-כוח העותרת, כי אין להיעתר לבקשה לשינוי השם "רק משום שנבצר (מהעותרת) לקבלו בדרך אחרת". פירוש ההחלטה מתבהר מתרשומת שעשה סגן המנהל הכללי בתיק, וזה לשונה: "אין אני חושב שמה שהנוגעת בדבר לא הצליחה להשיג בדרך חוקית - נישואין כדין - אנו צריכים לעזור להשיג בדרך מינהלית של שינוי שם. קיימת גם התנגדות בנו של המנוח, שאין אנו יכולים להתעלם ממנה - עיקר של התנגדותי לשינוי השם הוא בכך שאני רואה בכך הטעיית דעת הציבור בכך שהיא תופיע בניירות במסמכים רשמיים בשם הבעל בעוד שלמעשה היא היתה רק 'הידועה בציבור'. אין מקום להיעתר לבקשה" נמצא שלא כדין הובא הערר של העותרת לפני סגן המנהל הכללי, ולא לפני השר עצמו, ופגם פורמלי זה בא על תיקונו לאחר מתן הצו-על-תנאי, כשהשר נתן את החלטתו לדחות את הערר, "בהיותו סבור שהשם החדש עלול להטעות את הציבור לחשוב שהעותרת היתה נשואה כדין למר אמיל רוזנהיים המנוח". עינינו הרואות, הפסול שנמצא בעותרת היה, היותה "ידועה בציבור" כאשת המנוח, פסול שכנראה דבק בה אפילו לאחר שהלה הלך לעולמו. מר טרלו, שהופיע בשם המשיב, ביקש מאתנו להסיח דעתנו מהנמקתו הקודמת של סגן המנהל הכללי, אך אין ספק בלבי - ובעצם אף מר טרלו לא טען אחרת - שהפסול האמור הוא שהכריע את הכף לחובת העותרת. הרי טענת מר טרלו היתה כי אין להעניק לידועה כציבור, בדרך שינוי השם לפי סעיף 10 של החוק, מה שניתן לאשה הנשואה באופן אוטומטי לפי סעיף 6. כמובן, גם מר טרלו לא יכול היה להכחיש שכאשר אשה היא ידועה בציבור כאשתו של פלוני, יהא זה רק טבעי שגם יכירו אותה לפי שמו של פלוני. אך ידיעה זו - כך טען מר טרלו - אין פירושה שהציבור מחזיק את האשה בחזקת נשואה "כדין", ואילו אם תקבל האשה את שמו של פלוני, ייווצר הרושם המוטעה שאמנם היתה אשתו הנשואה לו כדין. עם כל הכבוד, אין בידי לקבל טיעון זה. משאיר אני בצריך עיון, אם בכלל יכולה אשה להיות "ידועה בציבור" כאשתו הנשואה של פלוני, כאשר ידוע לבריות שהיא איננה אשתו הנשואה. די לי לומר שהמקרה הרגיל והשכיח של "הידועה בציבור" הוא זה שהציבור רואה בה אשה נשואה כדין. הציבור אינו בודק תעודות; הוא הולך לפי סימנים חיצוניים המעידים בדרך כלל על מעמד בני-הזוג כנשואים. גם בעניננו כך; - לפחות, לא היתה כאן כל עדות שהציבור ידע את האמת. מה ישתנה איפוא בהשקפתו המוטעית של הציבור עקב מות המנוח ושינוי שמה של העותרת לשמו של זה, שלפיו הכירוה מכריה כאשתו הנשואה לו כדין? אך זאת לדעת שעצם המושג הזה של "הידועה בציבור" הוא בעצמו מבוסס במקרה כגון דא על אי-ידיעת הציבור את המצב לאשורו, וכשם שהטעיה זו פסולה בעיני המשיב, כך פסולה בעיניו גם ההטעיה הטמונה בשינוי השם. מכאן סלידתו מלעשות דבר שהוא רואה בו מתן יד מסייעת - ולו אך בדיעבד - ליצירת היחס של ידועים בציבור. אין אני מוכן לקבל גישה זו. תהא אשר תהיה דעתו האישית של המשיב על היחס של ידועים בציבור, הרי זה דבר שקיים במציאות ארצנו ושקיבל גושפנקה של חוק בכמה וכמה הזדמנויות. אין פירושו של דבר שהמשיב חייב לעודד יחסים של "מעין נשואים" בין איש ואשה, אך אסור לו, בתור הרשות הממונה על ביצוע החוק, להתעלם מרצון המחוקק שמצא ביטוי במספר החוקים. בענין הידועה בציבור כבר אמר בית-משפט זה, מפי השופט ברנזון, בענין יגר נגד פלביץ, ע"א 563/63, פד"י, כרך כ(3), ע' 244, [4], ב-ע' 249: "הרי זהו המקרה הנפוץ למדי של הזוג הידוע בציבור כבעל ואשה... .. הכנסת הכניסה את הידועה בציבור תחת כנפי חסותה במספר רב של חוקים והעניקה לה זכויות כספיות וחמריות שונות. כלום ייתכן שהמוסר הציבורי וטובת הציבור לא עמדו לעיני המחוקק בעת חקיקת החוקים הללו? המחוקק ראה לטוב לפניו לזכות את הידועה בציבור - גם בהיותה אשת-איש אחר - בהנאות מהנאות שונות. האם בני-חורין אנו לנשא את עצמנו מעל למחוקק ולפסוק כי היסוד להענקת הזכויות הללו - ההסכם לחיות כבעל ואשה - רעוע ומעורער? כלום יש שני סוגי מוסר וטובת הציבור, אחד בחקיקה ואחד בפסיקה?" הנה כי כן, מעצם העובדה שהחוק מעניק לידועה בציבור זכויות כספיות וחמריות, הסיק בית-המשפט שאף הסכם לחיות כידועים בציבור אינו פסול כמנוגד למוסר הציבורי. אילו שימשו דברים אלה נר לרגלי המשיב, לא היה יכול לדחות את הערר של העותרת. הרי אף היא לא עשתה ואינה עושה אלא מה שהחוק מתיר לה, ושינוי השם באופן רשמי אינו אלא דבר טפל וחיצוני במצבה המשפטי כיום. כעת היא ידועה בשם רוזנהיים, ויש להניח שהיא תוסיף להיענות למכריה וידידיה כשהם יפנו אליה בשם זה, ולא יהיה בכך דבר בלתי חוקי. את פסק-הדין בענין שטנד נגד שר הפנים, בג"צ 71/65, פד"י, כרך יט(1), ע' 501, [1], כבר איבחן חברי, השופט ברנזון, והראה שיותר משיש בו לעזור בידי המשיב, יש בו משום הסתייגות מטענתו הגורפת. יצויין גם שאלה הרואים הכרח-בל-יגונה במוסד של "הידועה בציבור" רחוקים מכל כוונה לזלזל בקדושת הנישואין או לגמור את ההלל על יחסים "חפשיים" בין גבר לאשה. מוסד זה - אם כך אפשר לקרוא ליחס היוצר זכויות וחובות מסויימות, אם כי לא מעמד בין בני-הזוג - הרי הוא, לפעמים, מחוייב מציאות בארצנו. ככל מוסד משפטי אף הוא ניתן לשימוש לרעה, ולא בכל הנסיבות אהיה מוכן להצדיק את השימוש בו. אך דוקא במקרה כגון זה שלפנינו, כשנתקלו בני-הזוג בקושי להתחתן זה עם זה, מכיון שהעותרת התגרשה מבעלה הקודם בחוץ-לארץ על-פי גירושים אזרחיים בלבד (ואף מאמציהם של שני רבנים נכבדים לא הועילו להתגבר על מכשול זה), לא הייתי מוצא פגם בהחלטתם לחיות ביחד כאיש ואשה הידועים בציבור כנשואים זה לזה. דברים שאמר חברי, השופט לנדוי, בענין גורפינקל נגד שר הפנים, בג"צ 80/63, פד"י כרך יז, ע' 2048, [5], בראש העמוד 2069, חלים MUTATIS MUTANDIS ובמשנה תוקף גם על המצב שבמקרה דנן. בכל הצער שבדבר, כל עוד לא יוכרו כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי בכל מוסדות מדינתנו, ואשה גרושה כדת וכדין בחוץ-לארץ עלולה להוסיף להיות אשת-איש בעיני המוסד הרבני, אין לבוא בתרעומת על בני-אדם, אשר בלית ברירה בוחרים בצורה זו של חיים משותפים. לבסוף, מלים מספר בדבר עמדתו של המשיב מס' 2, הוא בנו של המנוח רוזנהיים. בן זה מסוכסך עם העותרת, וכבר נתנהלו ביניהם משפטים בערכאות שונות. הוא טוען שכאדם דתי כואב הוא כאב מיוחד על חיי אביו עם אשה, שלטענתו הרסה את חיי המשפחה, ולכן מתנגד הוא בכל תוקף לכך שאשה זו תקבל את שם משפחתו. מוכן אני להאמין שרגשי הבן כנים הם, אך לגבי השאלה, אם שינוי השם עלול להטעות, אין מורת רוחו של הבן רלוונטית להחלטת השר. אף נראה לי שהוכח רצון המנוח לשאת את העותרת לאשה, ושעל הבן לכבד את רצון אביו, בדיעבד, ולא להמשיך בהתנצחות עקרה, כשנסתם כבר הגולל על כל הפרשה ההיא. הייתי עושה את הצו מוחלט. השופט קיסטר: מסכים אני לדברי חברי, השופט הלוי, וברצוני להוסיף על נימוקיו. בעבר, מקובל היה להגדיר אשה החיה חיי-אישות שלא בנישואין, באמצעות מונחים טכניים, כגון קונקובינה או פילגש, באו החוקים בדבר הידועה בציבור כאשתו של פלוני, או כבת-זוגו, ובעקבותיהם נדחו אותם מונחים מפני הביטוי "ידועה בציבור" שקיבל. בקרב הציבור, את המשמעות של אשה החיה חיי-אישות שלא בנישואין. ביחס למקרה דנא, ברור כי בזמן שהעותרת והמנוח רוזנהיים להלן - המנוח) החלו לחיות חיים משותפים, היתה היא נשואה לאחר, והוא נשוי עם אחרת ולהם (לזוג רוזנהיים) ילד בגיל 7. כולם גרו באותה סביבה ובוודאי שכל מכריהם ידעו שאת העותרת והמנוח נשואים כדין, אלא "ידועים בציבור" במובן העממי הנ"ל (ובהתאם למובן זה פורש המונח "ידועה בציבור" המופיע בחוקים השונים, בפסק-דינו של כבוד השופט עציוני בענין אברהם נגד פרקליט מחוז חיפה, תי"א 1528/63, חיפה, [10]), אין ספק שקיים עד היום חוג רחב של אנשים אשר יודע כי העותרת לא נישאה למנוח, אלא היתה, עד סוף ימיו, ה"ידועה בציבור" שלו. אך מלבד חוג זה של אנשים, ישנו בוודאי חוג אחר שלא הכירו את עניני בני-הזוג מקרוב, ידעו אמנם כי הם חיו ביחד או שיש קשר ביניהם, אך לא ידעו אם הם נשואים כדין או "ידועים בציבור". ביחס לאותו חוג אנשים, שכאמור לא הכירו את עניני בני-הזוג מקרוב, קיים החשש ששינוי השם יביא להטעייתם. כאשר המנוח היה עדיין בחיים, הרי בכל מקום בו היתה העותרת צריכה להופיע ולפעול על-פי תעודת-הזיהוי בה היתה רשומה כזמולון, כגון במשרד הדואר, בבנקים וברשויות המדינה, הבינו אותם אנשים אשר אתם באה במגע כי המדובר הוא ב"ידועה בציבור"; והדברים אמורים אף ביחס לבתי-מלון או פנסיונים אם הם התארחו שם ביחד. אם שמה של העותרת ישונה כעת רשמית לרוזנהיים, יעשה הדבר רושם מוטעה שהיא היתה אמנם נשואה כדין למנוח, מכיון שאז יופיע השם רוזנהיים בתעודת הזיהוי שלה, ואין דרכן של הבריות להיות סקרנים עד כד כך שילכו לחטט אחר מה שכתוב בעמוד אחר, או בשורה אחרת, ביחס למעמדה האישי - אם היא פנויה, אלמנה או גרושה, וביחס למועד שינוי שם משפחתה; ובדרך-אגב אציין כי רישום מצבה המשפחתי בתעודת הזיהוי, אינו מהווה אף הוכחה לכאורה ביחס למעמדה האישי - כאמור בסעיפים 3 ו-2 (א) (7) לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965. באנגליה, בה קיים חופש גדול ביחס לשינוי שם, יכול אדם, באמצעות תביעה המכונה בשם JACTITATION SUIT, למנוע בעד אשה שתתחזה כאשתו. בשיטת המשפט הנוהגת בארץ, אין אמנם תביעה מעין זו, אבל בגדר סמכותו של שר הפנים למנוע בעד אשה שהיתה רק "ידועה בציבור" במובן העממי הנ"ל, שתתחזה כנשואה לפלוני באמצעות שינוי שמה לשמו. בענין שטנד, בג"צ 71/65, פד"י, כרך יט(1), ע' 501, [1], נדחתה בקשה לשינוי שם מאחר ובידי העותרת לא היתה מצויה תעודת-נישואין, ושינוי השם עלול היה להטעות את הציבור שהיא אכן נשואה כדין לאותו אדם אשר את שמו היא ביקשה לקבל על-ידי שינוי שמה; אם באותו ענין נדחתה הבקשה, כאן לא כל שכן. בא-כוח העותרת ביקש למצוא הצדקה לשינוי השם, וסמך לטענתו שאין באותו שינוי משום הטעיה, בחיים המשותפים של העותרת עם המנוח שנמשכו 12 שנה עד לפטירתו של זה האחרון. לדעתי, מצדיקה ההיסטוריה המשותפת של העותרת והמנוח דוקא את דחיית הבקשה; ואדגיש שאין בדעתי להיכנס בזה לבירור חוקיותם של היחסים ההדדיים ששררו בין העותרת למנוח; על בעיות אלו כבר עמדתי בהרחבה בפסק-הדין בענין פרץ נגד הלמוט, ע"א 4/66, [6]. בדברי, אתייחס רק לאספקטים של החיים המשותפים בין העותרת מנוח, הנוגעים לאשתו החוקית ולבנו של המנוח. כפי שצויין בפסק-דינו של חברי, השופט הלוי, החלו חייהם המשותפים של העותרת והמנוח בשנת 1952, וציינתי אני בראשית דברי כי באותו זמן היו שניהם נשואים לבני-זוגיהם החוקיים. מאותה שנה עבר המנוח לגור עם העותרת ומאז חיו כבעל ואשתו; ולפי תצהירה של העותרת, היתה מאז ידועה בציבור כבת-זוגו של המנוח. בארץ, אין לאשה החוקית שבעלה החליט לעזוב אותה ולעבור לחיות עם "ידועה בציבור" כל תרופה נגד בעלה - לא אזרחית ולא פלילית. עם זאת, אין מעשהו של הבעל הופך להוגן או לגיטימי בשל כך; על זה כבר עמדתי באריכות ב-ע"א 4/66, [6], הנ"ל. בדרך בה הלכה העותרת, יש משום שיתוף פעולה וסיוע ליצירת עובדה מוגמרת כלפי האשה החוקית. כאשר אדם השומר על הסדר הציבורי מוצא טענה נגד אשתו, ורוצה, או רואה עצמו נאלץ, להפסיק לחיות עמה, ומעונין בהפסקת קשר הנישואין, הפעולה הנאותה מצדו תהיה פניה לבית-הדין הרבני כתביעת גירושין. בית-הדין ינסה להשלים בין בני-הזוג וליישר את ההידורים, ורק באין מוצא אחר, יסתיים הענין בגט. כאשר הבעל אינו פועל בדרך האמורה אלא עוזב את אשתו ועושה מעשים שמשמעותם היא שהוא רואה, באופן חד-צדדי, את קשר הנישואין כמבוטל ומתקשר עם "ידועה בציבור" ועובר לגור עמה, הרי בכך הוא יוצר עובדה מוגמרת שקשה אפילו לו לסגת הימנה, ולבית-הדין כמעט שאין אפשרות להשלים בינו לבין אשתו. בכך מכריח הוא את אשתו להתגרש - גם אם אין כל סיבה הגיונית לגירושין, והסיבה היחידה היא שהזדמנה לו אשה אחרת שבאותו רגע מצאה חן בעיניו. גורם נוסף בפרשת היחסים שבין העותרת למנוח שאין להתעלם ממנו, הינו מצבו של בן המנוח, המשיב מס' 2, שהיה בן 7 בעת שהחלו העותרת והמנוח את חייהם המשותפים. כיום ידוע שלילד בגיל רך, דרוש בית הורים שלם לצורך התפתחותו הנפשית, כפי שדרושים לו אוויר, שמש ומזון לצורך התפתחותו הגופנית. בית הרוס - השפעתו השלילית על הילד היא גדולה, וידוע כי חלק גדול מן העבריינים ובעלי ההפרעות הנפשיות בא מבתים הרוסים. זכותו של הילד היא איפוא לדרוש מהוריו שילדוהו כי מלבד חובת המזונות בה הם נושאים כלפיו, יבטיחו לו בית טוב וחם כך שלא יהיה מקופח (DEPRIVED CHILD בלשון המקצועית), ובמקרה של התהוות חיכוכים ביניהם, יעשו את כל המאמצים כדי ליישר את ההידורים למען מנוע קרע במשפחה, באופן שלא תישלל מן הילד זכותו לבית חם. בפסק-דיני בענין רץ נגד הלמוט, [6], הנ"ל, הבאתי את הדעה הרווחת כיום בעולם התרבותי, לפיה אין הנישואין ענין לבני-הזוג בלבד, אלא לחברה ככללותה - וביחוד כאשר לאותם בני-זוג ילדים בגיל רך. על החברה - ובכלל זה בתי-המשפט, בתי-הדין השירות הסוציאלי וכו' - להגן על הילדים, ולשמור, במידת האפשר, על יציבות המשפחה ושלמות הבית למען טובתם, וההורים נדרשים לשתף פעולה בכיוון זה. אך שוב, במקרה ואין ההורים פועלים בהתאם לחובתם זו, אין בידי הבן כל זכות תביעה לבית-המשפט, והוא נשאר עשוק ואין לו מנחם. יש אשר בית נהרס כתוצאה ממות אחד ההורים, אך נדמה לי שהריסת בית בנסיבות המקרה דנן, עלולה להשפיע לרעה על הילד הרבה יותר מאשר במקרה והוא התייתם והבית נהרס, כי כאשר עוזב האב את בית משפחתו ועובר לגור עם אשה אחרת, הרי נוסף על עצם הצער והכאב על הריסת הבית, נוספים כאן גורמים נוספים של התמרמרות, רכילות בסביבה וקלון לילד - גורמים שבעטיים סובל הילד קשות: ומי יודע מהן התוצאות של עזיבת הבית לאורך ימים. לפי דעתי, אשה נשואה המתקשרת עם גבר זר וגרה עמו לפני שנישואיה הותרו, אינה צריכה לצפות שאם בסופו של דבר לא תיכנס בברית-נישואין עם אותו "ידוע בציבור" שלה, תוכל לשנות את שמה וליטול לעצמה את שמו של הלה, ולעשות רושם מוטעה כאילו היא נשואה; על אחת כמה וכמה אין לה לצפות לכך אם גם הגבר עמו היא מתקשרת הינו נשוי ואב לילד בגיל רך. אם בית-המשפט היה מאפשר ציפיה כזו, היה בכך משום חיזוק ועידוד מעשים כאלה, שמלבד הצד המוסרי שבדבר, עלולים הם לגרום לתוצאות עליהן עמדתי לעיל, ואינני סבור שבית-המשפט צריך להתייחס לכך בפחות חומרה מכפי שהוא מתייחס למקרים בהם אדם עושה דין לעצמו, מעמיד רשויות ואנשים בפני עובדות מוגמרות ופועל בחוסר נקיון כפיים. השיקול שחייב להדריך את הרשות המוסמכת לענין שינוי השם הוא אם שינוי זה עלול להטעות את הציבור או חלק ממנו ביחס למעמדה של מבקשת השינוי. בדרך כלל, אין הרשות או בית-המשפט יכולים לדעת מה הם הנימוקים האמיתיים המסתתרים מאחורי בקשת שינוי השם, ומה עניינם של הבריות להופיע כנשואים או כידועים בציבור. יש ולאשה נוח להיות "ידועה בציבור" ולהנות מיתרונות שונים, כגון במס הכנסה או בזכות לקבל קיצבות ותשלומים שבמקרה של נישואין הם באים לקצם, ויש ונוח לה יותר להיות נשואה ולהנות מעצם המעמד ומן היתרונות הנובעים מכך. אין לה, לרשות, לחקור מהי הסיבה שאשה רוצה להופיע באופן זה או אחר, ודי לה ששינוי השם עלול להטעות את הציבור, או חלק ממנו, ביחס למעמדה. ניתן להבין כי כעת נוח לה לעותרת המעמד של אשתו החוקית של המנוח, ומאחר ולא הצליחה להגיע לכך בחייו, היא רוצה לעשות לפחות רושם כזה לאחר מותו. לכן, אפילו לא היו לה כל מטרות אחרות מלבד ענין של כבוד ומעמד, אין לאפשר לה לעשות רושם מוטעה כזה בציבור - ויהיו מניעיה לכך אשר יהיו; די בכך ששינוי השם עלול לסייע בידה ביצירת אותו רושם מוטעה. גורם נוסף שיש בו כדי להצדיק את השר בסירובו להרשות את שינוי השם, הינו כי בכלל לא ברור אם נישואי העותרת עם זמולון הותרו כבר. בשאלה זו אני דן - וזאת ברצוני להדגיש - מבלי לקבוע דבר מבחינה משפטית, מאחר וביחס אליה לא טענו באי-כוח הצדדים, והעובדות עליהן אני מסתמך נשמעו רק בתור הרקע העובדתי מפי באי-כוח הצדדים, ומר טרלו הציג בפנינו את העתק פסק-הדין הגרמני אשר לגביו העיר שאין הוא, לפי דעתו, אלא חספא בעלמא. כשהחלו העותרת והמנוח בחייהם המשותפים בשנת 1952, נסע מר זמולון, בעלה של העותרת, לגרמניה, ובשנת 1955 הגיש שם תביעת גירושין נגדה. העותרת הינה אזרחית ותושבת ישראל (ואשר בעלה - לא ידוע באיזה חודש עזב את הארץ, ואם לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952 (סעיף 14 (ב)) אין הוא נחשב עדיין לאזרח ישראלי). בפני בית-המשפט הגרמני לא טענה העותרת חוסר סמכות. היא נשמעה באמצעות בית-משפט בישראל, והוצא נגדה פסק-דין לגירושין. באותה הזדמנות לא נקטה העותרת בכל צעדים שהם כדי להשיג גט, ואין גם כל טענה כי אחר כך, או קודם לכן, ניסתה לקבל ממנו גט. המנוח התגרש מאשתו החוקית בשנת 1958, אבל במשך ששת השנים שחלפו מאז ועד פטירתו, לא נשא את העותרת לאשה. לדברי הבן, הבטיח לו אביו שלא ישא את העותרת לאשה, ולדברי עדים אחרים אכן דיבר המנוח עם העותרת על נישואין. לנו אין צורך לקבוע דבריו של מי הם אמת, כי יש ואדם מבטיח ל"ידועה בציבור" שלו שישאנה לאשה, אך יחד עם זה - כאשר הוא מדבר עם בנו יחידו, והינו סבור שהלה יצא מקופח מכל הענין, הוא מדבר בלשון אחרת, ויש והינו מבטיח אך נמלך בדעתו. אך ייתכן גם שכל הסיבה לכך שלא נשא את העותרת לאשה היתה כי זו לא נחשבה כפנויה לצורך נישואין. בטיעונו בפנינו אמר בא-כוח העותרת כי אילו ביקשה העותרת היתר להינשא למנוח, והיתה מתעוררת רק שאלת נישואיה לזמולון, היתה נענית מאחר והיא היתה נשואה בנישואין אזרחיים בלבד. ואולם קודם שנישאה לזמולון, היתה נשואה ליהודי בשם ויינברג שממנו התגרשה אך אין לה תעודת גירושין, ובמשך השנים לא עלה בידה למצוא עד או עדים שיעידו על אותם גירושין. דברים אלה מסר בא-כוח העותרת בישיבה בפנינו, ולא גילה אותם לנו קודם לכן. יוצא איפוא שאין הוכחה שהיא גרושה לפי הדין האישי החל עליה. בכל זאת פנתה העותרת למשרד הפנים והשיגה את רישומה כגרושה - כנראה על-סמך פסק-הדין הגרמני לגירושין. מסתבר אמנם כי פקיד הרישום רשאי היה לפעול כפי שפעל, ולרשום דבר שאין בו אף הוכחה לכאורה, אך שאלה נפרדת היא אם אותו פסק-דין יכול להוות יסוד מספיק לשינוי שם של אשה נשואה החייבת לשאת שם בעלה לפי סעיף 11 לחוק השמות, או שמא רשאי שר הפנים, או אף חייב, לדרוש הוכחה אחרת בדבר גירושיה. השימוש בפסק-הדין הגרמני מעורר שתי שאלות: האחת נוגעת לעצם תקפו, בארץ, של אותו פסק-דין, והשניה, והיא פורמלית: כלום חייב השר להכיר בפסק-הדין קודם שזה קיבל אישור כלשהו מבית-משפט או בית-דין בארץ? אדון בשאלה השניה תחילה. כלל גדול הוא במשפט הבינלאומי הפרטי שלפסק-דין חוץ אין תוקף ישיר בתור שכזה, אלא הוא זקוק להכרה על-ידי בית-משפט מקומי (לא-אם-כן קיימת אמנה מיוחדת בין שתי המדינות); ראה ‎.CHESHIRE, PRIVATE INTERNATIONAL LAW, 7TH ED. P. 535 כמו-כן ניתן להסתמך עליו בפני בית-משפט מקומי, אך כל עוד לא הוכר בצורה הקבועה בחוק המקומי, אין לו תוקף של פסק-דין, ושום אזרח או רשות אינם חייבים לפעול על-פיו. להכרה בפסק-דין חוץ בענין אזרחי, חל בארץ חוק אכיפת פסקי-דין חוץ, תשי"ח-1958. לפי סעיף 9 לחוק זה, נתונה הסמכות הייחודית להכרזת פסק-דין זה כאכיף לבית-המשפט המחוזי בירושלים (ואעיר במאמר המוסגר כי לי נראה, מבלי לקבוע מסמרות בענין, שבעניני המעמד האישי במקרה כמו זה שלפנינו, יש לפנות לצורך הכרזת פסק חוץ כאכיף לבית-הדין הדתי המוסמך מאחר וייתכן שהחוק הנ"ל אינו חל על פסקי-דין בעניני המעמד האישי, ובעיקר כאשר בשנת 1955 היה חל, ואף כעת חל על העותרת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953), אלא שכל בית-משפט או בית-דין אחר, אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו, רשאי להכיר באותו פסק-דין לצורך אותו ענין (סעיף 11 לחוק). ואולם ללא ספק אין לדרוש מרשות מינהלית שתכיר באותו פסק-דין באופן ישיר כל עוד הוא לא הוכר והוכרז כאכיף, כאמור לעיל. נוסף על כך, אינני רואה כיצד צריכים או יכולים בתי-המשפט ובתי-הדין בארץ להכיר בפסק-הדין הגרמני. אשר לבתי-הדין הרבניים, ברור כי פסק-דין חוץ לגירושין אינו יכול לבוא במקום גט. אך גם בתי-המשפט האזרחיים לא יוכלו להכיר בפסק-דין זה. לדעתי, לא היתה לבית-המשפט הגרמני סמכות אף מבחינת כללי המשפט הבינלאומי הפרטי הנוהגים בבתי-המשפט האזרחיים בארץ (במידה ויש להחילם), ליתן את פסק-הדין לגירושין. לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי הנהוגים באנגליה, ואשר על-פיהם נוהגים בתי-המשפט בארץ, במידה ויש לנהוג על-פיהם, יוכר פסק-דין חוץ לגירושין אם הוצא על-ידי בית-משפט אשר במקום מושבו יש לשני בני-הזוג דומיסיל, או שנוכח כללי ההדדיות, גם בתי-המשפט בישראל היו מוסמכים להוציא, במקרה דומה, פסק-דין לגירושין. ראה בספרו הנ"ל של CHESHIRE מע' 341 ואילך: כמו-כן ראה פסק-הדין .[‎INDYKA V. INDYKA; (1966), [15 במקרה שלפנינו, מקום מושבה (הדומיסיל) של העותרת הינו בישראל, ורק בעלה לבדו הלך לגרמניה. לא היה איפוא בית-המשפט הגרמני יכול ליתן את פסק-דין הגירושין מכוח היות שני בני-הזוג תושבי גרמניה. אשר לכללי ההדדיות: אילו המדובר היה בבני-זוג שנישאו בחוץ-לרץ וגרו שם, והבעל לבדו היה מגיע ארצה, יושב כאן שלוש שנים ומבקש לגרש את אשתו שכלל לא גרה עמו בארץ, האם היה בית-המשפט או בית-דין כלשהו בארץ מוסמך להזמין את האשה אשר נשארה בחוץ-לארץ ולהוציא פסק-דין המתיר את הנישואין? התשובה על שאלה זו היא, ללא ספק, שלילית, ואם-כן מהו איפוא היסוד לפיו נוכל אנו בארץ להכיר בפסק-דין הגירושין הגרמני אפילו אם יש מקום להשתמש בכללי המשפט הבינלאומי הפרטי? פסק-הדין הגרמני הוא איפוא מפוקפק ביותר - וכמותו רישום העותרת כגרושה שנעשה על יסודו של פסק-דין זה. רישום זה אין בו, כאמור לעיל, אף משום הוכחה לכאורה בדבר מעמדה האישי של העותרת, אולם שינוי שמה עלול להביא לידי יצירת הרושם המוטעה בקרב הציבור שהיא התגרשה מבעלה הקודם כדת וכדין ונישאה למנוח לאחר-מכן; שהרי אם הציבור עלול לטעות ולחשוב כי היא היתה נשואה למנוח - ועל אפשרות זו כבר הצבעתי בראשית דברי - הוא יטעה ממילא גם ביחס לחוקיות גירושיה עם בעלה הקודם, ויחשוב שהתגרשה כדין, שאם גירושין אין - נישואין מנין. לשר הפנים הוקנתה בחוק הסמכות לפסול שינוי שם העלול להביא להטעיית הציבור, וסבורני - לאור כל האמור - שהשימוש שהוא עשה בסמכותו זו היה בהתאם ללשון החוק ומטרותיו. על-כן גם אני בדעה שיש לבטל את הצו-על-תנאי. השופט לנדוי: עיינתי בכובד ראש בארבע חוות-הדעת של חברי. תחילה חשבתי להסתפק בהצטרפות לחוות-דעתו של חברי, השופט הלוי, אולם תוך כדי השקלא וטריא הורחבה יריעת הדיון, ומשהורחבה אינני רואה עצמי פטור מלהביע את דעתי גם על כמה מן האספקטים הרחבים יותר בהם נגעו חברי, השופטים ויתקון וקיסטר. ראשית כל עלי להסתייג מדברי חברי השופט קיסטר על תקפו של פסק-דין הגירושין שניתן על-ידי בית-המשפט הגרמני בברלין. כזכור, נרשמה העותרת על-סמך פסק-דין זה במירשם התושבים כגרושה, ורישום זה קיים ועומד זה מספר שנים ללא ערעור. מר טרלו בשם המשיבים אמר לנו במפורש שאין הוא מעורר את השאלה הזאת כלל. הוא לא הטיל ספק בתוקף פסק-הדין ההוא, ונמנע מלבסס טענה כלשהי על הסעיף 11 של חוק השמות, תשט"ז-1957, כאילו יש לראות את העותרת כמי שעדיין נשואה לה' זמולון ושמשום כך אין היא יכולה לשנות את שמה על דעת עצמה. גם המשיבים לא עשו ספק מעין זה יסוד, או אחד היסודות, להחלטותיהם בענין הבקשה לשינוי השם. מכיון שכך, אין לנו לבוא ולפתוח על-פי יזמתנו בשאלה זו ולהטיל בדיעבד ספק ברישום העותרת במירשם התושבים, בלי ששמענו טענות על כך מפי באי-כח הצדדים. אך גם לעצם הענין אינה נראית לי כלל הגירסה שפקיד הרישום, בפניו הוצג פסק-דין זה לתמיכת בקשת העותרת להרשם כגרושה, היה חייב לקבל על עצמו את התפקיד של בדיקת סמכותו של בית-המשפט הנכרי, שנתן את פסק-הדין, ושאם לדעתו קיימת איזו סירכה בפסק-הדין. עליו לשלוח את המבקש אל בית-המשפט, מפני שפסק-דין נכרי טעון הכרה על-ידי בית-משפט מקומי. אין צורך באכיפת פסק-דין נכרי מעין זה, כדי שתינתן לו הכרה אינצידנטלית על-ידי בית-משפט או רשות אחרת בארץ, וגירסת חברי נוגדת מיסודה את פסיקתו הברורה של בית-משפט זה בענין פונק שלזינגר, בג"צ 143/62, פד"י, כרך יז, ע' 225, [7], שם ציטט השופט זוסמן, ב-ע' 247, את ההנחיות שניתנו לפקידי הרישום על דעת שר הפנים. בפיסקה 8 של ההנחיות נאמר: "בהעדר טעמים מיוחדים (ראה להלן) להזמת חזקת הכשרות אין לו לפקיד הרישום להרהר אחרי מסמך רשמי אלא שומה עליו לפעול ולרשום על-פיו. מסמך רשמי מהו - כל מסמך שנעשה בידי עובד צבור (ממשלתי, משפטי או מינהלי, אזרחי או דתי, בארץ או בחוץ-לארץ) במילוי תפקדו....." מר פרוש הזמה לענין זה אנו למדים פיסקה 10: "אולם החזקה הזאת ניתנה להזמה: אין היא הוכחה אלא לכאורה בלבד. כגון, אם פקיד הרישום ירגיש בזיוף של המסמך (הוספות או תיקונים או מחיקות בלתי-מאושרים) הוא רשאי לדרוש ראיות נוספות" (שם,[7], ב-ע' 248). כלומר, לא מתפקידו של פקיד הרישום הוא להתעמק בשאלות מסובכות של תקפם המשפטי של המסמכים הרשמיים המוגשים לו, ואף אין לו להפנות את המבקש לבית-המשפט כדי שיביא לו פסק-דין הצהרתי על כך, אלא תפקידו הוא לרשום על-סמך המסמכים הרשמיים שהוגשו לו. כן אני חולק לחלוטין על כך שבית-הדין הדתי הוא המוסמך לתת פסקי-דין הצהרתיים להדרכת מירשם התושבים בנוגע לתקפם או פסלותם של גירושין שנערכו בחוץ-לארץ. ידוע לכל שקיים שוני יסודי בגישתם של בתי-המשפט ושל בתי-דין הרבנות ביחס לתקפם של נישואין וגירושין שנערכו בחוץ-לארץ, ובשוני זה המקור לסיבוכים אין קץ, כשבית-המשפט מדריך את עצמו על-פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי המקובלים במשפחת העמים, ובית-הדין הרבני תובע תוקף אוניברסלי לדין התורה. ניגודים אלה הובלטו לא פעם בפסיקה ועמדתו של בית-משפט זה ברורה מאז ענין סקורניק, ע"א 191/51, [8]. הכנסת השליטה את דין התורה על עניני נישואין וגירשין של יהודים בישראל, ולא על נישואין וגירושין שנערכו בחוץ-לארץ, כששאלה על כך מתעוררת בפני רשות אזרחית כמו מירשם התושבים (מירשם האוכלוסין, כשמו החדש). וגם לגוף השאלה של תוקף פסק-דין הגירושין הגרמני ספק גדול הוא בעיני אם קיים בו פגם של חוסר סמכות, כשהבעל, ה' זמולון, ישב ישיבת קבע בגרמניה בעת נתינתו והאשה, העותרת שלפנינו, ידעה על ההליכים ולא התנגדה להם, ומאז היא עצמה סומכת על תקפו של פסק-הדין. יתר-על-כן, כפי שהתברר רק לקראת סוף הדיון, בפנינו, כששמענו את העתירה מחדש בהרכב של חמישה. גם בפני בית-הדין הרבני בחיפה, ממנו ביקשה העותרת היתר לנישואיה עם המנוח רוזנהיים הקושי, שהתעורר, לא היה בקשר עם הגירושין מזמולון אלא בקשר עם נישואיה הקודמים עם מר ויינברג בשנחאי. היא התקשתה להביא - ראיה על גירושיה מוינברג, וזהו אשר עיכב בעד מתן היתר הנישואין. דרך אגב, יש להצטער על כך שדברים אלה לא הובהרו מיד בהמרצה 295/66, בה הביאה העותרת - פרטים על מאמציה להשיג את היתר הנישואין. משנכנסה העותרת לפרשה זו, מוטב היה לתאר את הדברים מיד בשלמותם. העותרת הוכרה על-ידי פסק-דין הצהרתי של בית-המשפט המחוזי בחיפה כמי שהיתה ידועה בצבור בתור אשתו של המנוח אמיל רוזנהיים. לא התקיים לפנינו בירור מלא של קורות היחסים בין העותרת ובין המנוח, וכל הקשור עם השינויים החוזרים שחלו במעמדם האישי בעבר. בודאי לא אקבל על עצמי, במסגרת העתירה הזאת, לשבת לדין על הצד המוסרי של התקשרות העותרת לחיים משותפים עם מר רוזנהיים המנוח. לכל הדעות הילדים הקטינים הם הקרבנות הראשיים, כאשר חיי משפחה מתמוטטים. אבל לפני שנתלה את הקולר באחד מבני-הזוג או בצד שלישי, עלינו לדעת מי ומה גרם לאותה התמוטטות, מי התנהג אחרי המפולת בצורה סבירה ומי בצורה בלתי-סבירה או בכוונה להציק סתם, ועוד. אף אין להעלים עין מן הסיבוכים המיוחדים שנוצרים אצלנו מדי פעם עקב חומרותיו של הדין הדתי, החלות גם על אנשים שאינם שומרי דת. אני מניח שחומרות אלה תרמו לא מעט למתן ההכרה "לאשה הידועה בציבור" בכמה מחוקי הכנסת. הכרה זו היתה בבחינת הכרח שלא יגונה בנוגע לזכויות סוציאליות, להן זקוקה הידועה בצבור אחרי מות הגבר עמו קשרה את גורלה, שבדרך כלל גם היה מפרנסה. אך עלינו להקפיד מאד שלא להרחיב את ההכרה הזאת מעבר למה שדרוש, לדעת המחוקק, כדי להבטיח לאשה הידועה בצבור בדיעבד את זכויותיה החמריות. הסכנה היא שמתוך אהדה לידועה בצבור - באותם מקרים בהם היא ראויה לאהדה - נפגע בסדרי המעמד האישי הכלליים במדינה. שיסוד מוסד להם הנישואין כדין. באין שמירה על יסוד זה מתערערת יציבות המשפחה כתא הראשוני של החברה. מן הראוי לצטט כאן את לשונו ההחלטית של השופט כהן בענין פסלר, ע"א 384/61, פד"י, כרך טז, ע' 102, 108, [3]: "בזכותו אשה בכל מיני זכויות לגימלאות ולמענקים, לבית מגורים ולבית-עסק וכל כיוצא באלה לא עשה - ולא התיימר [המחוקק] לעשות - לא פנויה לנשואה או למעין-נשואה ולא אשה לאלמנה, ולא שינה - ולא התיימר לשנות - את מעמדה המשפטי, הסטטוס שלה, כל עיקר. אילו הייתי מקבל את טענתו של ד"ר אלון שיש כאן משום יצירת סטטוס של אשה מעין-נשואה או אף של אשה נשואה למטרות מסויימות, או גם רק של אלמנה למטרות מסויימות - כי אז הייתי פורץ פירצה חמורה בשטח תחולתו של הדין האישי, ודין התורה בראשו, בעניני נישואין; ואין לי ספק ספיקא שהמחוקק לא התכוון מימיו לפרוץ פירצה שכזאת." וגם ב-ע"א 563/65, [4], נזהר בית-משפט זה בדברו בפסק-דינו (מפי השופט ברנזון) על "זכויות כספיות וחמריות שונות" שהוענקו לידועה בצבור במספר רב של חוקים. מהענקת זכויו אלה הסיק בית-המשפט שהסכם בין גבר לאשה לחיות חיי אישות מחוץ לנישואין, כשאחד מהם עדיין נשוי, אינו מנוגד למוסר הצבורי. גם אם אקבל מסקנה זו, אין בה כל סטיה מן הדברים שנאמרו ב-ע"א 384/61, [3], לגבי חוסר מעמדה האישי של הידועה בצבור. ועתה לעצם ענין שינוי השם: ברור שאצלנו הביעה הכנסת את רצונה בחוק השמות, תשט"ז-1956, שאדם לא יוכל לשנות את שמו כרצונו, ללא הגבלה: הסעיפים 10 ו-16 הם שטר ושובר בצדו. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשט"ז, ב-ע' 134) אנו קוראים כי - "ליקוי שני של המצב הקיים הוא הזכות הבלתי-מוגבלת הניתנת לפרט לשנות שם משפחתו ושמו הפרטי ככל אשר יעלה על רוחו ובכל שעה שירצה בכך. אין כיום סמכות כל שהיא למנוע שינויי שם, או לפקח עליהם, אף במקרים שהשינוי בא למטרות של מרמה או שהשם החדש עלול להטעות. על-כן דרוש פיקוח ממשלתי מסויים כדי למנוע מעשי תרמית והטעיה. ברוח זו הוחק הסעיף 16 של החוק, ללא ערעור מצד מישהו בשעת הויכוחים בכנסת, שקדמו לקבלתו. מן העובדה שבחוק האנגלי אינו קיים הסדר סטטוטורי דומה אינני למד עדיין שהזכות לשינוי השם (להבדיל מזכותו של אדם ששמו לא יישלל ממנו) היא אחת מזכויות היסוד של האזרח. אינני יודע אם היא תוארה כך אי-פעם עד כה, והייתי שומר את תואר הכבוד הזה לזכויות החיוניות באמת לחרותו של אדם. נאמר לנו על-ידי בא-כוח העותרת שישנן ארצות חפשיות ביבשת אירופה המחמירות גם הן בענין זה יותר מן הנהוג באנגליה ובכמה מדינות בארצות-הברית. טעם חשוב להסדר תחיקתי בנושא זה הוא ששם המשפחה של אדם משמש לא רק לזיהויו האישי כלפי כולי עלמא, אלא לפי המקובל בחברה הוא גם סימן היכר בעיני כל ליחוס הילדים אל הוריהם ולמעמד האשה הנשואה בתור שכזאת. דברים אלה משתקפים בחוק השמות שלנו, ובמיוחד בסעיפים 3, 6 ו-11. אינני יודע אם משום כך אפשר להגדיר את חוק השמות כאחד מחוקי המעמד האישי במדינה. אבל אין לי ספק שקיים קשר הדוק בין שני נושאים אלה, וזאת על-אף הוראתו של סעיף 22 כי - "קבלת שם, מתן שם, בחירת שם ושינוי שם לפי חוק זה, אין בהם כדי ליצור או לבטל זכויות או חובות של בעל השם או של זולתו, להוסיף על זכויות כאלה או לגרוע מהן." לגבי בעייתנו העיקר איננו בתוצאות המשפטיות אלא ברושם שבחירת השם ושינוי השם עושים למעשה בעיני הצבור. בהקשר זה אף הכלל כי חזקה על כל אדם שאת החוק הוא יודע - אינו מעלה ואינו מוריד. כידוע אינו בא כלל זה אלא לשלול טענת הגנה של נאשם בפלילים, שאין הוא אשם מפני שלא ידע את החוק. ברור שכל מטרתו של שינוי השם המבוקש היא לחזק את מעמדה של העותרת בעיני הבריות כאלמנת המנוח רוזנהיים, כאילו היתה נשואה לו כדין. אינני יודע אם מניעיה של העותרת במאבקה על שם המנוח הם מניעים שברגש בלבד או גם מניעים שבחומר. אפילו מעורבים במניעיה גם אלה וגם אלה, עדיין הייתי אומר שמבחינה אנושית מובנת שאיפתה, אחרי חייה המשותפים עם המנוח במשך 12 שנה ואחרי שכפי הנראה רק קשיים פורמליים מנעו את נישואיה עם המנוח לפני מותו. (ושוב יצויין, שאיננו יודעים אם קשייה של העותרת היו נעוצים בחומרות הדין הדתי דוקא, או בקשיי הוכחה בדבר גירושיה ממר ויינברג, שהיו עומדים לעותרת למכשול באותה מידה גם בפני כל בית-משפט או רשות אחרת). אבל עם כל האהדה לעותרת גדול ממנה החשש שמא מתוך רצון להביא את העותרת על תקנתה האישית נגביר את ערבוב התחומין בשטח הרגיש של המעמד האישי. חשש זה - ואין צריך לומר שהוא חורג הרחק מעבר לתחום הדין הדתי - הוא הממריצני לנקוט גישה שונה מגישת חברי השופט ויתקון אל הענין הנדון לפנינו. באשר לדרכי הפרשנות של חוק השמות בכלו, לדעתי אין בנושא שלו דבר שיצדיק פרשנות דווקנית במיוחד. שיקול-הדעת המינהלי ניתן לשר הפנים בסעיף 16 בצורה ברורה למדי ("אם הוא סבור.....") ולא לבית-המשפט, והתערבותו של בית-המשפט יכולה לבוא רק אם החלטת השר, שהשם החדש עלול להטעות, בלתי סבירה על פניה (השווה בג"צ 299/35, פד"י, כרך יט(3), ע' 510, 513, [9]). כפי שהעיר מר טרלו בשם המשיבים, "הידועה בצבור" לא היתה בלתי-ידועה למחוקק שעה שכתב את סעיפי חוק השמות. היא נזכרת בסעיף 3, סיפה, ובסעיף 4, אולם רק בקשר לשם המשפחה מלידה ולמתן השם הפרטי, לילד שילדה הידועה בצבור, ולא בקשר לשמה שלה. על כך שותק החוק; על-כל-פנים, לא נאמר בו שהידועה בצבור מקבלת את שם הגבר עמו היא התקשרה, כאילו היתה זאת אחת הזכויות מהן היא נהנית, בדומה לזכויות הסוציאליות שהוענקו לה בחוקים שונים. ניתן לומר גם שאם המחוקק קובע הסדרים מפורשים לגבי שינוי השם, הנובע בתוקף החוק מיחס האישות בין אשה לבעלה החוקי, ושותק לגבי הידועה בצבור, אות הוא שאין הוא מביט בעין יפה עד שינוי דומה כתוצאה מן היחסים בין הידועה בצבור ובין הגבר עמו היא חיה. ואשר לדבור "עלול להטעות" בסעיף 16, עלי לחלוק על דעת חברי, שעינו לפרשו כאילו כתוב שם "להטעות בכוונה רעה" או להטעות למטרה הפסולה כשלעצמה. לפי פשוטן של המלים "עלול להטעות" הן קובעות מבחן אוביקטיבי גרידא. בודאי אסכים ש"הטעיה" שאין לפרט או לצבור אינטרס לגיטימי למנעה אין להביאה בחשבון, אולם יש ויש לצבור אינטרס חיוני שלא יטושטשו התחומין בין מעמד האשה הנשואה או האלמנה, שהיתה נשואה, ובין "מוסד" הידועה בצבור. עוד נראה לי, בכל הכבוד, שאין להביא ראיה מפסקי-דין כגון, [RE KEITH MACAULEY ROSS, ]16, כי שם שינוי השם לא היה טעון גושפנקה רשמית, כמו אצלנו, ולכן נמצא כנראה שרישום השינוי הוא הרע במעוטו, כי יש בו כדי להקטין את הנזק הכרוך בנטילת השם החדש על-ידי המבקש אף ללא רישום כלשהו. אם נפרוץ הפעם פירצה בסדרי המעמד האישי ונזכה בדיעבד גם את הידועה בצבור בסימן ההיכר המובהק של מעמד אשה נשואה, בדרך הוספת אישור רשמי לקבלת שם הגבר, עמו היא היתה קשורה בחיי אישות, אין לראות כיצד נוכל לסרב לעתירה דומה שתוגש מלכתחילה, למשל, כאשר גבר עוזב את אשתו החוקית לאנחות, ומיד מבקשת הידועה בצבור שלו לבצר את מעמדה על-ידי קבלת אישור רשמי שמעתה גם היא, ולא רק האשה החוקית, תשא את שם הגבר, כאילו נישאה לו. ואחרי ככלות הכל, מאי נפקא מינה שבענין שטנד, בג"צ 71/65, [1], עדין היתה תלויה בקשה לפסק-דין הצהרתי על כשרות הנישואין, אם בלאו הכי זכות יסוד היא בידי האזרח לשנות את שמו כרצונו? עלי לחלוק גם על הדעה שמוסד "הידועה בצבור" מבוסס על אי-ידיעת הצבור את המצב לאשורו. לא כזאת היא דעתו של השופט שנתן את פסק-הדין ההצהרתי בענין שלפנינו, כבוד השופט עציוני, ועל-כן בודאי שאין לפרש את פסק-הדין שלו עצמו ברוח זו. ב-תי"א 1528/63, חיפה, [10], הוא הסביר בטעמים משכנעים שידועה בצבור היא כל אשה שהתקשרה עם גבר בקשרי קבע של חיי אישות כמו בעל ואשה, בין שהצבור חושב אותם כנשואים כדין ובין אם לאו. משום כך אין לומר שיסוד של הטעיה טבוע בעצם המושג של הידועה בצבור, או כלשונו של בא-כח העותרת, שבמושג זה כרוכה תמיד טעות לגיטימית שקיבלה מראש את הגושפנקה של החוק. יתכן גם יתכן שהצבור כלו יודע את האמת לאמיתה ובכל זאת תיחשב האשה "כידועה בצבור". לה מגיעות כל הזכויות המובטחות לידועה בצבור בתחיקה המיוחדת על נושא זה. מה שהסברתי יוצא שבאישור רשמי של שינוי שם של הידועה בצבור לשם הגבר, עמו היא חיה או היתה חיה, טמונה ממילא סכנה של הטעיית הצבור, משום אותו חשש של ערבוב התחומין עליו דיברתי; ואחת היא אם אישור רשמי כזה מבוקש מראש, בתחילת החיים המשותפים או בדיעבד, אחרי שהם כבר הסתיימו. ואם יטען הטוען שטעמים כלליים אלה מקומם תחת הכותרת "פגיעה בתקנת הצבור" בסעיף 16, ולא זה היה נמוקו של שר הפנים בהחלטת הדחיה שלו, אשיב לו שאמנם השיקולים שהבאתי נוגעים לתקנת הצבור, אבל התחומים יונקים זה מזה, ואותם טעמים עצמם הם הנותנים יסוד לחשש של הטעיה, כלומר לחשש שהצבור יבוא לידי טעות בדבר מעמדה החוקי של הידועה בצבור. חברי, השופטים הלוי וברנזון, בחנו, כל אחד על-פי דרכו, אפשרויות קונקרטיות שונות של הטעיה כתוצאה משינוי השם. לשם כך מחלק השופט ברנזון את כלל הצבור לשלוש קבוצות. הוא רואה כמוכח - ובזה אני מסכים עמו על-פי הראיות שלפנינו - שבחוג מכריה היתה העותרת ידועה, וידועה גם כיום, כגב' רוזנהיים. חברי אומר שבזה לא יחול גם להבא שום שינוי, לא אצל אלה שידעו את האמת ולא אצל אלה שלא ידעוה; ואשר לאלה שלא הכירו את העותרת ואת המנוח מקודם, לאלה אינו אומר השם רוזנהיים כלום, ולכן טעות מנין? נראית לי יותר דעת חברי השופט הלוי, על נמוקיה. בעצם מוכח חשש ההטעיה מניה ובי מתוך טיעון בא-כח העותרת. הרי הוא אומר שבחיי המנוח הובטח מעמדה של העותרת כאשתו בעיני הבריות, על-ידי עצם היותה במחיצתו והופעתה בחברה יחד עמו. עכשיו, משנפטר המנוח, היא זקוקה לאישור מעמדה (המטעה) ממקור אחר, דהיינו על-ידי הסבת שמה בדרך רשמית, כי אחרת עלול מעמד זה להתרופף במרוצת הזמן. אולם, כפי שהסביר חברי, השופט הלוי, גם חיזוקה של טעות, שאלמלא כן היתה פגה במשך הזמן, כמוהו כהטעיה מלכתחילה. אפשרות של הטעיה כזאת קיימת לפחות לגבי הקבוצה השלישית של חברי השופט ברנזון (וזה, כמובן, רוב רובו של הצבור) ובמיוחד במשא-ומתן עם רשויות רשמיות ומוסדות אחרים, כל אימת שאדם נדרש לציין את שמו הנכון. לא כל אחד קורא תעודת זהות עד הסוף, ויוזכר גם שבדרכון העותרת היה השם החדש מופיע ללא זכר לשמה הקודם או למצבה המשפחתי כגרושה (ראה תקנות הדרכונים, תקנה 4, כפי שתוקנה, קה"ת תשכ"א, ע' 432). מצבים ספציפיים בהם עלולה ההטעיה לבוא לידי ביטוי מעשי בעתיד הם מטבעם בתחום ההשערה, ואין בדעתי לנסות את ידי בתאורם ההיפותטי, יודגש שאנו עוסקים באפשרות אוביקטיבית של הטעיה, ואין בכך כל הטלת דופי בעותרת, שמא יש לה כוונה רעה להשתמש באישור שינוי, המבוקש על-ידיה, להונאת הבריות. די לי ברצונה המוצהר להופיע גם להבא בכל מקום - לא רק בחוג מכריה, אלא גם מחוצה לו - כאלמנת המנוח רוזנהיים. אינני חושב שיש מי שיוכל למנוע ממנה לעשות כן, כל עוד אין בכך כוונת הונאה חומרית. אבל תוספת חיזוק למעין-מעמד כזה, בדרך אישור רשמי, אין העותרת זכאית לקבל. בקשר עם התנגדות בנו של המנוח לעתירה אומר רק שכל הידוע לנו בבטחה הוא שהבן והעותרת מסוכסכים ביניהם בעניני ממון. עכשיו זה אומר ששינוי השם יפגע ברגשותיו וזו אומרת שכוונת ההתנגדות היא להקניטה סתם. גם במחלוקת זו אין לדעת על-פי החומר שלפנינו, עם מי הצדק. אפילו צודק הבן, אין לו מעמד בעתירה זו, היות ולפי סעיף 16 של חוק השמות פגיעה ברגשות הפרט אינה אחת מן העילות שבגללן רשאי השר לפסול שינוי שם. סיכומו של דבר: לפי פרושו הנכון של חוק השמות נראה לי שקיימת סכנת הטעיה ממשית גם מן הטעמים הכלליים, אותם השתדלתי להסביר בעצמי, נוסף על טעמי חברי השופט הלוי. לפיכך דעתי היא שיש לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את עתירת העותרת. על יסוד האמור הוחלט, ברוב דעות, לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את עתירת העותרת. מר טרלו בשם המשיב ויתר מאש על הוצאות, גם אם המשיב יזכה בדין, בהתחשב עם הזמן הרב שנמשך הטיפול בבקשת העותרת אצל המשיב. גם בין העותרת ובין המשיב הנוסף, אלחנן רוזנהיים, בנו של המנוח, אין צו להוצאות, פרט לסכום של 90 ל"י, הוצאות הבאת עדים, שהובאו על-ידי העותרת לדרישת משיב זה, וכשהופיעו העדים ויתר המשיב על חקירתם. על משיב זה לשלם את הסכום הזה לעותרת. שינוי שם